הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית

מלחמות צרפת המהפכנית הסתיימו בניצחון צרפתי ותבוסתה של הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה. הניצחון הצרפתי הביא לחתימתו של חוזה אמיין ב-25 במרץ 1802 והביא את השלום המיוחל לאירופה. אף על פי שהצדדים הלוחמים חתמו על הסכם השלום, הסיבות למעשי האיבה לא נפתרו וכתוצאה מכך שנה אחר כך מצאה עצמה צרפת נלחמת שוב באויביה הישנים.

הצרפתים

עם הכרזת המלחמה הבריטית, שלח נפוליאון הוראות לראש מטהו, הגנרל אלכסנדר ברטייה הוראה לבנות מחנה צבאי גדול באזור בולון שלחופי תעלת למאנש. במחנה צבאי זה קיבץ נפוליאון את צבאו שעבר רפורמות מפליגות מאז המלחמה האחרונה.

הרפורמות של נפוליאון

לפני המהפכה הצרפתית, כל יחידה צבאית מעל בריגדה הייתה פעולת אד הוק. הצרפתים היו הראשונים להכניס את מבנה הדיוויזיוני המודרני לצבאותיהם ונפוליאון שכלל את השיטה על ידי יצירת קורפוסים עצמאים. כל קורפוס היה למעשה ארמייה קטנה ועצמאית. לכל קורפוס היה מטה משלו והקורפוסים היו בנויים לפעול בצורה עצמאית. על כל קורפוס פיקד בדרך כלל קצין בכיר בדרגת מרשל. כל קורפוס היה מורכב בדרך כלל משתי דיוויזיות חי"ר, שתי בריגדות של פרשים קלים ותותחים. בנוסף לקורפוסים הקבועים היה לנפוליאון חיל המשמר וקורפוס פרשים ברשותו של ז'ואקים מירא.

חיל הרגלים הצרפתי היה מורכב משני סוגים עיקריים - חי"ר קל וחי"ר הסדיר. החי"ר הקל הורכב מחיילים זריזים ונמוכים יותר ועיקר תפקידם היה סיור, הטרדת האויב וקליעה בגושי חי"ר גדולים. החי"ר הסדיר נפרס בקווים והיווה את רוב הצבא.

הגדודים בתקופתו של נפוליאון היו מורכבות מתשע פלוגות כל אחד, כאשר 7 פלוגות היו רגילות ושתי פלוגות עילית - אחת של וולטיז'רים ושנייה של גרנדירים או קרבינרים. נפוליאון לקח כמה פלוגות עילית מהגדודים הרגילים והרכיב בעזרתם דיוויזיית עילית על טהרת יחידות העילית בראשותו של אודינו.

הפרשים שסופחו לקורפוסים היו בדרך כלל הוסרים (hussars) או קלעים רכובים (chasseurs à cheval - "ציידים רכובים"). אין הבדל משמעותי בין שני סוגי הפרשים הקלים הללו, אם כי הוסרים נהנו מיוקרה רבה יותר. יתרת הפרשים, בעיקר הפרשים הכבדים הקרבינרים, קירסירים ודרגונים אוגדו בקורפוס פרשים מיוחד תחת פיקודו של מירא והיוו את עתודת המטכ"ל של נפוליאון. תפקידו של קורפוס הפרשים היה למוטט את האויב שהוחלש על ידי התותחים והחי"ר או במקרה הצורך לייצב את המצב אם הצרפתים נתקלו בקשיים רבים מדי.

גם התותחים עברו שיפורים רבים. משקלים הוקטן והושם דגש רב על תרגול. כך, למרות מספרם הקטן יותר של התותחים הצרפתיים, יכלו תותחניו של נפוליאון להתגבר על יריביהם.

קורפוס המשמר הורכב משני רג'מנטים רגלים (גרנדירים וקלעים רגליים) וסוללות של תותחים רכובים. בנוסף אליהם היו פרשי המשמר שהורכבו מקלעים רכובים, קרבינרים וגרנדירים רכובים. המשמר נוצל על מנת להעניק את מכת החסד לאויב המובס.

הצבא שהתכונן במשך שנתיים לפלישה שלא הגיעה, הפך למכונת לחימה מושלמת ומשומנת היטב. היה זה הצבא הטוב והמקצועי ביותר ביבשת.

חיי החיילים בצבאו של נפוליאון היו קשים בהשוואה לתנאים המודרניים. כל חייל קיבל 24 אונקיות (כ-680 גרם) לחם ו-8 אונקיות (כ-230 גרם) בשר ביום. בנוסף לכך היו פירות וירקות שאפשר היה למצוא ליד המחנה ויין. בנוסף להספקה זו, החיילים היו יכולים לרכוש מזון מכספם הפרטי. השוד היה אסור והעריקים קיבלו עונשים חמורים. החיילים נדרשו לצעוד כ-20 מייל (32 ק"מ) ביום, ולעיתים אף יותר מזה. אחרי הצעדה הארוכה הגנרלים ציפו מחיילים שיכנסו לקרב ללא מנוחה. הצבא שעבר את התרגילים המפרכים במשך שנתיים היה הצבא היחיד שהיה בעל יכולת זו. אחרי מותם של רבים מהם ברחביה האינסופיים של רוסיה, לא היה ביכולתו של נפוליאון לחזור על תנועותיו המהירות עם המגויסים החדשים, שלא הספיקו לעבור תרגול זה.

הגרנד ארמה

ערך מורחב – גרנד ארמה

בנוסף לרפורמות בצבא, בשנת 1804 שמונה עשר (בהמשך מספרם גדל לעשרים ושבע) גנרלים קיבלו את דרגת המרשל. חלק מהם פיקדו על הקורפוסים ואחרים קיבלו תפקידי מטה ותפקידים משניים אחרים.

ברנדוט פיקד על הקורפוס הראשון היה לוחם ותיק שהצטיין במלחמות צרפת המהפכנית. הוא היה אדם אמיץ, אך תככן והססן. הוא היה מעורב במספר קשרים נגד נפוליאון, אך האחרון מחל לו בגלל אשתו של ברנדוט, דזירה, ארוסתו של נפוליאון. אף על פי שנפוליאון לא נשא אותה לאישה, הוא העריך אותה מאד והיא הייתה אחותה של אשת אחיו של נפוליאון, ז'וזף בונפרטה ולכן נפוליאון ראה בברנדוט בן משפחה.

מארמון פיקד על הקורפוס השני. מארמון היה תותחן במקצועו והיה אחד החברים הקרובים של נפוליאון. הוא היה מנהל מעולה והעביר בהצלחה רפורמות בחיל התותחנים הצרפתי. הערכתו של נפוליאון לפועלו הייתה רבה עד כדי כך שהוא היה הקצין היחיד לפקד על קורפוס ללא דרגת מרשל.

לואי ניקולא דאבו היה מפקדו של הקורפוס השלישי. דאבו היה קצין קפדן שלא סבל טיפשים. הוא התנשא על אחרים ולא היה פופולרי בקרב המרשלים האחרים. הוא היה אחד המרשלים הכי נאמנים והכישרוניים שהיו לנפוליאון.

ניקולא סולט היה מפקדו של הקורפוס הרביעי. סולט נודע ביכולתו הארגונית והקורפוס שלו היה הגדול והממושמע ביותר בצבא.

ז'אן לאן פיקד על הקורפוס החמישי. הוא היה קצין אמיץ, כישרוני וקפדן. לאן יחד עם דאבו היה אחד המרשלים הכישרוניים של נפוליאון.

מישל נה פיקד על הקורפוס השישי. נה לא נלחם לצידו של נפוליאון במערכותיו הקודמות והשתתף בלחימה בפלנדריה ואזור הריין. בנוסף לכך, דבק בו רבב בגלל חברותו עם מורו, שבגד בצרפת והצטרף לאויביה. כתוצאה מכך, נה היה נחוש להוכיח את עצמו בעיני נפוליאון. נה היה האמיץ שבין המרשלים ואף זכה לכינוי "האמיץ שבאמיצים".

אוז'רו פיקד על הקורפוס השביעי. היה זה הקורפוס האיכותי ביותר בצבא שהורכב על טהרת הגרנדירים. הקורפוס השביעי קיבל את הכינוי "הגרנדירים של אוז'רו" בגלל הרכבו זה.

ז'ואקים מירא פיקד על קורפוס הפרשים. הקורפוס היה עתודת מטכ"ל של נפוליאון ומירא הפך אותו לכוח אימתני. הרפורמות בחיל הפרשים הצרפתי הביאו אותו לכדי שלמות והפכו אותו לחיל הפרשים הטוב ביבשת.

בנוסף למפקדי הקורפוסים ב"גרנד ארמה" (La Grande Armée) היו תחת פיקודו של נפוליאון קצינים מעולים כמו אנדרה מסנה שהצליח להביס את האוסטרים בשנת 1799 בקרב ציריך ובעת המערכה של שנת 1805 ריתק כוח אוסטרי גדול לאיטליה. על חיל המשמר של נפוליאון פיקד בסיה ואילו מרשל ברון פיקד על קורפוס מילואים שתפקידו היה להגן על חופי צרפת במקרה של פלישה בריטית.

כוחות צרפתים נוספים

לצידו של הגרנד ארמה היו לצרפתים כוחות נוספים שנשלחו לחזית האיטלקית ונשמרו כעתודה וחיל משמר על חופה האטלנטי של צרפת כנגד פלישה ימית אפשרית מצידה של בריטניה. הארגון של הצבא הצרפתי באיטליה היה דומה לארגונו של הגרנד ארמה.

הבריטים

בריטניה שלא הייתה יכולה להסכים לרוחה המהפכנית של צרפת החלה בהכנות למלחמה בסוף אביב של שנת 1803 החלה בהכנות למלחמה. כוחה של בריטניה היה בציה החזק ואילו צבא היבשה שלה היה קטן יחסית. בנוסף לכך, בריטניה הייתה המדינה העשירה באירופה ולכן היה ביכולתה לממן את מדינות אירופה בעלות הכלכלה הפיאודלית. לכן, עיקר תרומתה של בריטניה למלחמה בנפוליאון התרכזה בהטלת מצור על חופיה של צרפת והרס היצוא שלה דרך הים, השתלטות על מושבותיהן של בעלות בריתה ואיום מתמיד לנחיתה בחופה של צרפת. בריטניה מימנה גם את הקואליציה השלישית ולאחר מכן הרביעית. ללא מימון בריטי, לא היה ביכולתה של אוסטריה שספגה כבר שני הפסדים נגד צרפת להתייצב לקרב.

האוסטרים

הצבא האוסטרי שניצב מול נפוליאון נשא על גופו את הצלקות של ההפסדים הכואבים בשתי המלחמות הקדומות נגד צרפת. הצבא האוסטרי היה מסורבל, ראשיו היו לרוב גנרלים זקנים שקיבלו את התפקיד בגלל ייחוסם האריסטוקרטי ולא בגלל כישרונם.

הבעיה הגדולה ביותר של האוסטרים הייתה חוסר האחידות. מדינתם הורכבה מבני לאומים שונים, שהיו נתונים בדרך כלל לחסדיהם של הפקידים האוסטרים. חלק ניכר מהעמים האלה לא ראו עין בעין את השאיפות של החצר בווינה. הדבר בא לידי ביטוי בכוחותיה המזוינים של אוסטרים וגדודים רבים מבני העמים הכבושים לא התאמצו במיוחד לזכות בניצחון עבור אדוניהם.

בימיה של מריה טרזה הצבא היה אחד הטובים ביבשת והצליח לשבור את שאיפותיו של פרידריך השני להגמוניה עולמית במלחמת שבע השנים. אחרי הניצחון האוסטרים העבירו מספר רפורמות הרסניות בחיל התותחנים האוסטרי שגרמו למספר הפסדים צורבים במלחמה עם האימפריה העות'מאנית.

לאחר ההפסדים הכואבים לטורקים, נעשו מספר שיפורים, במיוחד בקרב החי"ר הקל שכלל כעת כמה גדודי יגרים (ציידים) המקבילים פחות או יותר לוולטיז'רים הצרפתים וגויסו כמה מבני הבלקן שהיו בעלי מסורת עשירה של לוחמת גרילה. בגלל חשדנותם של האוסטרים כלפי בני הבלקן, נעשו ניסיונות רבים לעלות את המשמעת בקרב גייסות הבלקניים, אך זה בא על חשבון יכולתם לפעול בצורה עצמאית. בגלל חשדנותם הכללית של האוסטרים, רוב החי"ר האוסטרי היה מכונס לשדרות ולא היה ביכולתם לתת תשובה הולמת לנחשול החי"ר הקל של נפוליאון.

לאחר ההפסד במלחמה הקודמת בשנת 1801, אחי הקיסר, הארכידוכס קרל, דוכס טשן נקרא לערוך רפורמות בצבא. קרל היה הגנרל האוסטרי המוכשר ביותר, אך הוא נתקל בחומה בצורה של חדלי אישים שאיישו את המטה הכללי ופחדו מזוהרו. מלשינים וקנאים רקמו מזימות נגדו והסיטו את הקיסר כנגד אחיו. המלחמות האחרונות רוקנו את קופת האוצר האוסטרי ומצב כוחותיה המזוינים היה בכי רע.

קרל, שהיה ריאליסט תמך בהפוגה ואף בחתימת הסכם שלום ארוך טווח עם נפוליאון, כי הוא ראה שהצבא לא מוכן לקרב וייקח זמן רב לפני שאפשר יהיה לארגנו ולשפר את מצבה הכלכלי של ארצו. ראש ממשלת בריטניה, פיט הבן, שנכנס למשרד בשנת 1804, לא טמן ידו בצלחת ובחש בקלחת התככים האוסטרית. משראה שהדבר העיקרי שעוצר בעד האוסטרים מלהצטרף למלחמתה של בריטניה נגד נפוליאון הוא הכסף, נתן לה הלוואות נדיבות שבעזרתן אוסטריה חימשה את עצמה. לרוע מזלה של אוסטריה, התככים גרמו לכך שקארל קיבל את הפיקוד על החזית המשנית באיטליה ואילו את הפיקוד על הכוחות העיקריים מסרו לגנרל קרל מאק פון לייבריך.

מאק היה מינוי אריסטוקראטי טיפוסי. הוא היה גנרל בינוני למדי והוא קיבל את התפקיד בעיקר כי צידד בקבוצת האנשים הנכונים בחצר הקיסר. משקיבל את הפיקוד, פתח בשורת רפורמות הרסניות בצבא. הוא החליט לשנות את מבנה הרגימנטים משישה גדודים בני שש פלוגות כל אחד לארבעה גדודים בני ארבע פלוגות כל אחד. החיילים שלא הספיקו להכיר אחד את השני או להתאמן יחד נשלחו לחזית ללא כל הכנה מוקדמת. וגרוע מכך – לא היו בצבא האוסטרי מספיק קצינים על מנת לפקד על הגדודים החדשים. הרפורמה שנעשה בחיפזון ערב הכניסה לקרב חיבלה בצורה קשה בצבא האוסטרי.

הרוסים

שורשיו של הצבא הרוסי בתקופתו של נפוליאון נעוצים ברפורמות של פיוטר הגדול. היה זה צבא חזק, שלא ידע הפסד זה יותר ממאה שנה. הצארים שבאו אחרי פיוטר שכללו את הצבא, ותחת הנהגתם של גנרלים נבונים הצליחו הרוסים לנצח את האימפריה העות'מאנית וקרעו חלקים גדולים משטחה. בסוף המאה ה-18 הביס הצבא הרוסי בהנהגתו של אלכסנדר סובורוב את הצרפתים באיטליה והחזירה לידי האוסטרים. הצבא הרוסי היה בעל עתודות עצומות של כוח אדם. חייליו נודעו בקשיחותם והסתפקות במועט. סגל הקצינים של הצבא הרוסי סבל מבעיות דומות שהיו למדינות אירופאיות אחרות – ניוון, פרוטקציוניזם, שמרנות וכדומה.

הצבא גויס מקרב הצמיתים אשר היו רכושם של בעלי האדמות. כל בעל אדמות היה צריך לספק מספר חיילים על פי גודלה היחסי של נחלתו. השירות הצבאי נמשך 25 שנה, והמגויסים נחשבו במידה רבה כמי שלא ישובו עוד. האימון היה לקוי ולרוב לא היה קיים כלל. הקצינים גויסו מקרב האצולה. הקצינים הבכירים לא נפלו מאלו שהיו בצבאות אוסטריה או פרוסיה, אך סגל הביניים והקצונה הזוטרה היו גרועים וחלקם אף לא ידע קרוא וכתוב.

ארגונו של הצבא הרוסי היה טיפוסי לתקופתו. לא היו יחידות מעל הרגימנט וכל יחידה גדולה יותר הייתה פעולת אד הוק. יחס הקצינים לפקודיהם היה גרוע ואכזר אפילו בסטנדרטים של המאה ה-19. עונשים גופניים היו מקובלים מאוד. לא פעם החיילים לא קיבלו מזון או מדים. לקראת קרב אוסטרליץ, האוסטרים היו צריכים לספק לצבא הרוסי 30,000 זוגות מגפיים על מנת להשלים את החסרים. הגנבה מצידם של הקצינים הייתה נפוצה מאד ולא פעם הם הלינו את שכרם של החיילים הפשוטים.

הארטילריה הרוסית הייתה טובה וזכתה למוניטין טוב ברחבי אירופה. הבעיה של התותחנות הרוסית הייתה דומה לבעיית הצבא כולו – אימון לקוי. כתוצאה מכך, התותחנים הרוסים היו נחותים יחסית ליריביהם בצבא נפוליאון.

בנוסף לצבא הסדיר, היו לרוסים כמה רגימנטים של המשמר הקיסרי ואלו היו הגדודים הטובים בצבאם.

הפרוסים

הצבא הפרוסי בתקופתו של נפוליאון היה הצאצא של צבאו המפואר של פרידריך השני. מפקדו היה הדוכס ברונסוויק, ווטרן ממלחמת שבע השנים. הוא היה גנרל זקן ועייף. נזקפו לזכותו מספר ניצחונות במהלך מלחמת שבע השנים על הצרפתים ותפקודו בעת מלחמות צרפת המהפכנית בין 1792 ל-1795 היו סבירים. הוא לא היה שונה מהגנרלים האחרים שהיו לבעלות הברית מהבחינה הטקטית והאסטרטגית. יחד עם זאת, הוא ניחן בחושים חדים והתנגד למלחמה נגד נפוליאון. כתוצאה מכך מצא את עצמו בין הפטיש לסדן. לצידו ניצבו הקצינים הבכירים שהיו בין הגרועים, אם לא הגרועים ביבשת הישנה. הקצינים היו זקנים, פרוטקציוניסטים, ומלאי אמביציות אישיות. כמו לשאר הצבאות האירופאים, לפרוסיה לא היה מטה כללי.

הצבא הפרוסי היה גדול יחסית לגודלה של המדינה וכלל כ-200,000 חיילים. החיילים קיבלו אימון טוב ובאופן כללי היו טובים למדי והציבו אתגר משמעתי לצבא הצרפתי. חיל הפרשים הפרוסי היה אחד הטובים ביבשת וחיל הרגלים שלהם זכה למוניטין יוצא מהכלל עוד מתקופתו של פרידריך השני. האימון המעולה של החי"ר הפרוסי הבטיח קצב אש רצחני והם גרמו לאבדות כבדות לצרפתים כשניצבו מולם בקרב. הבעיה העיקרית של הצבא הפרוסי הייתה העדר חי"ר קל. כתוצאה מכך, הפיקוד הפרוסי העדיף שדות פתוחים על פני יערות ושטחים אחרים, שבהם החי"ר הפרוסי יכול לקבל הגנה מתנאי השטח. בעיה נוספת, שהייתה חמורה עוד יותר מהעדרו של החי"ר הקל הייתה הארטילריה המיושנת. הכלים הפרוסים היו מסורבלים, כבדים ומשקל פגזיהם היה קטן יותר יחסית לזה של הצרפתים. כתוצאה מכך, תותחניו של נפוליאון גברו פעם אחרי פעם על התותחנים הפרוסים ואשם עשה שמות במערכי הרגלים המוצקים של הפרוסים.

תוכניות הצדדים

התוכנית הצרפתית

נפוליאון חישב בצורה מעולה את תזמון הגעת התגבורת הרוסית לעזרתה של אוסטריה. הצבא הרוסי הענק נמצא במרחק של אלפי קילומטרים מזירת הקרבות העיקרית וגיוסו ארך זמן רב. הוא שלח צבא בן 50,000 לוחמים לאיטליה בראשותו של מסנה על מנת לרתק את 100,000 האוסטרים בפיקודו של הארכידוקס קרל. הפקודות של מסנה היו פשוטות - לא לאפשר לקרל לצאת מאיטליה בשום תנאי.

בינתיים הוא עצמו, עם עיקר הצבא, הזניח את החזיתות המשניות והסתער אל ליבה של אוסטריה דרך בוואריה. בהתאם לתוכנית המקורית, הגרנד ארמה התחלק למספר קורפוסים, אך אחד מהם נאלץ לעבור בשטחה של פרוסיה על מנת לכתר את מאק באולם. נפוליאון חשש שהפרוסים יגררו למלחמה נגדו וצבא פרוסי בן 200,000 חיילים יאיים על אגפו הימני. הוא הצליח לרצות את הפרוסים והאחרונים לא נכנסו לקואליציה האנטי-צרפתית. חלק מהצבא נשאר בצרפת להגן עליה מפני פשיטה בריטית אפשרית דרך תעלת לה מנש.

הצי שהיה מפוזר בכמה נמלים, היה אמור לצאת לכיוון אמריקה על מנת להתאסף בים הקריבי ולחזור בכוחות מחוזקים לאחר מכן.

התוכנית של בעלות הברית

האוסטרים הניחו שנפוליאון יחזור על תמרונו הקודם בעת שהיה גנרל מטעם הרפובליקה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-18 ויפלוש לאיטליה, ולכן שלחו לשם את מפקדם הטוב ביותר - הארכידוכס קרל. בינתיים, גנרל מאק בראש כמה עשרות אלפי חיילים היה אמור להתבסס באולם אשר בבוואריה ולהמתין לתגבורת הרוסית. בעלות הברית האחרות תכננו פעולות הסחה כגון נחיתה על החופים וכו'. הצי הבריטי היה אמור להטיל מצור על הצי הצרפתי. ובמידה שהאחרון יצא מנמליו - להשמידו.

המערכה

מערכת אולם

ערך מורחב – קרב אולם

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

מערכת אוסטרליץ

ערך מורחב – קרב אוסטרליץ

אחרי התבוסה הקשה באולם, אוסטריה נותרה למעשה ללא הגנה. ארכידוכס קרל עשה מאמצים עילאים לצאת מהמגף האיטלקי, אך מסנה התקיף אותו ועל אף הנחיתות המספרית כפה עליו קרב התשה קשה שהסתיים ללא הכרעה. קרל ניסה לנתק מגע, אך מסנה רדף אחריו ולא נתן לו להגיע לאירופה המכרזית בזמן. כתוצאה מכך, הכוח היחיד שנשאר בידי האוסטרים היו כמה אלפי חיילים שנמלטו מאולם ויחידות שלא היו בשני הצבאות הראשונים.

הכוחות הרוסיים שהגיעו לעזרתם של האוסטרים היו חלוצו של הצבא הרוסי הענק וכללו רק כמה אלפי לוחמים. קוטוזוב, מפקדו של הצבא הרוסי נחרד לשמוע שהצבא האוסטרי חדל למעשה להתקיים ולכן פקד על נסיגה לצפון מזרח במטרה לחבור לכוח העיקרי. אחרי נסיגתם של הרוסים הופקרה וינה לחסדיהם של נפוליאון וחיילי הגרנד ארמה. נפוליאון שרצה לסיים את המערכה במהירות האפשרית נכנס לוינה, אך לא שהה בה זמן רב. הוא פקד על הפרשים של מירא לרדוף אחרי הרוסים הנסוגים ויצא בעקבותיהם תוך פרק זמן קצר.

מירא הצליח לאבטח גשר חשוב מעל הדנובה ובעזרתו הגרנד ארמה צלח את הנהר. בינתיים כונס הצבא הרוסי בפיקודו של הצאר אלכסנדר הראשון שהביא איתו גם את חיילי המשמר - ענקים בגובה של 185 ס"מ לפחות (בזמן ש-170 היה הגובה הממוצע באירופה). נפוליאון הצליח להדביקם ליד אוסטרליץ.

נפוליאון רצה לכפות על בעלות הברית קרב הכרעה, אך לא היה לו די כוחות על מנת לכתרם, לכן הוא רצה לפתותם להתקיפו. הוא שלח את הקורפוס של דאבו שמנה כ-20,000 חיילים למשימה משנית וכך צבאו היה נראה חלש מכפי שהיה באמת. בעלות הברית התפתו לצאת לקרב. נפוליאון החזיר את דאבו והשמיד למעשה את הצבא של בעלות הברית בקרב אוסטרליץ הניצחון היה שלם - רבע מהצבא הרוסי נהרג בקרב רבים אחרים פוזרו לכל עבר ורק קומץ לוחמים נשארו לרוסים על מנת להמשיך את המערכה.

פירוק הקואליציה

מצבם של האוסטרים היה בכי רע. צבאם נופץ לרסיסים והם ביקשו הפסקת אש. נפוליאון הניח שגם הרוסים יעשו כן, אך הם רק נסוגו לכיוון פולין על מנת להתבסס ולגייס כוחות חדשים. טליראן, שר החוץ של נפוליאון, יעץ לו להעניק תנאי שלום נוחים לאוסטרים ולא להשפילם על מנת לא לעורר בהם את הרצון לנקמה. נפוליאון, אחרי ניצחונו הגדול, שריסק את אויביו בתוך שלושה חודשים, לא שמע ליועצו הערמומי. תנאי הסכם השלום, שנקבעו בחוזה פרסבורג היו קשים מנשוא עבור האוסטרים. הם שילמו סכום של 40 מיליון פרנק לכיסוי הוצאות המלחמה ונאלצו לוותר על שטחים שמהם קיבלו שישית מהכנסת המסים, ושני מיליון וחצי תושבים מתוך 24 שחיו באימפריה.

על ניצחונו המושלם של נפוליאון באוסטרליץ האפיל ניצחנו של הורציו נלסון בקרב טרפלגר שבו השמיד הצי הבריטי את הציים המאוחדים של ספרד וצרפת. הניצחון הבטיח את יכולתה של בריטניה להמשיך במלחמה, מבלי חשש ממשי מפלישה צרפתית, ואילו נפוליאון מצדו דחה גישושי שלום מצד צ'ארלס ג'יימס פוקס, שר החוץ הבריטי.

הפרוסים, שאיחרו להצטרף לקואליציה השלישית, הקימו יחד עם הרוסים והבריטים את הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית, וכבר ב-1806 התחדשה המלחמה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית בוויקישיתוף