הלוח הקראי
הלוח הקראי הוא גרסה של לוח השנה העברי המקובלת בקהילות היהודים הקראים, המבוסס על שילוב של מחזור ירח ומחזור שמש. הלוח מבוסס על שילוב של כללים בשני עקרונות בסיסיים שהם קידוש החודש ועיבור השנה. בעבר, עד לפני כ-200 שנים, השימוש במונח "לוח" היה יכול להיות מטעה וניתן היה לדבר רק על "כללי עיבור השנה" ו"כללי קידוש החודש". אולם כיום, בעקבות התפתחות הלכתית ניתן להגדיר כללים אלה ככללים של "לוח שנה" ממש.
עקרונות לוח השנה
הלוח הקראי מבוסס על הכללים ההיסטוריים הקדומים של קידוש החודש ועיבור השנה המופיעים בספרות חז"ל (המשנה והתלמוד)[1]. הלוח מבוסס על שילוב של מחזור ירח ומחזור שמש, להבדיל מהלוח הגרגוריאני, המבוסס על מחזור שמש בלבד, והלוח המוסלמי, המבוסס על מחזור ירח בלבד.
ההבדל העיקרי בינו לבין הלוח העברי המקובל בקרב היהדות הרבנית, הוא קביעת ראשי חודשים על-פי כללים הנובעים מעדויות ותצפיות אסטרונומיות - היהדות הרבנית מחזיקה בתקנתו של הלל נשיאה, שתיקן לוח שנה על פי חשבון קבוע (כפי שאנו מכירים אותו היום), ואילו היהדות הקראית לא קיבלה את תקנת הלל, והנהיגה את הלוח החז"לי כמקורו.
בתחילתו, הלוח הקראי הנהיג מסורת שהייתה מקובלת בקרב יהודים לפני המאה הרביעית (הוא הלוח המופיע בתלמוד) - לקבוע ראשי חודשים על פי "ראייה בפועל" בצירוף הקרבות. במשך הזמן ובהדרגה, עקב התפתחות הטכנולוגיה והמדע, התפתחה שיטה של "אפשרות ראייה" המבוססת על ידע אסטרונומי מהימן, שמאפשר ליצור לוח שנה ממשי הידוע מראש, וזהו הלוח הקראי הנהוג בימינו. בשל העובדה שראשי החודשים בלוח הקראי נקבעים על פי הראייה (בדיוק עם הופעת הירח החדש), בעוד שהלוח העברי הרבני נקבע ללא קשר לנתונים אסטרונומיים נכונים אלא בקירוב, לא מן הנמנע שייווצרו הבדלים בתאריך בין הלוח העברי הקראי ללוח העברי רבני.
קידוש החודש
ערך מורחב – קידוש החודש
בלוח העברי היחידה הבסיסית הראשונה היא היום. יום מתחיל משקיעת השמש ומסתיים בשקיעת השמש למחרת. הימים מצטרפים זה לזה ומרכיבים את היחידה הבסיסית השנייה שהיא החודש. חודש הוא הזמן שבין הופעת הירח לאחר העילמו לבין הופעתו בפעם הבאה. החודש מתחיל בראיית הירח החדש. ראייה זו היא הרגע בו נראה הירח בפעם הראשונה, אחרי שהירח של החודש הקודם נעלם. יום זה נקבע כראש החודש. בראש החודש, היום הראשון של החודש, הירח אמור להיראות בצורת סהר דק ולשקוע דקות לאחר שקיעת השמש. עם התקדמות החודש הולך וגדל חלקו המואר של הירח, והוא הופך לירח מלא באמצע החודש העברי. מכאן ואילך הולך ופוחת אורו המוחזר של הירח הנראה לעינינו, עד שהוא נעשה חשוך לחלוטין בסוף החודש. על פי חז"ל, קבע בית הדין שישב בירושלים את תאריך ראש החודש לפי עדויות ראייה שהובאו לפניו. לאחר שנקבע ראש החודש, בית דין השיא משואות בראשי ההרים, שנראו בראשי ההרים של הערים הסמוכות, ובכך הופצה בשורת ראש החודש. בשלב מאוחר יותר, עקב אילוצים, ביטלו בית הדין את השאת המשואות, ועברו להודיע על קידוש החודש בעזרת שליחים שיצאו מבית הדין שבירושלים לכל חלקי הארץ כדי לפרסם את מועד ראש החודש. היחידה הבסיסית השלישית בלוח השנה היא השנה. שנה מורכבת משנים-עשר חודשי ירח בשנה פשוטה ומשלושה-עשר חודשים בשנה מעוברת. (ראו להלן)
אולם בשנת 359, עקב המצב ששרר אז בארץ והקשיים בפרסום מועד ראש החודש, קבע רבי הלל בן רבי יהודה נשיאה (הנשיא) את חשבונות לוח השנה העברי הרבני כפי שהוא מקובל עד לימינו. ומאז לא נוהגים הפרושים - והרבניים ממשיכיהם (ובכללם האורתודוקסים) לקדש ראשי חודשים לפי ראיית הירח אלא לפי חשבונותיו של הלל. לפי שיטה זו, מספר הימים בכל חודש (29 או 30) קבוע מראש, ואינו קשור לראיית הירח, כך יוצא שראש החודש לא חל באותו יום של הראייה אלא יכול לחול לפניו או אחריו בכמה ימים.
בנוסף, היהודים הרבניים קובעים את לוח השנה שלהם על פי ארבע דחיות. כלומר, הם קבעו ארבעה כללים, שלפיהם יום ראש השנה (ואיתו כל השנה) יידחו למרות החישוב של המולד הממוצע. כך למשל ראש חודש תשרי אינו יכול לחול בימים א', ד' או ו'. לפי שיטת היהודים הרבניים, אם חל ראש החודש באחד מימים אלו - הוא נדחה ביום.
היהודים הקראים אינם מקבלים תקנות רבניות אלו, משום שאז החגים והמועדים לא חלים בתאריכים המדויקים בהם הם צריכים להיות. לפי שיטתם יש לדבוק בעקרון ראיית הירח ולקדש ראשי חודשים לפי אפשרות ראיית הירח, כלומר ראש החודש חייב לפול בתאריך בו אמור להיראות הירח, גם אם לא נראה במקום כלשהו עקב תנאים מקומיים כמו עננות יתר או אובך. כל חודש בשנה יכול להיות חסר (בן 29 ימים) או מלא (בן 30 ימים), לפי אפשרות ראיית הירח הבא. כיום, בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית וההתקדמות העצומה בידע האסטרונומי שבידינו, מתאפשר לחזות מראש מתי יהיה מולד הירח ומתי הוא יראה לראשונה. אם כך הלוח העברי הקראי הוא לוח עברי שבו אמורים ראשי החודשים לפול בדיוק בתאריך של אפשרות ראיית הירח, ולכן התאריכים בלוח העברי הרבני ובלוח העברי הקראי לא תמיד חופפים.
לוח השנה הקראי מוכן כיום בידי בית הדין של הקראים בישראל בסיוע אנשי מדע. בשל הצורך של הקראים להזדקק לתצפיות מדעיות עדכניות עלולות לחול שגיאות בלוחות שלהם שתוכננו מראש. כך אירע ב-1990 (תשנ"א), אז נתברר לבית הדין הקראי שעליו להכריז מחדש על לוח השנה. בעקבות אירוע זה גובשו עקרונות חדשים להכנת הלוח באופן שיבטיח שיחזה נכון את אפשרות ראיית הירח החדש.
לחודשים בלוח העברי הקראי יש שמות מספריים כמו 'החודש הראשון' ו'החודש השביעי', החל מהחודש הראשון הוא חודש ניסן "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות, י"ב, ב'). כיום נוהגים הקראים להשתמש גם בשמות החודשים של לוח השנה הרבני שמקורם בבלי.
עיבור השנה
הלוח העברי מבוסס גם על שנת השמש (ולא רק על 'החודש הירחי'): בצאתם מארץ מצרים ציווה אלקים על בני ישראל לשמור על חודש האביב, כלומר לדאוג לכך שהחודש הראשון (חודש ניסן) יפול תמיד באביב: "שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, לַ-ה' אֱלֹקֶיךָ: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם -- לָיְלָה." (דברים, ט"ז, א'). הבעיה היא ש-12 חודשי ירח עבריים קצרים בכ11 יום מאורכה של שנת השמש (משך סיבוב כדור הארץ סביב השמש), שהיא השנה המתאימה לעונות השנה. כדי למנוע פיגור הולך ומתמשך של השנה העברית ביחס למחזור השמש, שיגרום לכך שחג הפסח ינדוד לכיוון החורף ולא יפול באביב - מעברים את השנה. עיבור השנה הוא הוספת חודש נוסף לשנה כך שבמקום שיהיו בה 12 חודשים כמו בשנה רגילה יהיו בשנה מעוברת 13 חודשים.
בימי הבית השני היה פולמוס גדול בין הזרמים היהודיים - כיצד להתאים את חודשי השנה העבריים עם עונות השנה, על מנת שחודש ניסן ופסח יצאו תמיד בתקופת האביב (כהוראת התורה). כת מדבר יהודה לא הייתה צריכה להתמודד עם בעיה זו כלל, היות שהנהיגה לוח שנה על פי שנת השמש, ובכך עונות השנה מותאמות לחודשי השנה. לעומת זאת, עקב זה שחז"ל (הפרושים) הורו שהשנה העברית היא שנת ירח, על מנת להתאים את חודשי השנה עם עונות השנה, עיברו את השנים לפי עקרון 'מציאת האביב בארץ ישראל'. פרוש המילה אביב הוא מצב מסוים של הבשלת השעורה "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל." (שמות ט' ל"א). הגעת האביב נקבעה לפי מידת הבשלת השעורה בארץ ישראל. אם לא הגיע האביב בחודש השנים עשר הוא חודש אדר, אז היו מעברים את השנה כלומר מוספים חודש נוסף בסופה - אדר ב'. כך נדחה למעשה חג הפסח בחודש ונפל באביב.
היהודים הרבניים (ובכללם האורתודוקסים) נוהגים כיום לפי עקרון חשבון 19 השנים (כפי שתיקן הלל נשיאה במאה הרביעית). לפי שיטה זו בכל 19 שנים יש שתים-עשרה שנים פשוטות ושבע שנים מעוברות (ה-3, 6, 8, 11, 14, 17, 19 למחזור). חשבון זה אינו מדויק כמו חשבון הראייה, אלא רק מותאם לו בקירוב.
לעומת זאת, כשנוסדה הקראות לא היו שיטות מוכרות נוספות לשנה העברית מלבד שיטת חז"ל (שנת ירח שמעברים אותה אחת לכמה שנים על מנת להתאימה לשנת השמש). לכן קיבלו ראשי הקראים את שיטה זו גם כשיטתם. גם לאחר שנתרחקו הקראים מהחקלאות הם שמרו על זיקתם לארץ ישראל ולאדמתה. מדי שנה הקראים שלחו שליחים לבקש את האביב בארץ ישראל ואם לא נמצא האביב בסוף השנה, עוברה השנה. עקרון זה של לוח השנה העברי היה כה חשוב עבור הקראים עד שבכתובה הקראית קיים תנאי בו מתחייבים בני הזוג לשמור את הלוח לפי עקרון האביב ולפי עקרון ראיית הירח. יש הטוענים שתנאי זה הוסף לכתובה כדי שיקוימו החגים לפי ההלכה הקראית גם בנישואין בין קראים לרבניים.
אולם במרוצת הימים בעקבות ההתפשטות הקראית הנרחבת ברחבי העולם - מפרס במזרח ועד מערב אפריקה, ממצרים בדרום ועד ליטא בצפון, לא יכלה עוד עדות ה'אביב' להגיע אל כל קהילות הקראים, וקהילות קראיות החלו לאמץ אט-אט את מחזור 19 השנים הרבני. בתחילה רק הקהילות הקראיות המרוחקות מארץ ישראל נאלצו לוותר על עיבור השנה לפי עקרון 'מציאת האביב' מחמת קשיי הריחוק ואי יכולתן לקבל דיווחים על מצב הבשלת השעורה בארץ ישראל. עם זאת, אותן קהילות לא כפרו בעקרון שצריך לעבר את השנה לפי תצפיות על מצב השעורה בארץ אלא טענו שבמצבן הן אינן מסוגלות לעשות כן. חכמים קראיים מהמאה ה-15 דיווחו שהיו שנים בהן קהילות בארץ ישראל, שפעלו לפי עקרון מציאת האביב, וקהילות בגולה, שפעלו לפי מחזור 19 השנים, לא עיברו את אותן שנים. בסביבות המאה ה-19 נטשו גם קראי ארץ ישראל את שיטת עיבור השנה לפי מציאת האביב ועברו למחזור 19 השנים הרבני, וזאת כדי למנוע פער במועדי החגים בין הקהילות הקראיות השונות.
כיום, עם שיבתם של הקראים לארץ ישראל, ישנה מגמה של חזרה לשיטה המקורית של עיבור השנה לפי מציאת האביב בארץ ישראל.
חגים ומועדים
הקראים הם יהודים המקבלים אך ורק את התנ"ך, ולכן הם מציינים רק את החגים והמועדים שמופיעים בתנ"ך:
מועדים שמוזכרים בתורה
- פסח וחג המצות
- הפסח הוא הערב ה-14 בחודש הראשון, חודש ניסן, בו התקיים בעבר קורבן הפסח; שבעת הימים שאחריו החל מ-15 בניסן נקראים חג המצות. היום הראשון והיום השביעי של חג המצות הם מקראי קודש האסורים במלאכה מלבד מלאכת אוכל נפש. "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ -- בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח, לַ-ה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַ-ה': שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם, הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם ... בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ." (ויקרא, כ"ג, ה'-ח').
- חג השבועות
- לחג השבועות אין תאריך קבוע בלוח הקראי, אלא הוא מתקיים תמיד ביום ראשון בשבוע מיד לאחר תקופת ספירת העומר אשר מתחילה ממחרת השבת שבמהלך שבוע חג המצות. "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַ-ה':... וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם." (ויקרא, כ"ג, ט"ו-ט"ז; כ"א)
- יום תרועה
- א' תשרי, שנקרא בפי היהודים הרבניים ראש השנה - ביהדות הקראית כינוי זה יהיה חסר היגיון, מכיוון שחודש ניסן הוא תחילת השנה; משך החג יום אחד (ולא יומיים): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם -- כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר, כ"ט, א').
- יום הכיפורים
- 10 בתשרי. "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם..." (ויקרא, כ"ג, כ"ז).
- חג הסוכות
- 15 בתשרי. נמשך שבעה ימים, כאשר היום הראשון הוא מקרא קודש, כלומר יום האסור במלאכה מלבד מלאכת אוכל נפש. "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַ-ה'. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ." (ויקרא, כ"ג, ל"ד-ל"ה)
- שמיני עצרת
- 22 בתשרי. היום שלאחר שבעת ימי חג הסוכות. "שִׁבְעַת יָמִים, תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַ-ה'; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה', עֲצֶרֶת הִוא -- כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ." (ויקרא, כ"ג, ל"ו)
ספירת העומר
- ערך מורחב – ממחרת השבת
- מקור הספירה הוא בספר ויקרא, פרק כ"ג כפי שכתוב:
- (טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
- (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':
- וכמו כן בספר דברים, פרק ט"ז כפי שכתוב:
- (ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.
- (י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַה' אֱלֹקֶיךָ -- מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ, אֲשֶׁר תִּתֵּן: כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, ה' אֱלֹקֶיךָ.
- לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה, ישנה מחלוקת בין היהודים הרבניים לבין היהודים הקראים.
- היהודים הרבניים פירשו בפסוקים מספר ויקרא את המילה 'שבת' בשני אופנים שונים: בתחילת פסוק ט"ו, לטענתם, משמעות המילה היא יום-טוב, כלומר חג הפסח - ה-15 בניסן, ולפיכך את ספירת העומר צריך להתחיל ב-16 בניסן, ממחרת החג. לעומת זאת, בסוף הפסוק משמעות המילה שבת היא שבעה ימים רצופים, כשלאחר השבוע השביעי בספירה יש לקיים לטענתם את חג השבועות; כך יוצא שחג השבועות לא נופל ביום מסוים בשבוע. היהדות הרבנית מסתייעת בפרשנות המילה 'שבתון' המופיעה במקומות רבים במקרא (יום הכיפורים, יום טוב ראשון של סוכות, שמיני של סוכות ועוד) בהקשר של חג בו שובתים ממלאכה, ולא בהקשר של ימי השבוע.
- היהודים הקראים מפרשים את המילה 'שבת' בכל הפסוקים האלו כשבת ממש, כלומר היום השביעי שלאחר ששת ימי מעשה, כפי שמתואר בסיפור הבריאה. המילה 'שבת' כמו בביטוי 'ממחרת השבת' אינה מציינת בכל התורה יום-טוב, ובשום מקור קדום המילה אינה מציינת רצף של שבעה ימים. לטענת הקראים, לא ייתכן שבאותו קטע המילה שבת תציין פעם יום-טוב ופעם שבוע, ולכן הפירוש ההגיוני היחיד, לדבריהם, הוא שהמילה מציינת שבת בראשית, וכך גם מתבהרת משמעות חוק קיום חג השבועות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, הוא יום ראשון. לפי הקראים, צריך להתחיל לספור מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שאחרי ליל הסדר כלומר מיום ראשון בשבוע, ולסיים לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" של הספירה. אחד הנימוקים שהקראים מביאים לחיזוק עמדתם הוא שחג השבועות הוא החג היחיד שלא נקבע לו בתורה תאריך קבוע, אלא הדרך לחישוב מועדו היא באמצעות ספירה; לפי שיטת הרבניים, בלוח העברי הקבוע, יש לחג תאריך קבוע, ולכן אין כל טעם בספירה. אולם בלוח העברי הרבני המקורי (המופיע בתלמוד) אין לחג השבועות תאריך קבוע, ויום חלותו תלוי במספר הימים שיש בחודשי ניסן ואייר[2], ולכן טענה זו לא נכונה לגבי היהודים הרבניים, אך ככל הנראה היא נכונה לגבי הלוח הקומראני[3].
- טענה נוספת שמצרפים הקראים לדבריהם, היא יום הנפת העומר (ממנו צריכים להתחיל את ספירת העומר) בתיאור התנ"כי היחיד מספר יהושע, שהוא גם הפעם הראשונה שקיימו בני ישראל בארץ ישראל את הנפת העומר. אך לפני כן יש להזכיר מצווה מספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים י'-י"ד, המורה על בני ישראל שלא לאכול מתבואת הארץ עד שיונף העומר (בה גם נאמר שוב להניף ממחרת השבת):
- "...כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ -- וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. ... וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה -- עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹקֵיכֶם."
- בספר יהושע, פרק ה', פסוקים י'-י"א מוזכרת הנפת העומר הראשונה בארץ ושם נאמר:
- "וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב -- בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח -- מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה."
- הסתירה נמצאת בעובדה שאכילת הפסח מתקיימת בערב ה-14 בניסן, ומחרת הפסח הוא היום שלאחר קרבן הפסח (זו משמעותה של המילה פסח במקרא) - ביום זה נאמר שבני ישראל אכלו מתבואת הארץ. אם הפרוש הרבני נכון ויום הנפת העומר הוא אכן ה-16 בניסן, אז בני ישראל אכלו מתבואת הארץ קודם ליום בו הותר להם, ולכן הקראים מסיקים בבירור שפרוש המילה 'שבת' לא יכול להיות יום-טוב ראשון של חג הפסח. הקראים עצמם אומרים שבמקרה זה האפשרות ההגיונית היחידה היא שערב הפסח היה ביום שבת ולכן הנפת העומר הייתה גם ממחרת השבת בשבוע וגם ממחרת החג.
- היהדות הרבנית מציגה דוגמה זו דווקא כהוכחה להפרכת עמדת הקראים: הרמב"ם תמידין ומוספין ז, יא הטעים את הדבר בתיאור הכתוב את טעם היתר האכילה, ממחרת הפסח, ופסח כאן משמעו יום טוב ראשון של פסח.
מועדים שמוזכרים בנביאים ובכתובים
- צום הרביעי
- צום זה מתקיים ב-9 בחודש הרביעי, תמוז, היום בו נבקעו חומות ירושלים בתקופת בית ראשון "בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר; וְלֹא-הָיָה לֶחֶם, לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר..." (מלכים ב', כ"ה, ג'-ד').
- צום החמישי
- בחודש החמישי, הקראים נוהגים לקיים שני צומות: ב-7 באב וב-10 באב. צומות אלה הם הימים המוזכרים בתנ"ך ביניהם אירע חורבן בית המקדש הראשון. בנוסף כל ארבעת הימים בין שני הצומות נחשבים כימי אבל. עד לדורות האחרונים, היו שנהגו לצום בכל ארבעת הימים הללו, אולם כיום מנהג זה אינו נפוץ. הנוהג המקובל הוא לצום בצומות הללו רק ביום, ולא מערב עד ערב כביום הכיפורים. "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ ... וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה', וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם ..." (מלכים ב', כ"ה, ח'). "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ ... וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה', וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם ..." (ירמיה, נ"ב, י"ב-י"ג).
- צום השביעי
- מתקיים בכ"ד בתשרי - החודש השביעי. "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה [תשרי], נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם." (נחמיה, ט', א').
- צום העשירי
- צום זה מתקיים ב-10 בחודש העשירי, חודש טבת, לזכר תחילת המצור על ירושלים בימי בית ראשון. "וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר, עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ" (ירמיה, נ"ב, ד'-ה').
- פורים
- ימי הפורים מתקיימים תמיד ב-14 וב-15 בחודש השנים-עשר הוא חודש אדר. גם בשנה מעוברת הקראים מקיימים את ימי הפורים באדר א' - החודש השנים-עשר, ולא באדר ב' - החודש השלושה-עשר, מכיוון שהיהודים קיבלו על עצמם לקיים את החג באותו תאריך בכל שנה ושנה - בחודש אדר בו אירע נס פורים, ולא בחודש אחר. "לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים." (אסתר, ט', כ"א). כמו כן, לפי עקרונות הלוח הקראי לא ניתן לדעת מראש אם השנה תהיה מעוברת ולכן גם לא ניתן לדחות מראש את החג.
לקריאה נוספת
- Magdi Shamuel, The Karaite Calendar:Sanctification of the New Moon by Sighting in Karaite Judaism, Meira Pollicak (Ed.), Brill, 2003
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ מאחר שאין לוח שנה כלשהו המופיע בתנ"ך, הקראים ראו בלוח התלמודי (שנעזב על ידי היהודים הרבניים כנזכר להלן) את הלוח העברי המקורי, והלכו על פיו.
- ^ אם שני החודשים חסרים- חג השבועות יצא ב-ז' בסיוון. אם חודש אחד מלא וחודש אחד חסר- חג השבועות יצא ב-ו' בסיוון. אם שני החודשים מלאים- חג השבועות יצא ב-ה' בסיוון
- ^ שיטה נוספת של הספירה ידועה לנו מתוך מגילות קומראן, שהיא גם השיטה הצדוקית, שמשמעה - תחילת הספירה ממחרת שבת בראשית שלאחר חג הפסח. הלוח הקומראני היה לוח שמשי מסודר מאוד: התאריכים יוצאים כל שנה באותם הימים בשבוע. לכן, כל שנה חמישה עשר בניסן (חג הפסח) יצא ביום ראשון, ושביעי של פסח יצא כל שנה ביום שבת. כך כל שנה הם מתחילים לספור את ספירת העומר ביום ראשון שלאחר שביעי של פסח, וכל שנה חג השבועות יוצא בחמישה-עשר לחודש סיוון (בדומה לחג הפסח ולחג הסוכות שיוצאים בחמישה עשר לחודש).
| לוחות שנה | ||
|---|---|---|
| מערכות | ירחי • שמשי • ירחי-שמשי | 
|
| לוחות בשימוש | עברי • גרגוריאני • מוסלמי • הינדי • קופטי • אתיופי • סיני • פרסי • בהאי • צפון קוריאני • שומרוני • קראי • הולוקני | |
| לוחות היסטוריים | בבלי • אטי • ביזנטי • יוליאני • מאיה • מהפכני סובייטי • מהפכני צרפתי • רומי • שוודי • אצטקי • קומראני • ערבי טרום-אסלאמי • מצרי | |
