הפרעה נפשית
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: מחסור בסימוכין.
שגיאות פרמטריות בתבנית:מחלה
פרמטרים ריקים [ DSM-5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
| חולים במחלות נפשיות חמורות או פיגור שכלי קשה היו מוחזקים בעבר בבתי חולים לחולי נפש. | |
| קישורים ומאגרי מידע | |
|---|---|
| InfoMed | עולם הפסיכולוגיה |
| סיווגים | |
| ICD-10 | F00-F99 |
הפרעה נפשית (ידועה בסיווג ICD-10 של ארגון הבריאות העולמי כ"הפרעה נפשית והתנהגותית"[1] ; מונחים אחרים בשימוש הם הפרעה פסיכיאטרית (באנגלית: Mental disorder או Psychiatric Disorder), ובעבר - מחלת נפש או "מחלה נפשית" (באנגלית: Mental Illness) היא מערך מובנה של תסמינים המופיעים אצל האדם בו זמנית לפחות חלק מהזמן ויש להם ממד התנהגותי, רגשי או קוגניטיבי, או צירופים של ממדים אלה.
ההפרעה הנפשית משקפת תפקוד לא נורמלי מבחינה פסיכולוגית, ביולוגית או התפתחותית, והיא באה לידי ביטוי במצוקה משמעותית של האדם ו/או גורמת להפרעה משמעותית בתיפוקודיו השונים בחיי היומיום. בחלק מהמקרים הפרעה נפשית היא תגובה אנושית למצב דחק או אובדן.[2] תחולת המושג הפרעה נפשית קשורה קשר הדוק למושג סטייה חברתית, המשתנה מתרבות אחת לאחרת. לכן מה שנחשב כנורמלי בתרבות אחת יכול להיחשב כלא נורמלי בתרבות אחרת.
קשת רחבה של מצבים רגשיים התנהגותיים ומחשבתיים סוּוגו על ידי הפסיכולוגיה כאבנורמליות (סוטים מן הנורמה). סיווג זה השתנה עם השנים, וייתכנו בו הבדלים בין תרבויות. העיסוק בנושא בעייתי במיוחד, שכן הוא טעון משמעויות במגוון תחומים, משמעויות הנושאות עימן השלכות רפואיות, חברתיות, פוליטיות, מוסריות, דתיות ועוד. הסיווג להפרעות נפשיות הנפוץ בקרב מרבית העוסקים במקצועות בריאות הנפש בארצות-הברית הוא המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית.
ההפרעות הנפשיות יכולות להיות בדרגות חומרה שונות: קלות, בינוניות, חמורות, זמניות או כרוניות.
בשפה המדוברת, המונח הישן והצר "מחלת נפש" או "מחלת רוח" מתייחס בעיקר למקרים חמורים של הפרעה נפשית, לרוב כשמתלווים תסמינים פסיכוטיים. בישראל המונח "חולה נפש" ו"מחלת נפש" מופיע בחוקי המדינה. המונחים המשפטיים "חולה נפש" ו"מחלת נפש" צרים במובנם ומתייחסים למצב פסיכוטי בחוק הטיפול בחולי נפש, האחרון בשנת 1991,[3] ובחוק העונשין ("מחלה שפגעה ברוחו" של אדם).[4] מושג רחב יותר של "נכי נפש" מופיע ב"חוק לשיקום נכי הנפש בקהילה" משנת 2000.[4] המושגים "טירוף הדעת","בלתי שפוי בדעתו", המתייחסים למצבים פסיכוטיים או פגיעות נפשיות חמורות אחרות, מופיעים בישראל במסמכים של מוסדות ממשלה וחברות ביטוח.
הגדרה
רבים מהפסיכואנליטיקאים שעסקו בתחום הבריאות והחולי הנפשיים הדגישו את הקשר לסביבה ולשלב ההתפתחותי ("העיקרון האפיגנטי"). ביניהם מוכר במיוחד אריק אריקסון אשר תיאר נורמליות כיכולת לבצע תהליכים הסתגלותיים מסוימים בכל שלבי החיים. פסיכואנליטיקאים רבים, ובראשם פרויד טענו שבריאות נפשית היא מונח תאורטי, שלא ניתן להשיגו בפועל. פרויד תיאר נורמליות כ"פיקציה שעברה אידיאליזציה". בדומה לזה, קורט איסלר סבר כי לא ניתן להגיע לנורמליות מושלמת משום ש"האדם הנורמלי חייב להיות מודע לחלוטין למחשבותיו ולרגשותיו". כתמונת ראי להשקפה זו, ישנם היום כאלו, כדוגמת תומש סאס, הסוברים שהתחלואה הנפשית אינה קיימת במציאות, וראיית התנהגויות מסוימות כנובעות ממחלת נפש היא תולדה של תפיסה חברתית שאינה מסוגלת לקבל את החריג.
גם הקו המפריד שהיה קיים בין תחלואה נפשית לגופנית היטשטש בשנים האחרונות באופן ניכר. למחלות פסיכיאטריות רבות אותרו סמנים גופניים (שינויים הורמונליים, שינויים מבניים במוח, שינויים בדרכי ההתבטאות של רצפטורים מוחיים וכדומה), ולעומת זאת, למחלות גופניות יש לא פעם תסמינים נפשיים. הדבר הוביל להוצאה של מושגים כמו "הפרעות על בסיס אורגני" מה-DSM, מתוך מחשבה כי כל ההפרעות הנפשיות הן בעלות מרכיב אורגני.
ה-"DSM-5" מגדיר את ההפרעה הנפשית כתסמונת המתאפיינת על ידי הפרעה משמעותית מבחינה קלינית בקוגניציה, הוויסות הרגשי או ההתנהגות של אדם, המשקפת דיספונקציה (הפרה) בתהליכים הפסיכולוגיים, הביולוגיים או ההתפתחותיים שעליהם מושתת התפקוד הנפשי. ההפרעות הנפשיות מתלוות בדרך כלל במצוקה משמעותית או בפגיעה משמעותית בכושר החברתי, התעסוקתי או בתחומי פעילות אחרים.
המחלות יכולות להופיע בחומרה משתנה ובזמנים שונים כגון ההפרעה יכולה להיות כרונית, זמנית וכו'. התחושות אותם חווה האדם הלוקה במחלה מובעות בצורה קיצונית והן אף משפיעות באופן אשר מקשה על תפקודו במהלך היום.[5]
אין נחשבות להפרעות נפשיות תגובות צפויות או מוסכמות תרבותית למצב דחק שכיח או לאבדן כמו מוות של אדם אהוב. גם התנהגות חריגה מבחינה חברתית (פוליטית, דתית או צניעותית) וסכסוכים שהם בבסיסם בין הפרט ובין לחברה, אינם נחשבות להפרעות נפשיות, פרט לחריגות או סכסוך הנובעים מדיספונקציה של הפרט כפי הוזכרה בהגדרה של ההפרעות הנפשיות.[6]
היסטוריה
העת העתיקה
בתקופות קדומות של התרבות המערבית ובחברות אחרות (בחלקן עד היום) התייחסו להפרעות נפשיות כאל כניסתם של שדים ורוחות או דיבוק אל גופו של האדם. ההחלטה אם הדיבוק שאחז באדם הוא רוח טובה או רעה, הייתה תלויה בדרך כלל בתסמינים שהתבטאו אצלו - אם הייתה לדיבורו ולהתנהגותו משמעות דתית או מיסטית, ייחסו את הדיבוק לרוח טובה או אליל, והפרט זכה לרוב ליחס של כבוד וחרדת קודש; אך רוב הדיבוקים נתפסו כפרי מעשיהם של אלילים זועמים או רוחות רעות, בעיקר כשהאדם נעשה נסער או פעיל מדי.
שיטת הטיפול העיקרית בדיבוקי שדים הייתה גירוש שדים, באמצעות טכניקות מגוונות שכללו כישוף, תפילות, השמעת קולות, הלקאה ושימוש בשיקויים שונים, כגון משלשלים שנרקחו מצואת כבשים ומיין, כדי שהגוף יהפוך למקום לא נעים, עד שהרוח הרעה תסתלק מתוכו.
מגרשי השדים היו לרוב רופאי אליל - שמאנים, ובמצרים ויוון העתיקות תפסו את מקומם כוהני דת, שבהדרגה שילבו כישופים עם שיטות טיפול הומאניות יותר, כגון שיכון החולים במקדשים, יחס אוהד ופעילות נעימה כגון משחקים וטיולים. מקדשי הריפוי היוונים קמו בתור הזהב של יוון תחת שלטונו של המנהיג האתונאי פריקלס (429-461 לפנה"ס). בתקופה זו חלה התקדמות רבה בהבנת הפרעות נפש ובטיפול בהן כאשר אבי הרפואה המודרנית, היפוקרטס (377-460 לפנה"ס) היה הראשון שהתייחס להפרעות אלה בכתביו. היפוקרטס שלל את חלקם של אלילים ושדים בהתפתחות מחלות, ועמד על דעתו כי להפרעות נפש יש סיבות טבעיות ויש לטפל בהן כמו במחלות אחרות: "אני כשלעצמי אינני מאמין כי גוף האדם טומא אי פעם על ידי אליל"[7] היפוקרטס האמין כי הפרעות נפש נובעות מפתלוגיה במוח, וסיווגן לשלוש קטגוריות כלליות: מאניה, מלנכוליה ודלקת מוח. הטיפולים עליהם המליץ היפוקרטס היו מתקדמים בהרבה מטקסי גירוש השדים שרווחו בימיו, וכללו מנוחה, אורח חיים סדיר, פרישות מחיי אישות, התעמלות והקזת דם בעת הצורך. עם זאת היפוקרטס היה במקרים רבים רחוק מאד מהאמת- הוא סבר שהיסטריה אצל נשים נובעת מנדידת הרחם לחלקים שונים של הגוף בכיסופיו לילדים (לטיפול במחלה המליץ על נישואין). הוא שגה גם בקיומם של 4 נוזלי גוף או מרות (דם, מרה שחורה, מרה צהובה וליחה) - הוא טען שכשהמרות מתערבבות נוצרות מחלות פיזיות ונפשיות.
כמה רופאים יוונים ורומים המשיכו בעבודתו של היפוקרטס, ובתקופה זו הועסקו חולי הנפש דרך קבע בשלל פעילויות מרגיעות לנפש. אחד הרופאים היוונים רבי ההשפעה היה גאלנוס (200-130 לספירה) אשר חילק את הסיבות להפרעות פסיכולוגיות לקטגוריות פיזיות ונפשיות. עם הסיבות שמנה להפרעות נפשיות היו: צריכת אלכוהול מופרזת, הלם, פחד, גיל ההתבגרות, שינויים במחזור החודשי, תהפוכות כלכליות ותקווה נכזבת.
בימי הביניים התפתחויות אלה בהבנת מחלות הנפש נזנחו. תרומותיהם של היפוקרטס ושל הרופאים היוונים והרומים שפעלו אחריו אבדו עד מהרה בתהומות האמנות הטפלות העממיות, וחלק מהרופאים של רומי חזרו לצורה כלשהי של אמונה בשדים וברוחות כגורם המונח ביסוד ההתנהגות החריגה.
השקפות ימי הביניים
בתקופת ימי הביניים באירופה (1500-500 לספירה) הייתה החקירה המדעית של ההתנהגות החריגה מוגבלת למדי, והטיפול בבעלי הפרעות נפש התאפיין בטקסים ובאמונות טפלות יותר מאשר בניסיון להבין את מצבו של האדם. בתקופת ימי הביניים הופיעה מגמה מוזרה בהתנהגות החריגה, שהייתה כרוכה בהתפרצות רחבת היקף של הפרעות התנהגות קבוצתיות שנראו כמקרים של היסטריה ונקראו "טירוף המונים"; קבוצות שלמות של בני אדם נפגעו בבת-אחת. בימי הביניים באירופה היה הטיפול בחולי הנפש נחלת הכנסייה. המנזרים שימשו בתי מחסה ואתרי כליאה. בראשית התקופה טופלו חולי הנפש בדרך כלל בעדינות ניכרת. ה"טיפול" כלל תפילות, מים שמנים ומשחות של הכנסיה, נשימה או רוק של הכמרים וכו'.
באירופה של המאה החמש-עשרה והשש עשרה אחוזי דיבוק נחשבו למי שכרתו ברית עם השטן, שנחתמה בדם בתוך ספר שהשטן הגיש להם לחתימה, ברית שהעניקה להם כוחות על טבעיים.
תקופת הרנאסנס
בראשית תקופת הרנסאנס שבה והופיעה החקירה המדעית, הרופא השווייצרי פרצלסוס (1490-1541) היה אחד המבקרים הראשונים של האמונות הטפלות הנוגעות לדיבוקים. במאה השש עשרה חוללה הנזירה תרזה זינוק רעיוני כאשר הייתה ממונה על קבוצת נשים שסבלה מהיסטריה, היא טענה שנשים אלו לא סובלות מדיבוק אלא הן "כמו חולות".
החל מהמאה השש עשרה גדל מספרם של מוסדות מיוחדים שנקראו בתי מחסה ונועדו לטיפול בחולי נפש. בתי המחסה הראשונים היו נוראיים, ודמו לבתי מאסר יותר מאשר לבתי חולים, חולים ששהו בבתי מחסה אלו בצרפת ובווינה נכלאו בצינוק ותאם לא נוקה מעולם. מבקרים יכלו להביט בהם בתשלום סמלי של פני אחד. בשנת 1793 שינה זאת פיליפ פינל, כאשר פתח את שרשראותיהם של החולים ושיחרר אותם לחופשי לחצר בית המחסה. הוא היה הראשון שטיפל בחולים אלו בגישה שיקומית.
המאה ה-19 וה-20
בתחילת המאה ה-19 החלו לקשר את מחלות הנפש לפגיעות ראש.[8] מדעי המוח המשיכו להתפתח בצורה ניכרת במהלך המאה ה-20 ואפשרו הבנה מעמיקה יותר של הקשר בין המוח להיבטים רגשיים שונים.
שנים אלו בישרו את צמיחת המחקר המדעי, ההתקדמויות הבולטות ביותר הן אלה שחלו בחקר הגורמים הביולוגיים והאנטומיים שביסוד ההפרעות הגופניות והנפשיות גם יחד. בין התגליות המשמעותיות נמצא הגורם והטיפול למחלת עגבת המוח.
אמיל קרפלין היה הפסיכיאטר המדעי הראשון שסיווג הפרעות נפשיות על פי תסמונות ולא על פי תסמינים, בספרו "ספר לימוד בפסיכאטרייה" שראה אור בשנת 1883 הדגיש את חשיבות הפתולוגיה של המוח בהפרעות נפש. בשנת 1952 יצאה לאור המהדורה הראשונה של DSM (DSM I), המבוססת על גישתו של קרפלין, ונכללו בה 60 הפרעות נפשיות.
גורמים להפרעה הנפשית
הגורם הפיזיולוגי
גורם זה נובע מזיהומים שונים בגוף, חוסר בוויטמינים וכדומה, לדוגמה: הזיהום בגוף עלול לערער את התפקוד התקין בגוף ולפגוע במערכת העצבים ואף לגרום לפסיכוזות.
הגורם הפסיכולוגי
אנשים שונים בהסתגלותם והתמודדותם עם בעיות במהלך חייהם. כתוצאה מכך, נפש האדם עשויה לפנות למנגנוני הגנה שיוצרות בעיה בתפקוד הפרט וכך בעצם גורמות למחלות נפשיות.
הגורם החברתי
הסביבה בה האדם גדל משפיעה רבות על התעוררות המחלות הנפשיות, לדוגמה: כאשר החברה סביב הפרט אינה תומכת בדימוי הגוף שלו, הדבר עלול להוביל להפרעות אכילה.[9]
השפעת ההפרעה הנפשית על סביבת הפרט
ההפרעה נפשית בעיקר משפיעה באופן בולט על בני משפחתו של החולה, הם חשים בעומס מכיוון שהם מרגישים כי הם האחראים על תפקודו ושלומו. בנוסף, סטיגמת החברה לגבי מחלות נפשיות מוסיפה לעומס של בני המשפחה מכיוון שהיא עלולה לגרום לריחוק התמיכה החברתית, ובושה מצד המשפחה. הסטיגמה כלפי החולים במחלה פוגעת ומזיקה ואף גורמת לחולי הנפש לחיות ללא זכויות ויחסים בין אישיים תקינים. השלכותיה של אותה סטיגמה כלפי החולים מביאות לאפליה בתעסוקה, בנישואין, בדיור ומקטין את סיכוייהם להשתקם ולהשתלב מחדש בחברה. כל זה משפיע על איכות חייהם, תחושת הרווחה והערכה העצמית של אותם חולים. עם זאת, הביקורת מצד החברה מוסיפה לעומס מכיוון שהחברה בעצם עלולה לעורר את המחשבה כי בני המשפחה הם האשמים בהפרעה, למשל: הם יחושו אשמים שלא שמו לב לסימנים מקדימים של המחלה ולא החלו בטיפול מידי.[10]
אפידמיולוגיה של הפרעה נפשית בישראל
על פי סקר הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל מהשנים 2004-2003, כ-325 אלף איש, שהם 8% מכלל בני 21 ומעלה דיווחו על קיום סימפטומים של הפרעה רגשית (חרדה או דיכאון) אחת לפחות. ל-5% מהם הייתה אבחנה של "הפרעה רגשית" ו ל-4% הייתה אבחנה של הפרעת חרדה. 6% על פי סקר הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ -2004 2003 מכלל בני 21 ומעלה, פנו לקבלת סיוע מאיש מקצוע בתחומי הייעוץ וטיפול הנפשי בשנה שקדמה לסקר. ככלל הפרעות החרדה היו שכיחות יותר בקרב נשים (6.9%) מאשר בקרב גברים (4.1%). שכיחות הפרעות חרדה בקרב נשים הייתה 4.7% ובקרב גברים 3.1%. שכיחות הפרעות הרגש והרדה הייתה גבוה במיוחד בקרב נשים ללא בני/בנות זוג שהיו להם בני זוג בעבר (פרודות גרושות ואלמנות). מבין המדינות המפותחות שהשתתפו בסקר בריאות הנפש בעולם (2003-2004) אחוז המאובחנים עם הפרעות חרדה או דיכאון שמצבם הוגדר חמור, היה הגבוה ביותר בישראל בהשוואה לכל המדינות שהשתתפו בסקר. הפרעות דיכאון או חרדה שאינן מלוות בתחלואה גופנית הן היוצא מהכלל. בכל המדינות הפרעות דיכאון או חרדה אשר מלוות בתחלואה הגופנית היו שכיחות הרבה יותר מהפרעות דיכאון או חרדה שאינן מלוות בתחלואה גופנית. הסובלים מהפרעות דיכאון או חרדה ומכאבים ממושכים מדווחים הרבה יותר על בעיות שינה מכל ארבעת הסוגים, בהשוואה למי שלא סובל מהפרעות דיכאון או חרדה או כאבים. בעיות השינה כללו קושי להרדם קושי להמשיך לישון, יקיצה מוקדמת ועייפות לאורך היום.[11]
הטיפול בהפרעה הנפשית
כאשר אדם לוקה בהפרעה נפשית הוא יכול לפנות לרופא משפחה, או ישירות לפסיכולוג, פסיכיאטר או למרפאה לבריאות הנפש ציבורית על מנת לקבל טיפול הולם.[5]. במקרה חירום יכול לפנות למיון של מרפאה פסיכיאטרית או של בית חולים פסיכיאטרי, בהתאם לחומרת המצב. מטרות הטיפול העיקריות הן: לקבוע את סוג ההפרעה ולזהות מה גרם לתחילתה ולבצע טיפול הנועד לצמצם או לרפא לחלוטין את הבעיה, למשל ידי טיפול במקור שלה.[12] בשנות ה-60 פותחה שיטת טיפול בפסיכותרפיה על ידי אהרון בק הנקראת "טיפול קוגניטיבי-התנהגותי". בטיפול זה בעצם שואפים לשנות בהדרגה מחשבות והתנהגויות לקויות. בכל סוג טיפול נפשי כזה, הטיפול מבוסס על הבנה של דפוס התנהגותו האישית של כל חולה בהתאם לגיל, תרבות, הכנסה, השכלה וכו'. המטפל פועל בדרכים פסיכולוגיות שונות על מנת ליצור שינוי בחשיבתו של המטופל וכך לשינוי התנהגותי תמידי. ישנם מספר עקרונות המשותפים לכלל הטיפולים והם: בניית הטיפול הנפשי בו יפעלו המטפל והמטופל, ברית בין המטפל והמטופל, שיתוף פעולה, מטרה אליה צריכים להגיע בסוף התהליך, מתמקד בהווה, חינוך המטופל להיעשות המטפל של עצמו, בדרך כלל מוגבל בזמן, הפגישות מובנות.[13]
לעיתים, הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי משולב עם טיפול תרופתי. ההחלטה אם להתחיל באחד מהטיפולים או בשילוב תלויה במספר גורמים: ההבחנה של ההפרעה, מידת החומרה של המחלה, התמדה בטיפול, סיכונים אפשריים וכו'.[14] במקרים בעלי חומרה דרך טיפול נוספת היא אשפוז-יום או אשפוז מלא במרכז רפואי פסיכיאטרי. האשפוז הפסיכיאטרי מומלץ בעיקר כשהמטופל אינו יכול לשהות בבית או בבית קרוביו מכיוון שהוא מסוכן לעצמו ולסביבה ולפעמים כשאין בסביבתו אפשרות לתמיכה נפשית והשגחה מתאימה. כלומר, הסימפטומים של ההפרעה חמורים אצלו במידה רבה.[5]
טיפולים תרופתיים יכולים לכלול לדוגמה תרופות נוגדות חרדה, הנוגדות דיכאון, נוגדות פסיכוזה (אנטיפסיכוטיות), תרופות מווסתות מצב רוח למניעת גלים דיכאוניים, וכו'. דוגמאות של טיפולים הביולוגיים בהפרעות נפשיות הן למשל:
- מלחי לתיום- כולל ליתיום קרבונט או ליתיום ברומיד היא תרופת יעילה לוויסות מצב רוח בהפרעה הדו קוטבית ובהפרעות דומות לה. נחשבים לטיפול יעיל ובטוח תוך שמירה על כללים מסוימים של מעקב (ויצטום ומרגולין,2009).
- גרייה מגנטית TMS- באמצעות טיפול זה חל שינוי התנהגותי מוחי בחולים הסובלים מהפרעות דיכאוניות מסויימות . טיפול זה אינו מהווה סיכון והוא הוכח במקרים מסוימים כמשנה את חייהם של החולים.
הטיפולים הנפשיים כוללים כגון פסיכואנליזה, פסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית, טיפול קוגניטיבי -התנהגותי, היפנוזה, טיפול באומנות ועוד שיטות רבות אחרות, לשיטות אלה יתרונות וחסרונות, אך בסופו של דבר הן מסייעות לחולה התמודדות עם המחלה.
במקרים רבים טיפול פסיכולוגי ו/או טיפול ומעקב פסיכיאטרי באופן קבוע ולמשך זמן ארוך מציע דרכים טובות יותר להתמודדות עם בעיות קשורות לריפוי ולשיקום החולה.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי: בטיפול קוגניטיבי התנהגותי המטופל לומד מיומנויות שהוא יכול לשלב אותן בחיי היום יום על מנת להתמודד בצורה טובה יותר עם סיטואציות קשות.טיפול קוגניטיבי התנהגותי: בטיפול קוגניטיבי התנהגותי המטופל לומד מיומנויות שהוא יכול לשלב אותן בחיי היום יום על מנת להתמודד בצורה טובה יותר עם סיטואציות קשות.
משך הטיפול בהפרעה הנפשית
ההחלטה לגבי משך זמן הטיפול הנפשי נקבע על ידי המטפל והמטופל. אורך של טיפול ממוצע נע לפעמים בין חצי שנה לשנה וחצי, אולם קיימים טיפולים נפשיים קצרי מועד כוללים ארבעה עד שישה מפגשים. לפעמים הטיפולים קצרי המועד עלולים להיות חסרי תועלת מכיוון שההפרעה הנפשית מתפתחת במשך תקופה ארוכה, אך עם זאת, במידה שהטיפול ממוקד ייתכן ויהיו שינויים משמעותיים שיעזרו למטופל בהמשך. יש חשיבות רבה לשמירה על פגישות שבועיות מכיוון שזה מחזק את האמון בין המטפל למטופל ומאפשר סביבה בטוחה למטופל.[15]
יתרונות הטיפולים
למשל, בטיפול קוגניטיבי התנהגותי המטופל לומד מיומנויות שהוא יכול לשלב אותן בחיי היום יום על מנת להתמודד בצורה טובה יותר עם סיטואציות קשות. הטיפול התרופתי עשוי להשפיע לטובה על ההיבטיים הפיזיולוגיים של ההפרעה הנפשית. המטופל מציב את עצמו בתפקיד המרפא ובעצם הרצון שלו להעלים את המחלה מאפשר לשיפור במצבו.[16][12]
חסרונות הטיפולים
כמובן הטיפולים צריכים להיות מתאימים לסוג ההפרעה. טיפול התנהגותי קוגניטיבי: טיפול התנהגותי קוגניטיבי עלול לא להועיל לאנשים שסובלים מבעיות נפשיות מורכבות או למשל לאנשים הסובלים מקשיי למידה. יש אנשי מקצוע הטוענים כי הטיפול הקוגניטיבי מתמקד בהווה וביצירת שינוי במחשבתו של האדם ללא התייחסות לגורמים שהובילו לבעיה, למשל: ילדות קשה. נוסף על כך הטיפול מתמקד באדם ולא מטפל בבעיות רחבות יותר בסביבת האדם שעלולות להשפיע על איכות חייו, למשל, בעיות במשפחה.[17]
טיפול תרופתי: טיפול תרופתי על סוגיו השונים עלול לפעמים להביא לתופעות לוואי בהתאם לסוג התרופה, כגון: הירדמות, רגישות לעור, פרקינסוניזם, אקטיזיה שכיחים, ירידה בתשוקה הגופנית, בעיות בתפקוד יחסי האישות, עייפות וטשטוש, דפיקות לב, בחילה, חולשה, יכולות להחמיר תסמינים של הפרעה, יובש בפה, הרגשה לא נעימה בקיבה, אי שקט ורעב, חרדה, הקאות, הפרעה בשינה, עלייה במשקל, תופעות במערכת העיכול, חוסר תיאבון והזעה, עצירות, כאבי ראש, פרכוסים, חוסר מנוחה ואגיטציה עד עצבנות, פסיכוזה, כאבי שרירים, חלומות מטרידים, התמכרות, בעיה בהליכה הפרעה בראייה, פריחה ופגיעה בכדוריות הדם, ייתכן ויגרם מומים לעובר. תופעות הלוואי יכולות להיות קלות עד חמורות, להימשך זמן קצר או יותר, ולהישאר במעקב וקשר עם המטפל, לפעמים להיאזר בסבלנות ולתת סיכוי לתרופה כדי לבדוק אם היא מתאימה לטיפול. במקרים רבים, כמו בשאר ענפי הרפואה קיים החיסרון שהתרופות אינן מרפאות ומעלימות את המחלה אלא מדכאות את תסמיניה[14][18] ומאפשרות לחיות איתה תוך שמירה על איכות חיים.
השפעת הטיפול על אורח חייו של הפרט ועל סביבתו
הטיפול הנפשי הוא טיפול בו האדם עובר תהליך פנימי ולכן הוא משפיע בצורה ברורה על האדם ועל סביבתו. הטיפול גורם להפחתת הסימפטומים של ההפרעה וכך ולמניעת החמרות חוזרות ועל ידי כך להקלה בסבל הנפשי של המטופל. הטיפול משפיע על המשפחה, על המצב הכלכלי של המטופל, על מערכות יחסים (ייתכן לטובה וייתכן לרעה), על קשרים חברתיים, על החלטות מקצועיות וכו'.[18][19]
אבחון וסיווג ההפרעות
קיימות שתי שיטות סיווג עיקריות של הפרעות נפשיות, ששתיהן נוצרו בעיקר כדי לשרת צרכים פרקטיים - השיטה האמריקאית מתוארת ב-DSM-5, והשיטה האירופאית, המתוארת ב-ICD10, ומהווה חלק משיטה כללית לסיווג כל המחלות. ההבדלים בין השתיים מעטים.
הסיווגים העיקריים של הפרעות נפשיות הם:
סכיזופרניה ופסיכוזות אחרות
הפרעות פסיכוטיות הן הפרעות היכולות לפגוע בשיפוט המציאות.
- ההפרעות הסכיזופרניות:
- סכיזופרניה רזידואלית (צורה כרונית עם שארית סימפטומים של ההפרעה)
- סכיזופרניה הבפרנית - לא מאורגנת
- סכיזופרניה קטטונית (עצורה או רוגשת)
- סכיזופרניה פרנואידית (מאופיין בעיקר במחשבות שווא של רדיפה/קנאה/שגעון גדלות)
- הפרעה סכיזו-אפקטיבית (דיכאון, מאניה או הפרעה דו-קוטבית, המשולבים עם שני תסמיני סכיזופרניה)
- פרנויה - (מחשבות שווא פארנואידיות, ללא הזיות)
- פסיכוזה פרנואידית (מחשבות שווא של רדיפה והזיות שמיעה - ללא פגיעה תפקודית ממושכת)
תסמונות ספציפיות המתוארות בקרב הסובלים מהפרעות פסיכוטיות:
- פרנויה קבוצתית (אמונה קבוצתית של אנשים במערכת זהה של מחשבות רדיפה)
- תסמונת דה קלרמבו
- תסמונת קפגרא (אמונת-שוא שאדם קרוב הוחלף באחר- כפיל זר)
- תסמונת על שם פרגולי (זיהוי -שוא של אנשים שונים כ"תחפושות" של אותו אדם מוכר)
- פסיכוזת מהגרים
- תסמונת ירושלים
הפרעות אפקטיביות
הפרעות הקשורות למצב רוח.
- דיכאון - ירידת מצב רוח ואובדן הנאה מתמשכים, מתונים עד קיצוניים
- דיסתימיה - צורה מתונה של דיכאון קליני עם מעט פגיעה בתפקוד
- מאניה - עלייה קיצונית במצב הרוח ובמרץ ותחושת כל-יכולת (מחשבות גדלות)
- היפומאניה - מצב מרומם מתון מתמשך
- הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דפרסיה) - תנודות בין מאניה לדיכאון
- ציקלותימיה - צורה מתונה של הפרעה דו-קוטבית, עם גלים היפומאניים ודיכאוניים קלים
נוירוזות
נוירוזות הן תסמונות נפשיות בהן האדם שומר על התובנה הבסיסית, על השיפוט ועל בוחן מציאות, אך התפקוד בהן לקוי.
- הפרעות חרדה:
- הפרעת חרדה מוכללת - דאגנות מטרידה עם מתח גופני
- הפרעה טורדנית-כפייתית - מחשבות פולשניות וביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש מחשבות אלו
- חרדת בריאות - חרדה מופרזת בנוגע לבריאות האדם, הכוללת מחשבות טורדניות וביצוע פעולות כפייתיות
- חרדה חברתית - חרדה מופרזת בזמן חשיפה למצבים חברתיים נורמטיביים או הימנעות מהם, הגורמת למצוקה ניכרת או פגיעה בתפקוד
- פוביה ספציפית - פחדים ממצבים מסוימים והימנעות ממושכת מהם
- הפרעת פאניקה עם אגורפוביה - התקפים של תחושות חנק, לחץ בחזה ותסמינים גופניים אחרים, עם מחשבות חרדה, המלווים פחד ממקומות בהם האדם חושש להילכד ולא לקבל עזרה
- הפרעת פאניקה ללא אגורפוביה
- אגורפוביה ללא היסטוריה של הפרעת פאניקה
- הפרעת דחק חריפה
- הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD)
- הפרעת חרדה בשל מצב רפואי כללי
- הפרעת חרדה בשל שימוש בחומרים
- הפרעות סומטופורמיות
- הפרעת סומטיזציה - הפרעת גופניות לא מכוונות, הקשורות למערכת העצבים האוטונומית, ללא ממצאים פתולוגים בבדיקות קליניות ומעבדתיות; בעבר נחשב לחלק ממצבי ההיסטריה
- הפרעה קונברסיבית - הפרעת המרה - הפרעות גופניות מוטוריות או תחושתיות, לא מכוונות, ללא ממצאים נוירולוגיים או מעבדתיים היכולים להסביר אותם; בעבר נחשב צורה של היסטריה
- הפרעת כאב - כאב פסיכוגני
- הפרעת גוף דיסמורפית ("דיסמורפופוביה") - אמונה שחלק מהגוף פגום
- היפוכונדריה - דאגה יתרה לבריאות גופנית, פחד רב ממחלה מסוימת
- נברסתניה (Neurasthenia) - עייפות יתר וחולשה גופנית ללא הסבר בפתולוגיה גופנית - (מופיע ב-ICD10 אך הוסר מ-DSM-IV-TR)
- הפרעה סומטופורמית לא מובחנת
- הפרעות ניתוק (הפרעות דיסוציאטיביות) - הפרעות במצבי התודעה, הדחקת זכרונות, מצבים "כמו בחלום"; בעבר נחשבו חלק ממצבי היסטריה
- הפרעות הסתגלות
- הפרעת הסתגלות עם חרדה
- הפרעת הסתגלות עם מצב רוח דיכאוני
- הפרעת הסתגלות עם חרדה ומצב רוח דיכאוני
- הפרעת הסתגלות עם הפרעת התנהגות
- הפרעת הסתגלות עם הפרעה ברגשות ובהתנהגות
- הפרעות אכילה
- אנורקסיה - דיכוי תיאבון
- בולימיה - בולמוסי אכילה וניסיון לרזות באמצעות הקאות יזומות או תרופות וחוקנים
- הפרעת אכילה לא מובחנת
- הפרעות מדומות
הפרעות אישיות
הפרעות אישיוּת נחשבות לפי תאוריות פסיכודינמיות (פסיכאנליטיות) מצב ביניים בין פסיכוזה לבין נוירוזה, שמאופיין בנוקשות אופי ניכרת וחוסר יכולת להסתגל למציאות או רגישות קיצונית למצבי לחץ.
- הפרעת אישיות גבולית (BPD) - עם ביטויים פאן-נוירוטיים (מכל הנוירוזות), קשר מסובך עם הזולת, נטייה לאימפולסיביות, להתפרצויות זעם
- הפרעת אישיות פרנואידית (חשדנות כלפי הזולת).
- הפרעת אישיות סכיזואידית (נסיגה ממגעים עם הזולת).
- הפרעת אישיות סכיזוטיפלית (מוזרות במאפייני אישיות).
- הפרעת אישיות נרקיסיסטית (החשבה עצמית מופרזת, פגיעות רבה בדימוי העצמי).
- הפרעת אישיות אנטיסוציאלית או דיסוציאלית- (נטייה להתנהגות אנטי חברתית, הפוגעת בזולת).
- הפרעת אישיות תלותית (כניעה לזולת ואי תפקוד עצמאי).
- הפרעת אישיות היסטריונית (התנהגות אקסטרוורטית דרמטית, פרובוקטיבית, פתיינית).
- הפרעת אישיות פאסיבית-אגרסיבית (אי ביטוי ישיר של כעס).
- הפרעת אישיות נמנעת (רגישות מופרזת לדחיה, ביישנות ניכרת).
- הפרעת אישיות אורגנית - במחלות ובפגיעות מוחיות.
- הפרעת אימפולסיביות
הפרעות שליטה ואימפולסיביות
- הימור פתולוגי (דחף לא נשלט להימורים)
- קלפטומניה (דחף לא נשלט לגנוב מרכוש הזולת)
- פירומניה (דחף לא נשלט להצתות)
- טריכוטילומניה (דחף לא נשלט לתלישת שער)
- טוראטומניה (דחף לא נשלט להריגת חרקים)
הפרעות שמאובחנות לראשונה בינקות, בילדות או בהתבגרות
הפרעות אלו הן הפרעות התפתחותיות, או הפרעות אחרות שבדרך כלל מאובחנות לראשונה בגיל הינקות, בילדות או בגיל ההתבגרות.
- פיגור שכלי
- לקות למידה
- דיספרקסיה (לקות בהתפתחות התנועתית)
- הפרעת תקשורת
- PDD (תסמונות הקשת האוטיסטית)
- אוטיזם קלאסי
- תסמונת אספרגר
- הפרעת ילדות דיסאינטגרטיבית (CDD, "תסמונת הלר")
- תסמונת רט
- PDD-NOS - הפרעות התפתחותיות אחרות
- הפרעות קשב והתנהגות
- הפרעות אכילה והאכלה בינקות ובילדות המוקדמת
- הפרעת האכלה
- הפרעת פיקה (תיאבון אבנורמלי לחומרים שאינם מזון)
- הפרעת העלאת גירה (העלאת מזון שנבלע ולעיסתו מחדש)
- הפרעת טיקים
- הפרעת הפרשה
- הפרעות ינקות, ילדות והתבגרות אחרות
- אילמות סלקטיבית (חוסר דיבור במצבים ספציפיים)
- חרדת פרידה
- הפרעת התקשרות תגובתית (הפרעה בהתקשרות הראשונית)
- הפרעת תנועה חזרתית
הפרעות נפשיות עקב שינויים מוחיים גסים וסיבות רפואיות
חלקן נחשבות הפרעות מוחיות אורגניות
- שיטיון (דמנציה) (בעקבות מחלת אלצהיימר, מחלת קרויצפלד-יעקב, פגיעת ראש, מחלת הנטינגטון, איידס, מחלת פרקינסון, מחלת פיק ועוד)
- דליריום (מצב בלבולי)
- אמנזיה (פגיעה בזיכרון)
הפרעות קשורות לשימוש בסמים[20]
- התמכרות לסמים - (אלכוהול, אמפטמינים, קפאין, קנאביס, קוקאין, הלוצינוגן, שאיפת ממסים נדיפים, ניקוטין, אופיאטים, פנציקלידין, חומרים סדטיביים, היפנוטיים או אנקסיוליטיים, התמכרות למספר סמים בו זמנית, והתמכרות לסמים אחרים)
- שימוש לרעה בסמים - לא כולל התמכרות ותסמיני גמילה ונסיגה, אלא בעיות שנילוות לשימוש בסמים הנ"ל
- הרעלה כתוצאה משימוש בחומרים הנ"ל
- תסמונת גמילה
ראו גם
 |
לעוד ערכים בתחום הפסיכולוגיה, ראו פורטל:פסיכולוגיה. |
לקריאה נוספת
- ד"ר אנטוניו מלצ'י, אזור הדמדומים של הנפש - על שיגעון, הזיות ומצבים אחרים של הנפש, הוצאת מטר, 2006.
- מארי קארדינאל, מלים כדי לומר זאת, 1975, עברית: אדם, מוציאים לאור, 1985, תרגמה מצרפתית מרים טבעון
- רוברט קרסון, ג'יימס בוצ'ר וסוזן מינקה, פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים (3 כרכים), הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998.
- יצחק לבב (עורך), Psychiatric and Behavioral Disorders in Israel, הוצאת גפן, 2009. (מתוכו ניתן לצפות בפרק 4: mental disorders among the elderly population in Israel, באתר פסיכולוגיה עברית)
- רונן דוד, מחלת נפש - המדריך להתמודדות ולהחלמה, בהוצאת החממה הספרותית (סטימצקי), 2012
- ירון זילברשטיין, "מעמדן של מחלות הנפש במשפט העברי: המחלה, החולה והחברה", ספר עמדות ב (תשע"א), עמ' 79–97.
Kaplan and Sadock's Synopsis of Psychiatry,Behavioral Sciences/Clinical Psychiatry, 8th edition,Williams and Wilkins, Baltimore, 2001
- Pocket Guide to the ICD-10 Classification of Mental and Behavioural Disorders World Health Organization,Geneva Churchill Livingstone 1998
- ICD-10 הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי - בעריכת:איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומשרד הבריאות, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל אביב, 1995 - לפי המהדורה משנת 1992 באנגלית
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: הפרעה נפשית |
| ערך מילוני בוויקימילון: מחלת נפש |
- נפגעי נפש, באתר כל זכות
- טלי שמיר, השראה: כולנו מופרעים, באתר כלכליסט, 20 באוגוסט 2009
ז'וזה ברונר, מדריך ההפרעות הנפשיות: מפה ללא טריטוריה ותוקף, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2013- גבריאל בוקובזה, למה אנחנו כל כך מפחדים מחולי הנפש?, באתר הארץ, 6 בינואר 2015
הערות שוליים
- ^ ICD-10 בעברית 1995, עמוד 13
- ^ Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM–5), WDC: American Psychiatric Association, 2013, עמ' 20
- ^ א. גרינשפן, י. מרגולין, א. ויצטום (עורכים), "פסיכיאטריה משפטית בישראל", הוצאה לאור אריה ניר, תל אביב 2009. עמודים 22-27
- ^ 4.0 4.1 גרינשפן, מרגולין, ויצטום, 2009, עמודים 36-34
- ^ 5.0 5.1 5.2 http://www.health.gov.il/Subjects/mental_health/Pages/default.aspx, בריאות הנפש (2015), משרד הבריאות
- ^ DSM-5, American Psychiatric Association Washington DC 2013 עמוד 20
- ^ Lewis, 1941, p.37
- ^ רמי רחמימוב (2004). מהפכת המוח: תקשורת, מחלות נפש וסמים. רעננה: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד.
- ^ שינפלד, י' (1980). פסיכיאטריה. ירושלים: אקדמון; פסיכיאטר (ח"ת).
- ^ לוי, א', חסון אוחיון, א', קרביץ, ש' (2007). חוברת מידע בנושא מחלות נפש קשות ובני המשפחה. המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן: דיגיטלי.
- ^ משרד הבריאות האגף לבריאות הנפש, הפרעות דיכאון וחרדה בישראל: ממצאים עיקריים מסקר בריאות הנפש בעולם
- ^ 12.0 12.1 גריג, ר', זימברדו, פ' (2010). מבוא לפסיכולוגיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
- ^ ס.בק, ג' (2011). הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי. קריית ביאליק: אח בע"מ.
- ^ 14.0 14.1 מרום, צ', גלבוע-שכטמן, א', מור, נ', מאיירס, פ' (2011). טיפול קוגניטיבי התנהגותי במבוגרים. תל אביב: דיונון.
- ^ קרון, ת', ירושלמי, ח' (תשנ"ד). הדרכה בפסיכותרפיה. ירושלים: מפעלי דפוס כתר;מדריך לבחירת טיפול פסיכולוגי והתאמתו האישית (ח"ת). אוחזר מתוךhttp://www.psychologia.co.il;גרין, ד' (2003). טיפול נפשי. חיפה: ספרים הוצאה לאור.
- ^ יתרונות וחסרונות של טיפול הכרתי התנהגותי (2011). אוחזר מתוך://www.maccabi4u.co.il;מדריך לבחירת טיפול פסיכולוגי והתאמתו האישית (ח"ת). אוחזר מתוךhttp://www.psychologia.co.il
- ^ יתרונות וחסרונות של טיפול הכרתי התנהגותי (2011). אוחזר מתוך://www.maccabi4u.co.il.
- ^ 18.0 18.1 טיפולים. אוחזר מתוך אתר http://www.mindclinic.co.il/.
- ^ גרין, ד' (2003). טיפול נפשי. חיפה: ספרים הוצאה לאור.
- ^ באנגלית משתמשים במילה substance במובן של סם