ההסכמים הלטראניים
ההסכמים הלטראניים (באיטלקית: Patti Lateranensi) הם הסכמים שנחתמו ב-11 בפברואר 1929 בין ממלכת איטליה לבין הכס ה"קדוש". חלקים מהסכמים אלה תקפים עד היום. להסכמים שלושה מרכיבים:
- אמנה בה זכה הכס ה"קדוש" להבטחת מעמדה של קריית הוותיקן כמדינה ריבונית ואילו הוא, מצידו, ויתר פורמלית על שטחי מדינת האפיפיור שאבדו לו בשנים 1860–1870.
- הסדר כספי בו הסכימה המדינה האיטלקית לפצות את הכס ה"קדוש" על אובדן מדינת האפיפיור בתשלום חד פעמי של 750 מיליון לירות במזומן ובאגרות חוב.
- קונקורדט בו נקבע, שהדת הקתולית היא דת המדינה באיטליה, שחגי הכנסייה הם חגי המדינה ושפגיעה בדת היא עבירה פלילית. הובטחה אוטונומיה למוסדות הקתוליים - גם למערכת הלימודים וגם לתנועות הנוער. בנייני הכנסייה נהנו מחסינות ונאסר לערוך בהם חיפושים ללא אישור הכומר המקומי. הכמרים שוחררו משירות צבאי (שהיה חובה בשנים אלה), הכמרים שסיימו את תפקידם או פוטרו יגורשו ממשרדי הממשל. (סעיף 3 הוסר לאחר נפילת המשטר הפשיסטי והמונרכיה באיטליה במהלך שנות ה-40 מרגע כיבוש איטליה בידי בעלות הברית במלחמת העולם ה-2) .
על ההסכמים חתמו הקרדינל מזכיר המדינה פייטרו גספארי (Pietro Gasparri) בשם האפיפיור פיוס האחד עשר, וראש ממשלת איטליה בניטו מוסוליני בשם המלך ויטוריו אמנואלה השלישי.
המניעים לחתימת ההסכמים: מהצד של מוסוליני, היה זה מהלך תעמולתי (רוב מוחלט של האוכלוסייה היה קתולי) - הפאשיסטים הרבו להשתמש בתעמולה, דבר שנבע גם מהרקע של מוסוליני בתור עיתונאי, והוא ראה במהלך זה אמצעי תעמולה מצוין.
המניעים של הכנסייה לעומת זאת - רווחים מכמה צדדים: הן כלכלית, הן הבטחת האוטונומיה, והן חיוב לימודי הדת בבתי-הספר. עם זאת, הוחלט כי תנועת הנוער של הקתולים תפוזר, וחניכיה ייקלטו בתנועת הנוער הפאשיסטית.[1]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אליזבת ויסקמן, הפאשיזם באיטליה, עמ' 41-42.
