היסטוריה של העיתון
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
עיתון הוא כתב עת היוצא לאור, בדרך כלל, בתדירות קבועה ובדפוס, או באופן אלקטרוני.
ככל הידוע, כתבי עת הדומים לעיתונים נמצאו לראשונה ברומא, במחצית המאה הראשונה לפני הספירה. העיתון הראשון למעשה היה ה"אקטה דיאורנה" (בעברית: "מעשי היום"). הוא נכתב על גבי פפירוס, אבן או מתכת על ידי עבדים משכילים ונתלה בחוצות הפורום של רומא, בכיכר המרכזית, וסיקר נושאים שונים. כיום אין ולו עותק אחד שלו, משום שהברברים שכבשו את רומא שרפו את הכנסיות שבהן נשמרו העותקים.
העיתון המודרני הראשון בעולם הוא ה"אביסה" (בגרמנית: "איגרת"). הוא יצא לאור בשנת 1809 בעיר שטרסבורג שבצרפת. העיר הייתה מצמתי המסחר החשובים באירופה, דבר שהאיץ את התפתחותו של העיתון במקום.
ישנם היסטוריונים הטוענים שהעיתונות הומצאה כאשר הופיעו העיתונים הראשונים באירופה במאה ה-17 כאמצעי להעברת מידע, ויש שטוענים שהעיתונות היא המצאה של המאה ה-19 כאשר התפתח המקצוע עיתונאי והשיח העיתונאי, שהופך להיות סוג של טקסט שנבדל מסוגי טקסט אחרים. הופעת העיתון היא שילוב של שניהם: סימון היסטורי ושינוי תרבותי. הסיבות לכך שהמצאת העיתונות נחשבת אנגלו-אמריקאית הן שבארצות הברית ובמידה פחותה יותר גם באנגליה התפתחו המאפיינים של העיתונאות (מאפייניה של שיחה עיתונאית) ובארצות אלה המצאת הדפוס תפסה תאוצה בצורה המהירה ביותר משאר המקומות בעולם. ככלל, ההתפתחויות בטכנולוגיית הדפוס היו מההשפעות העיקריות ביותר על התפתחות העיתונים במהלך ההיסטוריה.
היסטוריית העיתונות באירופה
על-פי חוקר תקשורת ההמונים הבריטי אנתוני סמית', נהוג להבדיל בין חמישה גלגולים מוקדמים של התפתחות העיתונות באירופה, החל מהמאה ה-17:
- רלציו (Relatio): אלה היו סוג של עלונים, שיצאו לרוב רק לקראת אירועים מיוחדים כמו שווקים, ירידים, הופעות מיוחדות וכדומה. בדרך כלל היו בני עמוד אחד או שניים. הם הכילו מידע בנושאי כלכלה, חברה, רכילות ופוליטיקה מקומית. הרלציו התפרסם ללא שם או שיוך כלשהו ולא כלל סממנים עצמאיים.
- קוראנט (Coranto): הקוראנטים היו דומים לרלציו, והם הכילו ריכוזי חדשות ממדינות שונות (חדשות חוץ), בנושא מסוים שהיה מיועד לקהל מצומצם. הופעתו גם לא הייתה רציפה והייתה נקבעת על פי אופי ההתרחשויות.
- דיורנאל (Diurnall): פרסומים עיתונאיים שיצאו לאור בתדירות שבועית וסיכמו את אירועי השבוע שחלף. הדיורנאלים היו הראשונים לסקר אירועים בסדר כרונולוגי. חלקם החלו להתקבע ויצאו במשך זמן רב, אך עדיין ללא שם או שיוך.
- מרקורי (Mercurius): המרקורי הופיע בצורת ספר והיה נפוץ בעיקר בריכוזי המסחר על פני יבשת אירופה. המרקורים הופיעו באופן דחוס ומהיר ובנוסף והציגו מגוון רחב של כתבים, לרוב אחד שונה בכל יום. למרקורים השונים היה סגנון שונה בהתאם לכותב שניסה להתחקות אחרי רצון הקהל על מנת להגדיל את רווחיו. המרקורי כלל מספר סממני עיתון מודרני: מספור העמודים ופרסום זהות הכותב והם היוו את תחילתו של העיתון המודרני.
- אינטליגנסר (intelligencer): הופיע לצד המרקורי, והיה יותר פורמלי ומנהלתי. עם הופעתו החלו כתבי העת לדווח על מגוון רחב יותר של תחומים, והוסיפו רבדים נוספים של מידע בהתאם למקומות בהם היו מבוקשים.
עיתונות הדואר ומשרדי איסוף מידע
בתחילת המאה ה-17 התפתחה במקביל רשת של שירותי הדואר ודרכי הפצה וחלוקה של מידע בחלקים רבים של אירופה. מידע זרם באופן יום יומי לאורך היבשת והיה קשר תמידי בין הקורא והכותב. בנוסף החלו דרכי המסחר לשמש גם כדרכי העברת מידע מערים שבהן היה ריכוז גבוה של פעילויות. עדכונים שוטפים של מידע הקלו על האזרחים בנקיטת עמדה במגוון תחומים והיבשת הפכה מעין חממת מידע וגברה ההתעניינות בין חלקיה השונים.
המטרה של העיתונות באותה תקופה הייתה לאחד את כל האירועים יחדיו במטרה לספק את סקרנותו של הקורא. החלו להופיע עסקים פרטיים בערים הגדולות שדאגו לשנע באופן פרטי את המידע. באופן הדרגתי התפצל מוסד העיתונות והחדשות ממוסד הדואר והפך לפרטי, הן בשל הרווחיות והן בשל המיסוד הממשלתי של בתי הדואר שנעשה בהדרגה באירופה.
בלונדון התפתחו משרדים שהתמחו בהם באיסוף מידע; מעתיקים העתיקו את המידע ומכרו אותו לאצולה ולסוחרים שהיו מעוניינים בו. בגרמניה, היה קיים בית מסחר גדול בשם "קוגר", שמימן הלוואות לרוב בתי המלוכה הקתוליים באירופה. הוא פרש נציגים ברחבי אירופה והם דיווחו על אירועים מיוחדים. המידע היה בעיקר מידע כלכלי, פוליטי ומסחרי. תעשייה ענפה של מכתבי חדשות התפתחה בוונציה; לשם זרם הרבה מאד מידע מימאים וסוחרים, שהגיעו גם מהמערב וגם מהמזרח הרחוק. אוספי המידע היו קולטים את המידע מהמקומות המרכזיים: מהנמל, בתי בושת ומהבורסה לניירות ערך. מכתבי החדשות בוונציה נמכרו במחיר של "גזטה" אחת. המטבע עצמו כבר לא קיים, אך המונח "גזט" משמש בשפות רבות כדי להגדיר עיתון או כתב עת.
היסטוריית העיתונות במזרח
בתקופה של שושלת האן בסין, רצו מושלים ומפקדי צבא לדעת מה קורה במרכז השלטון ובעיר הבירה. הם החלו לשלוח נציגים מטעמם לעיר הבירה על מנת לאסוף מידע ואלה היו חוזרים חזרה לערי המקור. בהמשך, נציגים אלה החלו לשלוח "טיפו" (Tipao) – אגרות אשר הכילו דיווחים חדשותיים. התהליך של איסוף חדשות הוא הניצנים הראשונים של העבודה העיתונאית במזרח, והטיפו היו הגלגול הראשון של העיתון. השלטון המרכזי הבין בהמשך שישנה דרישה הולכת וגוברת לחדשות והקים גוף מרכזי שאוסף את הידיעות ומפיץ אותן בצורת עיתונים אשר היו מיועדים בעיקר לאצולה.
במאה ה-12 החלה להתפתח גם תעשייה פרטית של חדשות, וגופים פרטיים החלו למכור את האגרות שלהם לעם, אשר לא קיבלו את העיתון של הממשל. עיתונים אלה נקראו "הסטיפאו" (Hsipao). הממשל התחיל לנסות ולצנזר אותם, ובסופו של דבר השלים את אחיזתו בחופש המידע והפצת המידע היחידה היא זו של השלטון, מגמה שנמשכת עד היום.
סין הייתה חלוצה גם בהמצאת הנייר והדפוס, אך ההכרה בהמצאות אלה ניתנת לעולם המערבי. ההסבר לכך טמון ככל הנראה באתנוצנטריות המאפיינת את הספרות ההיסטוריוגרפית של אירופה, ובה אירופה במרכז וגילויים במקומות אחרים בעולם נעדרים ממנה.
היסטוריית העיתונות בארצות הברית
את ההיסטוריה של העיתונות האמריקנית כולה נהוג לחלק לחמש תקופות:
תקופת העיתונות הגיבושית
תקופה זו נמשכה מסוף המאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-18. העיתונים בתקופה זו ניהלו מאבק קיומי כפול: נגד השלטונות - הבריטי בתחילה ולאחר מכן האמריקני, כאשר כל אחד מנסה לרתום אותו לצרכיו, ובנוסף הם מנהלים מאבק כלכלי לשרידות. עיתונות המונית שייצורה משתלם כלכלית עדיין לא קיימת.
ישנם מאורעות חשובים קשורים בתקופה. הראשון הוא קביעת התקדים האמריקני לגבי העדר צורך ברישיון: ג'יימס פרנקלין, עורך העיתון New England Courant, קרא תיגר לראשונה גם על הסגנון הכנוע של העיתונות והעיתונים בימים אלה ועל הצורך לקבל רישיון להוצאת עיתון. פרנקלין נהג להרגיז לא מעט אנשים כאשר הוציא את פרסומיו ללא היתר כנדרש, ובקריאת תיגר זו סלל את הדרך לביטול הרישוי כפי שהיה נדרש אז. לאחר שניתן רישיון לעיתון פרנקלין מינה את אחיו הצעיר, בנג'מין פרנקלין, להיות העורך הראשי אך הרשויות אסרו על האח להיות גם המו"ל. זה ברח לפנסילבניה, הקים עיתון חדש משלו ואף נהיה למדען חשוב. האחים פרנקלין ובמיוחד הצעיר נחשבים לאבות העיתונות האמריקנית, בשל הישגיהם בתחום הרישוי ובשל כך שעיתוניהם הוכיחו כי עיתון שנוקט קו אגרסיבי ונערך בצורה מעניינת יכול לעניין את הציבור ולהיות רווחי.
המאורע השני תקדים חוק הוצאת הדיבה, הידוע בכינוי "משפט זנגר": בשנת 1731 מהגר גרמני בשם ג'ון פיטר זנגר שהיה הבעלים של The New York Weekly Journal, אחד משני העיתונים היחידים בניו יורק, פרסם מסמך המבקר את מושל מדינת ניו יורק דאז, וויליאם קוסבי, אשר הדיח שופט מבית המשפט העליון המקומי ומינה במקומו מקורב שלו. המהלך עורר זעם רב בקרב הציבור, וזנגר פרסם את המאמר לאחר לחץ ציבורי כלפיו. לאחר צאת העיתון הוא נעצר והועמד לדין בעילה של הוצאת דיבה ופרס הוצע למי שימסור מהיכן היה לזנגר את המידע. למרות שבתוכן הדברים שפורסמו לא הייתה הוצאת דיבה דה-פקטו, על-פי תקנות "לשכת הכוכבים" (גוף אנגלי ארכאי מטעם המלוכה שתפקידו היה לאכוף פרסומים שונים ולהתיר הפצה), שכבר לא הייתה קיימת אפילו באנגליה עצמה, הוצאת הדיבה אינה נבחנת במבחן תוכן המידע אלא במבחן עצם הפרסום. הפרקליט של זנגר הודה בעובדות אך בטיעונים לעונש הוא שכנע באמצעים רטוריים מבריקים את חבר המושבעים להפעיל שיקול דעת עצמי ולהחליט כי הדיבה אינה בפרסום אלא בתוכן עצמו. השופט אישר את פסק הדין שהיווה תקדים, ומאז נקבע כי הוצאת דיבה אינה בפרסום אלא בתוכן.
בתקופה זו התגבש חופש העיתונות כעיקרון חוקתי. הדבר מעוגן לראשונה בחוקה של וירג'יניה: "חופש העיתונות הוא אחד המעוזים החשובים של הדמוקרטיה. אין להגבילו וכל המגבילו הוא עריץ". תוך זמן קצר אומץ העיקרון בתשע מדינות נוספות. בשנת 1791 מקבל הקונגרס האמריקני את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, שבין היתר אוסר על חקיקת חוקים המגבילים את חופש הדיבור או חופש העיתונות, דבר שמסייע רבות לחופש הכתיבה בעיתונים. למרות זאת השלטון האמריקני לא היה מוכן להתיר את רסן הפיקוח על העיתונות שהיה בידיו ומרגע קבלת העצמאות הקפיד השלטון בארצות הברית לפקח היטב על העיתונות ולהטיל עליה מגבלות. שבע שנים לאחר התיקון הראשון מקבל הקונגרס את חוק ההסתה: "כל אדם הכותב, מדפיס או מפיץ הצהרות שקריות או מרושעות נגד ממשלת ארצות הברית ייאסר לתקופה שלא תעלה על שנתיים וישלם קנס שלא יעלה על 2000$". ואכן, בשנתיים שלאחר מכן ולמרות התיקון הראשון, החלו להישלח אנשים לכלא בגין פרסומים שונים. בשנת 1800 כשנבחר תומאס ג'פרסון לנשיאות ארצות הברית הוא ביטל את חוק ההסתה, האנשים שהיו בכלא שוחררו לחופשי ואלה ששילמו קנסות קבלו החזרים הכוללים ריבית. ג'פרסון: "אם עלי לבחור בין ממשלה בלי חופש עיתונות לבין עיתונות חופשית בלי ממשלה אבחר באפשרות השנייה".
בתקופת העיתונות הגיבושית כל עיתון שיקף עמדה פוליטית אחרת, התואמת את זו של בעליו. לא הייתה בעיתונות הבחנה והפרדה בין דיווח עובדות לבין הבעת דעות והכותב היה מתאר ומביע את דעתו יחד. העיתונים סבלו מבעיות קיומיות כלכליות היות שהתפוצה הייתה קטנה מאוד יחסית, רק בסוף המאה ה-18 חצה העיתון הראשון את קו תפוצת 2500 הגליונות. תוחלת החיים של העיתונים הייתה קטנה מאוד והעיתונים שהופצו בין שנת 1690 לבין 1820 היו ברובם בני פחות משנתיים. בנוסף, התפתחויות איטיות מאוד בכל הקשור להיבט הטכנולוגי של תעשיית הדפוס בארצות הברית והעובדה כי לא יוצרו מכונות דפוס הקשו על התקדמות העיתונים והתפתחותם.
תקופת עיתונות הפני
תקופה זו נמשכת מתחילת המאה ה-18 ועד סוף המאה ה-19, והיא נקראת כך משום שבשנת 1833 החל המנהג למכור עיתון במחיר של פני אחד (הקרוי היום סנט). זו הייתה מהפכה קונספטואלית היות שעד לשנה זו היה מחיר העיתון גבוה פי שישה והמכירה הייתה רק במינוי לשנה, עם תשלום מראש. בד בבד בשנים אלה חלה התפתחות בידע הקריאה והכתיבה, וחמש שנים לאחר תחילת התקופה אף הופעל חוק חינוך חובה (במסצ'וסטס תחילה). המכירה של העיתון בגליונות בודדים במחיר זול ובאופן שנגיש לקהל הרחב הפכה את העיתון למוצר עממי, ויחד עם ההתקדמות בחינוך נוצר קהל לתקשורת ההמונים.
בשנת 1810 שולב לראשונה הקיטור במכונות הדפוס שהופעלו עד אז באופן ידני, וקצב ההדפסה והכמויות גדלו משמעותית. בשנת 1840 מתפתחת טכניקה של יצור נייר מתאית של עץ, ומרגע זה נוצר מאגר עצום, זול ונגיש של חומר גלם לייצור הפיזי של העיתונים. בשנת 1850 מתפתחת לראשונה מכונת הדפוס הרוטציונית: מכונה שפועלת באופן מעגלי ומאפשרת הדפסה מהירה יותר. בשנת 1844 מפעיל לראשונה סמואל מורס באופן סדיר את קו הטלגרף המאפשר העברת מידע למרחקים ארוכים ובמהרה מתחילים גם בהנחת קווים תת-ימיים. שנתיים לאחר מכן מתאגדים חמישה מעיתוני ניו יורק להקמת סוכנות ידיעות שתשרת את כולם בדיווחים אודות מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. הסוכנות הופכת ל- Associated Press (בקיצור: AP) והיא קיימת עד היום. באמצע המאה ה-19 מתחיל עידן הפרסומת המודרנית ומשרד הפרסום הראשון בארצות הברית קם בשנת 1849 מתוך ההכרה בחשיבות העיתונות להעברת מסרים לציבור.
אמצע המאה ה-19 מציינת את התפתחות תעשיית העיתונות כתעשייה קפיטליסטית וכתחום שנמצא בעיקר בידיים פרטיות ולמרות הבעלות הפרטית ישנו קשר הדוק למפלגות השלטון. למרות זאת, באותה התקופה מתחילים לראשונה להתפתח ניצנים של אתיקה עיתונאית אמנם המונח והתקנות בנושא עדיין לא היו קיימים, אך ניתן לזהות בעיתוני התקופה נורמות אתיות. נקודת ציון לגבי תקופת עיתונות הפני היא העיתון The Sun. הוא לא היה הראשון להימכר במחיר של פני אחד, אך הוא הראשון שניסה לפנות לתחומי העניין של הציבור. העיתון הניח בפניו מטרה: "להניח בפני הציבור במחיר שהוא בהישג יד את כל הידיעות של היום", והוא אכן ניסה לגעת בהכל. העיתונות בניו יורק הייתה באותה התקופה פוליטית-מפלגתית בלבד. ו- The Sun סיפק סיפורים מקומיים רבים על אנשים והתרחשויות ומעט מאוד על פוליטיקה. העיתון הצליח מאוד ובתוך זמן קצר יחסית הייתה תפוצתו גדולה משל כל עיתוני ניו יורק יחד. בסגנון כתיבתו ובניסיון להגיע לקהל רחב העיתון השתדל לספר ולדווח ללא נקיטת עמדה, ובכך סלל את הדרך לעיתונות אובייקטיבית, ובמהרה התפתח הסגנון ברחבי היבשת. העיתון "הניו יורק הראלד" היה הראשון שהפעיל "דסק חדשות" ושיגר כתבים ביוזמת המערכת לכיסוי אירועים. "הניו יורק טריביון" היה הראשון שעשה הפרדה בין העמודים המוקדשים לדעות, לבין אלה המוקדשים לדיווחים חדשותיים. בנוסף, בתקופת עיתונות הפני התפתח הראיון הישיר כדפוס של עבודה וכתיבה עיתונאית, כאשר "הניו יורק טריביון" היה הראשון שפרסם ראיון עם שכנה של אישה שנרצחה.
תקופת העיתונות הצהובה / הבידורית
תקופה זו נמשכה משנת 1895 עד שנות ה-20 של המאה ה-20, אחרי מלחמת העולם הראשונה. את תחילת התקופה מסמלות הגעתו של מו"ל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט מסן פרנסיסקו לניו יורק, וייסוד העיתון הראשון של ג'וזף פוליצר במיזורי. לשני אישים אלה השפעה מכרעת על העיתונות באותה התקופה.
עם הגעתו לניו יורק רכש ג'וזף פוליצר עיתון קטן וכושל בשם N.Y. World, והפך אותו בזמן קצר להצלחה מסחררת בשל התעסקותו הרבה בחשיפת שחיתות ועוולות. פוליצר אמר כאשר קנה את העיתון: "העיתון הזה יחשוף את כל הזיופים ומעשי המרמה ויאבק בכל העוולות והעיוותים הציבוריים, והוא ילחם במלוא הרצינות למען בני האדם". העיתון כוון למעמד הבינוני ופוליצר דרש מהכתבים למצוא זווית חדשה ולא שגרתית בכל אירוע שסיקרו, ולהשתמש בטכניקות עיתונאיות חדשות במיוחד בתחום התחקירים. בעיתונות של פוליצר היה שימוש רב באיורים, תרשימים. בנוסף, פרסם פוליצר בעיתוניו קריקטורות פוליטיות חריפות. בצוואתו ייסד את פרס פוליצר היוקרתי לעיתונאות כתובה, ספרות, והלחנה.
ויליאם רנדולף הרסט הגיע ממשפחה עשירה, שבין היתר היה ברשותה עיתון בסן-פרנסיסקו. אביו נתן לו את העיתון במתנה והרסט מינה את עצמו לעורך ומו"ל. הרסט החל לעשות בחוף המערבי את מה שעשה פוליצר בניו יורק תוך שהוא לומד, מחקה ומשכלל את עיתונו. לאחר שהתבסס הגיע לניו יורק בשנת 1895 ורכש עיתון נוסף, הניו יורק ג'ורנל, ובכך החלה יריבות קשה בינו לבין פוליצר.
עיתוניו של הרסט התאפיינו בסנסציות ובסיפורים מרגשים והרבו לעסוק בנושאי פשע, חברה ורכילות. הייתה זו עיתונות שהעדיפה את ערך הבידור והעניין מעל ערך האובייקטיביות והדיוק. המושג עיתונות צהובה או "צהובון" נובע מכך שבעיתונים של פוליצר שיצאו ביום ראשון הופיע מעין קומיקס ראשוני פופולרי מאוד, שגרם לעיתון להימכר בכמויות גדולות יותר. הרסט שכר את המאייר שצייר אותו, אך הזכויות לפרסום היו גם לפוליצר. "הילד הצהוב" הופיע בשני העיתונים, והפך לסמל המלחמה בין עיתוני התקופה. התנועה הפמיניסטית של אותה התקופה התבטאה בעיקר בעלייה בתרבות הצריכה מצד נשים ובעיקר ברכישת מוצרי נשים (מוצרי קוסמטיקה, אופנה, ועיצוב). פוליצר היה הראשון לזהות זאת והכניס לראשונה מדורי נשים מיוחדים ב- N.Y. World. מדורים אלו לא עסקו בשוויון זכויות לאישה, אלא פרסמו שירה, טור ייעוץ לנשים ובעיקר כתבות על ענייני נשים. הדבר הגביר יחד עם זאת את הפרסום של מוצרי נשים בצמוד לאותם מדורים. בשנת 1887 הוקמה "סוכנות המו"לים האמריקאית" שמטרתה העיקרית הייתה להסדיר את יחסי העיתון עם המפרסמים.
החידוש העיקרי שהביא פוליצר לעיתונות הייתה הסנסציה, לא רק דרך התוכן (מה שהיה נהוג גם בעיתונות הפני) אלא בעיקר בצורת ההגשה: התפיסה הייתה שסנסציה משמעה פרסום עצמי של העיתון, וכל מה שמופיע בעיתון יכול להיחשב כפרסום עצמי, כולל חדשות, והוא מתבטא דרך כל אלמנט בעיתון אשר יכול למשוך את עין הקורא. חידושים עיקריים שהכניס פוליצר:
- הכנסת האיורים.
- שימוש בכותרות גדולות יותר וכהות יותר.
- פרסום עצמי לתכונותיו הייחודית של העיתון, כגון פרסום התייחסויות של אישי ציבור לכתבות שהופיעו בעיתון.
- באותה התקופה התחבורה הציבורית התפתחה כתוצאה משינוי פני העיר. אנשים הפסיקו לנהוג בעצמם ויכלו לקרוא עיתונים בזמן הנסיעה והעיתונות שינתה עצמה בהתאם: ה- N.Y. World הקטין את גודל העיתון והגדיל את הכותרות כדי שיהיה נוח יותר לקריאה בזמן הנסיעה.
במובנים מסוימים, עיתונות ההמונים של פוליצר רק הרחיבה את מהפכת עיתוני הפני בתשומת הלב שלה לחיי היום-יום, אך חיי היום יום של כולם היו בשינוי מתמיד. הציבור רצה יותר סיפורים אנושיים ולא עוד סיפורים תנ"כיים, שלא התאימו יותר לערים החדשות ולרוח התקופה. פוליצר סיפק לציבור את מבוקשו. יחד עם זאת, החלו להישמע קולות רבים נגד סגנון הכתיבה ונגד דרך טיפולה של העיתונות הצהובה במציאות.
תקופת העיתונות החדשותית / אובייקטיבית
התקופה החלה בשנת 1896, ונמשכת למעשה עד היום. העיתון הניו יורק טיימס (New York Times) היה הראשון שביסס את הסטנדרט לעיתונות בת זמננו. הוא נחשב למקור הדיווח האמין ביותר ולעיתון בעל ההשפעה הגדולה ביותר בעולם במאה ה-20. מקור ההשפעה שלו היה קהלו – אנשים עשירים ובעלי עוצמה, אשר נמשכו לשמרנות, לדייקנות ולאמינות שלו. הוא ביסס את מעמדו כ"תנ"ך של קהילת העסקים", כאשר מספר רב של ידיעות כלכליות ועם זאת של פרסום כלכלי הופיעו בו והפכו אותו לכלי עבודה של אנשי העסקים. הוא ביטא עמדות פוליטיות שמרניות הן במאמרי המערכת שלו והן בדיווח הפוליטי שלו.
אלפרד אוקס קנה את העיתון ב-1896 עם תפוצה של 9000 ומורל ירוד כעיתון בעל סטנדרטים עיתונאים גבוהים של אמינות ואיכות. הוא הצהיר כי לא ישנה מאומה מהקו של העיתון, מערכיו ומהצוות שלו. הוא הצהיר כי ימשיך לכוון לקהל מובחר של קוראים חושבים וטהורי מחשבה ותבע את הגדרת התיעוד – עיתון שאינו מתאר ומדווח על המציאות אלא מתעד אותה (Paper of the Record): מביא את המסמכים המלאים, ציטוטים מדויקים של נאומים וכדומה. ההנחיות לכתבים היו לא לחשוף בדיווחים את דעותיהם והשקפותיהם האישיות, אלא להסתפק רק בעובדות, ובזה היה הניו יורק טיימס חריג - הוא לא תיאר את מחשבות הכתבים.
בפברואר 1897 קבע הטיימס את הסלוגן שלו: "All The News That Feat to Print". אוקס החל בלוחמה מוסרית בעיתונות הצהובה של פוליצר והרסט, בהאשימם בכל הזדמנות ברדידות, בחוסר מכובדות ובחוסר הגינות. בשנת 1898 הטיימס הוריד מחירו לפני אחד, ומאז תפוצתו עלתה בצורה ניכרת. אוקס הסביר זאת בכך שאמר שקוראי העיתונים קונים את העיתונות הצהובה מפני שהיא זולה, ואילו יכלו להרשות לעצמם עיתון הגון ואמין היו מעדיפים זאת. חוקרים טוענים כי אנשים במעמד גבוה קוראים עיתונים צהובים לא פחות מעיתונים כמו הטיימס, הם רק עושים זאת עם תחושת בושה. הרעיון נותן סבירות לתיזה לפיה תפוצתו של הטיימס הייתה גדולה לא בשל היותו כלי עבודה לקהילת העסקים ולאליטה, אלא בשל היותו סמל סטטוס. השאלה מה גרם לו להראות מכובד היא שאלה סוציולוגית בעיקרה, שנוגעת לקונפליקט התרבות ה"גבוהה" מול התרבות הפופולרית. תרבות גבוהה מקושרת לרוב עם קהל צרכנים עשיר ומשכיל, אולם גם הטעמים לגבי מהי תרבות גבוהה משתנים.
שינויים נוספים המאפיינים את תחילת התקופה:
- העיתונאי הופך להיות מקצוען המדווח על המציאות בלי קשר לדעותיו. התגבשה התפיסה של העיתונות כמקצוע.
- פתיחת ופריחת בית הספר לעיתונאות אחרי מלחמת העולם הראשונה.
- בשנת 1923 אימצו לראשונה העיתונים האמריקנים קוד אתי – תקנות אתיקה שקבעו מה מותר ומה אסור לעיתונאים, מתוך אותה תפיסה פרופסיונלית.
- שינוי חיצוני משמעותי, בעיקר בעיתונים הטבלואידים.
- שימת דגש על אמצעים גרפיים.
- הפרדה ברורה בין דיווח לפרשנות וניסיון להציג את תמונת המציאות ללא פניות. אין פירוש הדבר כי לא מופיעות דעות, אלא שהן מופיעות בכתבות החתומות על ידי הכותבים.
העיתונות החדשה
ערך מורחב – ניו-ג'ורנליזם
אחרי מלחמת העולם הראשונה התפיסה השלטת הייתה שהעיתונות היא מקצוע והדיווח צריך להיות נטול פניות. אלא שבשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 החלו להישמע טענות נגד העיתונות האובייקטיבית. נאמר כי איננה אובייקטיבית, היא חוטאת למציאות, אינה מגינה על החלשים ואינה מאפשרת פתחון פה למי שרוצה להתבטא. הביקורות היו מחוגים אינטלקטואליים א-פוליטיים ומהשמאל הרדיקלי. החלו להתפתח עיתוני מחתרת שתפיסתם הייתה שהעיתונאי אינו רק צופה ומדווח מהצד, אלא הוא צריך להיות חלק מהמציאות ומשתתף פעיל. כיום נחשב הניו-ג'ורנליזם כז'אנר בדעיכה, אך רבות מהנורמות שעיצב משפיעות על עולם העיתונות והתקשורת הנוכחי.
לקריאה נוספת (מקורות)
- ר' אלבין (2004). כרוניקה של דלדול התבונה: אתיקה בפרקטיקה העיתונאית, הקיבוץ המאוחד.
- ד' קרולי ופ' מאייר (1995). "התקשורת בהיסטוריה – טכנולוגיה, תרבות, מדע: סקירה היסטורית". בתוך: ד' כספי (עורך), תקשורת המונים – מקראה (עמ' 25-12). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
- אלידע, ע' (1989). "המהפכה ולידת עיתונות ההמון". זמנים, 31-30. עמ' 91-82.
- אלידע, ע' (1991). "עיתונות עממית ותעמולה במהלך המהפכה הצרפתית", בתוך י. כהן (ע.), המהפכה הצרפתית ורישומה, ירושלים, החברה ההיסטורית-זלמן שזר, עמ' 121-144.
- Gunarante, S. (2001). "Paper, Printing and the Printing Press – A Horizontally Integrative Macrohistory Analysis". Gazette, 63(6), 459-479.
- Smith, A. (1979). The Newspaper - An International History. London: Thames and Hudson. Ch. I (“Origins and Definitions”, pp. 7–15); Ch. II. (“‘The Occurrences All Together’1600-1696”, pp. 17–45).
- Voakes, P. (2004). A brief history of public journalism. National Civic Review, 93(3), 25-35
- Schudson, M., “Stories and Information – Two Journalisms in the 1890s”, Discovering the News, pages 88–120
- Jean K. Chalaby, (1996), Journalism as an Anglo-American Invention - A Comparison of the Development of French and Anglo-American Journalism, 1830s-1920s, European Journal of Communication, Vol. 11, No. 3, 303-326
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ספריית הקונגרס האמריקאי - אוסף העיתונים הגדול בעולם.
- רשימת עיתונים מחולקת על-פי מדינות (באנגלית)
- ארכיון עיתונות היסטורית - גוגל.
