הושענא רבה

הקפות הושענה רבה בבית הכנסת החורבה בירושלים

מכירת ערבות למנהג חיבוט ערבה בשכונת קראון הייטס ברוקלין ניו יורק

הושענא רבה (בארמית; בעברית: הושענא הגדול) הוא כינויו של היום השביעי והאחרון של חג סוכות, היום השישי של חול המועד סוכות, שחל בכ"א בתשרי. ביום זה נהוג לומר "פיוטי הושענות" רבים יותר מבשאר ששת ימי החג, ומכאן שמו. מקור ההושענות במצוות ערבה שהתקיימה בבית המקדש וכיום נותר לה זכר במנהג חיבוט ערבה הייחודי ליום זה.

הושענא רבה הוא היום האחרון של חג הסוכות וביום שאחריו מתקיים חג שמיני עצרת, שהוא יום טוב.

מקורות לכינוי היום

לראשונה מוזכר השם "הושענא רבה" ליום האחרון של חג הסוכות בתקופת הגאונים, בסידור רב עמרם גאון.

משמעויות השם

ישנם מספר רמזים לשם "הושענא רבה" בנוסף להסבר המקובל המבוסס על ריבוי פיוטי הושענות:

1. זהו היום העשרים וששה לאחר יום בריאת העולם, כמנין שם הוי"ה שנקרא שם רבה.
   
2. זהו היום הנ"א (51) - לימים שניתנו לעם ישראל בחסד לעשות תשובה המתקבלת ברצון (החל מראש חודש אלול), ועל שם כך מבקשים הושע-נא, כלומר מבקשים מהקב"ה להושיע את יום נ"א זה, שהוא יום רבא (גדול) לפי שהוא אחרון וחותם.

שמות נוספים

לחג שמות נוספים המופיעים במקורות ישראל הקדומים:

• יום שביעי של ערבה - על שם מנהג הערבות ביום זה.
• יום חיבוט חריות - על שם חריות (ענפי) הדקל שהיו מביאים לבית המקדש ביום זה, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה.
• יום חותם - יום גמר חיתום הדין. בראש השנה ויום הכיפורים כל באי העולם נידונים כל אחד לעצמו, ובחג הסוכות העולם כולו נידון על המים (כמה גשמים ירדו) ועל ברכת הפירות והתבואות. יום זה, שהוא יומו השביעי של החג, הוא יום החיתום האחרון של דין זה. הואיל וחיי האדם תלויים במים - דומה הושענא רבה במקצת ליום כיפור ומרבים בו בתפילה ותשובה כעין יום כיפור.

מצוות ערבה בהושענא רבה

ערך מורחב – מצוות ערבה במקדש

בזמן שבית המקדש היה קיים, העמידו לצד המזבח בעזרה (בחזית בית המקדש) ערבה בגובה אחת-עשרה אמות והכהנים היו מקיפים את המזבח בכל יום מימי הסוכות. בהושענא רבה היו מקיפים את המזבח שבע פעמים, כמתואר במשנה:

מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח - בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא - ואותו היום (היום השביעי של סוכות) מקיפין את המזבח שבע פעמים.

זקיפת הערבה הייתה דוחה את השבת במקדש רק ביום השביעי של חג הסוכות. כזכר למנהגי היום מתקופת בית המקדש נהוג אף היום להקיף שבע פעמים את בימת בית הכנסת עם ארבעת המינים, תוך כדי אמירת פיוטי הושענות.

בגמרא נחלקו אם זקיפת הערבות במקדש היא הלכה למשה מסיני, או לדעת אבא שאול ניתן ללמוד זאת מהמילים "ערבי נחל" - שתי ערבות, אחת למקדש ואחת ללולב. נטילת הערבה בגבולין (מחוץ לבית המקדש) היא תקנת נביאים, מתקופת בית שני. מאחר שהמצווה אינה מוזכרת בתורה, היו חילוקי דעות בקשר לקיומה. כבר בתקופת הבית השני, הצדוקים ומאוחר יותר הבייתוסים התנגדו לחילול השבת ולדחייתה. מניעת חילול השבת גרמה לארגון מחדש של לוח השנה העברי כך שהושענא רבה לא יחול בשבת.

מנהגי הושענא רבה

הרב נפתלי צבי לאבין בעת לימוד בליל הושענה רבה

תיקון ליל הושענא רבה

ערך מורחב – תיקון ליל הושענא רבה

בליל הושענא רבה נוהגים רבים להישאר ערים כל הלילה ולהקדיש אותו ללימוד תורה מתוך סידורים של תיקון ליל הושענא רבה, או לימוד תורה על פי בחירה אישית של הלומד. מקובל לקרוא בספר דברים, ולאחריו לומר תהלים, מפני שכתיבת ספר תהלים מיוחסת לדוד המלך (בבא בתרא יד ע"ב), והוא גם האושפיזין ביום הושענא רבה.

חיבוט ערבות

ערך מורחב – חיבוט ערבות

לזכר מצוות ערבה במקדש, נוהגים לקחת 5 ערבות אגודות ולחבוט אותן בקרקע 5 פעמים. מנהג זה הוא מנהג נביאים. יש הסוברים שיש להקפיד לחבוט בקרקע שאינה מרוצפת ויש שאין מקפידים על כך. ההקפדה על המספר 5 (5 ערבות ו-5 חבטות) היא מאוחרת ולפי הקבלה ויש שאין מקפידים עליה.

לפי מנהג אשכנז לאחר הפיוט ("תענה אמונים, שופכים לב כמים, והושיעה נא") נוהגים להניח את ארבעת המינים ולקחת 5 ערבות אגודות. איתן ממשיכים לומר כמה פיוטי תפילה על הגשם, ובסיום חובטים את הערבות בקרקע 5 פעמים.

למנהג הספרדים חובטים בערבה רק לאחר סיום אמירת כל פיוטי ההושענות, אך יש נוהגים ממש לאחר סיום תפילת מוסף. בכמה קהילות ספרדיות אומרים לאחר חבטת ערבה את תפלת נשמת כל חי.

הקפת הר הזיתים

בזמן הגאונים יש שהיו עולים בכל שנה מבבל לירושלים והיו מקיפים את הר הזיתים בהושענא רבה שבע פעמים.

מנהגים נוספים

• התרת אגד הלולב - בששת הימים הראשונים של חג הסוכות נוהגים לאגוד יחדיו שלושה מארבעת המינים: הלולב, ההדסים והערבות. מעבר לכך, אף את הלולב בפני עצמו אוגדים לאורכו, ומנהגים שונים בדבר. ביום הושענא רבה נוהגים להתיר את האגד של הלולב עצמו.
  
• ברכת 'פתקא טבא' - אצל יהודי אשכנז מברכים איש את רעהו בברכת 'פתקא טבא', או ביידיש 'א גוט קוויטל' - שפירושה 'פתק טוב', לפי שביום זה הקב"ה כביכול מוסר ביד השליחים את הפתקים עם גזר הדין, שעוד ניתן לשנותו לטובה עד החתימה ביום זה.
  
• פרידה מן הסוכה - לקראת צאת החג נפרדים מן הסוכה בסעודה קלה. בסידורים מופיע נוסח לאמירה בשעת היציאה מן הסוכה.

מנהג הצל

מנהג הצל או מנהג הצללים הוא מנהג עתיק ושנוי במחלוקת שהיה נהוג לעשותו בליל הושענא רבה. מי שמבצע מנהג זה יוצא אחר חצות הלילה אל מקום כלשהו המואר על ידי אור הירח בלבד ושם המבצע מסיר את כל מלבושיו ומביט בצל שמטיל גופו הערום באור הירח. מראה הצל בעת ביצוע המנהג מהווה מעין אינדיקציה לגורלו של האדם באותה השנה ולכן מי שהיה נוהג לבצע את המנהג מקפיד להביט בצילו של כל איבר, כדי לראות שלא צפויה לו פגיעה.

תיקון ליל הושענא רבה, משלים את מנהג הצל, כי התיקון בא כדי לפתור בעיות שמתגלות בצל בעת המנהג.

מקורות המנהג

לקיומו ושכיחותו של מנהג זה ישנן עדויות ורמזים כבר אצל בעלי הסוד והמקובלים הראשונים: רבי מנחם מריקנאטי, ר' אלעזר מוורמס - בעל ספר "הרוקח" וכן בפירושו של הרמב"ן לפסוק "סר צלם מעליהם" (בספר במדבר, יד, ט) ובראשונים רבים נוספים.

וכך כותב ר' אהרן מלוניל:

ונהגו ביום השביעי שהוא יום ערבה הרבה בני אדם לקום קודם היום ומסתכלים אם יראו צל ראשם באור הלבנה". הוא אף מוסיף כי בידו מסורת מפי ר' אלעזר מוורמס ותלמידיו: "כי המנהג שלהם שכורכין עצמן בסדין ויוצאין למקום שמגיע אור הלבנה ופושטין מעליהם הסדין ונשארו ערומים ופושטין אבריהם ואצבעותיהם".
המנהג היה לעמוד לאור הלבנה בלבד ולבחון את צל האדם. אם לדמות הצללית חסר איבר כלשהו - אות הדבר לגזר הדין הנחתם על אותו אדם בשנה זו.
"ואל יהא צל אצבע קל בעיניך, כי אם יחסר צל אחד מאצבעותיו – סימן לאחד מקרוביו, ויד ימין – סימן לבניו הזכרים ויד שמאל – לנקבות, והאצבעות יש מהם גדולים ויש מהם קטנים.

כמו כן כתוב בספר הזוהר

וּבְאוֹתוֹ לַיְלָה שֶׁל חַג הָאַחֲרוֹן, הַמַּלְאָכִים הַמַּעֲנִישִׁים מְזֻמָּנִים, וְנוֹטְלִים אֶת הַפְּתָקִים. וְאַחַר שֶׁנָּטְלוּ אוֹתָם, מָעֳבָרִים הַצְּלָמִים, וְלֹא נִמְצָאִים [ואם נמצאים פגומים, יעבר עליו מחלות וכו'] בָּהֶם יָדַיִם. וְאִם נִמְצָאִים בָּהֶם יָדַיִם - דִּין גָּרוּעַ, אוֹ יַעֲבֹר עָלָיו דִּין שֶׁל מַחֲלוֹת רָעוֹת בַּפְּגָם שֶׁלָּהֶם, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ אֶת זֶה. וּבְסִפְרִי הַקַּדְמוֹנִים אוֹמְרִים יוֹתֵר, כְּשֶׁהָרֹאשׁ נִגְרָע וְיִמָּצֵא הַגּוּף - בְּנוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ יִמָּצְאוּ, וְהוּא יִסְתַּלֵּק. וְזֶה מְדֻבָּר כְּשֶׁלֹּא חָזַר כָּל אוֹתוֹ זְמַן בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל אִם חָזַר, טַעַם הַמָּוֶת יִטְעַם וְיִתְרַפֵּא.וְאִם הַגּוּף לֹא נִרְאֶה וְיִמָּצֵא הָרֹאשׁ - הֵם מִסְתַּלְּקִים וְהוּא מִתְקַיֵּם, וְזֶה מְדֻבָּר כְּשֶׁבְּנוֹ הַקָּטָן בִּרְשׁוּתוֹ. וְאִם יָדָיו פְּגוּמִים, מַעֲשֵׂה יָדָיו פְּגוּמִים, רַגְלָיו - מַחֲלוֹת רוֹדְפוֹת אוֹתוֹ. בּוֹרֵחַ הַצֶּלֶם וְחוֹזֵר, בּוֹרֵחַ וְחוֹזֵר, עָלָיו כָּתוּב (דברים כח) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב. וְזֶה כְּשֶׁהַלְּבָנָה מְאִירָה וְהַלַּיְלָה מְתֻקָּן בְּאוֹר.

הסתייגותם של חכמי ישראל

רבים מהראשונים שהזכירו מנהג זה, הוסיפו הסתייגות ממנו בצידו: בספר השולחן ערוך בסימן תרס"ד (סעיף א) נכתב בהגהותיו של ר' משה איסרליש: "כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה גם כי רבים אינם מבינים העניין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות". אבודרהם בתפילת סוכות מסיים את דבריו אודות המנהג: "מכאן אני אומר שאין ראוי לנהוג מנהג זה". בעל ערוך השולחן מוסיף: "ובאמת חלילה לעמנו בני ישראל להביט על עניינים כאלו, וברגע אחד כששב בתשובה נתהפך מרע לטוב, ואין לנו רק לישא עינינו אל אבינו שבשמים".

תפילות בהושענא רבה

התפילה בהושענא רבה מורחבת יותר מתפילת חול המועד הרגילה וכוללת הוספות בזיקה לתפילות שבתות וימים טובים, ובעיקר בזיקה לתפילות הימים הנוראים. נוהגים להקיף את הבמה שבע פעמים ולומר את ההושענות המיוחדות ליום זה.

בקהילות אשכנז נהוג כי שליח הציבור לובש קיטל, אומרים את פסוקי דזמרא בנוסח המורחב של בשבתות וחגים (אך רק עד ברוך שאמר), ובניגון של ימים נוראים, אומרים את מזמור ק"ל אחרי ברכת ישתבח (כמו בעשרת ימי תשובה), בעת פתיחת ארון הקודש נאמר נוסח 'אתה הראת', אומרים את פסוקי י"ג מידות הרחמים, 'שמע ישראל' ו'אחד אלוקינו', ובתפילת מוסף נאמרת קדושה מורחבת. (לא כל מנהגים אלו התקבלו בכל קהילות אשכנז, ויש קהילות הנוהגות רק חלק מהם או אף אחד מהם)

בקהילות ספרד מוסיפים "ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים" לפני אמירת ה' מלך של פסוקי דזמרא כמו בימים נוראים (אך לא מרחיבים את פסוקי דזמרא, בניגוד למנהג אשכנז), יש אומרים את מזמור ק"ל אחרי ברכת ישתבח (יש נוהגים לומר גם נשמת כל חי לפני כן), בהושענות אומרים קטעי סליחות ובסיומן יש נוהגים לומר קדיש תענו ותעתרו ויש אף שתוקעים בשופר.

מנהג מעניין שהיה נהוג בכמה קהילות רומניוטיות הוא לומר בתפילת מוסף את ההוספות של עשרת ימי תשובה ("זכרנו לחיים" בברכת אבות, וכו') ותפילת אבינו מלכנו.

קיימות עדויות לפיהן במהלך התכנסויות ליל הושענא רבה בבתי הכנסת, נערכו במאות ה-17 וה-18 בקרב יהדות איטליה הצגות מוזיקליות. קהילת יהודי ונציה וקהילת יהודי קזאלה מונפרטו הצטיינו בהלחנה מיוחדת לקטעי שירה ולמופעי תיאטרון ואופרה על נושאים הקשורים לחג.

הושענא רבה במחשבת הקבלה

בספרות הקבלה אנו מוציאים התייחסות להושענא רבה כיום המסוגל להגן על ישראל ולהצילם מאויביהם. הוא גם היום בו על פי המסורת עתידה להיות מלחמת גוג ומגוג.

אחת מנבואותיו של חגי הנביא (ב,א-ט) נאמרה לו "בשביעי בעשרים ואחד לחודש", כלומר - בכ"א תשרי, הוא יום הושענא רבה. ייתכן ויש לכך קשר למסורת המוזכרת בתלמוד לפיה מנהג חיבוט הערבות הנהוג ביום זה הוא "מנהג נביאים" או "יסוד נביאים", ולפי רש"י בפירושו במקום, הכוונה לחגי, זכריה ומלאכי.

קישורים חיצוניים

• הלכות הושענא רבה בקיצור שולחן ערוך
• מאמר עניין בדיקת הצל בליל הושענא רבה, מתוך "שמעתי", הרב יהודה לייב הלוי אשלג
• הושענות, הושענה רבה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• בצלאל לנדוי, ‏הושענא רבה, באתר "דעת"
• הושענא רבה באתר הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.