העלייה מברית המועצות בשנות ה-70
בשנות ה-70 של המאה ה-20 התרחש גל עלייה גדול של יהודים מברית המועצות לישראל.
רקע
לאחר מותו של סטלין חלו תמורות פוליטיות בברית המועצות שהובילו לכינון היחסים בין ישראל לבין ברית המועצות ב-21 ביולי 1953. יחד עם שינוי המדיניות הסובייטית לשיפור יחסיה עם ישראל, המאבק נגד הציונות בברית המועצות לא פסק לרגע. הק.ג.ב. הקדיש שעות רבות כדי לפקוח עין על הארגונים הציוניים שהחלו להתהוות ברחבי ברית המועצות. הרעה משמעותית ביחסי ישראל וברית המועצות התחילה ב-1956 בזמן מבצע קדש. באיגרת שכתב ראש ממשלת ברית המועצות ניקולאי בולגנין לדוד בן-גוריון ראש ממשלת ישראל נכתב כך: "ממשלת ישראל משחקת בצורה פושעת ובלתי אחראית בגורל עמה... ומעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של מדינת ישראל"[1]. מלבד מאסרים של יהודים שהביעו אהדה כלשהי לישראל, פעלה התעמולה הסובייטית בארבעה מישורים עיקריים:
- תיאור של מדינת ישראל כמדינה שלילית ואימפריאליסטית.
- התקפות כנגד הרעיונות של הציונות.
- תקיפת דיפלומטים ותיירים שהביאו את רעיונות הציונות ליהודי ברית המועצות.
- העצמת הסיפורים של אנשים שעלו למדינת ישראל, והתאכזבו ממנה.
מאבקם של יהודי ברית המועצות על זכותם לצאת אל מחוץ ל"מסך הברזל" הוא סיפור הירואי שתחילתו בשנות ה-60 עם התעוררותה של תודעת הזהות הלאומית-היהודית. עלייה זו כונתה גם "עליית שלח את עמי".
מדיניות ההגירה בברית המועצות
כל מי שביקש לעזוב את ברית המועצות צריך היה להגיש ויזה, ובה הזמנה מבן משפחה שיקבל אותו בארץ שאליה הוא מעוניין להגר. שולח הוויזה התחייב לתמוך בבן משפחתו. בקשת בן המשפחה צריכה הייתה לעבור אימות על ידי נוטריון בארץ מגוריו, ואז להישלח אל בן המשפחה שמתגורר בברית המועצות. מבקש הוויזה היה פונה לאגף במשרד הפנים שנקרא אוביר (המשרד לאשרות ולרישום של משרד הפנים). במשרד הפנים היה עליו למלא מסמכים שונים, שחלקם כללו מידע אישי מאוד. הוא חייב היה להודיע לכל הגורמים שאליהם היה קשור בברית המועצות על רצונו לעזוב. היה עליו להביא מכתב המלצה מהמנהל במקום העבודה שלו. קבלת ויזה דרשה גם אישורים מבתי-הספר של הילדים ומאזור המגורים. אישור על היעדר חובות כלכליים בתוך ברית המועצות ואישור מההורים (וגם מהגרושה, אם מבקש הוויזה היה גרוש). אם המהגר היה חבר מפלגה, היה עליו להשיג אישור ממשרד המפלגה המקומי ומהאיגוד המקצועי שהם מסכימים לעזיבתו. אחרי הגשת כל האישורים, ולאחר שכל מי שנמצא בקשר עם מבקש הוויזה מודע לכך שהוא רוצה לעזוב, צריך היה להגיש את כל המסמכים ל"אוביר" בתוספת תשלום של ארבעים רובל. תשובה רשמית לבקשת ההגירה הייתה מגיעה בדרך כלל לאחר כחצי שנה. אם הבקשה אושרה, צריך היה תוך חודש להגיש אישורים על הוצאת הילדים מבתי הספר, עזיבת מקום העבודה ומכירת הדירה.
לאחר מלחמת ששת הימים נפסקה כמעט לגמרי העלייה מברית המועצות, ובנוסף על כך השלטונות לא הסכימו לקבל בקשות להיתרי עלייה. הסיבה לכך היא תמיכת ברית המועצות במדינות ערב, וניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.
ב-1971 הגיע המסע האנטי-ציוני לשיאו, ובכל זאת בשנה זו מתקבלת החלטה בדרג העליון של מקבלי ההחלטות על מתן היתרי יציאה ליהודים. הרצון להיפטר מהמטרד של הפעילות הציונית, שהתרחבה ברחבי ברית המועצות, קרץ לממשל. הוא חשב שמתן היתרי עלייה הוא מחיר נמוך יחסית כדי לקבל שקט מהארגונים הציוניים. השאיפה של ברית המועצות לשיפור היחסים עם המערב, וקבלה של "פרסים" כלכליים נתנה משנה תוקף לרעיון פתיחת השערים. בסופו של דבר, זה היה הגורם העיקרי שלאורך השנים פתח וסגר את ברז ההגירה בברית המועצות.
גורמי העלייה
הניצחון המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים הביא לתפנית בחשיבה אצל יהודי ברית המועצות. הניצחון הגביר את תחושת הגאווה הלאומית בקרב היהודים. יותר מכך, הוא הגביר את תחושת הניכור כלפי ברית המועצות, שהייתה בת-ברית של ארצות ערב במהלך המלחמה. "האזרחים הסובייטיים בני הלאום היהודי" הפכו מ"יהודי הדממה", על-פי הגדרתו של הסופר היהודי אלי ויזל, ל"יהודי התקווה", כפי שהגדיר אותם בשנות השמונים ההיסטוריון הבריטי מרטין גילברט[2].
לאחר המלחמה התחילו היהודים להפנות מכתבים קבוצתיים אל מוסדות סובייטיים ובינלאומיים בדרישה להעניק להם זכות הגירה, זכות הכלולה במגילת זכויות האדם של האו"ם. ב-6 באוגוסט 1969 שיגרו 18 ראשי משפחות מיהדות גאורגיה מכתב לאו"ם ובו ביקשו להשפיע על ממשלת ברית המועצות להניח להם לעלות לישראל: "אנו מאמינים: תפילותינו הגיעו עד השמים. אנו יודעים: קריאותינו יגיעו ללב האנשים. שהרי אנו מבקשים כה מעט – שחררו אותנו ללכת לאדמת אבותינו..."
על מכתב אחר, שנשלח למזכיר הכללי של האו"ם או טאנט, חתמו 531 יהודים מגאורגיה והוא הסתיים במילים "ישראל או מוות!"[3].
מלבד התעוררות הרגש הלאומי בקרב יהודי ברית המועצות היו סיבות נוספות לתחילתה של העלייה:
- היהודים הרגישו אפליה בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה (מדיניות שנודעה בשם נומרוס קלאוזוס), מוסדות ממשל ובקידום מקצועי.
- האנטישמיות והתעמולה האנטי ציונית שהתפתחה באמצעי התקשורת ההמוניים.
- אי שביעות רצון מהמצב הפוליטי והכלכלי הקיים בברית המועצות.
- התגברות הלאומיות של עמי ברית המועצות, גרמה ליהודים להבין שגם להם יש זכות לזהות לאומית.
- התגברות שיתוף הפעולה בין יהודי ברית המועצות ליהודי שאר העולם, ופעילות המחאה הענפה במערב למען יהודי ברית המועצות.
ארגון נתיב ואגף ההסברה שפעל מטעמו ("בר") ביצעו עבודה חשובה. גוף זה ניצל את הדטאנט בין ארצות הברית לברית המועצות, שהרחיב באורח ניכר את האפשרויות של המערב להשפיע על מנהיגי ברית המועצות.
קליטת העלייה
לאורך העשור של שנות ה-70 עלו לישראל כ-163,000 איש. עיקר העלייה התרחשה בין השנים 1969–1973. בהשוואה לעולים אחרים שעלו לישראל באותה תקופה, דיווחו עולי ברית המועצות על הרגשת השתייכות, הזדהות ישראלית, וודאות שיישארו בישראל.
מבחינה תעסוקתית נמצא במחקר של גור עופר, קרנית פלוג, וניצה (קלינר) קסיר כי 40 אחוזים מהעולים החליפו את מקצועם לאחר שהגיעו לארץ. בקרב הרופאים ומקצועות הרפואה כמעט ולא הייתה החלפה של מקצוע. בקרב המקצועות החופשיים (עיתונאים, רואי חשבון ועוד) למעלה ממחצית מהעולים החליפו את מקצועם. בחינת תעסוקת העולים מלמדת על דפוס נוסף, החלפת משלח יד וניידות כלפי מטה. כך למשל מהנדסים הועסקו כמהנדסים וטכנאים[4]
בהשוואה לעולים שהגיעו ממדינות המערב, אחוז קטן יותר מעולי ברית המועצות דיווחו שהם שבעי רצון מעבודתם. בנושא מציאת עבודה רק כשליש ציינו שהמדינה עזרה להם במציאת עבודה. מבחינה חברתית עולי ברית המועצות נטו יותר ליצירת קשרים חברתיים עם עולים חדשים כמוהם. ככל הנראה, מסיבה זו עולי ברית המועצות גם מרגישים פחות שביעות רצון משעת הפנאי שלהם לעומת עולים ממדינות אחרות[דרוש מקור].
העולים בשנים אלו חשו שרכישת השפה העברית היא חשובה כמעט כמו מציאת דיור ותעסוקה, ולכן הקדישו לכך זמן רב. בישראל פעלו אולפני יום ואולפני לילה שסייעו לעולים ברכישת השפה העברית, וכן ברכישת תחומי השכלה שונים.
בתחום הדיור רוב העולים הרגישו שהתנאים לא נופלים מהתנאים שהיו להם בברית המועצות וחלק לא קטן הרגיש אף שיפור ברמת הדיור. כשהגיעו לישראל התיישבו העולים במגוון ערים, כמו: אשדוד, פתח תקווה, חדרה, תל אביב, דימונה, נס ציונה, באר שבע, טבריה ונתניה.
ככלל, ניתן לומר שקליטת עולי ברית המועצות הייתה טובה יותר מאשר קליטות עולים ממדינות אחרות באותה התקופה. כמו כן, הקליטה בשכונות מעורבות הייתה טובה יותר מאשר בשכונות עולים בלבד. העולים שהגיעו לשכונות מעורבות ביחד עם הוותיקים, קלטו את השפה מהר יותר, והרגשתם האישית הייתה טובה יותר[דרוש מקור].
ראו גם
לקריאה נוספת
- טאובין, ב. (1983). באיחור של 30 שנה. הרצליה: הוצאת מלוא
- פינקוס, ב. (1986). יהודי רוסיה וברית המועצות. ירושלים: מוסד ביאליק
- שובל, י. מרקוס, י. בירן,נ. ודותן,י. (1978). דפוסי הסתגלות של עולי ברית המועצות. ירושלים: המכון למחקר חברתי שימושי
- שרת, י. (1973). הספר הלבן של יציאת רוסיה, תל אביב: עם עובד
קישורים חיצוניים
- ynet, קיבוץ גלויות, באתר ynet, 5 באוגוסט 2008
- משרד החינוך [1]
- אנשיל פפר, אסירי ציון - גאים בישראל, מתגעגעים לרוסיה, באתר הארץ
- יוסי קליין הלוי (2004). יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה. תכלת
- תום שגב, שיעור היסטוריה, כך נרתמה גולדה מאיר למאבק למען יהודי ברית המועצות, באתר הארץ, 23/05/10
- ליטל לוין, היום לפני 38 שנה יהודי רוסיה לא צריכים לשלם "כופר השכלה", "הארץ", 22.3.2011
- ליטל לוין, היום לפני 62 שנה: עולה ראשון לישראל מברית המועצות, "הארץ", 28.4.2011
הערות שוליים
- ^ pravda, 6.11.1956 בתוך: יהודי רוסיה וברית המועצות.
- ^ מיכאל בייזר בתוך: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=17275
- ^ מיכאל בלייזר בתוך: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=17275
- ^ גור עופר, קרנית פלוג וניצה (קלינר) קסיר, קליטה בתעסוקה של עולי בריה״מ לשעבר: היבטים של שמירה והחלפה של משלח יד, רבעון לכלכלה, 148, יולי, 1991.