ההתנגדות לחסידות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־12:16, 19 בינואר 2021 מאת יחיד ורבים (שיחה | תרומות) (החלפות (מצוה, בעניין, הדעות ), הסרת קישורים עודפים, תיקון קישור לפירושונים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כתב החרם מתקמ"א

ההתנגדות לתנועת החסידות היא מחלוקת שהתעוררה ביהדות במחצית השנייה של המאה ה-18, עם עלייתה של תנועת החסידות, ועיקרה בדור השני של החסידות. מחלוקת זו היא הבסיס לחלוקה כיום בין הזרמים החרדים חסידים וליטאים.

המאבק של המתנגדים לחסידות כלל חרמות ורדיפות, ולעיתים אף מסירה לשלטונות. שיאו בשלושה פולמוסים בולטים בין השנים 17701805.

היסטוריה

הסיבות למחלוקת

כתב החרם משנת תקל"ב
כתב פלסתר חסידי מאוחר (1867) נגד רבה המנוח של פלוצק, אריה רקובסקי, שנודע כמתנגד; קישור מוקדם בין התנגדות למונח "ליטוואק".
  • חששם של מנהיגי הקהילות מערעור מעמדם ומשינוי סדרי הקהילה הישנים בעקבות עליית ראשי החסידות כמנהיגים חלופיים. לערעור מעמד הממסד היו גם משמעויות כלכליות, כגון שינוי סדרי השחיטה בשל השימוש החסידי בסכינים מלוטשים שלשיטת החסידים נחשבו מהודרים יותר.
  • העלאת מעמדה של התפילה על פני לימוד התורה, שהתבטא גם בשינוי ההיררכיה החברתית בהעלאת מעמדו של ה"צדיק" תוך כדי זלזול ופגיעה במעמדו של ה"תלמיד חכם"[דרוש מקור].
  • חשש מהתפרצות דומה לזו שחוללו התנועה הפרנקיסטית, שפגעה ביהדות מזרח אירופה כ-20 שנים קודם לכן, והשבתאות שקדמה לה.
  • מחלוקות בהגדרות שונות בעיקרי היהדות, כמו המושג הקבלי 'צמצום' האם הוא כפשוטו או לא (האם הימצאות הבורא בברואים היא כפשוטה בכל עץ ואבן ואפי' בדברים פחותים -בתורת החסידות, או שהיא כביכול בדרך השגחה מקיפה מבחוץ -כדעת המתנגדים). או משמעות המושג 'תורה לשמה' (הלימוד כמטרה לשם ידיעת התורה -לדעת המתנגדים[1], או כאמצעי למטרת דביקות בד' -בתורת החסידות[2]).

ההתנגדות החריפה לחסידות הושפעה במידה רבה מעמדתו של הגר"א, אשר ראה בה סכנה חמורה, בשל עדויות שהגיעו אליו על כך שהחסידים מפרשים באופן מסוים מאמר מספר הזוהר ושהם מבזים תלמידי חכמים. לאור זאת, הוא פסק כי החסידים הם מינים שיש לרודפם ולנדותם. לדברי עמנואל אטקס לאחר פטירתו פחתה המחלוקת במידה רבה והתרכזה במישור התעמולתי[3], החוקר הרב יהושע מונדשיין חולק ולדבריו בשלוש השנים שלאחר פטירת הגר"א רדיפת החסידים גברה ואף עברה לפסים אלימים, עד לשנת תקס"ב (1802) שבה נפטר משה בן אשר, מראשי הקהל, שהיה לדבריו ראש הלוחמים בחסידים בווילנא[4].

לדעת שמואל אטינגר[5] התנגדותו של הגר"א לחסידות כללה גם התנגדות לגישת החסידות כי אפשר לעבוד את הקב"ה ביצר הטוב ויצר הרע כאחד, והוא ראה בגישה זו טשטוש בין מותר לאסור ובין קודש לחול. התנגדותו התבססה גם על דברים שהגיעו לאזניו בדבר שלילת לימוד התורה שנקטו החסידים בטענתם כי אין ערך ללימוד תורה שלא לשמה, בעוד הוא האמין בגישה שמתוך שלא לשמה יבוא הלימוד לשמה[דרוש מקור].

לחסידות התנגדו, חלקם באופן מתון יותר, גם הנודע ביהודה (רבי יחזקאל לנדא), תלמידו של הגר"א רבי חיים מוולוז'ין, מחותנו של הגר"א רבי אברהם דנציג, רבי שלמה חלמא מחבר הספר 'מרכבת המשנה' ואחרים.

גישה מתונה יחסית לשורש המחלוקת בין החסידים למתנגדים, ניתן למצוא בפרשנות הראי"ה בספרו אדר היקר:

החסידות, שבאה לרומם קדושת המדות, קדושת האמונה, ההכרה הכללית בקדושתם של ישראל ומעלתם, להגדיל את רגשי הקדש, הנרדמים בלב בטבע, על ידי רוממות ערך התפלה, ולעומתה ההתנגדות הכללית, שדאגה הרבה ליסוד המעשי שלא יתמוטט על ידי ההתגברות של הנטייה אל הרגש, ועל הפרטים, שהם מעמידי הכללים, שלא יתטשטשו, על ידי הנטייה אל הכללים, ועל כח הדמיון, המתעורר גם על ידי התרגשות של הרגשות טובות, קדושות ואמיתיות, שלא יעבור את גבולו, ויביא תוצאות רעות ומרות לכלל האומה לדורות הבאים.

פולמוסים

הפולמוס הראשון

הגאון רבי אליהו מווילנה

הפולמוס הראשון נגד החסידות החל בשנת תקל"ב (1771–1772). עם התפשטות החסידות הוקם מניין חסידי גם בווילנה, שכונה "המניין של קארלינער", על שם רבי אהרן הגדול מקרלין שהיה רבם של חסידים אלו. בראש קבוצה זו עמדו שני אנשים, ר' איסר והמגיד ר' חיים. לפי הקונטרס "זמיר עריצים וחרבות צורים" (אלעקסניץ תקל"ב) פסקו ראשי הקהילה היהודית בווילנה ודייניה בפסח תקל"ב (1772) לפזר מניין זה. עוד החליטו לחייב את המגיד ר' חיים לבקש מחילה על הדברים המיוחסים לו, שהגר"א "שקר ותורתו שקר ואמונתו שקר". כאשר הלך ר' חיים אל הגאון מווילנה ובקש את מחילתו, ענה לו הגר"א בלשון קשה: "כבודי מחול לך, וכבוד המקום וכבוד התורה חלילה אם יכופר לכם עד תמותון". אמר ר' חיים – "תן לנו תשובה", השיב הגאון "כל באיה לא ישובון – זו מינות". אז נסתלק ר' חיים מן המגידות וקיבל דין נזיפה ונידוי מהעיר. עוד החליט בית הדין לשרוף את הכתבים החסידיים בשער בית הכנסת, להשפיל ולהחרים את ר' איסר ולשלוח מכתבים אל כל הקהילות החשובות ביחס לאירועים האחרונים. במכתבים נאמר:

אחינו בית ישראל, הלא ידעתם חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו, שתחברו כת חשודים [...] ועושים אגודות לעצמם ודתיהם שונות מכל עם בני ישראל בנוסחי התפילות [...] וגם שואגים בתפילת שמונה-עשרה תיבות לע"ז מגונות ובשיגעון יתנהגו, ואומרים שמחשבותם משוטטות בכל עולמות [...] ומבטלים תלמוד תורה כל עיקר, ושגור בפיהם תמיד למעט בלימודים ושלא להצטער מאד על עברות שבאו לידם [ ...] כל ראשי עם ישראל יעטו מעיל קנאה, קנאת ה' צבקות [...] וכבר עקרנו מחשבת הרעה ממקומנו, וכשם שעקרנו מן המקום הזה כן יעקרו מכל המקומות...

החרם הראשון

בעקבות זאת, גיבש הגר"א עמדה מוצקה כנגד החסידות. בית הדין של וילנא הוציא בצירוף הגר"א חרם על החסידים שלפיו מותר להכותם. היו ניסיונות שונים מגדולי החסידות בעיקר מתלמידי המגיד ממזריטש, למנוע את החרם, רבי שניאור זלמן מלאדי מספר באיגרת כי הוא ורבו, רבי מנחם מנדל מוויטבסק, ניסו במהלך החורף של אותה שנה להיפגש עם הגר"א, והוא סירב לכך בתוקף, "וסגר הדלת בעדנו פעמים". כאשר נכבדי וילנה ניסו לשכנעו לקיים את הפגישה, מתוך תקווה שכך ינוצחו החסידים ותימנע מחלוקת, נסע הגר"א מן העיר עד שעזבו שני המנהיגים החסידיים את וילנא[6].

בעקבות החרם החליטו גדולי החסידות לערוך חרם כנגד, אך המגיד ממזריטש, מנהיג התנועה באותה התקופה, התנגד לכך. לאחר שרבו הרדיפות ערכו התלמידים חרם ללא ידיעתו, ורבי דוב בער אמר להם שבעקבות זאת הוא יסתלק מן העולם, אך "יד החסידים תהיה על העליונה"[דרוש מקור].

החרם השני

חרם נוסף הוצא בווילנה בשנת תקמ"א (1781) אחר הדפסת הספר "תולדות יעקב יוסף". בין היתר נטען שהמדפיסים לא פנו לראשי הקהילה לקבל "הסכמה" כמקובל. חרם זה אסר להשכיר לחסידים דירות, אסר לדבר איתם והורה לגרשם ממקומות מגוריהם ויישוביהם. ככל הנראה נוסח כתב החרם בידי פרנסי וילנה, ולאחר מכן חתם עליו הגר"א.

הפולמוס השני

פולמוס נוסף התקיים בשנים תקנ"ו-תקנ"ז (1796). בשלב זה כבר היה הגר"א בן כ-75 ואף היה חולה. במזרח אירופה נפוצו שמועות על כך שהוא חזר בו או ביטל את החרמות ביחס לחסידים. לפי חלק מהדעות נודע לגר"א שהחסידים לקחו אדם שהסתובב בגרמניה והודיע שהוא בנו של הגר"א ואביו חזר בו ביחס לחסידות.

בסיוון תקנ"ו כתב הגר"א בעצמו איגרת חריפה נוספת כנגד החסידות. כשהגיעה איגרת זו למינסק טענו החסידים שהיא מזויפת. לאור זאת ביקש קהל מינסק איגרת נוספת של הגר"א, וזו אכן נכתבה, עם אישור דייני וילנא שאכן זוהי איגרת הגר"א.

החרם השלישי

לאחר פטירתו של הגר"א נפוצו שמועות שחסידים ערכו משתה לחגוג את האירוע ולכן הטילו פרנסי העיר חרם נוסף, חמור מהקודמים, על החסידים ותומכיהם. חרם זה הוציא את החסידים מכלל ישראל וכלל היתר מפורש למסור חסידים לידי הגויים.

פולמוס נוסף התרחש בברודי, שהייתה באותה תקופה הקהילה היהודית הגדולה בפולין. החרם שהוטל בברודי אסר שחיטה חסידית, כלומר שחיטה בסכינים מלוטשים, וכן אסר תפילה בנוסח האר"י והתכנסות חסידים במניין נפרד.

אף על פי שהפולמוסים התרחשו באירופה השפעתם ניכרה גם בארץ ישראל. החרמות עודדו את האשכנזים בארץ ישראל להתנגד לחסידים שם, ואליהם הצטרפו גם היהודים הספרדים. התנגדות זו הביאה לכך שבשנת 1781 עברו חלק מן החסידים מצפת לטבריה ובשנת 1785 עברו הנותרים מן החסידים לפקיעין. מאוחר יותר, בשנת 1809 בעת עליית תלמידי הגר"א המתיחות בין החסידים למתנגדים הביאה להקמתו של כולל הפרושים כקהילה נפרדת ועצמאית מכולל רייסין שהיה בשליטת החסידים[7].

כתבי הפולמוס

במסגרת הפולמוסים התחברו חוברות משני הצדדים, שכונסו בשנת תש"ל בספר חסידים ומתנגדים על ידי מרדכי וילנסקי. הספר נפש החיים שחיבר רבי חיים מוולוז'ין מבאר את שיטות המתנגדים. הספר יסוד העבודה של רבי אברהם וינברג מסלונים משיב על חלק מדבריו.

המחלוקת כיום

הפולמוס אודות העיסוק של "ספר הגאון" בנושא

בשנת תשס"ב יצא לאור ספר 'הגאון' מאת הרב דב אליאך. בכרך השלישי הודפסו שני פרקים העוסקים בדבר ההתנגדות של הגר"א לחסידות. הספר זכה להסכמתו של הרב חיים קנייבסקי שכתב בין היתר: "עברתי על כל הספר". בנוסף נמסר בשמו שהספר משקף נאמנה את דעת גדולי ישראל ו"צריכים לדעת את האמת"[8]. אולם בקרב החסידים יצאו בחריפות נגד העיסוק בנושא, בטענה כי אין להכניס את ראשינו במחלוקת הזו[9], וכן נטען כי אליאך מסלף וכותב באופן מגמתי[10][11].

בחודש אב תשס"ו פורסם מכתב של בד"צ העדה החרדית בו נכתב כי הרבה מהדברים הם מדברי המשכילים, ויש בהם הרבה סילופים. עוד כתבו במכתב כי אין לנו לחטט בפרשה הזאת, "ופרסום הדברים בעניין הזה הוא דבר פסול וחייבים להשמיט הדברים". לאחר פרסום דבריהם כתב רבי שמואל הלוי וואזנר כי גם הוא מסכים לדברי הבד"ץ.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אולם לדעת הגר"א כדי שלימוד התורה יהיה תורה לשמה, צריך שני דברים: א. שסיבת לימוד התורה היא מפני שכך ציווה ה'. ב. שצורת הלימוד תהיה על מנת לעשות (ביאורו לתיקוני זהר ב:, אבן שלמה ח).
  2. ^ בעיקר על ויכוח זה נסובו דברי רבי חיים מוולוזין בספרו נפש החיים, ועליהם בספר יסוד העבודה לרבי אברהם וינברג מסלונים
  3. ^ עמנואל אטקס, יחיד בדורו, עמ' 104
  4. ^ יהושע מונדשיין, כרם חב"ד כרך ד', עמ' 211 ואילך. ראו גם מבוא לאג"ק הנ"ל (שד"ב לוין) עמ' 62; אג"ק הנ"ל אגרת קג שמתארת את שיפור היחסים בין המתנגדים לחסידים.
  5. ^ שמואל אטינגר, תולדות ישראל בעת החדשה, ירושלים תשכ"ט
  6. ^ אגרות קודש (קה"ת; הוצאת תשע"ב) עמ' קפב.
  7. ^ אלי אליאך, האם ומתי התפללו חסידי חב"ד עם תלמידי הגר"א בצפת?, בלוג הפרושים - תלמידי הגר"א בא"י.
  8. ^ יתד נאמן, מוסף "שבת קודש", ערב שבת פרשת ויגש תשס"ו עמ' 31.
  9. ^ האדמו"ר מצאנז במשאו ביום כ"ה ניסן תשס"ב.
  10. ^ האדמו"ר מנובומינסק, "על ספר "הגאון"", ישורון, כרך י', עמ' תתלא ואילך, באתר היברובוקס.
  11. ^ אמת מול שקר
  12. ^ ראה יהושע מונדשיין, "הספרים "מצרף העבודה" ו"ויכוחא רבה"", עלי ספר, ה, תמוז תשל"ח; דב אליאך, אבי הישיבות, ירושלים תשע"ב, עמ' 651 ואילך.
  13. ^ חוברת זו [1], כוללת גם את הקונטרס "זמיר עריצים וחרבות צורים" אשר הודפסה בשנת ה'תקל"ב בברודי, היא אסופת כתבי חרמות. יש להבחין בינה לבין "זמיר עריצים" (ה'תקנ"ה), שבה מתוארים מנהיגי החסידים וחצרותיהם.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0