הכורדים בטורקיה
הכורדים בטורקיה הם קבוצה אתנית גדולה הדוברת שפה הודו-אירופית השונה מהשפה הטורקית, המהווה כ-15 ועד 25 אחוז מהאוכלוסייה הטורקית. האוכלוסייה הכורדית מפוזרת בכלל רחבי המחוזות בטורקיה, אך ריכוזם הגדול ביותר הוא במזרח ובדרום מזרח טורקיה, אזור שהוא חלק מכורדיסטן.
רקע כללי
הכורדים הם קבוצה אתנית המהווים חלק מהעמים האיראניים, ומספרם הכולל מוערך בכ-25 עד 40 מיליון נפש. היא נחשבת לקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעולם שהיא חסרת מדינה. מרבית הכורדים חיים בטורקיה, איראן, עיראק וסוריה, אך ישנן קהילות כורדיות גם בארמניה, בגאורגיה ובמדינות נוספות. הכורדים יושבים בכורדיסטן, שטח של כ-230,000 קילומטרים שהתחלק בין ארבע מדינות לאחר מלחמת העולם הראשונה. הכורדים דוברים מספר לשונות כורדיות קרובות. חלק מהכורדים הם סונים וחלק שיעים, ומשתייכים למסדרים שונים.
תחת משטרו של אטאטורק
ב-1922, עת הכריז מוסטפא כמאל אטאטורק על הקמת המדינה הטורקית, החלה להשתנות המדיניות כלפי העם הכורדי, שבימי האימפריה העות'מאנית התאפיינה בחיזוק הכורדים בשליטתם בשטחיהם ולא בניסיון להפוך את הכורדים לטורקים. בוועידת לוזאן בה הוכרז על הקמת טורקיה אין כל התייחסות לכורדים, ומדובר רק על מיעוטים דתיים הזכאים לזכויות. המדיניות הכמאליסטית שאפה לאחד את העם הטורקי, להטמיע בתוכו מיעוטים ליצירת עם אחד ומאוחד, אחדות זו הייתה אמורה לעמוד גם כנגד מיעוטים אתניים אחרים – ארמנים ויוונים. בין 1919-1922 אטאטורק ערך מאמצי איחוד טורקיים תחת אחדות מוסלמית. בנוסף לכך אטאטורק חשש מהרצון הכורדי בעצמאות, ואסר על שמות כורדיים, ארגונים כורדיים, פרסומים ובתי ספר, כמו גם מוזיקה ותרבות. כתוצאה מיחסו של אטאטורק לכורדים, התרחשו שלוש מרידות כורדיות כנגדו בשנים 1925 - 1938. ההתקוממויות נכשלו והסתיימו בהרג כורדי ובהגליות, באחת מההתקוממויות נגד אטאטורק שהתרחשה ב-1920, היא התנגדה למודרניזציה המהירה ולאופי החילוני והאנטי אתני שאטאטורק הכניס לרפובליקה, וזאת לאור התנגשותה עם השמרנות הדתית של הכורדים. ההתקוממות נענתה באלימות וניסיונות לשלב את הכורדים בזהות הטורקית. האסלאם תמיד היה בעל חשיבות גדולה עבור הכורדים. המנהיג הכורדי עבדו-אלק'אדר הכריז שיהיה מוכן לחיות תחת שלטון טורקי כל עוד המדינה תהיה בעל אפיון אסלאמי.
תחת הרפובליקה הטורקית
במושג "הטרגדיה הכורדית"[1] מתייחסים אל הטרגדיה של העם הכורדי בארצות שונות, וביניהן טורקיה. עם עליית הטורקים הצעירים לשלטון, ואחרי הטיהור אתני שביצעו ביוונים ובארמנים, נותרו הכורדים המיעוט הגדול ביותר. בתחילה השתמש אטאטורק בתמיכה הכורדית כנגד הארמנים. הכורדים גם השתתפו במלחמה נגד יוון, אבל מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה הטורקית החלו הרדיפות של הכורדים. הסכם לוזאן שאשרר את הקמת טורקיה המודרנית ב-1923 מכיל בתוכו סעיף המבטיח הגנה על מיעוטים. אבל מיד אחר כך, ממרץ 1924, נאסר על הכורדים לדבר בשפתם במדינה.
בין 1920 עד 1938 התרחשו 17 התקוממויות כורדיות, בהן שלוש משמעותיות שהגיעו לשיאן בטבח דרסים. גל שני של התקוממויות התרחש בין 1984 ל-1999, וגבה את חיי שלושים וחמישה אלף איש משני הצדדים. כבכל קונפליקט אתני, המדינה מנסה להטמיע את המיעוט בתוכה, חלה התנגדות והתקוממות המדוכאת בכוח, ואחר כך שוב תקופת אסימילציה. ימי האימפריה העות'מאנית ככזו שאפשרה אוטונומיה יחסית לכורדים כמו גם למיעוטים אחרים. ב-1850 חיו בטורקיה מיליון כורדים כנגד 13 מיליון עות'מאנים. (ו-2 מיליון יוונים, 2.4 מיליון ארמנים ומאה וחמישים אלף יהודים). ב-1935 היו 1.4 מיליון כורדים בטורקיה, ב-1965 2.3 מיליון.
בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, ייצוג כורדי נמצא רק בכוחות שמאלניים רדיקליים. סטודנטים כורדים החלו לקרוא לפיתוח כלכלי של אזורים מאוכלסים על ידי כורדים, אבל טרם נשמעו קריאות לעצמאות. ההתקוממות של המחתרת הכורדית, ה-PKK,החלה ב-1984. בתקופה זו סקרים מראים שהכורדים היו מתוסכלים וזועמים על יחס המדינה כלפיהם, אבל לאו דווקא עסקו בשאלת המדינה הנפרדת. רבים מהמשתתפים בפעילות של המחתרת הכורדית עשו זאת מתוך פחד ולא מתוך שותפות. ב-1987 הכריז ראש ממשלת טורקיה סוליימאן דמירל שעל טורקיה להכיר ב"מציאות הכורדית", אבל לא מתוך נפרדות של הכורדים מהמדינה, אלא מתוך שיפור מצבם ותנאיהם האזרחיים. עם זאת דמירל היה בעד פעולות נחרצות נגד המחתרת הכורדית. בצד מלחמה בטרור נבחנו צעדים לשיפור סוציו-אקונומי במצב הכורדים בדרום מזרח טורקיה.
ראש ממשלת טורקיה טורגוט אזאל (היה ממשפחה שחלקה ממוצא כורדי), שלט בין 1993-1989, הציע לשקול נתינת מעמד של פדרציה עצמאית לכורדים, אבל הצבא עצר מבעדו ליישם את הצעתו. הצבא ראה במחתרת הכורדית איום קיומי, דבר שגרר תגובות נוקשות והפרות של זכויות אדם. ראשי הצבא הכריזו ב-2006 שטורקיה איננה מדינה המבוססת על אתניות אלא על אזרחות, תוך ציטוט אמרתו הידועה של אטאטורק בדבר העובדה ש"שמח מי שמכריז על עצמו כטורקי".
המפלגות הפוליטיות הכורדיות מתונות יחסית, ומאורגנות במבנים שבטיים, בעוד למחתרת ה-PKK שורשים אורבניים[2]. כשהחלה ההתקוממות ב-1984 מנתה המחתרת כמה מאות לוחמים, ובתוך 10 שנים צמחה לכוח של 15-20 אלף. שיטת לוחמת הגרילה שימשה את המחתרת לרדיפת המטרה של עצמאות כורדית. עם זאת ה-PKK אינה רק ארגון צבאי, אלא ארגון פוליטי שלו זרוע צבאית. לארגון אידאולוגיה לניניסטית מרכסיסטית, אידאולוגיה מהפכנית. בסיס התנועה בפעילים סטודנטים. הם החלו באנקרה, אבל עברו לכורדיסטן. בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים החלה התעוררות של מודעות כורדית, הרבה ממנה בלתי נגועה באלימות, ועדיין פעילים רבים הושלכו לכמה מבתי הכלא הגרועים בעולם. מחתרת ה-PKK אילצה את השלטונות הטורקיים להכיר בקיום העם הכורדי. אלפי הרוגים גבתה המלחמה, וכיום מזרימה טורקיה כספים רבים לשיפור התשתיות באזורים הכורדיים כדי להרגיע את המחאה. דיווחים רבים על עינויים והתעללויות בעצירים כורדים בבתי כלא טורקיים מובאים, לצד דיווחים על פעולות טרור גרילה של המחתרת הכורדית. בשנות התשעים הארגון השיג שליטה חלקית בחלקים מטורקיה הכורדית, תוך מניעה של כניסת הצבא הטורקי לשטח. על אף היתרון המספרי המובהק של הצבא הטורקי במערכה, (185,000 מול 15,000) התקשה הצבא מול המורדים. בין 1993 ל-1995 תוגברו כוחות הצבא לכדי 360,000.
בדו"ח ביקורת של ועדת הלסינקי[3] נקבע כי בין שמונה לעשרה מיליון כורדים היושבים על שליש מאדמת טורקיה סובלים מרדיפה על רקע אתני. "כמה שמח להיות טורקי" קבע אטאטורק, אבל לא כך פני הדברים עבור הכורדים בעולם כולו – מעולם לא הייתה להם מדינה משלהם, למרות שהם מאכלסים את האזור הקרוי כורדיסטן אלפי שנים. הכורדים חיים כיום בטורקיה, איראן, עיראק, ומיעוטם בסוריה ורוסיה. נציגי "אמנת הלסינקי" בטורקיה שהגיעו לאזורים הכורדים ראו את התשתיות הירודות עדיין, את אחוזי האבטלה הגבוהים, ואת המערכת הרפואית הלוקה.
בספר "השאלה הכורדית בטורקיה"[4] טוענים כי עוד מימי אטאטורק טורקיה מעולם לא קיבלה את קיומו של המיעוט הכורדי. בעשורים האחרונים ישנה הגירה חזקה של כורדים לאירופה, בצד מעבר מהכפרים לערים טורקיות, שם מתרחש תהליך אסימילציה. עליית הטורקים הצעירים והדגש על טורקיה חילונית הביאה את הכורדים לשיתוף פעולה, כמו גם לשירות בשורות הצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה. אטאטורק שהיה זקוק לכוחות לוחמים השתמש גם הוא בשירותי הכורדים, על אף רצונו בטורקיה מאוחדת ובזהות טורקית אחידה. הממשלה העבירה חוקים רבים שאפשרו להגלות כורדים מאזוריהם לאזורים אחרים של טורקיה. עם זאת הכורדים קיבלו אזרחות מלאה. בשנות השישים והשבעים לבשה האופוזיציה הכורדית זהות של מאבק סוציאליסטי של עובדים. כיום, בעקבות מאבק הדמים בין ה-PKK לצבא סובלים הכורדים מניכור מוחלט: משפחות מפורקות ומוגלות, מקורות פרנסה נפגעים, ונוצרת הפרדה מוחלטת בין טורקיה לכורדים.
העברות אוכלוסייה כורדית נעשו לכל אורך ההיסטוריה של טורקיה. ב-1938 טורקיה העבירה עשרות אלפי כורדים מאזור דרזים, כשדווח על אלפי הרוגים כורדים במהלך הפעולה. גם ב-1985 פונתה אוכלוסייה, אם כי קטנה יותר. לאחרונה הודיעה הממשלה על כוונתה להגלות 50,000 כורדים מכפרי טונצ'לי לאנטוליה ואיזמיר.
התופעה של ההגירה והבריחה של כורדים מעיראק[5] בזמן מלחמת המפרץ נבעה ממספר סיבות. האוכלוסייה הכורדית מרבה להגר מטורקיה ההררית, הכפרית, לערים כמו איסטנבול וברלין. מיליוני כורדים נעים מכורדיסטן לאיראן, לעיראק, לסוריה או טורקיה, מהמזרח התיכון לאירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. זוהי תנועה של מחפשי עבודה ופרנסה, המשלבת בתנועה גלובלית שכזו בחיפוש אחרי מקורות פרנסה. חלק אחר של ההגירה נובע מבריחה מכפרים מופגזים הנתונים במצב מלחמה בין המחתרת הכורדית לצבא הטורקי. משנת 1980 תרמו שלושה אירועים לתנועת אוכלוסייה כורדית.
שלושה גורמים, שלוש תהפוכות היסטוריות: המהפכה האיראנית ומלחמת האזרחים שבעקבותיה, ההפיכה בטורקיה ב-1980 ומלחמת איראן-עיראק, כולם, על אף שלא נגעו ישירות לאוכלוסייה כורדית, אילצה אותם לברוח ולנוע. במלחמת המפרץ מעריכים שכשני מיליון כורדים ברחו מעיראק לגבול טורקיה. ב-1987 ו-1988, לאחר פעילות אינטנסיבית להרס המרקם הכפרי של הכורדים בארצו, השתמש סדאם חוסיין בנשק כימי של גז נגד הכורדים בעיראק, התוצאה הייתה כמאה אלף הרוגים ונעדרים. טורקיה לא פעלה באכזריות כזו, אבל המדיניות של פיזור האוכלוסייה הכפרית של חוסיין מומשה גם בטורקיה, ניסיון לפזר את הכורדים לערים.
הפזורה הכורדית הרחבה פועלת כיום רבות ובאופן מאורגן למען פתרון לבעיית העם הכורדי, מעוררת את תשומת לבו של העולם. לסיכום ניתן לומר שישנה אסקלציה גוברת ביחס של טורקיה למיעוט הכורדי שלה, מאז תחילת המאה העשרים ועד ימינו.
ב-21 במרץ 2013 המנהיג הכלוא של המחתרת עבדוללה אג'לאן קרא ללוחמיו להשתיק את הרובים ולהתכונן לנסיגה לבסיסם בעיראק.[6]
לאחר מאבקים רבים להכרה, הצליחו הכורדים במהלך הבחירות הכלליות בטורקיה (יוני 2015) לעבור את אחוז החסימה הגבוה (10%) ולהכניס נציגים מטעמם לפרלמנט, דבר שהפתיע רבים והביע, מעבר לתמיכה במיעוט הכורדי, גם מחאה כנגד ארדואן.
אוכלוסייה
הכורדים בטורקיה כיום הם מעל 20 אחוז מהאוכלוסייה, ישנן הערכות שונות לגבי מספרם, והוא מעל 10 מיליון איש. לפי המסורת הכורדית נהוג לגור באזורים הגבוהים, בדרום מזרח טורקיה, וגם במחוזות הצפון מערביים אשר מפותחים יותר מבחינה תעשייתית, והריכוז שם עלה עקב ההגירה המסיבית בשנות ה-80 המאוחרות. גם באזור אנטוליה המרכזית מתגוררים כורדים, במחוזות השונים.
תרבות
הכורדים בשנות ה-80 של המאה העשרים נמנעו מלהקליט או להוציא לאור שירים משלהם, שירים בשפה הכורדית. הדבר מאוד השפיע על הצלחתם של זמרים כורדים רבים, אך למרות המניעה, בשוק השחור בטורקיה, נמכרו שירים כורדים, בעיקר הקלטות של המחתרת, וכמו כן תחנות רדיו פירטיות אשר התקיימו אז. כיום, השידורים של מוזיקה בשפה הכורדית הן ברדיו והן בטלוויזיה נחסמו על יד הצנזורה. הספרות הכורדית אינה קיימת מהתקופה הטרום אסלאמית. מתחילת שנות ה-70 הכורדים בטורקיה השקיעו מאמצים רבים כדי ליצור או לכתוב יצירות ספרותית משלהם, כמות הדפוס במהלך ארבעת העשורים האחרונים גדלה בצורה ניכרת, כאשר פעילויות אלה לרוב לא בוצעו בטורקיה, אלא מחוץ לה, בעיקר במדינות האירופאיות האחרות, שבהם ריכוז כורדי רב. כמו כן, נוצרו בטורקיה מספר סרטים הנוגעים בכורדים ובתרבות שלהם. הסרט האחרון המפורסם העוסק בנושא זה יצא לאור בשנת 2011, והציג את הכורדים באור חיובי.
ב-29 בפברואר 2009 פרצה מהומה בבית הפרלמנט הטורקי, כאשר חבר הפרלמנט הכורדי, אחמט טורק, הפר את החוק האוסר על השמעת כל שפה בבית הנבחרים זולת טורקית ונאם בכורדית. ב-1991 נשבעה חברת הפרלמנט הכורדית לילה זאנה לתפקיד אך ביצעה זאת בכורדית ועל כך ריצתה 10 שנות מאסר.[7]
דת
העם הכורדי לאורך ההיסטוריה המיר דתות. עוד לפני התפשטותו של האסלאם והופעתו של הנביא מוחמד, הדת שבה האמינו רוב הכורדים היא הדת הנוצרית, ועד היום ניתן למצוא קבוצות קטנות של כורדים שאמונתם היא הנצרות. כמו כן, מרבית הכורדים רואים את יהודי כורדיסטן כחלק אינטגרלי מהלאום הכורדי ואף חלק מיהודי כורדיסטן רואים עצמם כחלק מלאום זה. עם הופעתו של האסלאם והכיבושים של הערבים במאה ה-7, רוב הכורדים המירו את דתם לאסלאם, ורובם היום הם מוסלמים סונים בעיקר בטורקיה. בנוסף, ישנו מעוט מוסלמי אלווי, שהוא מעוט דתי בין הכורדים שחיים בטורקיה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Chaliand, D. (1992) The Kurdish Tragedy. London: Zed books
- ^ Jongerden, J. (2003) Violation of Human Rights and the Alevis in Turkey. In White P. anf Jongerden J. (Eds.) Turkeys Alevi Enigma. Boston: Brill
- ^ Laber, J. & Whitman L. (1988) Destroying ethnic identity: the Kurds of Turkey
- ^ Barkey, H. & Fuller G.(1988) Turkey's Kurdish question. Oxford: Rowman
- ^ Van Bruinessen, M.(1999) Migrations, mobilisations, communications and the globalisation of the Kurdish question. Working Paper no. 14, Islamic Area Studies Project, Tokyo, Japan
- ^ מנהיג הכורדים קרא להפסקת אש עם טורקיה, באתר ynet, 21 במרץ 2013
- ^ AP, טורקיה סוערת: השפה הכורדית נשמעה בפרלמנט, באתר ynet, 24 בפברואר 2009
