דמי אבטלה

דמי אבטלה הם תשלום המשולם לתושב מטעם ממשלת המדינה שבה הוא מתגורר, והמיועד להבטיח לו הכנסה במהלך התקופה שבה הוא מובטל מעבודה ועד אשר ימצא לעצמו תעסוקה. לרוב משלמת מדינה דמי אבטלה במסגרת מערכת הביטחון הסוציאלי שלה, ודמי אבטלה משולמים רק למי שנרשם כמובטל ובתנאים המיועדים להבטיח כי הוא יעסוק בחיפוש עבודה.

הענקת דמי אבטלה

תשלום דמי אבטלה למחוסרי עבודה הוא סוגיה בתחום הביטחון הסוציאלי השנוייה במחלוקת חריפה. המצדדים בתשלום דמי אבטלה טוענים, בתמצית, כי תשלומם הוא חיוני בבחינת מתן רשת ביטחון לאדם אשר איבד את מקור פרנסתו, ומיועד להעניק אמצעי קיום לו ולמשפחתו עד אשר ישוב וימצא את מקומו בשוק העבודה. מנגד טוענים המתנגדים לתשלום דמי אבטלה כי הם מהווים נטל על קופת הציבור והוצאת כספים ממנה למטרה בלתי-יצרנית, וכי הם אינם מספקים למובטל תמריץ – או אף נותנים לו תמריץ שלילי – לחפש ולמצוא לעצמו עבודה.
היתרונות של דמי האבטלה:

רשת ביטחון למקרה שנקלעים למצב זמני של אי עבודה.
מאפשר למובטל לחפש עבודה הולמת ולא להיענות להצעות לא רלוונטיות לו ולמשק, רק בשל צורך כלכלי.
משאיר את המובטל בכוח העבודה ומשכך מגדיל הסיכוי לעבוד בעתיד.^[1]

החסרונות של דמי האבטלה:

מקטין את התמריץ להיענות להצעות עבודה (בשכר נמוך יחסית לגובה דמי האבטלה) בתקופת הזכאות לדמי אבטלה.

תשלום דמי אבטלה איננו נוהג בכל מדינות העולם, בין משום המחלוקת העקרונית בדבר ההצדקה לשלמם ובין משום מצבן הכלכלי הרעוע של חלק מן המדינות והחולשה של מערכת הביטחון הסוציאלי בהן בכלל. באירופה החל תשלום דמי אבטלה במחצית הראשונה של המאה העשרים – בבריטניה בשנת 1911, בגרמניה ב-1927 ובצרפת ב-1940.^[2]

תנאים להענקת דמי אבטלה

הענקת דמי אבטלה כפופה לתנאים שונים - בנוגע לזכאות להם, לשיעור דמי האבטלה ולמשך הזמן שבו ניתן לקבלם. במדינות שבהן נוהג תשלום דמי אבטלה קיים גיוון רב בתנאים אלו, המבטא את הבדלי המדיניות ביניהן בסוגיה זו.

התנאים העיקריים הנוהגים הם אלו:

זכאות – בעניין זה נוהגות מגבלות שונות בחלק ממדינות העולם:
- הגבלת הזכאות לקבוצות גיל מסוימות (לרוב מגיל 18 או 21 ועד לגיל היציאה לפנסיה).
- הגבלת הזכאות למובטלים אשר עבדו מספר מינימלי מסוים של ימים בתקופה שקדמה לתחילת האבטלה (מגבלה זו מכונה "תקופת אכשרה").^[3]
- מניעת דמי אבטלה, בכלל או לתקופה מסוימת, ממי שלא פוטר מעבודתו אלא התפטר ממנה (יש ומוגבלת זכאותו של מי שפוטר מעבודתו עקב התנהגות רעה).
- הפעלת מבחן הכנסה למובטל, הקובע תקרת הכנסות (מכל מקור אפשרי) שמעבר לה הוא איננו זכאי לקבל דמי אבטלה.
- מניעת דמי אבטלה מעובדים עצמאיים (בעלי עסק שנסגר).
גובה דמי האבטלה – גובה דמי האבטלה יכול להיות מוגבל לסכום קבוע מצומצם, המאפשר קיום בסיסי בלבד. לעומת זאת יש שהוא נגזר משכרו של העובד ערב תחילת האבטלה, ובמקרה זה לעיתים ייקבע שדמי האבטלה שיקבל לא יעלו על מכפלה מסוימת של השכר הממוצע במשק.
מספר התביעות האפשריות לדמי אבטלה – הכוונה למספר תקופות האבטלה הנפרדות שיוכרו למובטל במהלך פרק זמן מסוים (למשל - שתיים במהלך שנה אחת).
משך התקופה שבעדה ניתן לקבל דמי אבטלה – מתן דמי אבטלה לתקופה בלתי מוגבלת או לתקופה מקסימלית קצובה. בהקשר זה יש ומוגבלת תקופת הזכאות של מובטלים צעירים לעומת מובטלים מבוגרים יותר, המתקשים יותר במציאת עבודה.

במרבית המדינות שבהן נוהג תשלום דמי אבטלה הם משולמים בדרך כלל רק למי שנרשם כמובטל בלשכת העבודה המקומית, על מנת ליצור לו תמריץ לחפש עבודה ולא להישאר מובטל. על הנרשם בלשכת העבודה לשתף פעולה עם הניסיונות למצוא לו עבודה. לעיתים מחויבים מובטלים לקבל גם עבודה שאיננה תואמת את מקצועם והכשרתם ערב תחילת האבטלה, או עבודה המרוחקת ממקום מגוריהם, וממי שמסרב לקבל עבודה המוצעת לו נשללים דמי האבטלה או חלקם.

במדינות מסוימות נתון תשלום דמי האבטלה בידי איגודי העובדים בהן, בשיטה המכונה "שיטת גנט" (Ghent System, על שם העיר בה הופעלה השיטה לראשונה). שיטה זו נוהגת בדנמרק, פינלנד, איסלנד ושוודיה. לפי שיטה זו מותנה תשלום דמי אבטלה בחברות באיגוד המקצועי. בבלגיה ובצרפת נוהגת שיטה מעורבת, שבה משתתפים איגודי העובדים והממשלה בתשלום דמי האבטלה.