המרד הסורי הגדול
המרד הדרוזי, המוכר גם בשם המרד הלאומי הסורי או המרד הסורי הגדול (בערבית: الثورة السورية الكبرى), הוא הכינוי להתקוממות כללית שהתרחשה בסוריה בשנים 1927-1925.
המרד התרחש בתקופת המנדט הצרפתי על סוריה, שהוחל על סוריה כחלק מההסדרים בין המעצמות לאחר מלחמת העולם הראשונה ובפרט ועידת סן רמו. המרד התחיל בקרב העדה הדרוזית בסוריה, המרוכזת בעיקר באזור הר הדרוזים בדרום סוריה, ומשם התפשט לרחבי סוריה.
תחילת המנדט הצרפתי בסוריה
לאחר מלחמת העולם הראשונה אישר חבר הלאומים את הסכם סייקס-פיקו בין בריטניה לצרפת, שחילק את חלק משטחי האימפריה העות'מאנית ביניהם, כאשר בריטניה תקבל את פלשתינה (ארץ ישראל משני עברי הירדן) ואת עיראק, וצרפת תקבל את סוריה אשר כללה אז את לבנון. הסכם זה התנגש עם הבנות בין האימפריה הבריטית למשפחת חוסיין שהובילה את המרד הערבי כנגד העות'מאנים במהלך מלחמת העולם הראשונה בתמורה להכרה בריטית בזכות הלאומית של העם הערבי. כוחות ערביים בהנהגת פיצל חוסיין נכנסו יחד עם הכוחות הבריטים בפיקוד הגנרל אלנבי לדמשק ב-1918, ופיצל המשיך לשלוט בסוריה וב-1920 הוכתר כמלך הממלכה הערבית של סוריה למשך 4 חודשים. הכוחות הצרפתים הביסו את כוחותיו של פיצל בקרב מיסלון, ביולי 1920, והממלכה הערבית הסורית חדלה להתקיים. על פי הגדרת משימתה הרשמית, תפקיד המנדט הצרפתי היה להכשיר את סוריה לשלטון עצמי, אך השלטון הצרפתי נתפס על ידי מרבית הסורים ככיבוש אימפיריאליסטי, בין השאר בשל הכיבוש האלים שהביא לקיצה את הממלכה הערבית הסורית - המדינה הערבית העצמאית הראשונה בעת החדשה.
אופי השלטון המנדטורי
הצרפתים הגיעו לסוריה מצוידים בניסיון אותו צברו בשליטתם באלג'יר, שהתאפיינה בדיכוי כוחני של האוכלוסייה. עם הגיעם לסוריה הם נקטו בשיטת הפרד ומשול, וחיזקו קבוצות מיעוט כדי להחליש את הקבוצה החזקה ביותר בסוריה - המוסלמים הסונים. הם עשו זאת על ידי הפרדת סוריה לשש מדינות: לבנון, דמשק, חלב, מדינת העלאווים, סנג'ק אלכסנדרטה, ומדינת ג'בל א-דרוז (בהר הדרוזים). כל מדינה קיבלה סמכויות מסוימות, וכך החיבור בין כל חלקי סוריה נחלש. מהלך זה התקבל בברכה על ידי המיעוטים, שמעמדם השתפר על ידי שיתוף פעולה עם הצרפתים, ודבר זה בלט בעיקר אצל המארונים בלבנון שנחשבו בני חסות של הצרפתים מבחינה תרבותית, כלכלית ופוליטית.
הידרדרות יחסי הצרפתים עם הדרוזים
בשנים הראשונות, היחס בין המנדט הצרפתי לעדה הדרוזית הקטנה והשמרנית היה טוב. הצרפתים הכירו בעליונות משפחת אל-אטרש, המשפחה החזקה בעדה, והציבו את סלים אל-אטרש כמושל הר הדרוזים. ב-1923 חדל אל-אטרש לכהן כמושל מסיבות בריאותיות, ומשלא נמצא מחליף מוסכם הוצב מושל הצרפתי בשם קרבייה, שלא כיבד את השמרנות הקיצונית של העדה. קרבייה עסק ברפורמות מרחיקות לכת שהיוו מכה קשה לאליטה הדרוזית המסורתית. בפברואר 1925 יצאה משלחת של נציגי העדה לביירות להיוועד עם הנציב, אך במקום להיפגש עמו הם נכלאו - מה שדחף את סולימאן אל-אטרש, מנהיג הפלג האנטי צרפתי של המשפחה, להתכונן למרד שזכה בעקבות זאת לתמיכה רחבה בקרב הדרוזים.[1]
תיאור המרד
המרד התחיל בקיץ 1925, בהנהגת סולטאן אל-אטרש, והגיע לשיאו בהצלחת הדרוזים לגרש את החיילים הצרפתים ממוצביהם בהר הדרוזים לקראת סוף השנה. בשל מיעוט בחיילים והגעת החורף, החליטו הצרפתים לדחות את דיכוי המרידה לבוא האביב, החלטה שהתפרשה כחולשה ודחפה אחרים לצאת למרידות גם כן. באוקטובר 1925, לאחר שמורדים הגיעו לדמשק, הפציצו הצרפתים חלקים נרחבים מן העיר ללא התרעה מוקדמת, הרגו אלפים, ועוררו בכך תמיכה עממית ועולמית רחבה במרד.
ארבע קבוצות מרכזיות לקחו חלק במרד, כשכל קבוצה קידמה את האינטרסים שלה, ולא בהכרח דאגה לשאר הקבוצות. הקבוצה הראשונה הייתה של הדרוזים, הקבוצה השנייה הורכבה מחבורות של פורעי חוק שקיוו לנצל את חולשת השלטון על מנת לבזוז את האוכלוסייה. קבוצה נוספת הייתה נכבדים מקומיים באזורים שונים של סוריה, ובפרט בערים חומס וחמאת, שהתנגדו לשינויים במבנה השלטון שהובילו הצרפתים. האחרונים היו קבוצת לאומנים קטנה, שחונכה במערב והתרכזה בדמשק. קבוצה זו ניסתה לדמות למרד אופי לאומי.
דעיכת המרד
הצרפתים טיפלו בכל קבוצה מורדת בצורה שונה. חבורות הפושעים, חלקם מאורגנות היטב (קבוצה אחת הגיעה לכ-1500 אנשים במעין צבא קטן), ניצלו את חולשת הצרפתים על מנת לפשוט על האוכלוסייה ברחבי סוריה. הם לא עשו זאת בצורה אקראית, אלא הקנו הגנה לאלה שתמכו במרד ובזזו רק אחרים, דבר שגרם לפלאחים רבים לחשוב שכדאי לתמוך בהם, כיוון שהם מקנים את ההגנה שהצרפתים לא מסוגלים לתת. אך ב-1926 הצרפתים השיבו את הביטחון על כנו, והפלאחים נסוגו מתמיכתם בכנופיות.
הבעיות עם הנכבדים המקומיים הגיעו כשצרפת הכריזה על עריכת בחירות חופשיות, דבר שערער את מעמדם מכיוון שלא ציפו להיבחר. נכבדים אלו יצרו מהומות ביום הבחירות, אך הבחירות התנהלו בצורה מלאה. חלק מהנכבדים נעצרו, והשפעתם בסך הכל הייתה מועטה.
תומכי הלאומיות הערבית קיוו לנצל את המרד על מנת להביא ליצירתה של מדינה ערבית משוחררת ראשונה, אולם על מנת לנצל את דעת הקהל העולמית הם הציגו את המרד כמרד לאומי סורי. הם יצרו הצדקה מוסרית למרד על ידי הצגת הצרפתים כקולוניאליסטים המנצלים את משאבי הטבע של סוריה, תוך הדגשת מקרי ברוטאליות כלפי האוכלוסייה. אולם, מכיוון שעם הזמן התבהרה העובדה שמרבית המורדים אינם מתחברים לתפישות הללו, וכן מכיוון שלא צמחה מנהיגות לאומית בולטת, תומכי הלאומיות לא הצליחו להוביל את ההמונים בסוריה במרד לאומי אמיתי.
תוצאות
המרד איבד את כוחו לאחר אפריל 1926. העולם המערבי למד דרכו כי הרעיון של מדינה סורית אינו ישים עדיין, והנמיכו ציפיות ליצירת מדינה זו בעתיד הקרוב. הקבוצות השונות בסוריה שינו את אופן פעולתם, והקימו מפלגות עם אג'נדות חברתיות ששיתפו פעולה עם הצרפתים וערערו את כוחם של השליטים המסורתיים. הצרפתים נותרו בסוריה, אמנם לא אהובים במיוחד, אך ככוח מנדטורי הבלתי מעורער.
הוויכוח ההיסטורי סביב המרד
בקרב אקדמאים קיים ויכוח היסטוריוגרפי בדבר מהות המרד הדרוזי. גישה רווחת אחת, הקיימת בעיקר בקרב תומכי הלאומיות הערבית, היא שהמרד היה מרד לאומי סורי או לחלופין ערבי כנגד הכובש הצרפתי הקולוניאליסטי. גישה אחרת היא למרד לא היה אופי לאומי, אלא מה שנקרא "המרד הדרוזי" הוא לא יותר מרצף התקוממויות מקומיות של קבוצות נפרדות, כשקבוצה קטנה של לאומנים ערביים ניסתה ליצור דימוי של התקוממויות שונות כמרד לאומי משותף. בוויכוח היסטוריוגרפי זה ניתן לראות כיצד ההיסטוריה מנוצלת על מנת לקדם מטרות של קבוצות שונות, כשהתיאורים השונים של ההיסטוריה מצדיקים אידאולוגיות שונות.
קישורים חיצוניים
- בהר הדרוזים, דואר היום, 30 באוגוסט 1926
הערות שוליים
- ^ J. L. Miller, "The Syrian Revolt of 1925", IJMES, vol. 8 (1977), pp. 545-563
