הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000

‹ 1996 2004 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000
7 בנובמבר 2000
בסך הכול היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה	50.4% (מכלל הזכאים להצביע)
מועמד	ג'ורג' בוש	אל גור
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית	המפלגה הדמוקרטית
מדינת מוצא	טקסס	טנסי
סגן	דיק צ'ייני	ג'ו ליברמן
אלקטורים	271	266
מדינות	30	20+ וושינגטון די. סי.
מספר הקולות	50,462,412	51,009,810
אחוזים	47.9%	48.4%
תוצאות הבחירות בחלוקה על פי מדינות ארצות הברית: בוש-אדום, גור-כחול

הבחירות לִנשיאות ארצות הברית בשנת 2000 נערכו ב-7 בנובמבר 2000. אלו היו הבחירות הנשיאותיות ה-54 במספר בארצות הברית. בבחירות זכה ג'ורג' ווקר בוש, אז מושל טקסס ובנו של הנשיא לשעבר ג'ורג' הרברט ווקר בוש, מהמפלגה הרפובליקנית, שרץ עם דיק צ'ייני כמועמד לתפקיד סגן הנשיא. הוא גבר על יריבו אל גור, אז סגן הנשיא מהמפלגה הדמוקרטית, שרץ עם ג'ו ליברמן. מערכת זו נחשבת לאחת המערכות השנויות ביותר במחלוקת עד היום.

רקע

הנשיא היוצא ביל קלינטון לא היה יכול להתמודד על כהונה שלישית, וגור הצליח לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית בקלות. בוש היה המועמד העדיף בקרב הרפובליקנים עוד בהתחלה, למרות התמודדותו הצמודה עם ג'ון מקיין. שתי המפלגות התמקדו בענייני פנים: התקציב, הורדת המסים וכינון רפורמות בתוכניות הביטוח הלאומי. גם מדיניות החוץ הייתה נתונה למחלוקת. קלינטון מיעט להופיע עם גור, בעיקר עקב פרשת מוניקה לוינסקי.

תוצאות הבחירות היו תלויות ב-25 האלקטורים במדינת פלורידה, כיוון שפער הקולות שם גרם לספירה חוזרת. תהליכים משפטיים גרמו לעוד ספירות חוזרות, ובית המשפט העליון נאלץ להתערב. ב-12 בדצמבר הורה בית המשפט לעצור את הספירה החוזרת והכריע כי הקולות ממדינת פלורידה ילכו לבוש, מה שהפך אותו למנצח בבחירות. הייתה זאת הפעם הרביעית בהיסטוריה האמריקאית שבה המועמד המנצח לא זכה ביותר קולות מן המפסיד (לאחר בחירות 1824, 1876 ו-1888). נושא הספירה החוזרת עדיין מעורר מחלוקת בקרב חוקרים, ויש הטוענים כי עדיין לא ידוע מי באמת ניצח בפלורידה.

ראלף ניידר, עורך דין אמריקאי ופעיל פוליטי ממפלגת הירוקים בארצות הברית אשר התמודד לנשיאות כמה פעמים, הגיע למקום השלישי – לאחר שגרף שיעור של 2.72% מן הקולות, שבאו מקרב אנשי שמאל. התמודדותו במערכת בחירות זו נחשבת בעיני דמוקרטים רבים כגורם להפסד של גור לבוש, לאור היתרון הנמוך שבו זכה בוש בפלורידה ובניו המפשייר, וכן משום שפט ביוקנן מועמד המפלגה הרפורמיסטית האמריקאית קיבל במחוז פאלם ביץ' שבפלורידה מספר קולות מאנשים שטעו והצביעו עבורו עקב עיצוב מבלבל של פתקי הבחירות (Butterfly Ballots) – והדבר מנע את ניצחונו של אל גור.

מועמדים דמוקרטיים

• אל גור, סגן נשיא ארצות הברית מטנסי
• ביל בראדלי, סנאטור לשעבר מניו ג'רזי (פרש ב-9 במרץ 2000, ותמך בגור)

אל גור היה המועמד הבולט והמוביל ביותר. דמוקרטים אחרים שנחשבו למועמדים אפשריים היו בוב קרי, חבר בית הנבחרים ממיזורי דיק גפהארדט, הסנאטור ממינסוטה פול וולסטון, והשחקן והבמאי הידוע וורן בייטי, שסירב להתמודד. רק וולסטון הגיש את הטפסים הנדרשים.

בנוסף ליתרונו של גור כסגן-הנשיא, בראדלי לא היה מועמד של גוש מגובש. מסע הבחירות שלו הציג אותו כחלופה לגור, שנחשב איש מרכז. בעוד שמייקל ג'ורדן תמך בו, בראדלי טען כי ישתמש ב"קמפיין שונה" עם מסע בחירות מלא ב"רעיונות גדולים". מסע הבחירות שלו קרא לשימוש בעודף התקציבי (שהיה בשיאו) על מגוון תוכניות רווחה שיעזרו לעניים ולמעמד הביניים, ולביצוע רפורמה פיננסית ושליטה על שימוש בכלי הנשק.

גור ניצח את בראדלי בקלות בבחירות המקדימות, בעזרת תמיכה מצד מוסדות המפלגה וכישלונו של בראדלי באספת הבחירה באייווה שבה גור הציג אותו כאדיש למצוקות החקלאים. בראדלי אמנם השיג 46% תמיכה בבחירות בניו המפשייר, אולם לא הצליח לעבור את אחוז הקולות הזה. גור נבחר להיות המועמד ב-14 במרץ.

גור נבחר פה אחד למועמד. ג'ו ליברמן, הסנאטור מקונטיקט, נבחר להיות שותפו. ליברמן היה היהודי הראשון שנבחר לעמדה זאת. גור בחר בליברמן על פני חמישה מועמדים אחרים.

צירים:

• אל גור: 4,328
• נמנעים: 9

מועמדים רפובליקניים

• ג'ורג' ווקר בוש, מושל טקסס
• ג'ון מקיין, סנאטור מאריזונה (פרש ב-9 במרץ ותמך בבוש)
• אלן קייס, שגריר למועצה הכלכלית של האו"ם ממרילנד (פרש ב-25 ביולי ותמך בבוש)
• סטיב פורבס, איש עסקים מניו ג'רזי (פרש ב-10 בפברואר. תחילה תמך במקיין ולאחר מכן בבוש)
• גרי בואר, סגן מזכיר החינוך מקנטקי (פרש ב-4 בפברואר. תחילה תמך במקיין ולאחר מכן בבוש)
• אורין האץ', סנאטור מיוטה (פרש ב-26 בינואר ותמך בבוש)
• אליזבת' דול, מזכירת העבודה לשעבר מצפון קרולינה (פרשה ב-20 באוקטובר 1999, ותמכה בבוש)
• פט ביוקנן, מו"ל וסופר מוירג'יניה (פרש ב-25 באוקטובר 1999 כדי להיות מועמד במפלגת הרפורמה)
• דן קווייל, סגן הנשיא לשעבר מאינדיאנה (פרש ב-27 בספטמבר 1999 ותמך בבוש)
• למאר אלכסנדר, מושל טנסי לשעבר (פרש ב-22 באוגוסט 1999 ותמך בבוש)
• בוב סמית', סנאטור מניו המפשייר (פרש באוקטובר 1999 ותמך בבוש)
• ג'ון קייסיק, חבר בית הנבחרים מאוהיו (פרש ביולי 1999 ותמך בבוש)
• הרמן קיין, בעלים של רשת פיצה מנברסקה (פרש ותמך בסטיב פורבס ואז בבוש)

בוש התחיל להוביל במהירות, בין היתר בשל תרומות גדולות ותמיכה רחבה כתוצאה מתפקידו כמושל טקסס ומייחוסו המשפחתי. ג'ורג' שולץ היה אחד מתומכיו הראשונים. באפריל 1998 הוא הזמין את בוש לשוחח על מדיניות הממשל עם קבוצת מומחים, שחיפשה מועמד לבחירות בשנת 2000 עם חושים פוליטיים טובים. שולץ התרשם ועודד את בוש להיכנס למירוץ. כמה אנשים שלא הצליחו להשיג תמיכה מספקת פרשו לפני ההתמודדות באיווה. אלו היו אליזבת' דול, דן קווייל, למאר אלכסנדר ובוב סמית'. פט ביוקנן פרש כדי לעבור למפלגת הרפורמה. דבר זה הותיר את בוש, מקיין, קייס, פורבס, באוור והאטץ' כמועמדים היחידים.

ב-24 בינואר ניצח בוש באיווה עם 41% מהקולות. פורבס השיג 30%. קייס השיג 14%, באוור 9%, מקיין 5% והאטץ' 1%. האטץ' פרש. בוש הוצג בתקשורת כמועמד הממסדי של המפלגה. מקיין נתמך בידי רפובליקנים מתונים ועצמאיים.

ב-1 בפברואר השיג מקיין 49% מהקולות לעומת 30% לבוש בניו המפשייר. גרי באוור פרש. לאחר שהגיע למקום השלישי בדלאוור פורבס פרש, והותיר את מקיין ובוש עם קייס. בדרום קרולינה, בוש ניצח את מקיין בקלות לאחר מסע בחירות רווי בלכלוך, בו נרמז שביתו המאומצת של מקיין הייתה בת שלו מחוץ לנישואין. מקיין ניצח במישיגן ובאריזונה ב-22 בפברואר. הבחירות בדרום קרוליינה גם גרמו להעברת דגל הקונפדרציה למקום פחות בולט.

מקיין האשים את בוש ב-24 בפברואר בקבלת תמיכתה של אוניברסיטת בוב ג'ונס, חרף מדיניותה שמנעה זוגות מעורבים. ב-28 בפברואר טען מקיין כי הכומר ג'רי פלאוול ואיש השידור פט רוברטסון הם "נציגי חוסר הסובלנות", מונח שהתחרט עליו לאחר מכן בניסיונו להפוך למועמד הרפובליקני ב-2008. הוא הפסיד בווירג'יניה לבוש ב-29 בפברואר. בסופר טיוזדיי ב-7 במרץ ניצח בוש בניו יורק, אוהיו, ג'ורג'יה, מיזורי, קליפורניה, מרילנד ומיין. מקיין ניצח ברוד איילנד, ורמונט, קונטיקט ומסצ'וסטס, אבל פרש מהמירוץ. ב-10 במרץ, קייס השיג 21% מהקולות ביוטה. בוש זכה ברוב ההתמודדויות האחרות וב-14 במרץ, לאחר ניצחונו בטקסס, וניצחונו במדינת פלורידה של אחיו, ג'ב בוש, בוש זכה במועמדות.

צירים:

• ג'ורג' ווקר בוש: 1,526
• ג'ון מקיין: 275
• אלן קיינס: 23
• סטיב פורבס: 10
• גרי באוור: 2

בוש ביקש ממזכיר ההגנה בעת כהונת אביו, דיק צ'ייני, ליצור צוות לבחירת המועמד לתפקיד סגן הנשיא. לבסוף בוש החליט שצ'ייני בעצמו יהיה המועמד. החוקה לא אוסרת על המועמדים לבוא מאותה מדינה, אבל מונעת מאלקטורים להצביע לאנשים ממדינתם. צ'ייני שינה את כתובת ההצבעה שלו לוויומינג כדי לאפשר את מינויו. אלמלא היה עושה זאת, הוא או בוש היו נאלצים לוותר על התמיכה מהאלקטורים הטקסנים.

מסע הבחירות

אף על פי שמסע הבחירות התמקד בענייני פנים – העודף בתקציב, רפורמות בביטוח לאומי, ביטוח בריאות והורדת מסים, מדיניות החוץ גם הייתה גורם חשוב. בוש ביקר את ממשל קלינטון על המדיניות שלו בסומליה, ועל מותם של 18 אמריקנים שם ב-1993. בנוסף הוא תקף את המדיניות בבלקן, שם חיילי צבא ארצות הברית ביצעו כמה משימות עבור השלטון. בוש טען בעימות השני שהחיילים האמריקניים לא אמורים לעזור בבניית מדינות. הוא גם הבטיח לגשר בין הפערים המפלגתיים בבירה. גור פקפק במידת כשירותו של בוש לתפקיד, בגלל מספר טעויות שבוש ביצע בריאיונות וחוסר ניסיונו.

ראלף ניידר היה מועמד שלישי מוצלח, והשיג 2.74% מהקולות. הוא ערך מסע בחירות עם אסיפות גדולות במקומות כמו מדיסון סקוור גארדן ואיגף את גור משמאל, תוך שטען כי אין הבדל מהותי בין שתי המפלגות הגדולות. גור, שהתעלם מניידר בתחילה, החל לנסות לקבל את תמיכת מצביעיו בשבועות האחרונים למסע הבחירות וטען כי הוא המועמד העדיף, כיוון שניידר עלול לפצל את הקולות ולגרום לניצחונו של בוש, שהתנגד לרבות מעמדותיו של ניידר. הרפובליקנים עזרו למסע הבחירות של ניידר בעזרת כרזות, כדי לפצל את קולות הליברלים והמחנה השמאלי. רבים מהדמוקרטים טענו כי ניידר הרס לגור את הניצחון, משום שקולותיו במספר מדיניות מתנדנדות כגון פלורידה וניו המפשייר היו גורמים לגור לנצח את בוש. בוש גבר על גור בפלורידה ב-537 קולות, וניידר קיבל במדינה זו 97,488 קולות.

שני המועמדים לסגנות, צ'ייני וליברמן, השקיעו את מלוא מרצם במסע הבחירות וערכו מסע נרחב בחלקים רבים של המדינה.

עימותי הבחירות

לאחר חקיקת חוק בנוגע לעימותים, נקבע שרק מועמד שעבר בסקרים את סף 15% התמיכה יוכל להיות חלק מהעימותים. כך העימותים היו בין גור ובוש. העימות הראשון נערך ב-3 באוקטובר בבוסטון, השני ב-11 באוקטובר בצפון קרוליינה והשלישי ב-17 באוקטובר במיזורי. גור טען כי ישתמש בעודף התקציבי ליצירת קרן חיסכון לציבור. גור טען כי יזם חוק לשדרוג תשתיות המחשוב והתקשורת, שהתקבל בדצמבר 1991, ותרם להתפתחות האינטרנט.

תוצאות

מלבד פלורידה וטנסי של גור, ניצח בוש במדינות הדרומיות בקלות (בהן ארקנסו ממנה הגיע ביל קלינטון), וגם ניצח באוהיו, אינדיאנה, רוב המדינות החקלאיות במערב התיכון, ברוב מדינות הרי הרוקי ובאלסקה. גור ניצח בצפון מזרח המדינה (מלבד ניו המפשייר, בה בוש ניצח בקושי), רוב המערב התיכון העליון, כל מדינות החוף והוואי.

ככל שהלילה התקדם, התברר שההפרשים בחלק מהמדינות היו קטנים, אולם מדינת פלורידה הייתה זו שהטתה את הכף. בוש זכה ב-246 אלקטורים וגור זכה ב-255 אלקטורים. היה צורך ב-270 אלקטורים כדי לנצח. ניו מקסיקו (5 אלקטורים) ואוראגון (7 אלקטורים) היו צמודות מאוד, ולא היה ניתן לחזות מי ינצח בהן. לכן, 25 האלקטורים של פלורידה נחשבו ללשון המאזניים, שיביאו כל מועמד אל סף הקולות הדרוש. גור ניצח בניו מקסיקו ובאוראגון בימים הבאים אולם עדיין לא הגיע אל כמות האלקטורים הדרושה. במשך יותר מחודש, תהליך הספירה החוזרת בפלורידה נמשך ולא היה ידוע מי ניצח.

פלורידה

בין 7:50 ל-8 בערב יום הבחירות, עם סגירת הקלפיות בפלורידה (הרפובליקנית בעיקרה), רשתות הטלוויזיה הכריזו שגור ניצח בפלורידה בהתבסס על סקרים. אולם בוש התחיל להוביל מוקדם בספירת הקולות, ובעשר בערב התקשורת טענה שאף אחד עוד לא ניצח שם. ב-2:30 בלילה, לאחר ש-85% מהקולות נספרו, בוש הוביל ב-100,000 קולות והוכרז שהוא ניצח שם ונבחר לנשיאות. לאחר שכל רשתות הטלוויזיה הכריזו על ניצחונו של בוש, שוחח גור עם בוש בטלפון, הודה בהפסדו ובירך את בוש על ניצחונו בבחירות.

בשלב זה של הלילה, רוב הקולות שעוד לא נספרו היו מטעם מחוזות דמוקרטיים וגור התחיל להוביל. ב-4:30 לפנות-בוקר, לאחר ספירת כל הקולות, ההפרש לטובת בוש הצטמצם ל-2,000 קולות בלבד. גור התקשר לבוש פעם נוספת, והודיע לו כי הוא מבטל את הודאתו בהפסד עקב הפער הצמוד. לאחר שיחת טלפון זו, שינו שוב רשתות הטלוויזיה את תחזיותיהן והודיעו כי הן מבטלות את ההכרזה על ניצחון בוש, ומכריזות על הבחירות כקרובות מדי כדי להכריז על מנצח.

התוצאה הצמודה בפלורידה דרשה ספירה חוזרת במכונה. עם השלמת הספירה, הוכרז כי בוש ניצח בהפרש של 300 קולות. לאחר ספירת קולות החיילים מעבר לים ההפרש עלה ל-900. רוב המחלוקת נגרמה בגלל התעקשותו של גור לספירה ביד בארבעה מחוזות, כפי שהחוק בפלורידה דורש. מערכת המשפט טענה שלאחר ב-14 בנובמבר לא יתקבלו עוד נתונים. בית המשפט בפלורידה הרחיב את מועד הגשת טופסי ההצבעה ל-26 בנובמבר. המדינה אימתה את ניצחונו של בוש בהפרש של 537 קולות. גור ערער על כך ובית המשפט העליון בפלורידה ציווה על ספירה חוזרת בעזרת מכונה. בית המשפט הפדרלי העליון עצר את הספירה החוזרת.

ב-12 בדצמבר, ברוב של שבעה שופטים לעומת שניים, הודיע בית המשפט שספירת הקולות החוזרת הייתה לא-חוקתית, וברוב של חמישה לעומת ארבעה שהקולות הנותרים לא תקפים. לאחר החלטה זו, הודה גור בהפסדו במסיבת עיתונאים מיוחדת, ולאחריה נשא הנשיא הנבחר בוש את נאום ניצחונו בבחירות, למעלה מחודש מיום ההצבעה. לאחר החלטה זו של בית המשפט, עלו טענות כי מהקולות שנספרו בספירה החוזרת מסתמן כי גור הוא המנצח בפלורידה, אך קולות אלו כבר לא היו רלוונטיים ובוש הושבע לנשיאות בינואר.

תוצאות

אף על פי שגור הגיע למקום השני מבחינת האלקטורים, הוא השיג 543,895 קולות יותר מבוש. הוא לא ניצח במדינת טנסי (אותה הוא ואביו ייצגו בסנאט) וכך הפך למועמד הראשון מטעם מפלגה גדולה שהפסיד במדינתו מאז שג'ורג' מקגוורן הפסיד בדרום דקוטה ב-1972. גור גם הפסיד במערב וירג'יניה, מדינה שהצביעה לרפובליקנים רק פעם אחת מאז 1976. ניצחון באחת מהן היה הופך את גור לנשיא.

בוש הפסיד בקונטיקט, מדינת היוולדו. הוא הפך לנשיא הרפובליקני הראשון שלא ניצח בורמונט או באילינוי, ולשני שלא ניצח בקליפורניה (אחרי ג'יימס גרפילד). הוא גם היה הרפובליקני היחיד שניצח ולא קיבל קולות מקליפורניה (גארפילד קיבל אלקטור אחד מקליפורניה ב-1880).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000 בוויקישיתוף

• פירוט הקולות על פי מדינה (באנגלית)