הקרב על ברלין

שגיאות פרמטריות בתבנית:סכסוך צבאי
פרמטרים ריקים [ ראש מדינה ראשון, ראש מדינה שני ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הקרב על ברלין

רחוב הרוס במרכז ברלין, 3 ביולי 1945
מערכה: הזירה האירופית
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכי הסכסוך	16 באפריל 1945 – 2 במאי 1945 (17 ימים)
קרב לפני	קרב בלטון
קרב אחרי	הקרב על פראג
מקום	ברלין, גרמניה
תוצאה	ניצחון לברית המועצות
הצדדים הלוחמים מפקדים גוטהרד היינריצי וקורט פון טיפלסקירך (קבוצת ארמיות ויסלה), פרדיננד שרנר (קבוצת ארמיות מרכז), הלמוט ריימאן והלמוט ויידלינג (אזור ברלין) גיאורגי ז'וקוב (החזית הבלארוסית הראשונה), קונסטנטין רוקוסובסקי (החזית הבלארוסית השנייה), איבן קונייב (החזית האוקראינית הראשונה) כוחות 850,000 חיילים, 1,500 רק"מים, 3,500 מטוסים, 9,300 קני ארטילריה 2,500,000 חיילים, 6,250 רק"מים, 7,500 מטוסים, 41,600 קני ארטילריה אבדות הערכה סובייטית : 458,080 הרוגים, 479,298 שבויים. מקורות גרמניים : כ-100 אלף הרוגים, 200 אלף פצועים וכ-480 אלף שבויים. 81,116 הרוגים ונעדרים, 280,251 פצועים, 1,997 רק"מים, 2,108 קני ארטילריה, 917 מטוסים

הקרב על ברלין היה אחת המערכות האחרונות, שהתנהלו בזירה האירופית של מלחמת העולם השנייה, והמתקפה האחרונה של הצבא האדום במסגרת המלחמה נגד גרמניה. הקרב החל ב-16 באפריל 1945 והסתיים ב-8 במאי 1945, עם כניעת גרמניה הנאצית. במהלך הקרב השתלט הצבא הסובייטי על רוב השטחים, שנכללו מאוחר יותר בשטח גרמניה המזרחית (אזור הכיבוש הסובייטי בגרמניה), כולל העיר ברלין, בירת הרייך השלישי.

רקע

ב-12 בינואר 1945 פתחו הסובייטים במתקפה גדולה נגד הכוחות הגרמניים בפרוסיה המזרחית ובפולין, שנודעה בשם מבצע ויסלה-אודר. עיתוי המבצע ומיקומו הפתיעו כליל את הפיקוד הגרמני. קצב ההתקדמות הסובייטית היה מהיר מאוד, ולא איפשר לצבא הגרמני להתארגן מחדש. עד סוף החודש הגיעו כוחות החלוץ של החזית הבלארוסית הראשונה אל הנהר אודר, כ-60 ק"מ בלבד מזרחית לברלין, אך הפיקוד הסובייטי העליון החליט להימנע מניצול ההצלחה לצורך כיבוש בירת הרייך השלישי, מחשש למתקפת נגד גרמנית על האגפים החשופים של כוחותיו המתקדמים. הוא החליט שיש לאבטח את אגפיו לפני שהצבא האדום יוכל להמשיך בהתקדמותו מערבה. שלוש ארמיות גרמניות של קבוצת ארמיות מרכז, שהחזיקו בפרוסיה המזרחית ובפומרניה, נותקו על ידי הכוחות הסובייטים המתקדמים, ולאחר מכן הושמדו בזו אחר זו. שלוש הארמיות של קבוצת ארמיות A בשטח פולין ספגו אבידות כבדות מאד במהלך המתקפה הסובייטית, ושרידיהן נסוגו מערבה. עד ראשית אפריל השלים הצבא האדום את השתלטותו על השטח שממזרח לנהרות אודר ונייסה (כולל שלזיה, פומרניה ופרוסיה המזרחית), חיסל את הכוחות הגרמניים שנותרו בעורפו, ואף הצליח לכבוש מספר ראשי גשר מעבר לנהר אודר באזור קיסטרין.

הצבא הגרמני בחזית המזרחית נחלש מאד כתוצאה מהאבידות שספג בחודשים הראשונים של שנת 1945, וסבל ממחסור חמור בדלק ובנשק כבד (טנקים ומטוסים). אולם סיפורי הזוועה בדבר התנהגות הצבא הסובייטי כלפי האוכלוסייה האזרחית הגרמנית באזורים שנכבשו על ידו, והפחד מפני גורל החיילים שייפלו בשבי הסובייטי, חיזקו את נחישות החיילים הגרמנים להילחם עד הסוף, כדי למנוע את המשך התקדמות הצבא האדום אל מעבר לנהר אודר, לתוך ליבה של גרמניה.

למרות עצות יועציו, החליט אדולף היטלר להישאר בברלין. הוא שמע ב-12 באפריל על מותו של פרנקלין דלנו רוזוולט ברדיו ומצב הרוח עלה בפיהררבונקר, בתקווה שגרמניה תינצל מנפילה בידי האויב (כפי שקרה במלחמת שבע השנים).

לסטלין היו שני יעדים מרכזיים לקראת סוף המלחמה - ראשית, לנוע מערבה במהירות הגדולה ביותר כדי להשתלט על חלק גדול ככל האפשר משטח גרמניה, ושנית, לכבוש את ברלין. הוא היה חשדן מאד ביחס לכוונות ארצות הברית ובריטניה, וחשש שמעצמות המערב ינסו לכבוש את ברלין לפני הצבא האדום, אף שעל פי ההסכמים החשאיים שקבעו את חלוקת גרמניה בין בעלות הברית לאחר תום המלחמה, נכללה העיר באזור השליטה הסובייטי. הוא האיץ, לפיכך, בפיקוד הסובייטי להקדים ככל האפשר את פתיחת המתקפה הסופית לכיבוש ברלין, כדי להבטיח שהצבא האדום הוא שיכבוש את העיר. לכיבוש הבירה הנאצית הייתה חשיבות סמלית ופוליטית גדולה מאד מבחינת ברית המועצות.

למעצמות המערב היו אמנם תוכניות מגירה לכיבוש ברלין, שכללו, בין השאר, שימוש בכוחות מוצנחים. אולם תוכניות אלה לא יצאו אל הפועל מכיוון שגנרל דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של הכוחות האנגלו-אמריקאים בזירה האירופית, העריך שכיבוש העיר יעלה לכוחותיו בקורבנות רבים. הוא לא היה מוכן לשלם בחיי חייליו תמורת כיבוש ברלין, משום שידע שהעיר אמורה להיכלל באזור ההשפעה הסובייטי לאחר תום המלחמה. התרומה העיקרית של בעלות הברית המערביות לקרב על ברלין הייתה הפצצות הרבות שהונחתו על העיר במהלך 1945.

ההכנות

הכנות הגרמנים

ב-20 במרץ החליף גנרל גוטהרד היינריצי את היינריך הימלר כמפקד קבוצת ארמיות ויסלה. קבוצת הארמיות הוקמה בחופזה בסוף ינואר 1945 לאחר התמוטטות קבוצת ארמיות A, כדי לסתום את הפער שנוצר בינה לבין קבוצת ארמיות מרכז, ולהגן על דרכי הגישה לברלין. בראשית אפריל נערכה קבוצת הארמיות ויסלה על הנהר אודר. היא כללה שתי ארמיות - ארמיית הפאנצר השלישית בפיקוד גנרל האסו פון מנטויפל, והארמייה התשיעית בפיקוד תאודור בוסה. שתי הארמיות ספגו אבידות כבדות ביותר במהלך המערכה בפולין ובפרוסיה המזרחית (רוב היחידות של ארמיית הפאנצר השלישית הושמדו במערכה על פרוסיה המזרחית), והוקמו מחדש באמצעות תגבורות שהוזרמו מעתודות הצבא הגרמני. חלק ניכר מהיחידות שלהן הורכב מטירונים חסרי ניסיון קרבי, או מחיילים שגויסו מדרגי העורף של הצבא הגרמני. חלק מהדיוויזיות שהוצבו תחת פיקודו של היינריצי (בעיקר דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר) היו מאומנות היטב ומצוידות במיטב הציוד הצבאי הגרמני, אך לא מעט יחידות הורכבו מחיילים מבוגרים מאוד, ששירתו במשמר המולדת הגרמני ("פולקסשטורם"), או מחיילים צעירים מאוד, חברי הנוער ההיטלראי ("היטלר יוגנד"), חסרי ניסיון קרבי וציוד לחימה ראוי.

גנרל היינריצי, שנודע כאחד הטקטיקנים ההגנתיים המוכשרים ביותר בצבא הגרמני, החל מיד בהכנת תוכנית המגננה שלו. הוא העריך שהמתקפה הסובייטית העיקרית תונחת מראשי הגשר שמעבר לנהר אודר, שהוחזקו על ידי החזית הבלארוסית הראשונה, בנתיב הקצר והמהיר ביותר לעיר ברלין, ולכן הקים את מערך ההגנה העיקרי שלו על רמות זלו (Seelow Heights), שהשתרעו 17 ק"מ מערבית לאודר ו-45 ק"מ מזרחית לברלין ושלטו על ראשי הגשר הסוביטיים. היינריצי ריכז בגזרה זו את היחידות החזקות ביותר שעמדו לרשותו, והמהנדסים שלו הציפו חלקים מהשטח המישורי הנמוך שבין הרמות לבין האודר (אודרברוך), כדי להקשות על תנועת הכוחות הסובייטיים התוקפים. על רמות זלו נבנו שלוש רצועות הגנה, שכללו תעלות נגד טנקים, עמדות לתותחים נגד טנקים וכן מערכת מסועפת של בונקרים.

מדרום לקבוצת ארמיות ויסלה נערכה ארמיית הפאנצר הרביעית מקבוצת ארמיות מרכז על הנהר נייסה (יובל של נהר האודר), מול כוחות החזית האוקראינית הראשונה, ובנתה מערך הגנה מבוצר על הגדה המערבית של הנהר.

הכנות הסובייטים

ב-9 באפריל נפלה קניגסברג לידי הצבא האדום לאחר מצור ממושך. השלמת חיסול ההתנגדות הגרמנית בפרוסיה המזרחית שחררה את החזית הבלארוסית השנייה בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי לנוע מערבה לעבר האודר, ואיפשרה למרשל גאורגי ז'וקוב, מפקד החזית הבלארוסית הראשונה, לרכז את כוחותיו העיקריים באזור קוסטרין - פרנקפורט על נהר האודר מול העיר ברלין.

הפיקוד העליון הסובייטי ריכז 3 "חזיתות" (המונח הסובייטי לקבוצת ארמיות) לקראת המתקפה הסופית על ברלין. לפי תוכנית המתקפה, שהושלמה בראשית אפריל 1945, נועדה החזית הבלארוסית הראשונה לתקוף מראשי הגשר שלה מעבר לאודר, ולכבוש את ברלין בהסתערות חזיתית. במקביל ינועו כוחות החזית הבלארוסית השנייה, שהוצבה מצפון לחזית הבלארוסית הראשונה, במהירות צפונה במגמה להשתלט על הנמלים החשובים בצפון מזרח גרמניה ועל דנמרק, שהייתה תחת כיבוש נאצי.

החזית האוקראינית הראשונה, שנערכה על הנהר נייסה מדרום לחזית של ז'וקוב, נועדה להתקדם לכיוון דרום מזרח, להשתלט על דרזדן ולייפציג, ולהמשיך בתנועה לכיוון צ'כוסלובקיה. חלק מכוחותיהם של גאורגי ז'וקוב ואיוואן קונייב נועדו לכתר את מרחב ברלין מצפון ומדרום בתנועת איגוף עמוקה.

סטלין השאיר פתוחה את האפשרות שהחזית האוקראינית הראשונה (בפיקוד איוואן קונייב) תפנה חלק מכוחותיה צפונה, ותתקוף את ברלין מדרום, במקרה שהמתקפה החזיתית של ז'וקוב תיתקל בקשיים. הוא ניצל את היריבות האישית העזה בין שני המצביאים הסובייטיים, כדי לדרבן אותם להשלים את כיבוש מרחב ברלין במהירות המרבית.

הכוחות הסובייטיים, שנועדו ליטול חלק במתקפה על ברלין, כללו 2.5 מיליון חיילים, יותר מ-6,000 טנקים ותותחים מתנייעים, 7,500 מטוסים ויותר מ-40 אלף כלי ארטילריה. הם נהנו מעדיפות עצומה בכוח אדם ובמיוחד בציוד כבד על הכוחות הגרמניים, שהגנו על מרחב ברלין.

הלחימה

הקרב על רמות זלו

ארטילריה סובייטית במבואות ברלין, אפריל 1945

המתקפה של החזית הבלארוסית הראשונה החלה ב-16 באפריל לפני עלות השחר. היא נפתחה בהפגזה ארטילרית אדירה על העמדות הגרמניות. ז'וקוב גם השתמש ב-143 זרקורים להגנה אווירית, שכוונו ישירות אל קווי ההגנה הגרמניים, בניסיון לסנוור את המגינים. אולם מפקד קבוצת ארמיות ויסלה, גוטהרד היינריצי, הצליח לחזות מראש את עיתוי המתקפה הסובייטית, בהסתמכו על דיווחי המודיעין, והורה לכוחותיו לסגת לקו ההגנה השני לפני תחילת ההרעשה הארטילרית. מהלך זה הפחית במידה רבה את האפקטיביות של ההכנה הארטילרית הסובייטית. על רמות זלו הגנו חלק מכוחות הארמייה הגרמנית התשיעית, שכללו כמאה אלף חיילים, למעלה מ-500 טנקים ותותחי סער וכמה מאות תותחי נ״מ 88 מ״מ, שהוסבו לשימוש כתותחי נ״ט כבדים.

הכוחות הסובייטיים התוקפים, ובראשם ארמיית המשמר השמינית בפיקוד גנרל ואסילי צ'ויקוב (שמילאה תפקיד מרכזי במהלך קרב סטלינגרד), נתקלו בהתנגדות נחושה וקנאית של הכוחות הגרמניים, שפעלו מעמדותיהם השולטות ברמות זלו, וסבלו אבידות כבדות מאש הטנקים ותותחי הנ"ט הגרמניים. קצב ההתקדמות של כוחותיו של ז'וקוב היה איטי ביותר, והואט לכדי זחילה כשהכוחות התוקפים הגיעו למרגלות רמות זלו. ז'וקוב חסר הסבלנות, החליט להטיל לקרב את הארמיות המשוריינות שלו לפני שהושגה הבקעה של מערך ההגנה הגרמני העיקרי, ובכך גרם לעיכובים נוספים בהתקפה, עקב צפיפות יתר של כוחותיו, שלא יכלו להתפרס כראוי, ופקקים לוגיסטיים ענקיים שנוצרו באזורי העורף.

למרות הכישלון הסובייטי הראשוני, התקשו המגינים הגרמניים להחזיק מעמד לאורך זמן מול העדיפות הכמותית הגדולה של הכוח התוקף, ונדחקו אט אט לאחור. מהלומות הארטילריה הסובייטית ותקיפות בלתי פוסקות מהאוויר על העמדות הגרמניות ועל קווי האספקה שלהם, גרמו לאבידות כבדות והיקשו על תגבור הכוחות הגרמניים. ב-19 באפריל, לאחר 4 ימי לחימה עקובה מדם, הצליחו הכוחות הסובייטיים להבקיע דרך רצועת ההגנה הגרמנית השלישית ולהשלים את כיבוש רמות זלו. חלק ניכר מהכוחות הגרמנים הסדירים שהגנו על דרכי הגישה לברלין הושמדו, ובכך הוכרעה למעשה המערכה על ברלין.

קשה להעריך את אבידות הצבא האדום במהלך כיבוש רמות זלו, אבל אין ספק שהן היו כבדות. אנטוני ביוור מעריך שהחזית הבלארוסית הראשונה ספגה כ-30 אלף הרוגים במהלך קרב ההבקעה, אך לא ברור מהם המקורות עליהם הוא מסתמך. מספר זה נראה מוגזם מאד נוכח העובדה, שכלל אבידות החזית במהלך כל המתקפה הסובייטית האחרונה (16 באפריל - 8 במאי) היו כ-37,580 הרוגים ונעדרים. לפי נתונים רוסיים עדכניים, הכוחות הסוביטיים, שהשתתפו בקרב על רמות זלו, ספגו כ-20 אלף נפגעים, מתוכם 5000-6000 הרוגים. כ-750 טנקים ותומת"ים סוביטיים נפגעו במהלך הקרב, 320 מתוכם הושמדו לחלוטין.

כיתור ברלין

סגן משנה ויליאם רוברטסון מהצבא האמריקני נפגש יחד עם הסגן אלכסנדר סילבשקו מהצבא האדום בפגישה ההיסטורית ליד טורגאו

במקביל למתקפה של ז'וקוב על רמות זלו, תקפה החזית האוקראינית הראשונה את המערך הגרמני על נהר נייסה, שהוחזק על ידי ארמיית השריון הרביעית. למרות שלקונייב (בניגוד לז'וקוב) לא היו ראשי גשר מעבר לנהר, הצליחו כוחותיו לצלוח את הנהר בחסות מסך עשן, ולהבקיע את מערך ההגנה הגרמני כבר ביום הראשון של המתקפה. קונייב ריכז את 2 ארמיות הטנקים שבפיקודו באגפו הימני, כדי שיוכל להפנות אותם לכיוון ברלין, אם תתקבל הפקודה לכך. ההתקדמות האיטית של כוחותיו של ז'וקוב, וחוסר יכולתו להבקיע במהירות את מערך ההגנה הגרמני בחזיתו, גרמו לסטלין לתת לקונייב אישור להפנות חלק מכוחותיו לתקיפת ברלין מדרום. הכוחות המשוריינים של קונייב התקדמו במהירות רבה, תוך עקיפת כיסי ההתנגדות הגרמנית, חצו תוך כדי תנועה את נהר השפרה, והגיעו לפרברים הדרומיים של ברלין כבר ב-21 באפריל.

ההתקדמות המהירה והמפתיעה של החזית האוקראינית הראשונה הצליחה לנתק מעורפם קורפוס אחד מארמיית הפאנצר הרביעית וחלק ניכר מכוחות הארמייה התשיעית, 80-100 אלף חיילים, שנלכדו בין הכוחות המתקדמים של ז'וקוב וקונייב, באזור מיוער מדרום-מזרח לברלין, שזכה מאוחר יותר לכינוי "כיס האלבה". במהלך הימים הבאים התחוללו באזור זה קרבות קשים, כאשר הכוחות המכותרים ניסו לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית פעם אחר פעם, בסיוע כוחות מהארמייה הגרמנית ה-12, שבאו לעזרתם ממערב. לפי מקורות גרמניים, כ-25 אלף חיילים הצליחו בסופו של דבר לפרוץ את הכיתור, לחבור עם הארמייה ה-12 ולהימלט מערבה אל מעבר לנהר האלבה בראשית מאי 1945. הנותרים נהרגו או נפלו בשבי. הכוחות הסוביטיים ספגו אף הם אבידות ניכרות במהלך הלחימה סביב "כיס האלבה".

המתקפה הסובייטית על מרחב ברלין, 16-25 באפריל 1945

היטלר האמין, שניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו באמצעות התקפות נגד מתמקדות מדרום ומצפון, שינתקו את ראשי החץ הסוביטיים מעורפם, וישמידו את כוחות החלוץ של הצבא האדום. הוא הורה לקורפוס הפאנצר אס אס ה-3, בפיקוד פליקס שטיינר, לתקוף מצפון את האגף הימני של ז'וקוב. במקביל קבוצת ארמיות מרכז, בפיקוד פרדיננד שרנר, נועדה לתקוף את האגף השמאלי (הדרומי) של קונייב מדרום, בעוד הארמייה התשיעית תוקפת את אגפו הימני מכיוון קוטבוס. אולם תוכניותיו ופקודותיו של היטלר היו מנותקות מהמציאות בשטח, והתבססו על יחידות שהיו קיימות בעיקר על הנייר. רוב הדיוויזיות של שטיינר, למשל, הועברו תחת פיקוד הארמייה התשיעית, כדי לסייע לה בקרב על רמות זאלו. למרות, שהתקפת הנגד של שרנר על האגף הדרומי של החזית האוקראינית הראשונה נחלה הצלחה ראשונית מסוימת, היא נבלמה תוך זמן קצר. היחידות שנועדו לבצע את התקפות הנגד לא היו מסוגלות לבצע את המשימות שהוטלו עליהם נוכח העדיפות המספרית המכרעת של כוחות הצבא האדום במרחב ברלין. כאשר התברר להיטלר, במהלך ישיבת מטה שנערכה בשעות אחר הצהריים של ה-22 באפריל, שלא ניתן לבצע את התקפות הנגד המתוכננות, הוא נתקף בהתקף זעם, הכריז שהמלחמה אבודה, והודיע שאין בכוונתו לעזוב את ברלין, ושהוא יישאר בפיהררבונקר עד הסוף המר. באותו יום נכנסה ברלין לטווח אש הארטילריה של החזית הבלארוסית הראשונה, והתותחים הכבדים של החזית פתחו בהפגזה כבדה על מרכז העיר, הפגזה שנמשכה ללא הפוגה עד לכניעתה. הארמיות של ז'וקוב התקדמו לעבר הרבעים המזרחיים והצפון מזרחיים של העיר, בעוד שתי ארמיות מהחזית של קונייב מתקדמות לעבר הרבעים הדרומיים של העיר.

ב-20 באפריל תקפו כוחות החזית הבלארוסית השנייה, בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי, את מערך ההגנה של ארמיית הפאנצר השלישית על נהר האודר העליון, בין שוודט ושטטין, ועד ה-22 בחודש הצליחו ליצור ראש גשר בעומק 15 ק"מ בגדה המערבית של הנהר. ב-25 באפריל פרצו כוחות החזית מראש הגשר שלהם, הבקיעו את החזית הגרמנית, והחלו להתקדם במהירות לכיוון נמלי הים הבלטי. ב-24 באפריל הושלם כיתור ברלין, כאשר כוחות החלוץ של ז'וקוב וקונייב נפגשו ממערב לעיר. ב-26 באפריל נפגשו לראשונה כוחות אמריקנים מהדיוויזיה ה-69 של הארמייה הראשונה עם כוחות סוביטיים מדיוויזיית המשמר ה-58 של הארמייה החמישית (מהחזית האוקראינית הראשונה) בעיר טורגאו שעל נהר האלבה. פגישה היסטורית זו בין כוחות בעלות הברית המערביות לכוחות הצבא הסובייטי, פיצלה לשניים את השטח שנותר בשליטת הנאצים בגרמניה, והיוותה צעד סמלי חשוב לקראת הכנעת גרמניה הנאצית וסיום המלחמה ביבשת אירופה.

הלחימה בתוך ברלין

כאשר כוחות הצבא האדום סגרו על ברלין, הכוחות הנאציים שנותרו להגן על העיר כללו פחות מ-100 אלף איש. כ-45 אלף חיילים סדירים של הצבא והוואפן אס.אס (שרובם השתייכו לקורפוס הפאנצר ה-56 מהארמייה התשיעית, שנסוג אל העיר מרמות זאלו), שנתמכו על ידי כוחות משטרה, יחידות נ"מ, וכמה עשרות גדודי פולקשטורם דלי ציוד, שהורכבו ממתנדבים מבוגרים ונערים צעירים מההיטלר יוגנד. הלמוט ויידלינג, מפקד קורפוס הפאנצר ה-56, שמונה ב-26 באפריל לעמוד בראש הגנת העיר, אירגן מחדש את כוחותיו, וחילק את העיר ל-8 גזרות הגנה. למרות שהוכנו תוכניות להפוך את ברלין למתחם הגנה מבוצר היטב, רק חלק קטן מעבודות הביצורים הושלמו לפני תחילת המתקפה הסובייטית.

המתקפה הסובייטית על פרברי ברלין החלה ב-23 באפריל. למרות החולשה היחסית של המגינים הגרמניים, הלחימה בתוך העיר הייתה קשה ביותר, וגבתה אבידות כבדות מכוחות הצבא האדום. רק לאחר שמונה ימי לחימה, הצליחו 7 ארמיות סובייטיות, שהשתייכו לחזיתות של ז'וקוב וקונייב, להשלים את ההשתלטות על העיר ולהכניע את כיסי ההתנגדות האחרונים. המגינים הנאצים עשו שימוש יעיל במטולי נ"ט אישיים מדגם פאנצרפאוסט, שנופקו להם בכמויות גדולות, והשמידו טנקים סוביטיים רבים במהלך קרבות הרחוב שהתנהלו בשטח העירוני הצפוף. ב-30 באפריל בשעה 4:00 אחר הצהריים התאבד אדולף היטלר. באותו יום נותרו בעיר רק כעשרת אלפים מגינים גרמניים, שהתרכזו במרכז העיר. בלילה שבין 1 במאי ל-2 במאי נעשה ניסיון אחרון לפרוץ את קווי הכיתור הסובייטיים, אך רק חיילים מעטים, שתקפו דרך רובע שפנדאו, הצליחו לפרוץ את הקווים הסובייטים, ומעטים עוד יותר זכו להגיע לקווי בעלות הברית המערביות ולהיכנע שם. ב-2 במאי, מוקדם בבוקר, כבשו הסובייטים את הרייכסקאנצלרייה ודגל ברית המועצות הונף מעל הרייכסטאג. הלמוט ויידלינג, המפקד הגרמני, חתם על הסכם הכניעה של שרידי הכוחות הגרמניים בברלין, במפקדתו של ואסילי צ'ויקוב. הלחימה מחוץ לעיר, באזורים ממזרח לנהר האלבה, נמשכה עד ל-8 במאי 1945, יום כניעת גרמניה הנאצית.

תוצאות

הקרב על ברלין היה למעשה אקורד הסיום של גרמניה הנאצית ונפילת ברלין בידי הצבא האדום סימן את הניצחון של ברית המועצות על גרמניה הנאצית. תושבי העיר סבלו מרעב למשך זמן רב. זאת בשל ההפצצות האסטרטגיות של בעלות הברית על העיר וכן בשל הקרב שאירע בה. חרף המאמצים הרבים שארגנו הרשויות הסובייטיות, בעיית הרעב נותרה קשה. ביוני 1945, כאשר נכנסו האמריקנים לשטחי הכיבוש שלהם בעיר, הם גילו כי הברלינאי הממוצע חי כשהוא מקבל רק 64 אחוז מההקצבה היומית שלו (הקצבה של 1,240 קלוריות ביום).

ב-9 במאי 1945 חתם גאורגי ז'וקוב בברלין בשם ברית המועצות, על מסמך הכניעה של גרמניה.

לקריאה נוספת

• נפילת ברלין 1945, אנטוני ביוור, הוצאת יבנה, תל אביב 2003

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקרב על ברלין בוויקישיתוף