הצי הרומי
הצי הרומי (בלטינית: classis או classis Romana) הוא השם שניתן לציים המלחמתיים שהחזיקו הרומאים במהלך תולדותיהם. ראשיתו במלחמה הפונית הראשונה (264-241 לפנה"ס) בתקופת הרפובליקה, שיאו בתקופת הפרינקיפאט (27 לפנה"ס - 284 לספירה) וסופו עם נפילת האימפריה ב-476. את מקומו ירש הצי הביזנטי. ציי המלחמה בתקופת הרפובליקה היו ציים זמניים, שהוקמו ופוזרו בהתאם לצורך, ואילו הציים בתקופת הקיסרות היו ציי-קבע.
היסטוריה
הרפובליקה המוקדמת
לפני המלחמה הפונית הראשונה הצי הרומי הורכב רק ממספר ספינות שסיירו בחופי איטליה ונהרותיה, עם תחילת העימות של רומא עם קרתגו נוצר הצורך לבניית צי מלחמה כדי להתמודד עם האיום שהטיל הצי הקרתגי החזק על רומא.
מכיוון שלרומאים לא היה כל ניסיון בבנייה ימית הם הטילו על בעלי בריתן באיטליה את משימת בניית הצי, ובקיץ 260 לפנה"ס השיקו בשישים יום 100 חמש-חתריות (קווינקוורמות) ו-20 תלת-חתריות (טרירמות). החותרים אומנו במתקני חתירה בחוף. כדי להתגבר על יתרון התמרון שהיה לצי הקרתגי ולסכל את טקטיקת התקפת הניגוח שלהם הרומאים התקינו על סיפון החרטום של כל ספינה מכונה, שקיבלה אחר כך את הכינוי corvus - "עורב". היה זה מעין כבשׂ עם קרס ברזל גדול בקצהו, שהורם אל-על באמצעות תורן וגלגלת בראשו, ויכול היה לחוג לצדדים. אם תתקיף האניה הרומאית מן החרטום, יופל ה'עורב' קדימה, והחיילים יסתערו דרכו בשני טורים אל סיפון אוניית האויב, ואם תשוט במקביל לאניית היריב, יסובבו את ה'עורב' לעברה ויפילוהו, ומשיינעץ בסיפון יסתערו החיילים מן הדופן.
העימות הראשון של הצי הרומי, קרב ליפארה בשנת 260 לפנה"ס הסתיים בתבוסה כשהמפקד הקרתגי חניבעל גיסקו הטיל הסגר על האוניות הרומיות ואילץ את המפקד הרומאי גנאיוס קורנליוס סקיפיו להיכנע, אולם זה היה קרב בסדר גודל קטן ובקרב הגדול הראשון שהצי הרומי היה מעורב בו, קרב מילאי הרומאים נחלו ניצחון מוחץ וכתוצאה מזה הרחיבו את זירת הפעילות של הצי עד אשר הניצחון בקרב אקנומוס איפשר להם לעביר את זירת המלחמה לאדמת קרתגו שבאפריקה.
הצבא הרומי שצר על קרתגו הובס בשנת 255 לפנה"ס ושרידיו חולצו על ידי הצי והביס את הצי הקרתגי בקרב הרמאיון אולם במהלך המסע חזרה, הצי נקלע, ליד קמרינה (Kamarine, Camarina), בחוף הדרומי של סיציליה, לסערה עזה; מתוך 364 אניות שרדו 80 בלבד וכ-100,000 חיילים ומלחים קיפחו את חייהם.
האסון הימי, עליו כותב פוליביוס כי "אין למצוא בהיסטוריה אסון ימי אחד גדול יותר מזה", לא ריפה את ידי הרומאים. נחישותם רק נתחזקה, ובתוך חודשים אחדים הקימו צי חדש בן 220 אניות, אליהן נוספו 80 האניות שניצלו מן הסערה.
בהמשך המלחמה הרומאים התמקדו בעריכת פשיטות ימיות בחופי אפריקה ובשני קרבות שהתקיימו בשנת 249 לפנה"ס נחל הצי תבוסה, בקרב דרפאנה נפלו בשבי 93 אוניות בהמשך, יירטה שייטת פונית צי אספקה רומי שלווה ב-120 אוניות קרב תוך יישום לקחים שנלמדו בקרבות הקודמים והימנעות מקרב מגע. על ידי דחיקת אוניות התובלה לחוף סלעי וחשיפת אוניות הקרב לסערה, טובעו כל האוניות הרומיות למעט 20, ובכך למעשה איבדה רומא את כוחה הימי.
הרומאים התחלו בבנייה מחדש של הצי ובשנת 241 לפנה"ס הצי החדש הפליג לסיציליה והביסו את הצי הקרתגי, שנתפס לא מוכן, בקרב אייגוסה.
בזמן המלחמה הפונית השנייה כבר נטה מאזן הכוחות בים התיכון לטובת הצי הרומי ולכן בחר המפקד הקרתגי חניבעל לוותר על הרעיון של פלישה ימית לאיטליה ובמקום זאת בחר לבצע את הפלישה לאיטליה דרך האלפים.
הצי השתתף בהטלת המצור על קרתגו בזמן המלחמה הפונית השלישית, וכשלא היה עוד איום כלשהו על רומא מן הים, הצי הרומי פורק.
הרפובליקה המאוחרת
הצי הרומי הוקם מחדש ושימש בתפקיד מפתח בהשתלטות הרומאית על אגן הים התיכון ואחרי גיבוש השליטה בארצות הכבושות, הצי פנה לטפל בבעיה של פיראטיות שהפכה לאיום על הכלכלה הרומאית וביטחון השייט הימי. לכן בשנת 63 לפנה"ס ניתן לפומפיוס מנדט מיוחד לחיסול שודדי הים ופיקוד על צי בן 500 אוניות, תחילה הוא חילק את אזור הים התיכון לשלושה עשר אזורים, כשעל כל אזור היה ממונה אחד מסגניו, תוך מספר חודשים הוא הצליח לחסל את פעילות שודדי הים בים התיכון ולדחוק אותם חזרה לבסיסם שבקיליקיה שם הם הובסו על ידו באופן סופי.
הצי הרומי חזר לשמש בתפקיד מפתח במלחמות האזרחים שפרצו בעקבות רציחתו של יוליוס קיסר. סקסטוס פומפיוס, השתלט על סיציליה והשתמש בה כבסיס לציו ולעריכת פשיטות על חופי איטליה שאיימו על אספקת המזון לרומא, לאחר כמה ניסיונות לא מוצלחים מצד אוקטביוס להביסו הפיקוד הועבר לידיו של מרקוס ויפסניוס אגריפה שתחילה בנה בסיס בטוח לצי בעיר מיסנום ובשנת 36 לפנה"ס הביס את כוחותיו של פומפיוס בקרבות במילאי ונאולוכוס ומיגר לחלוטין את כוחותיו של פומפיוס כעבור חודש.
ציו של אוקטביוס תחת פיקודו של אגריפה נלחם בציים של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה השביעית בקרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס, ניצחונו של אגריפה סימן את סופה של הרפובליקה הרומית ותחילת שלטון היחיד של אוגוסטוס כפרינקפס.
האימפריה המוקדמת
שלא כמו בפעמים הקודמות לאחר הניצחון וסופה של המלחמה אוגוסטוס בחר להשאיר את הצי הרומי על כנו. בשנת 25 לפנה"ס, נציב מצרים גאיוס אליוס גאלוס בנה 130 אוניות במטרה להעביר 10,000 חיילים (ביניהם 500 יהודים[1]) כדי לכבוש את חצי האי ערב ובכך להשתלט על נתיבי הסחר עם הודו, אולם בסופו של דבר הפלישה נכשלה.
בצי נעשה שימוש גם בגרמניה. צי הוקם והופקד על ימת קונסטנץ בשנת 15 לפנה"ס. דרוסוס וטיבריוס עשו שימוש נרחב בצי כדי להגשים את התוכנית הרומאית להרחבת גבול האימפריה עד נהר האלבה. דרוסוס בנה צי של 1,000 אוניות בשנת 12 לפנה"ס ושייט מהריין לים הצפוני וכבש את השבטים המקומיים.
טיבריוס הוביל את הצי בשנת 5 לפנה"ס במסעו בדנמרק, פליניוס מתאר איך הוא הגיע להליוגולנד ואף סייר בחוף הצפוני-מזרחי של דנמרק. רוב פעולות הצי באזור גרמניה בוטלו בעקבות המפלה הרומאית בקרב יער טויטובורג בשנת 9.
הצי הרומי השתתף במסע המלחמה של גרמניקוס לגרמניה בשנים 15-16, אולם הוא ספג אבידות כתוצאה מהתנגדות השבטים הגרמניים והיקלעותו לסערה, עד שנת 28 שליטת הרומאים בפתח הריין נפגעה כתוצאה ממרידות חוזרות ונשנות של הפריזים.
הצי הרומי שימש להנחתת הלגיונות בחופי בריטניה בעת הפלישה הרומאית שנערכה בשנת 43 ולתגבורם בזמנים מאוחרים יותר. בשנת 46 הצי חקר את הים השחור ואף הגיע לנהר דון.
לאחר פריצת המרד הגדול ביהודה הצי הרומי נאלץ להילחם בצי המורדים היהודים שפעלו מבסיסם בנמל יפו ובכנרת. יוסף בן מתתיהו מספר גם על קבוצות של פליטים שנמלטו מטריכיי על גבי ספינות ונטבחו על ידי הצי הרומי.
בזמן המרד הבטאבי שהונהג על ידי גאיוס יוליוס סיוויליס בימי האנרכיה ששררה באימפריה בעקבות רציחתו של נירון, המורדים הצליחו ללכוד את הצי שהיה מוצב בריין אולם הם נכשלו בניסיונם לעשות בו שימוש יעיל כנגד הצי הרומי ורוב הספינות חזרו לידיים רומאיות כשהמרד דוכא.
הצי הרומי היה מעורב במסע המלחמה שנערך כנגד הקלאדונים בין השנים 82-85. הצי ביצע בעיקר פשיטות בחופי המזרחיים של סקוטלנד וכמו כן ערך משלחות סיור בימים, כבש לזמן קצר את איי אורקני ויש הסבורים שכוחות הצי אף הגיעו לאירלנד והאיים ההברידיים.
בזמן השושלת הנוורה-אנטונינית הצי הרומי לקח חלק במסעות הכיבוש של טראיאנוס באימפריה הפרתית ודקיה ולזמן קצר אף הוקמו בסיסים ימיים בפרת ובחידקל אולם הם נינטשו עם ההחלטה על הנסיגה מהשטחים הכבושים בימיו של אדריאנוס. הצי השתתף גם בקרבות כנגד המרקומנים בימי הקיסר מרקוס אורליוס וקרבות נערכו בנהרות הדנובה והטיסה.
בזמן השושלת הסוורית הפעולה היחידה של הצי הרומי שאנו יודעים עליה התרחשה בזמן שלטונו של ספטימיוס סוורוס כשהצי נלחם בנהרות החידקל והפרת בזמן מסע המלחמה לפרס וגם בחופי סקוטלנד.
האימפריה המאוחרת
בזמן שלטונו של הקיסר טרבוניאנוס גלוס חוזקו של הצי הרומי, ששלט בימים מאז המלחמה הפונית הראשונה התחיל להתערער, הגרמאנים הצליחו לבסס צי חזק משלהם ובשתי התקפות פתע על בסיסי הצי הרומי בקווקז ובדנובה הצליחו לגרום אבדות כבדות לצי הרומי, כמו כן הצי הגרמאני פתח בסדרת פשיטות על ערים בים האגאי והציים הרומים שהיו אחראים להגנתם סבלו אבדות כבדות אולם בסופו של דבר הרומאים הצליחו להביס את הצי הגרמאני.
צי גרמאני חדש תקף את האימפריה בשנת 268, חלקו הראשון של הצי תקף את האיים כרתים, רודוס וקפריסין בעוד שחציו השני פלש ליוון אולם גם מתקפה זאת, אחרי הצלחה ראשונית, נעצרה על ידי הקיסר קלאודיוס השני גותיקוס.
קראוסיוס, שהיה המפקד של הצי הרומי בבריטניה, פתח במרד יחד עד כוחותיו בשנת 286 דבר שהביא לאיבוד השליטה הרומאית על תעלת למאנש והים הצפוני. בתגובה הקיסר מקסימינוס גייס צי חדש כדי להתמודד עם המורדים אולם בשל חוסר הניסיון של אנשיו הוא הושמד בסערה ורק בימיו של קונסטנטיוס כלורוס נבנה צי חדש שהצליח לפלוש לבריטניה ולדכא את המרד.
בשנת 330 הצי העיקרי היה מוצב בקונסטנטינופול. הצי היה מעורב במלחמות האזרחים בין הטוענים השונים לכתר, הצי של קריספוס הביס בשנת 324 את הצי של ליקיניוס בקרב הלנספונט. כמו כן הצי לקח חלק בקרבות נגד הברברים, בשנת 460 ו-468 הוא הובס על ידי צי גרמאני ליד חופי אפריקה, אולם כל מאמצי הצי לא היו יכולים למנוע את נפילתה של האימפריה המערבית בשנת 476.
הצי הרומי שהיה מוצב במזרח הפך לבסיסו של הצי הביזנטי.
הרכב הצי
כל ספינה בצי, בלי קשר לגודלה ומספר אנשיה הייתה מאורגנת כקנטוריה, כשקצין אחד אחראי לניווט והפלגה בעוד שקצין אחר אחראי. הפיקוד על הצי ניתן בדרך כלל לאזרחים ממעמד הפרשים.
שלא כמו הלגיונות, הצי גייס גם אנשים שלא החזיקו אזרחות רומית וכשגמרו את שירותם של 25 שנה ושוחררו, בנוסף למענק שחרור הם היו מקבלים גם אזרחות.
ספינות בשימוש
- חמש-חתרית, ספינה זאת היוותה את רוב הצי הרומי בזמן המלחמות הפוניות.
- תלת-חתרית
- אניית-חמישים
- נאוויס לוסוריה
חימוש
- איל ניגוח ימי, שימש לנגח את ספינת האויב כדי להטביעה או להוציאה מכלל פעולה.
- עורב (corvus), שימש לעלייה על ספינת אויב.
- בליסטרה, שהוצבה על הסיפון שימשה להטלת חצים גדולים על אוניות האויב.
- קטפולטה, שהוצבה על הסיפון שימשה להטלת סלעים על אוניות האויב.
- הרפקס, כלי שהחליף את העורב ונורה על ידי בליסטרה לצורך השתלטות על ספינת האויב
בסיסים
- מיסנום - הבסיס של הצי המיסיני, אחד מהבסיסים הראשיים של הצי החל משנת 27 לפנה"ס, בשנת 330 הבסיס עבר לקונסטנטינופול עם העברת הבירה על ידי הקיסר קונסטנטינוס.
- רוונה, הבסיס של הצי הרווני, אחד מהבסיסים הראשיים של הצי החל משנת 27 לפנה"ס, בשנת 330 הבסיס עבר לקונסטנטינופול עם העברת הבירה על ידי הקיסר קונסטנטינוס.
- אלטבורג - הבסיס של הצי הרומי הגרמני, בסיס זה היה מופקד על אזור גרמניה.
- בולון - הבסיס של הצי הרומי הבריטי, בסיס זה היה מופקד על תעלת לאמנש ובריטניה.
- דובר - הבסיס השני של הצי הרומי הבריטי, הוקם בזמן המאה השנייה לספירה
- אקווינקום - הבסיס של הצי הפנוני בסיס זה היה מופקד על השליטה בדנובה.
- טרבזון - הבסיס של הצי הרומי הפונטי, בסיס זה היה מופקד על השליטה בים השחור.
- סלאוקיה פיארה - הבסיס של הצי הסורי, בסיס זה היה מופקד על השליטה בים התיכון.
- אלכסנדריה - הבסיס של הצי האלכסנדרי, בסיס זה היה מופקד על השליטה בים התיכון.
לקריאה נוספת
- C. G. Starr, The Roman Imperial Navy, Cambridge, 1960
- B. Rankov, Fleets of the early Roman Empire, in R. Gardiner and J. Morrison (eds.), The Age of the Galley, London, (1995), pp. 78–85
- J. Spaul, Classes Imperii Romani, Andover, 2002
- D.B Saddington, Classes. The Evolution of the Roman Imperial Fleets, in Erdkamp, Paul, A Companion to the Roman Army, Blackwell Publishing Ltd.,(2007)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
