העלייה ההמונית
העלייה ההמונית היא העלייה שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. הייתה זו עליית פליטים ברובה - ניצולי שואה מאירופה והפליטים היהודים ממדינות ערב.[1] עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה מ-650,000 ל-1,300,000 תושבים. זהו שיעור גידול חסר תקדים בהשוואה לארצות קולטות הגירה.
העולים הגיעו ממספר רב של מדינות וחלקי עולם: מאירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. חלקם הביאו מסורת תרבותית שונה מזו של התושבים הוותיקים, אשכנזים ברובם. הקשיים שפקדו את המדינה הצעירה בתקופה זו נעוצים, לפחות בחלקם, בגידול המהיר של האוכלוסייה. המפגש בין עולים וותיקים, והשפעתו על הקולטים והנקלטים כאחד, היה אירוע משמעותי מאד בתהליך התפתחותה של החברה הישראלית.
מאפייניה של החברה הישראלית ערב הקמת המדינה
במאי 1948 מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ-650,000 נפש. אוכלוסייה זו הייתה הומוגנית באופן יחסי מבחינה עדתית - כ-80% היו אשכנזים וכ-20% מזרחים.
שיעור בעלי ההשכלה התיכונית והגבוהה היה כשליש מהאוכלוסייה היהודית, שיעור גבוה לכל הדעות. רוב תושבי היישוב שלטו בעברית וכן ביידיש, אף שלא הרבו להשתמש בה בחיי היומיום, ובנוסף רובם היו חילונים מתוך בחירה. רוב התושבים היו צעירים ורווקים או בעלי משפחות קטנות, ומספר הגברים היה גדול בהרבה מזה של הנשים - 1,133 גברים על כל 1,000 נשים.
המבנה התעסוקתי של החברה היה כזה שאפשר להגדירו מודרני, כלומר דומה לזה שבארצות אירופה באותה תקופה: רבים עסקו במקצועות יצרניים בתחומי החקלאות, הבניין והתעשייה, ורבים אחרים עסקו במסחר זעיר, בפקידות ובמלאכה, מקצועות שרוב היהודים עסקו בהם בארצות מוצאם.
העיליות החברתיות שהתגבשו בחברה היישובית הצליחו לעצב בה תרבות פוליטית וחברתית ייחודית. הן ניסו לשמרה גם לאחר הקמת המדינה, אך העלייה ההמונית חוללה תמורות עמוקות בתרבותה של החברה הישראלית, כמו גם במעמדה של העילית החברתית.
מאפייני העולים בעלייה ההמונית
מיד עם קום המדינה ובפרט אחרי חקיקת חוק השבות נפתחו שערי הארץ לעלייה בלתי מוגבלת של יהודים, והמוני בני-אדם החלו לזרום אליה. בסך הכול הגיעו בעשור הראשון לאחר קום המדינה יותר מ-900,000 עולים - אף מדינה קולטת הגירה בעולם לא התמודדה עם מספר כה גדול של מהגרים ועם קצב גידול אוכלוסייה כה מהיר. קצב העלייה בעשור הראשון לא היה אחיד, והיא הגיעה בשני גלים: גל העלייה הראשון נמשך מקום המדינה עד סוף 1951, ובמהלכו הוכפלה אוכלוסיית המדינה. גל העלייה השני התחיל במחצית השנייה של העשור, משנת 1956 ואילך.
מדינת ישראל הצעירה התקשתה בקליטת העלייה ההמונית ובמציאת המשאבים הדרושים לשם כך. לאחר הכרזת העצמאות נפתחו שערי הארץ בפני המעפילים, שנכלאו בקפריסין ובפני יושבי מחנות העקורים בגרמניה. בנוסף להם כמהו להגיע לארץ עולים מפולין, מרומניה, מעיראק ומתימן - המאגר הגדול ביותר של מבקשים לעלות היה ברומניה. מקבלי ההחלטות הבינו שיצטרכו להחליט ולנקוט, לפחות זמנית בעלייה סלקטיבית. הרעיון של סלקציה בין סוגי העולים מאותו מקור נתקל בקשיים ונדחה, לכן פנו לקביעת סדר עדיפויות בעידוד העלייה מארצות שונות ויהדות רומניה הפסידה ליהדות עיראק.[2]
בשידור בקול ישראל, ב-10 בפברואר 2008, טענה פרופ' אורה כהן שהסיבה לעצירת עליית יהודי רומניה בתקופה זו הייתה נעוצה בכך, שישראל הוצפה בגלי עולים, בעיקר מעיראק ומרומניה. לדבריה (ולדברי משתתפים נוספים בדיון הרדיופוני), לממשלת ישראל לא היו מספיק משאבים לקליטת הגל האדיר, לכן ניסתה להאט ולווסת את העלייה ובישיבה משותפת של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הוחלט להעדיף את עולי עיראק על פני עולי רומניה ולהפסיק את הבאת היהודים מרומניה. העדפת יהודי עיראק הייתה על רקע החשש הגדול יותר לגורלם בארץ מוצאם, לעומת החשש ליהודי רומניה.
אלפים רבים מיהודי רומניה, שכבר קיבלו אישור יציאה מהשלטונות, "נתקעו" ברומניה והשלטונות הרומניים הפסיקו להנפיק אישורי יציאה נוספים.
אחד ההבדלים הבולטים בין העליות לארץ־ישראל בתקופת היישוב לבין העלייה ההמונית לאחר קום המדינה, היה הרכבן העדתי. לעומת תקופת היישוב, שבה היו כ-82 אחוזים מהעולים יוצאי אירופה ואמריקה (אשכנזים), רק 44.5% מבאי העלייה ההמונית היו יוצאי אירופה ואמריקה, ואילו 53.4% מהם היו יוצאי אסיה ואפריקה (מזרחים). כתוצאה מכך השתנה מאד ההרכב העדתי של האוכלוסייה היהודית בישראל, ובתום העשור הראשון למדינה היו בה 58% יוצאי אירופה ואמריקה ו־42% יוצאי אסיה ואפריקה.
בניגוד לעליות הקודמות, שיעור הילדים והזקנים בקרב עולי העלייה ההמונית היה גבוה מאוד. יתרה מזאת - אחוז הילדים בקרב עולי אסיה ואפריקה היה גבוה כמעט פי שניים מאחוז הילדים בקרב העולים מארצות אירופה ואמריקה, וההבדל נעוץ בשיעורי הילודה הגבוהים יותר בקרב העולים המזרחים. בנוסף, העלייה הייתה ברובה עלייה של משפחות שלמות, במסגרת קהילות שלמות, להבדיל מן העליות בתקופת היישוב, ובעיקר העלייה השנייה והשלישית, שהיו ברובן עליות של צעירים, רווקים או בעלי משפחות קטנות.
שיעורי העולים בשנים 1960-1948- מדינות עיקריות (באלפים)
אירופה:
- רומניה- 150
- פולין- 146
- בולגריה- 39
- הונגריה- 24
- צ'כוסלובקיה- 19
אסיה ואפריקה:
ותיקים ועולים: אלה בעיני אלה
"ישראל רוצה בעלייה, אך הישראלים אינם רוצים בעולים". אמירה זו, שיוחסה לגיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, משקפת היטב את יחסם של חלק מהוותיקים בישראל לעולי העלייה ההמונית בעשור הראשון, יחס של הסתייגות מופגנת, אם לא עוינות, שעמד בסתירה בולטת לעקרונות מסורתיים ביהדות כמו "כל ישראל חברים" או "כל ישראל ערבים זה לזה", וכמובן בניגוד לעקרונות קיבוץ הגלויות והעלייה החופשית שמצאו את ביטויים במגילת העצמאות ובחוק השבות.
הסתייגותם של הוותיקים הופנתה כלפי ניצולי השואה מאירופה, וביתר שאת כלפי העולים מארצות האסלאם - יוצאי צפון אפריקה, עיראק, תימן וטורקיה. העולים מארצות האסלאם, ובמיוחד אלה מצפון אפריקה, נחשבו על ידי רבים מהממסד הקולט בישראל לפרימיטיביים, ל'חומר אנושי' גרוע ולחסרי תרבות. יחס זה כלפי העולים היה נחלת הפוליטיקאים, אנשי הרוח ואפילו עיתונות התקופה.
יחסם של העולים כלפי האוכלוסייה הוותיקה (האשכנזית ברובה) התאפיין אף הוא בדעות קדומות ובסטריאוטיפים שליליים. ואולם, בתקופת העלייה ההמונית עצמה לא ניתן ביטוי של ממש לדעות אלה. לימים הן מצאו ביטוי בעיקר ברומנים ובאוטוביוגרפיות שכתבו בדרך-כלל מי שהיו נערים צעירים בתקופת העלייה ארצה, למשל סמי מיכאל, שמעון בלס ויצחק בר-משה.
קשיים בקליטת העלייה ההמונית
בתחילה קלטה המדינה את העולים במעט בתי עולים פנויים שהוקמו עוד בעליות הקודמות. משנגמרו הבתים, השתכנו כ-100 אלף עולים בערים-יפו, רמלה, לוד, בית שאן, עכו ובאר שבע. גם הערים ירושלים, חיפה, טבריה וצפת קלטו עולים אלה בשכונות נטושות. בשנת 1949 התרחבו ממדי העלייה והעולים הועברו למחנות ששימשו בעבר את הצבא הבריטי. אחד הידועים שבהם היה מחנה שער העלייה. העולים שהו במחנות גרו בצריפים ובאוהלים. חוסר התעסוקה, המזון שבושל במטבחי שדה, והתנאים במחנה הובילו למרירות. בין המתגוררים במחנות היו גם פליטי שואה שאיבדו את משפחותיהם. היה חשש כבד לגורלם של שוהי המחנה. כמו כן ברקע ריחפה האפשרות של "מרד עולים". הועלה גם חשש שהעלייה הגוברת תוביל לקריסת מערכות במדינה. בשנת 1950, הגיעו המחנות ואמצעי הדיור לניצול מלא. למדינה לא נותרה עוד אפשרות לספק דיור להמוני העולים שהגיעו. כפתרון זמני לבעיה שנוצרה הוקמו מעברות, ובהן אוהלים, צריפונים ופחונים דלים ביותר. היו שהתגוררו בפתרון זמני זה אף עשר שנים.
עולים אלו הגיעו לעיתים קרובות בחוסר כל, בין אם ממחנות העקורים באירופה וכל כספם אבד בשואה, ובין אם ממדינות ערב ששליטיהן לא איפשרו להם לשמור על רכושם או למכור אותו ולבוא ארצה עם ממון. נוצר חשש כי מי שיש לו כסף יוכל לקנות ולשבוע, ומי שאין לו, ירעב. כפתרון לבעיה זו הונהגה מדיניות הקיצוב. היעדר תשתית כלכלית יציבה בארץ, הקפאת יתרות מטבע החוץ של ישראל על ידי הבריטים עם יציאתם את הארץ, וההוצאות הרבות שהיו כרוכות ברכישת נשק במלחמת העצמאות - כל אלה גרמו מחסור חמור במטבע זר והמערכת הכלכלית, שזועזעה במהלך חודשי המלחמה, לא הייתה מסוגלת להתמודד עם קליטת העלייה הגדולה. יתרה מזאת, המחסור החמור במטבע זר ובחומרי גלם לבניין כבל את ידי הממשלה ולא איפשר לה לבצע פעולות פיתוח מהירות, להרחיב את התשתית, להקים שיכונים להמוני העולים ולקלוט אותם במשק.
הרצון להטמיע במהירות את העולים החדשים בקרב התושבים הוותיקים הוביל להנהגת החינוך האחיד, שנועדו במקור להקנות לילדי העולים השכלה בסיסית וכן מושגי יסוד בציונות ובתולדות העם והארץ. עד מהרה החלו להשמע טענות ששליחי המדינה (שהיו בדרך כלל מתנדבים) עוסקים בכפייה אנטי דתית ובגזיזת פאות של ילדי העולים. המחאה שקמה בעקבות טענות אלה הביאה לביטולו של החינוך האחיד.
בידי המוסדות שהופקדו על קליטת העולים הצטברו סמכויות מפליגות בכל האמור בסיפוק צורכיהם של העולים, כמו דיור ותעסוקה. בכך הוענקה למוסדות אלה עוצמה רבה, שכן העולים הפכו תלויים בהם בחייהם היומיומיים ובצורכיהם המיוחדים כאחד. עוצמה זו של מוסדות הקליטה חיזקה במיוחד את מפא"י, שהייתה אז המפלגה השלטת במוסדות המדינה ובכלל זה גם במוסדות הקליטה. העולים, לעומת זאת, היו נטולי כוח פוליטי. דבר זה היה נכון במיוחד לגבי עולי המזרח שהיו אף מנותקים מרשתות חברתיות בעלות ערך. התלות של העולים במוסדות הקולטים אף התחזקה בשל העובדה שרוב העולים באו ללא הון, בלא מקורות למימון קליטתם ובלא מקצועות נדרשים בארץ. למדיניותם ולאופי פעילותם של העומדים בראש מערכת הקליטה הייתה עשויה להיות השפעה מכרעת על עמדותיהם הפוליטיות של העולים, והם אכן פעלו לא רק כממונים על קליטת העולים אלא השתדלו גם לפעול בהתאם לאינטרסים הפוליטיים-מפלגתיים אותם ייצגו.
בשנים 1948–1955 הגיעו למעלה מ-110,000 עולים שכושר עבודתם היה מוגבל מאד או שהיו נטולי כושר עבודה והם היו כ-15% מכלל העולים שהגיעו בשנים אלה. גם אלה שהיו מסוגלים לעבוד נתקלו בהיצע עבודה נמוך ולא מקצועי, כך שמספר המובטלים רק הלך וגדל. עולים רבים הגיעו כשהם חולים במחלות כרוניות או נכים. מערכת הבריאות במדינה לא הייתה ערוכה לטפל במספר כה גדול של חולים ונכים בגלל מחסור חמור במקומות אשפוז, בצוותים רפואיים ובתרופות, ושירותי הבריאות עמדו על סף התמוטטות. בין העולים נמצאו משפחות רבות ללא מפרנס ואלה נזקקו לעזרתם של השירותים הסוציאליים, אולם בשל המחסור במשאבים, הן משאבי כוח אדם והן משאבים כספיים, לא היה אפשר להעניק להם את השירותים שנדרשו.
אתוס קיבוץ הגלויות היה אחד העקרונות החשובים במדיניות העלייה של ישראל. בהתאם לאתוס זה, מטרת העלייה היא לקבץ מחדש את העם היהודי מכל ארצות גלותו ולהפוך אותו שוב לעם מאוחד, לאום אחד בעל צביון משותף. אתוס זה הוא שהכתיב במידה רבה את העיקרון שנודע ככור היתוך - משמעותו של זה הייתה הטמעת העולים בתוך תרבותה של האוכלוסייה הוותיקה, התרבות שהתגבשה בארץ ישראל מראשית העליות הציוניות ואשר יוצריה ראו אותה כ"תרבות ארץ ישראלית", במטרה לשמר את המרקם החברתי-תרבותי של האוכלוסייה הוותיקה. מדיניות כור ההיתוך הופעלה באינטנסיביות רבה במחצית הראשונה של שנות ה-50 וסוכניה היו רבי עוצמה, והם רשויות הקליטה השונות, מערכת החינוך וצה"ל. במשך השנים פחתה עוצמתו של הלחץ שהופעל על העולים לנטוש את תרבות ארץ מוצאם ולאט לאט חדרה לתהליכי הקליטה גישה שנטתה להתחשב יותר בזהותם התרבותית של העולים, אולם עדיין ראתה בהם אוכלוסייה שכדי להשתלב בחברה הקולטת עליה להשתנות ולהתאים את עצמה אליה. ההוראה המעשית של "כור ההיתוך" הייתה סוציאליזציה מחדש, הטמעה של העולים בתוך המציאות התרבותית והחברתית של ישראל והפיכת מסורותיהם התרבותיות הייחודיות למשניות או אף לבלתי רלוונטיות. ניסיונם הרחב של הקולטים לחנך מחדש את העולים, ההתניה של קבלת דיור ועבודה בתמיכה פוליטית וההתעלמות הכמעט מוחלטת מרצונותיהם העצמאיים של העולים - התעלמות שאף לוותה בהפצת סטריאוטיפים שליליים כנגד העולים - כל אלה היו ביטויים למערכת יחסי הכח שנוצרה בין עולים לוותיקים בשנות ה-50 וגם לאחריהן ואשר במסגרתה היו העולים - בעיקר העולים מארצות האסלאם - נטולי כח כמעט לחלוטין. מכלול הדימויים ששימשו להדבקת סטריאוטיפים לעולים מארצות האסלאם כלל: "נחשלות", "לבנטיניות", "פרימיטיביות", "ניוון", "חוסר רצון לעבוד" ועוד. בעיקר סבלו מסטריאוטיפים שליליים עולי צפון אפריקה שנתפסו כאלימים, אימפולסיביים ובלתי יציבים.
חלוקת לתקופות משנה
את תקופת העלייה ההמונית מקובל לחלק לתקופות משנה:
- 1948–1949: תקופת בתי העולים ומחנות עולים כדוגמת שער העלייה בחיפה, אלו היו מקומות אליהם הופנו עולים במטרה לתת להם שהות להסתגלות, ובמקביל להעביר אותם את הצעדים הפורמליים לקליטתם. לתקופה זו שייכים גם הפניית עולים ליישובים ערביים נטושים וכן למחנות הצבא הבריטי שהתפנו.
- 1950–1952: תקופת המעברות.
- 1953–1954: תקופת שפל יחסי בעליה בה הוחל בפיזור האוכלוסין.
- 1954–1956: תקופת "מהאוניות אל הכפר".
לקריאה נוספת
- אורי בהרל, השפעת העלייה ההמונית על השכר בישראל, מרכז פאלק לחקר כלכלי בישראל, ירושלים, תשכ"ה
- דבורה הכהן, עולים בסערה : העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1953-1948, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1994, 320 עמ'[3]
- אליעזר דון יחיא, משבר ותמורה במדינה חדשה: חינוך, דת ופוליטיקה במאבק על העלייה הגדולה, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2008.[4]
- משה ליסק, העלייה הגדולה בשנות החמישים: כשלונו של כור ההיתוך, הוצאת מוסד ביאליק, תל אביב, 1999.[5]
- מרדכי נאור (עורך), עולים ומעברות : 1952-1948: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן צבי, מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים, 1986.
- צבי צמרת, עלי גשר צר: עיצוב מערכת החינוך בימי העלייה הגדולה, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, 1997.[6]
- בתיה שמעוני, על סף הגאולה, סיפור המעברה: דור ראשון ושני, דביר, אור יהודה, 2008.
מאמרים
- צפריר גולדברג, דן פורת, ברוך שוורץ, בין סיפר רשמי לסיפר-נגד: תפיסות תלמידים את "העלייה הגדולה" של ראשית המדינה, מגמות מ"ד (4), 2007, עמ' 635-609.
- יוסף גולדשטיין, העלייה הגדולה והכפרים הפלסטינים: דינאמיקה של התיישבות, 1951-1948, סוגיות חברתיות בישראל 12, 2011, עמ' 61-32.
- עמירם גונן, "מחלוצים לעולים ביישוב הסְפר", בתוך: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
- יחיעם ויץ, שורשי העלייה ההמונית, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות העשירי, ב(1), 1989, עמ' 548-544.
- מירי שטינהרדט, מטרות החינוך בתקופת העלייה ההמונית וביטויהן בהוראת הציור, דור לדור 31, 2007, עמ' 252-243.
עבודות דוקטוראט
- דויד נמרוד-סימרוט, עליית הנוער לנוכח העלייה והקליטה של יהודי ארצות האסלאם 1948-1954, האוניברסיטה העברית 2008.
קישורים חיצוניים
- משה ליסק, דימויי עולים – סטריאוטיפים ותיוג בתקופת העלייה הגדולה בשנות החמישים, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 144-125
- אברהם דורון, היערכות השירותים החברתיים לקליטת העלייה הגדולה – קווים לדיון, קתדרה 56, יוני 1990, עמ' 160-150
- עפרה קינן, בין קיבוצים למושבים: שתי דרכים בקליטת עלייה בעשור הראשון למדינת ישראל, קתדרה 112, יוני 2004, עמ' 136-113
- עוזיאל שמלץ, העלייה ההמונית מאסיה ומצפון-אפריקה: הבטים דמוגראפיים, פעמים 39, תשמ"ט, עמ' 63-15
- דן לאור, העלייה ההמונית כ"תוכן ונושא" בספרות העברית בשנות המדינה הראשונות, הציונות י"ד, 1989, עמ' 175-161
- משה ליסק, העלייה הגדולה של שנות החמישים: כמה הרהורים בפרספקטיבה היסטורית, הציונות י"ד, 1989, עמ' 217-203
- ירון צור, הבעיה העדתית בדיוני הנהלת הסוכנות בשלהי תקופת העלייה ההמונית, ישראל 2, סתיו תשס"ג, 2002, עמ' 106-81
- אבי פיקאר, יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה, ישראל 10, סתיו תשס"ז, 2006, עמ' 143-117
- דבורה הכהן, התכנית ל'קליטה ישירה' של העלייה ההמונית בשנות החמישים ותוצאותיה, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 378-359
- יצחק גרינברג, חברת-העובדים וקליטת העלייה הגדולה בשנות החמישים, עיונים בתקומת ישראל 2, 1992, עמ' 115-94
הערות שוליים
- ^ עליות למדינת ישראל באתר "לקסיקון לתרבות ישראל"
- ^ העלייה מרומניה באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- ^ אייל כפכפי, תוכנית – או סמל?, קתדרה 83, אפריל 1997, עמ' 150-143
- ^ ביקורת: יעל ישי, ביקורת, ביטחון סוציאלי 80, 2009, עמ' 165-162 ; אשר כהן, [ביקורת], סוציולוגיה ישראלית יב, 2011-2010, עמ' 241-238; טלי תדמור-שמעוני, חינוך לאומי וכינון מדינה נוכח העלייה ההמונית, דור לדור 35, 2010, עמ' 301-299.
- ^ ביקורת: נסים ליאון, מדיניות של אפוטרופוסות, זמנים 74, 2001, עמ' 114-110.
- ^ ביקורת: תמר הורוביץ, בין שליחות לכפייה: מערכת החינוך בשנותיה הראשונות של המדינה - הערות בשולי הספר עלי גשר צר, עיונים בתקומת ישראל 8, 1998, עמ' 649-645
