דניפרו
ערך זה עוסק בעיר. אם התכוונתם לנהר, ראו  | |
| מדינה |
 אוקראינה |
|---|---|
| אובלסט |
 דניפרופטרובסק |
| ראש העיר | בוריס פילטוב |
| תאריך ייסוד | 1776 |
| שטח | 405 קמ"ר |
| גובה | 155 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 1,040,000 (2007) |
| ‑ צפיפות | 2,968 נפש לקמ"ר (2007) |
| http://gorod.dp.ua | |
דניפרו (אוקראינית: Дніпро - IPA: [dɲiˈproˌ]; רוסית: Днепр או Днипро) היא העיר השלישית בגודלה באוקראינה, ובירת מחוז דניפרופטרובסק. העיר שוכנת על נהר הדנייפר, שהעניק לה את שמה. העיר, שאוכלוסייתה מונה 1,049,000 תושבים, היא אחד המרכזים התעשייתיים של אוקראינה.
היסטוריה
העיר נוסדה בשנת 1773, ונקראה יקטרינוסלב (אוקראינית: Катеринослав, רוסית: Екатеринослав), על שם הקיסרית יקטרינה הגדולה. מיקומה הראשון של העיר נבחר במקום שבו ניצבת היום העיר נובומוסקובסק, והיא תוכננה להיות בירתהּ הדרומית של רוסיה, בדומה לבירה הצפונית, סנקט פטרבורג. את הרעיון לייסד את העיר הגה הרוזן גריגורי פוטיומקין, ידידה של המלכה. מקומה של העיר נבחר להיות בשטחים ששם שכן חיל זפורוז'יה של הקוזקים, שזה עתה בוטל, וכן אדמות שנלקחו מהטורקים במלחמה האחרונה. לאחר שבחודשי האביב הוצפה העיר החדשה, הוחלט על הקמת העיר יקטרינוסלב ליד הענף הדרומי יותר של הדנייפר בשנת 1884. העיר החלה להתפתח בצעדי ענק כמרכז תעשייתי, וסמוך לראשית המאה ה-20 הפכה לעיר השלישית בגודלהּ באוקראינה. במלחמת האזרחים היא עברה מיד ליד עד שב-1922 צורפה סופית לאוקראינה הקומוניסטית.
ב-1926 שונה שמה לדניפרופטרובסק במסגרת ביטול שמות שנקרא על שם מלכים לאחר מהפכת אוקטובר. השם החדש נגזר משם נהר דנייפר ומשם הפוליטיקאי הקומוניסטי גריגורי פטרובסקי. ב-25 באוגוסט 1941 כבש הצבא הגרמני את העיר. ב-27 בספטמבר 1943 שוחררה הגדה השמאלית, של העיר וב-25 באוקטובר שאר העיר.
ב־19 במאי 2016 שינתה הראדה העליונה של אוקראינה את שם העיר לדניפרו, במסגרת סדרת חוקים שמשנים את כל שמות המקומות שנגזרו משמות של אישים ואירועים קומוניסטיים,[1] ועכשיו שם העיר זהה לשם הנהר, וכן לשם המקוצר שבו נהגו אוקראינים לכנות את העיר לפני־כן.[2] הצעה אחרת לאכיפת החוק לביטול השמות הקומוניסטיים הייתה להשאיר את השם "דנייפרופטרובסק" עם הכרזה על כך שהוא נגזר משמו של פטר ה"קדוש", אולם היא לא התקבלה.[3] למרות שינוי שם העיר, שם המחוז יישאר "דנייפרופטרובסק" עד לתיקון נפרד שצריך לעשות לשם כך בחוקת אוקראינה.[2]
כלכלה
העיר היא אחד המוקדים הכלכליים של אוקראינה. תעשיות מרכזיות בה הן תעשיות מתכת למיניהן, מפעלי כלי תחבורה, מפעלים כימיים ותעשיית חלל [1]. הודות למיקומה במרכז הגאוגרפי של המדינה, עוברים דרכה מסילות רכבת וכבישים חשובים. התחבורה העירונית מורכבת משילוב של רכבת קלה (הפועלת מאז 1896, אחת הראשונות באירופה), רכבת תחתית, אוטובוסים וטרוליבוסים, אחד מכלי התחבורה הנפוצים במדינה. תחנת רכבת מרכזית מאפשרת לתושבי העיר והסביבה לנסוע לרוב הערים הגדולות במדינה ולמספר יעדים בחו"ל. נמל התעופה המקומי הוא בינלאומי, אך התנועה בו מועטה יחסית (כ-300 אלף נוסעים בשנה). קו תעופה סדיר לתל אביב מופעל באמצעות החברה המקומית דנייפר-אוויה ועד דצמבר 2011 הופעל קו גם על ידי אל על.[4]
יהודים
היהודים התחילו להתיישב בעיר עם היווסדה. בשנת 1800 נפתח בית הכנסת הראשון. ב-1804 נכללה העיר בתחום המושב. בשנת 1864 בעיר היו חמישה בתי כנסת, חמישה-עשר "חדרים", תלמוד תורה וכן מכללה להכשרה מקצועית. ב-20–21 ביולי 1883 נערך פוגרום ביהודי העיר, אך הוא הופסק עד מהרה. בהמשך ידעה העיר מספר אירועים דומים: באוקטובר 1905 נהרגו 67 ו-100 נפצעו, ובמאי 1919, על ידי גדודיו של האטמן גריגורייב, אז נהרגו 150. ב-1920 המשיכו הפוגרומים ביהודי העיר, מאות נשים יהודיות עונו בעיר[5].
מהעשור הראשון של המאה העשרים שימש כרב העיר הרב פנחס גלמן, עד פטירתו בשנת 1921. הקים בעיר ישיבה (בין השאר למד בה זלמן ארן), ועסק הרבה יחד עם הרב שניאורסון בקליטת הפליטים בימי מלחמת העולם הראשונה ובהם רבי חיים עוזר גרודזנסקי שנמלט מוילנא.
בשנת תרס"ט נערכו בחירות בקהילה לרב עיר נוסף ונבחר הרב לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש. הרב שניאורסון שימש כרב הקהילה החסידית ולאחר פטירת הרב גלמן שימש כרבה היחידי של העיר עד למאסרו והגלייתו בשנת תרצ"ט - 1939. הרב שניאורסון ריכז את כל פעילות הקהילה על אף חילופי השלטון לשלטון בולשביקי. עקב עמידתו האיתנה על עקרונות היהדות וניהול הקהילה נאסר, הוגלה ומת בגלותו. למרות מאסר הרב, בעיר נשאר בית כנסת אחד שפעילותו לא הופסקה אפילו עד לשנות ה-90.
בשנת 1939 היו בעיר 85,529 יהודים. רוב יהודי העיר הספיקו להימלט לסיביר. לאחר כיבוש העיר על ידי הגרמנים ב-26 באוגוסט 1941 התחילו רדיפות היהודים, בתחילתם כל יהודי העיר רוכזו בגטו. ב-2 באוקטובר אותה שנה היהודים אולצו לשלם קנס בגובה 3 מיליון מרק. לאחר מכן התחילו רציחות המוניות, ב-13 באוקטובר אותה שנה עשרת אלפים עד שנים-עשר אלף יהודים נורו בגבעה ליד המכון לתחבורה. בין דצמבר 1941 לינואר 1942 כחמש אלפים איש שנותרו בגטו, נרצחו.
בשנת 1959 ישבו בעיר 53,400 יהודים. ב-1970 היו בה 50,422 יהודים.
לאחר נפילת ברית המועצות חודשה פעילות הקהילה. שליח חב"ד הרב שמואל קמינצקי, יליד כפר חב"ד, (נולד ב-1965) משמש כרב העיר. הוא פתח את בית הספר היהודי "אור אבנר לוי יצחק", ומכללה לבנות "בית חנה", לשם באות בנות יהודיות מכל רחבי אוקראינה. כמו כן יסד את ישיבת נחלת לוי בשנת 1991. ב-1997 הוחזר לקהילה היהודית בית הכנסת "שושנת הזהב", שהוא בית הכנסת המרכזי בעיר.
"מרכז מנורה" הוקם כמרכז היהודי הקהילתי הגדול בעולם. המרכז נבנה על ידי צבי הירש (גינאדי) בגלובוב, נשיא הקהילה היהודית בעיר.
ערים תאומות
לדניפרו 9 ערים תאומות:
קישורים חיצוניים
- דניפרו, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- רצח יהודי דניפרופטרובסק במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Рада перейменувала Дніпропетровськ на Дніпро, www.unian.ua
- ^ 2.0 2.1 Денисенко: Перейменувавши Дніпропетровськ на Дніпро, ми надали офіційного звучання народній назві міста, www.unian.ua
- ^ В Україні залишилось перейменувати близько 10 населених пунктів і Кіровоград – В’ятрович, www.unian.ua
- ^ יסמין גיל, אל על ממשיכה לסגור קווים: תפסיק לטוס לאודסה ולדנייפרופטרובסק, באתר כלכליסט, 23 באוקטובר 2011
- ^ שיחת דניקין עם מלאכות יהודית., הפועל הצעיר, 9 בינואר 1920.