הלכה למשה מסיני
הלכה למשה מסיני זה מונח המתאר את כל אותן הלכות התורה שבעל פה שניתנו, במעמד הר סיני מה' למשה, כביאור לתורה שבכתב. המונח מתאר למעשה סוגה הלכתית - ההלכות הראשונות והבסיסיות ביותר ביהדות.
הרמב"ם מגדיר את סוגת ההלכות הזאת במילים הבאות: "כל דבר שאין לו רמז במקרא, ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברה - עליו לבדו נאמר 'הלכה למשה מסיני'".
כיום, יש המשתמשים בביטוי זה גם כמטבע לשון לחוק או כלל אותו יש לבצע ללא עוררין, ללא בקשת טעם[דרוש מקור].
התפתחות היסטורית
בפשטות, הלכות אלה נמסרו למשה ישירות מה' כשקיבל את התורה.[1] בדומה לכך, המשנה אומרת: "...מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, ורבו מרבו - עד הלכה למשה מסיני..."
על כמה הלכות שיוחסו להלכה למשה מסיני, היו ראשונים שפירשו שמקורן בתקנת חכמים, אך בכל זאת הוצגו כהלכה למשה מסיני כדי להורות שהם דבר ברור שאין בו מחלוקת, כמו הלכה למשה מסיני.[2]
הגר"א, בהתייחסו לכוחה של הלכה למשה מסיני, כותב את הדברים הבאים: ”פשטא דקרא (פשט המקרא) גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו וכן בכמה פרשיות שבתורה; והן מגדולת תורתנו שבעל-פה שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם.”[3].[4]
תופעה המשמשת לעיתים לדיון באשר להתייחסות למקורן ההיסטורי של הלכות אלה, היא העובדה כי להלכות מסוימות חז"ל ציטטו רמז בפסוקים, בצורת דרש (מה שמכונה בהלכה "אסמכתא"), אף על פי שהמקור שלה אינו בפסוקים אלא במסורת בעל-פה. יש שטענו כי עובדה זו תומכת בטענה כי להלכות אלו אין מקור היסטורי מוסמך.
מקור נוסף המובא בהקשר זה, הוא הגזרה האוסרת לקרוא לאור הנר, מחשש שהקורא יטה את הנר מחוסר שימת לב, ויחלל שבת,[5] במקורות מובא כי דבר זה מהווה גזרה שגזרו חז"ל מיוזמתם, אך לאחר הלכה זו בדיוק נכתב בתלמוד הירושלמי בשם רבי אלעזר, כי בכל מקום שנכתב במקורות התנאיים "באמת" - הכוונה היא להלכה למשה מסיני.[6] התלמוד הירושלמי מזהה, לכאורה, בין הלכה שיזמו חכמים לבין מה שמוגדר כ"הלכה למשה מסיני". יש שרוצים להוכיח מכאן כי גם שאר ההלכות שמוגדרות כ"הלכה למשה מסיני" לא ניתנו ממש למשה בסיני, אלא מדובר בכינוי לכל ההלכות שהתקבעו במשך הדורות.
באגדה
אזכור ייחודי למונח, הוא באגדה המובאת בתלמוד, לפיה בטרם קיבל את פרטי התורה[7], ביקש משה לראות את רבי עקיבא, וה' הראה לו אותו כשהוא דורש בהלכות לפני תלמידיו. התלמוד מספר: ”אמר (ה' למשה): אדם שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי-תלים של הלכות. אמר לפניו (משה לה'): ריבונו של עולם, הראהו לי! אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב לסוף שמונה עשר שורות (שבבית המדרש של רבי עקיבא), לא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיעו לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מניין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני! נתיישבה דעתו (של משה). חזר לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר לפניו: ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה (כרבי עקיבא), ואתה נותן התורה על ידי?! אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני”.[8]
רשימת ההלכות
הרמב"ם בהקדמתו למשנה (פרק ד') מבחין בין ההלכות למשה מסיני, שלשיטתו הן רק הלכות שלא ניתן ללומדן מהתורה שבכתב, לבין 'הלכות מקובלות', שהן כלל ההלכות שנמסרו למשה, ולשיטת הרמב"ם כוללות את כל פרטי המצוות הרגילים.[9] את ההלכות המשתייכות לסוג הראשון, ליקט הרמב"ם, בעיקר מהתלמוד, והציגן כרשימה, תוך שהוא כותב שהיא כוללת את רוב ההלכות, אם לא את כולן: ”לוג שמן לתודה ורביעית יין לנזיר, י"א ימים שבין נדה לנדה, גוד, לבוד ודופן עקומה, שיעורין, חציצין ומחיצין, תפילין על קלף ומזוזה על דוכסוסטוס, ספר תורה על הגויל, שי"ן של תפילין, וקשר של תפילין, ורצועות שחורות, ותפילין מרובעות, ומעברתא דתפילין, נכרכות בשערן, ונתפרות בגידין, כותבין ס"ת בדיו, ומסורגל, פחותה מבת שלוש שנים אין ביאתה ביאה, העושה שדהו שני מיני חטין, עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, שתי גרנות נותן שתי פאות, זרעוני גינה שאינן נאכלין, מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל לתוך בית סאה, עשר נטיעות מפוזרות לבית סאה, חורשין כל בית סאה בשבילן, עגול של דבילה שנטמא מקצתו, תורמין מן הטהור שיש בו, החזן רואה מאין התינוקות קוראים, האישה חוגרת בסינר, בין מלפניה בין מלאחריה, ביין התירו לערב קשה ברך, עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית.”[10] בתלמוד מכנים את כלל ההלכות שנמסרו למשה בתואר "הלכה למשה מסיני".
- אם אדם אכל דבר איסור כגון חזיר, מה שיעור האכילה שיהיה חייב עליה? - הלכה למשה מסיני ש"כזית".
- אם אדם אכל ביום הכיפורים, מה שיעור האכילה שיהיה חייב עליה? - הלכה למשה מסיני ב"ככותבת".
- לגבי תפילין לא כתוב בתורה דבר על צורתן; הלכה למשה מסיני היא שתהיינה מרובעות ושצבען יהיה שחור.[11]
מחלוקת בהלכה למשה מסיני
הראשונים נחלקו האם ייתכן שתהיה מחלוקת בהלכה למשה מסיני, הרמב"ם כתב ש"דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו".[12] ויש מן הראשונים שחלקו עליו[13] וסברו שתיתכן מחלוקת בהלכה למשה מסיני.
לקריאה נוספת
- נח עמינח, "על הלכה למשה מסיני", בשדה חמ"ד (בטאון ארגון המורים הדתיים בישראל), תשרי, ה'תשמ"ג
- הלכה למשה מסיני, האנציקלופדיה התלמודית כרך תשיעי
- חוות יאיר, סימן קצ"ב.
קישורים חיצוניים
- רמב"ם, הקדמה לפירוש המשנה (בה הוא מגדיר את מעמדה של הלכה למשה מסיני), אתר דעת
- שלמה רפאל יהודה ליאון טומפלו, מסכת הלכה למשה מסיני, אמשטרדם תצ"ד, באתר היברובוקס
הערות שוליים
- ^ ראו לדוגמה: יהודה חיון, "האנציקלופדיה התורנית המרוכזת", הלכה למשה מסיני; מצוטט באתר ויקישיבה.
- ^ פירוש הר"ש משאנץ למשנה מסכת ידיים פרק ד משנה ג, שלא כפירוש התוספות יום טוב. רא"ש, הלכות מקוואות, סימן א'.
- ^ רבי אליהו מווילנא, אדרת אליהו על פרשת משפטים, בפסקה "או אל המזוזה".
- ^ ויכוחים על אמונה ופילוסופיה - דיאלוג עם פרופסור אבי רביצקי, אתר 'ליבוביץ'.
- ^ נפסק להלכה במשנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ה', ד'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק א', הלכה ג'.
- ^ רש"י ד"ה "נתיישבה דעתו": "של משה הואיל ומשמו אומר אף על פי שעדיין לא קיבלה".
- ^ מסכת מנחות, דף כ"ט, ב'.
- ^ הרמב"ם מדגים טענה זו תוך שימוש במצוות סוכה: ”הנה לך משל: שהקב"ה אמר למשה, בסכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כג). אחר כן הודיע שהסוכה הזאת חובה על הזכרים לא על הנקבות, ושאין החולים חייבים בה ולא הולכי דרך, ושלא יהיה סיכוכה אלא בצמח הארץ, ולא יסככנה בצמר ולא במשי ולא בכלים, אפילו מאשר תצמח הארץ, כגון הכסתות והכרים והבגדים. והודיע שהאכילה והשתייה והשינה בה כולו חובה, ושלא יהיה בחללה פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רוחב, ושלא יהיה גובה הסוכה פחות מעשרה טפחים.”
- ^ הקדמה לפירוש המשנה לרמב"ם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ח, ב'. בתלמוד הוזכר שרצועות העור הקשורות לתפילין תהיינה שחורות, וקיימת מחלוקת בפוסקים האם גם בתי התפילין צריכים להיות שחורים, או שזהו עניין של נוי בלבד; ראו: שולחן ערוך, חלק אורח חיים, סימן ל"ב, סעיף מ', ומשנה ברורה, סעיף-קטן קפ"ד.
- ^ הלכות ממרים פ"א ה"ג. מופיע גם בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה, ספר המצוות שורש ב.
- ^ רמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש א, וכן מוכח שכך היא שיטת רש"י ועוד ראשונים עיין בבא קמא יז
