הקרב על גבעת התחמושת
ערך זה עוסק במוצב ירדני בירושלים שבו התחולל קרב מפורסם במלחמת ששת הימים. אם התכוונתם לשיר המנציח את הקרב, ראו  | ||||||||||||||||||
| גבעת התחמושת, מראה מגג רב הקומות בשכונת רמת אשכול | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת ששת הימים | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 6 ביוני 1967 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | לחימה בתוך ירושלים | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | כיבוש הגדה המערבית | |||||||||||||||||
| מקום | גבעת התחמושת, ירושלים | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
31°47′56″N 35°13′41″E / 31.799017°N 35.228080°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
(למפת ירושלים רגילה)   גבעת התחמושת | ||||||||||||||||||
גבעת התחמושת הוא הכינוי שניתן למוצב ירדני בצפון ירושלים, שבו התחולל קרב קשה במלחמת ששת הימים. המתחם הוקם על ידי הבריטים בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים כבונקר לאחסון התחמושת של בית הספר לשוטרים שעמד סמוך למקום, על גבעה בגובה 797 מטרים מעל פני הים שהיא שלוחה של הר הצופים מכיוון צפון-מערב. ב-19 במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות, כבש הליגיון הירדני את המוצב[דרושה הבהרה] ושטחים נוספים בצפון העיר, תוך ניתוק הר הצופים ממערב ירושלים. המוצב נותר בשליטת ירדן עד לכיבושו במלחמת ששת הימים, בלילה שבין 5 ביוני ל-6 ביוני 1967. כיום נמצא על שרידי המוצב אתר הנצחה ממלכתי.
השכונות רמת אשכול ומעלות דפנה הוקמו לאחר המלחמה על שיפולי הגבעה, ובסמוך, על קו התפר שבו עבר הגבול הירדני, הוקמה קריית מנחם בגין ובה משרדי ממשלה לצידו של בניין המטה הארצי של משטרת ישראל.
הקרב על גבעת התחמושת
ערך מורחב – הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים
תחילת המלחמה בירושלים
בבוקר יום 5 ביוני 1967 פתחו כוחות הלגיון הירדני בהרעשה ארטילרית על ירושלים המערבית, וחיילי הלגיון הירדני השתלטו על מטה משקיפי האו"ם ששכן בארמון הנציב. מלך ירדן, חוסיין, שעד אותו בוקר היסס בשאלה האם להצטרף למלחמה נגד ישראל, הכריע בעד שיתוף הפעולה עם מצרים וסוריה, והחליט להעביר את צבאו לפיקוד מצרי. המלך הסתמך על ידיעות מצריות מוטעות, והשתכנע כי הקרב בסיני הוכרע לטובת הכוחות המצריים, ומכאן שיהיה זה לטובת האינטרסים הירדניים להיכנס למלחמה. יחד עם זאת, הוצבו לצבא הירדני מטרות מוגבלות בלבד, מתוך כוונה לבצע מחטפים מוצלחים בנקודות בעלות חשיבות אסטרטגית לאורך הקו העירוני.
הצד הישראלי הופתע מכניסתה של ירדן למלחמה. ישראל העבירה מסרים לירדן לפני המלחמה, בתקווה לשכנעה שלא להתערב בעימות, ולפי הערכת מטכ"ל צה"ל, פיקוד המרכז לא היה אמור כלל להשתתף בלחימה. עם תחילת הקרבות הסתבר שלפיקוד לא היו כוחות לביצוע מהלך התקפי. לרשות הפיקוד עמדו במרחב ירושלים שתי חטיבות מילואים לוחמות בלבד, מעבר לכוחות מדרג שני ושלישי: חטיבת ירושלים (חטיבה 16), בפיקוד אליעזר אמיתי, וחטיבת השריון הראל (חטיבה 10), בפיקוד אורי בן ארי. כשהסתבר לפיקוד צה"ל שגם בגזרה זו מתפתחת לחימה, סופחה לסדר הכוחות של הפיקוד גם חטיבה 55, חטיבת צנחנים בפיקוד מרדכי גור.
הצדדים הלוחמים
חטיבת הצנחנים
בתקופת ההמתנה, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, תוכנן שחטיבת הצנחנים 55 תוצנח בעורף הצבא המצרי, באזור אל-עריש. אולם התקדמותם המהירה של כוחות צה"ל בפתחת רפיח והצלחת המהלומה האווירית שהונחתה על חיל האוויר המצרי הפכו את משימת החטיבה למיותרת. לאור המצב, הוחלט על סיפוח החטיבה לפיקוד מרכז. אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס הציג בפני מפקד החטיבה וקציניה את משימתם החדשה: פריצת הקו העירוני ויצירת מעבר קרקעי מאובטח בין העיר העברית למובלעת הר הצופים. מובלעת זו הייתה אחת מנקודות התורפה המרכזיות של הגזרה, והפיקוד חשש מאד מכיבושה של המובלעת המנותקת לפני שיוכלו כוחות צה"ל לחבור אליה.
חטיבת הצנחנים מנתה שלושה גדודי צנחנים, פלוגת סיור, פלוגת הנדסה, ויחידת סיוע חטיבתית, שבה 4 סוללות תותחים ומרגמות. הפיקוד סיפח לחטיבה עשרה טנקי שרמן.
הכוח הירדני והמוצב
מתחם גבעת התחמושת כלל את בית הספר לשוטרים ואת המוצב הגדול בגבעת התחמושת. במתחם החזיקה פלוגת חי"ר מס' 2 מגדוד 2 של הלגיון הירדני, בפיקוד ראיד (רב סרן) סלימאן סאלם אל-סלאיטה[2]. שתי מחלקות היו בגבעת התחמושת, מחלקה אחת בבית הספר לשוטרים ומחלקה רביעית במוצב סמוך שנקרא מוצב המטלית הצהובה, מדרום לבית הספר לשוטרים. בסך הכל היו במתחם בעת פרוץ המלחמה 120 לוחמים ירדניים.
מוצב גבעת התחמושת הוקם על ידי הירדנים כדי לשלוט על הכביש להר הצופים. מצפון-מזרח למוצב גבעת התחמושת הוקמה עמדה שלטת על גבעת המבתר. כלומר, מעמדת גבעת המבתר יכלו צלפים ירדנים לירות בכוחות ישראלים שהחלו לחדור אל מוצב גבעת התחמושת. שמה של גבעת המבתר בפי הירדנים היה תל אל מודורה, כלומר הגבעה העגולה[3].
מוצב גבעת התחמושת היה מוקף גדרות תיל ושדות מוקשים. מעבר לאלה, הייתה גבעת התחמושת מוקפת משלושה צדדים בתעלות קשר עמוקות, מבוטנות ומדופנות באבן ירושלמית, שלאורכן בונקרים רבים ועמדות מוגנות היטב מבטון. התעלה המערבית, שפנתה לעבר ירושלים היהודית הייתה מבוצרת במיוחד. בקצה הצפוני של התעלה המערבית התעקלה זו מזרחה ודרומה, והמשיכה לתעלה היקפית מזרחית. שתי התעלות יצרו מעין צורת פעמון שהקיף את המוצב מדרום מערב לדרום מזרח. באמצע המוצב הייתה תעלה מרכזית, שהובילה אל מבנים שונים שהיו במרכז הגבעה - שני מבני מגורים בעלי גג מעוגל מפח, מגדל מים, פילבוקס, ועוד. בסמוך לקצה הצפוני של התעלה המרכזית נמצא בונקר הפיקוד התת-קרקעי של המוצב. בסמוך לבונקר הפיקוד, ממזרח לגבעה ומחוץ לגדרות שסביבה, עמד מבנה נוסף (כנראה בית מגורים) שכונה על ידי הצנחנים "בית הטלוויזיה".
בצידו הדרומי של המוצב הייתה תעלה רדודה, שחיברה בין התעלה המרכזית לתעלה המערבית, וכן הייתה לה שלוחה לכיוון בית הספר לשוטרים. תעלה זו הייתה מוגנת פחות משאר התעלות. על צד זה חלשו כמה בונקרים, שיצרו "שטח הריגה" לכוחות שינסו להסתער על המוצב מכיוון זה. בצד זה היו שלושה בתים, שהיו חלק ממחסני אונר"א, ולאורכם, מדרום להם, עברה גדר אבן. במקביל לגדר היה בית אבן מוארך.
מהלך הקרב
1-פלוגה ג' נכנסת לגבעה דרך התעלה המרכזית
2-מלמודי מסתער על "משולש האש", נהרג עם כל חייליו
3-פלוגה ג' מתפצלת: דדי המ"פ פונה ימינה לתעלה ההיקפית המזרחית, מחלקת יורם ממשיכה למרכז הגבעה
4-מילר בראש כוח מפלוגה ג' נתקל באש מבית הטלוויזיה, רוב אנשיו נפגעים וההתקדמות נבלמת
5-יורם כובש את מרכז הגבעה
6-מחלקה מפלוגה א' בפיקוד עופר מצטרפת לקרב, חוברת לכוח מילר בתעלה המזרחית וממשיכה להתקדם
7-יורם נהרג. צביקה נוטל את הפיקוד וחובר למילר ועופר בתעלה המזרחית
8-מ"פ ג' מזעיק את פלוגה ב', בפיקוד דודיק. פלוגה ב' נכנסת מכיוון בית הספר לשוטרים
9-המ"מ יואב מסתער על "משולש האש" ומצליח לשתק אותו. נהרג בהסתערות האחרונה
10-סמ"פ ב', ניר, מתקדם בתעלה המערבית. שולח את איתן נאוה לחפות מחוץ לתעלה, עד לנפילת איתן סמוך ל"צומת הפצועים"
11-"הבונקר הגדול" - הכוחות השונים חוברים. פיצוץ הבונקר הגדול וסיום הקרב.
תכנון
פיקוד המרכז הועיד את חטיבה 55 למטרת יצירת הקשר עם הר הצופים, דרך שכונת שייח' ג'ראח, וכיבוש השטח מדרום לשכונה, עד מוזיאון רוקפלר. מח"ט 55, אלוף משנה מרדכי גור, חילק את המשימה בין גדודי החטיבה. על גדוד 66, בפיקודו של יוסי יפה, הוטל לפרוץ את הקו העירוני באזור שכונת סנהדריה, לכבוש את בית-הספר לשוטרים וגבעת התחמושת, ולהמשיך מהם לשכונת שייח' ג'ראח, שם יועד להתמקם במלון אמבסדור שמרכזה.
מפקד הגדוד החליט לפרוץ פרצה אחת בגדרות בית-הספר לשוטרים, שדרכה תוכנן לעבור הגדוד כולו. על פי התוכנית הייתה אמורה פלוגה ד' של הגדוד, בפיקוד גיורא אשכנזי, לפרוץ את הגדרות מול בית-הספר לשוטרים. פלוגה ב', בפיקוד דוד (דודיק) רוטנברג הייתה אמורה לחדור ראשונה דרך הפרצה, לכבוש את תעלת הקשר לאורך בית-הספר לשוטרים בואך גבעת התחמושת, ולאחר מכן להמתין בפאתי הגבעה כעתודה, בכוננות לסיוע בכיבוש הגבעה. פלוגה ג', בפיקוד עובד (דדי) יעקובי הייתה אמורה לנוע בעקבות פלוגה ב' דרך השטח הכבוש, לתקוף את גבעת התחמושת מעורפה - אגפה הדרום מזרחי - ולכבוש אותה. פלוגה א', בפיקוד גבי מגל, תוכננה לנוע דרך השטח שנכבש על ידי הפלוגות שקדמו לה, ולנוע אל תוך שכונת שייח' ג'ראח. כוח נוסף תוכנן לכבוש את מוצב המטלית הצהובה, מדרום. ששת הטנקים מגדוד 182 שצורפו לכוח נועדו לשמש לסיוע ועתודה[4].
תחילת הקרב וכיבוש בית הספר לשוטרים
אור ליום שלישי, 6 ביוני 1967, בשעה שתיים ועשרים אחר חצות, החל ריכוך ארטילרי של מטרות ההתקפה. יחידות הסיוע תקפו באש מרגמות ותותחים את מתחם גבעת התחמושת. בקרב האש העז שהתפתח בין הצדדים החלו הצנחנים להבקיע את הקו העירוני תוך שהם נתקלים בהתנגדות ובגדרות התיל. בסופו של דבר נפרצו ארבע הגדרות, והצנחנים החלו להיכנס לתעלת הקשר המובילה לבית הספר לשוטרים. כבר בשלב זה התברר כי תעלות הקשר צרות מאד: לא רק שלא היה בהן מקום לשני לוחמים זה בצד זה, עובדה שהקשתה מאד על החייל המוביל להתחלף לאחר שאזלה תחמושתו, אלא שגם לוחם בודד עם חגור מלא ציוד ותחמושת התקשה להתקדם.
הצנחנים הצליחו לחדור לתוך מבנה בית הספר לשוטרים ללא קשיים מיוחדים, מאחר שחיילי הלגיון הערבי נטשו את המבנה מיד עם תחילת ההרעשה ונסוגו אל תוך מוצב גבעת התחמושת. מוצב המטלית הצהובה נכבש אף הוא ללא התנגדות מיד לאחר מכן, כשכל החיילים בו נסוגים אף הם לתוך הגבעה. פלוגה ב' המשיכה בכיבוש התעלות המובילות למוצב גבעת התחמושת, תוך השתלטות על הבונקרים שבדרכה. הפלוגה מילאה את משימתה, והמ"פ הודיע למג"ד שהוא שולט על הכניסה המערבית למוצב.
כוח הטנקים חדר אל חצר בית הספר לשוטרים, משם פנו שני טנקים דרומה, לעבר דרך שכם, בעוד ששאר הטנקים עוכבו על מנת לשמש חיפוי לכוח הפורץ לגבעה לכיוון מוצב גבעת המבתר.
הלחימה על גבעת התחמושת: השלב הראשון
מפקד פלוגה ג', דדי, חילק את חייליו לשלושה כוחות. כוח אחד, בפיקוד המ"מ דני יצחקי אמור היה להיכנס לתעלה המזרחית. כוח שני, בפיקוד המ"מ יורם אלישיב אמור היה להיכנס אל התעלה המערבית ולכבוש אותה. כוח שלישי, בפיקוד דדי עצמו והמ"מ מילר, יועד להיכנס אל התעלה המרכזית. אולם בשל המהומה הגדולה וההפגזה הארטילרית שנחתה סמוך מאד לצנחנים השתבשו העניינים: המחלקה בפיקודו של יורם טעתה ונכנסה אל התעלה המרכזית, שהוליכה אל מרכז הגבעה; דדי, יחד עם מחלקתו של מילר טעו ונכנסו לתעלה המזרחית; ואילו דני המשיך בעקבותיו של יורם אל מרכז הגבעה. כך לא נכנס כוח כלשהו לחלק המערבי של הגבעה. חוליה ממחלקתו של יורם, בפיקודו של מאיר מלמודי הסתערה אל תוך שטח ההריגה שכונה "משולש האש", וכל אנשיה נהרגו. יורם לא ידע על כך והמשיך להתקדם בתעלה המרכזית, הצליח להגיע אל מרכז הגבעה ולכבוש את המבנים שעמדו במרכזה[2].
דדי עצמו התקדם יחד עם מחלקה נוספת בתעלה המזרחית. בתחילה הייתה ההתקדמות קלה, והדיווחים מהמחלקה בתעלה המרכזית יצרו אצל מפקד הפלוגה את הרושם המוטעה שההשתלטות על הגבעה תהיה קלה ולא יהיה צורך בסיוע מפלוגה אחרת. תמונת הקרב הזו הייתה מוטעית; דדי לא הבין שטרם התרחשה ההיתקלות עם הכוח העיקרי במוצב, ולפיכך דיווח למג"ד כי די בכוחו שלו בלבד להכרעה מהירה של מוצב גבעת התחמושת, והמג"ד הסיק מדיווח זה כי ניתן להמשיך במשימה הבאה - היאחזות במלון אמבסדור. הוא הורה לפלוגות א' ו-ד' להמשיך לכיוון המלון ואלו אכן כבשו את הצומת האסטרטגי של שייח' ג'ראח.
ואולם כאשר הגיעו הצנחנים לחלקה הצפוני של הגבעה החלה תמונת הקרב להשתנות. הכוח שלחם בתעלה המרכזית נתקל בהתנגדות קשה מול בית הטלוויזיה, ונחשף לאש הלוחמים הירדנים שבגבעת המבתר ובחלקה הצפוני של הגבעה עצמה. הכוח ספג אבדות רבות, ובשלב מסוים נותר מפקד הפלוגה עם שמונה לוחמים בלבד. הכוח השלישי שנותר, כאמור, בשלושת הבתים הצטרף ללחימה והחל לנוע בתעלה המרכזית, משם עבר לתעלה קצרה שהייתה בין התעלה ההיקפית המזרחית לתעלה המרכזית. כוח זה, בפיקודו של איילון, כבש את בונקר הפיקוד.
מחלקתו של יורם שהגיעה למרכז הגבעה כבשה את מבני המגורים שעמדו שם, והמשיכה צפונה, שם ניהלה קרב עם עמדת תותח ללא רתע (תול"ר), בו נהרג המ"מ יורם. מ"מ נוסף שהיה במקום, צביקה מגן[5], נטל את הפיקוד והצליח להשמיד את התול"ר, ומשם להגיע אל הקטע הצפוני של התעלה ההיקפית. כך היו שלוש המחלקות של פלוגה ג' כל אחת על ציר נפרד: יחידה אחת ליד בית הטלוויזיה, יחידה שנייה ליד צריפי המגורים ויחידה שלישית בקרב מר לכיבוש תעלות הקשר המרכזיות. דדי הבין שמצב פלוגתו חמור, ושללא תגבורת לא יצליח להשתלט על הגבעה; הוא החליט להזעיק את פלוגה ב', בפיקוד דודיק, לעזרה.
שלב שני: כניסת פלוגה ב' לקרב
הלחימה בגבעת התחמושת נכנסה לשלב האינטנסיבי ביותר. תגבורת ראשונה שנשלחה לגבעה הייתה מחלקה מפלוגה א', שכזכור המשיכה הלאה לכיוון שייח' ג'ראח. מחלקה אחת, בפיקודו של עופר פניגר, שהייתה עסוקה בכיבוש בתים ממזרח לגבעה, נשלחה לסיוע לפלוגה ג'. המחלקה נכנסה לתעלה המזרחית והמשיכה בעקבות מחלקתו של מילר, שנבלמה כאמור מול "בית הטלוויזיה". מחלקה זו הצליחה להמשיך צפונה ולחמה באיטיות בחלקה הצפוני של התעלה ההיקפית, מול התנגדות עזה. הכוח בפיקודו של צביקה חבר אליה מאוחר יותר, וכך גם הכוח בפיקוד של אילון שכבש את בונקר הפיקוד; כוחות אלה התקדמו בתעלות לכוון התעלה המערבית והבונקר הגדול שהיה במרכזה. בשלב זה עלה השחר[6], ולאורו נחשפו הצנחנים לעיני החיילים הירדנים הן בבונקרים של הגבעה והן לחיילים ירדניים שישבו במוצב גבעת המבתר. רוב הלוחמים נפגעו וממחלקות שלמות נותרו רק קומץ של לוחמים.
משנודע למג"ד על המצב הקשה בגבעת התחמושת הוא הורה למפקד פלוגה ב' להיכנס לגבעה. מפקד הפלוגה, דודיק, הורה לסגנו ניר ניצן לנוע בתעלה המערבית, והוא המשיך לכיוון התעלה המרכזית. עם תנועתה אל תעלות הקשר נכנסה הפלוגה לשטח ההריגה שנקרא, כאמור, משולש האש; מיד נפגעו מפקדים ולוחמים נוספים. דודיק הצליח להמשיך בהתקדמותו אל התעלה המרכזית ובמהלך ההתקדמות וההשתלטות על התעלה פגש ליד בתי המגורים את דדי, מ"פ ג', שדווח לו על מצבה הקשה של פלוגתו. דדי סיפר שיש לו נפגעים רבים וכי הלוחמים המעטים מפוזרים ברחבי המוצב. הלחימה בתעלות הקשר נמשכה, מספר הפצועים וההרוגים המשיך לעלות ולא הושגה הכרעה.
פלוגה ב' הייתה מפוצלת בשלב זה לשני כוחות: כוח אחד, בפיקוד המ"פ דודיק, שלחם בתעלה המרכזית, וכוח שני, בפיקוד הסמ"פ ניר, שלחם בתעלה מערבית. בין שני הכוחות פעלה מחלקתו של המ"מ יואב צורי, שהסתערה על משולש האש. בשלב זה הגיעו שני טנקים לגבעה. היו אלה הטנקים אשר ריתקו קודם לכן באש את מוצב גבעת המבתר והופנו עתה על ידי הסמג"ד דורון לגבעת התחמושת. יואב ביקש את חיפוי הטנקים, ובעזרתם הצליחו למוטט את הבונקרים הירדניים בשטח ההריגה ולכבוש את התעלה הרוחבית. יואב עצמו נהרג במהלך ההסתערות האחרונה על הבונקרים. הלוחמים הנותרים המשיכו בהתקדמותם עד אשר הגיעו למקום בו התחברה התעלה הרוחבית עם הקטע המערבי של התעלה ההיקפית, מקום אשר כונה מאוחר יותר "צומת הפצועים".
במקביל המשיך הסמ"פ ניר ניצן, להתקדם, בראש עשרה לוחמים, בתעלה ההיקפית המערבית. ההתקדמות הייתה איטית וקשה. כל שלושה מטרים ניצב בונקר, שהיה מאויש בלגיונרים שירו אש כבדה והשליכו רימוני יד. מעבר לבונקרים, היו מחוץ לתעלה ליגיונרים רבים, שנמלטו מעמדותיהם וירו מבחוץ אל החיילים הישראליים שהיו בתוך התעלות. ניר חשש שהכוח בפיקודו, שהיה בעמדת נחיתות בתוך התעלה, ייפגע מאש זו. הוא החליט לשלוח מקלענים אל מחוץ לתעלה כדי לחפות על הכוח. ראשון יצא המקלען ישראל צוריאל, שחיפה מבחוץ עד שאזלה תחמושתו והוא חזר פנימה. אחריו יצא נפתלי כהן, שחיפה מבחוץ ברובהו עד שנפצע וחילץ את עצמו לאחור. ניר פקד כעת על המקלען איתן נאוה לצאת מחוץ לתעלה. מעשה הגבורה של איתן הונצח בשירו של יורם טהרלב, גבעת התחמושת, במילים שצוטטו מפיו של הסמ"פ, ניר ניצן:
איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי. ככה עברנו איזה שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע בראשו ונפל פנימה.
עם נפילתו של איתן עלה שוב המקלען צוריאל במקומו; הצנחנים המשיכו הלאה בחיפוי שלו מבחוץ, והשאר כבשו את התעלות עד שהגיעו בסמוך לבונקר הגדול. עתה ידוע כי בשלב זה נותרו בצפון הגבעה 11 לוחמים ירדניים, שלושה מהם בבונקר הגדול. השאר הצליחו לברוח ולסגת לעבר תל שועפט.
שלב שלישי: הבונקר הגדול וסיום הקרב
הבונקר הגדול היה עמדת מקלע כבד, יצוקה בטון מזוין בעובי 40 ס"מ ומחופרת היטב במרכז התעלה ההיקפית המערבית. הבונקר היה בנוי חדר בתוך חדר. החיילים הירדניים שהיו מבוצרים בעמדה, ישבו למעשה בתוך בונקר הנמצא בתוך בונקר, ולהם תחמושת ונשק לרוב. הבונקר נמצא בנקודה קריטית: כל הכוחות שפעלו בגבעה התכנסו לכיוונו, מן התעלה ההיקפית מצפון (מחלקת עופר והכוח של צביקה) מן התעלה ההיקפית מדרום (הכוח של ניר) וממרכז הגבעה (הכוחות של פלוגה ג'). יקי חץ (חיימוביץ) שהפך להיות חיל החוד של הכוח מפלוגה ב' שהגיע מצפון, מצא עצמו מול פתח הבונקר והשליך פנימה רימון. לאחר קרב יריות ורימונים החליט יקי להיכנס בזהירות לתוך הבונקר, נתקל בחייל ירדני והצליח לפגוע בו.
הצנחנים, שהבינו את מבנהו של הבונקר, ניסו לשתק אותו בעזרת מטול רקטות נגד טנקים, "בזוקה". ואולם, שתי פצצות שנורו גרמו נזק מועט בלבד לבונקר המבוצר היטב. לאחר שגם ניסיון זה לא הצליח לשתק את העמדה נעשה ניסיון לפגוע בעמדה בעזרת אחד משני הטנקים שפעלו על הגבעה, אך הטנק לא יכול היה להנמיך די הצורך את תותחו כדי לפגוע בבונקר. יהודה קנדל יצא מהתעלה, זחל לכיוון הבונקר, טיפס על גג העמדה, התכופף ושילשל לתוכה רימון. בכך איפשר לחיילים אחרים להגיע לבונקר ולהניח מטעני חומר נפץ. כוח נוסף שהגיע הביא חומר נפץ שהונח על הבונקר; 16 ק"ג של חומר-נפץ הופעלו והבונקר הושמד בבוקר ה-6 ביוני. זה היה סיומו של הקרב.
הלוחמים שנותרו בחיים התארגנו לפינוי הנפגעים, וחוליות נוספות סרקו את התעלות וריכזו את הפצועים. הכוחות עדיין היו תחת אש מגבעת המבתר, קרב יריות שנמשך עד לשעה 12:00, בה כבשו כוחות מחטיבה 10 את מוצב גבעת המבתר.
יום למחרת הקרב, נכנס כוח מפלוגה ב' של משמר הגבול, בפיקוד מפקד הפלוגה צבי בן אליהו, והשתלט בפעם השנייה על גבעת התחמושת. ההשתלטות ארכה כ-8 שעות ובמהלכה נאספו כ-60 שבויים ירדניים[דרושה הבהרה].[8]
36 צנחנים נהרגו בקרב זה - 21 בגבעת התחמושת ו- 12 בתעלות הקשר המתחברות אל הגבעה. כ-70 חיילים ירדניים נהרגו בהגנה על גבעת התחמושת - כמחצית הכוח שהיה במוצב.
עיטורים
חמישה עשר לוחמים בקרב זכו לעיטורים שונים:
- עיטור הגבורה הוענק לטוראי איתן נאוה
- עיטור העוז הוענק ללוחמים:
- החובש רב"ט יגאל ארד
- טוראי דוד שלום (עיטור העוז שהוענק לדוד שלום)
- טוראי יעקב חיימוביץ (עיטור העוז שהוענק ליעקב חיימוביץ)
- עיטור המופת הוענק ללוחמים:
- סרן ניר ניצן (עיטור המופת שהוענק לניר ניצן)
- סגן מפקד פלוגת השריון סרן רפי ישעיה (עיטור המופת שהוענק לרפי ישעיה)
- סגן צבי מגן (עיטור המופת שהוענק לצבי מגן)
- סגן יורם אלישיב (עיטור המופת שהוענק ליורם אלישיב)
- הרופא סגן ד"ר אורי פרנד (עיטור המופת שהוענק לאורי פרנד)
- רב"ט ישראל צוריאל (עיטור המופת שהוענק לישראל צוריאל)
- רב"ט אברהם קטן (עיטור המופת שהוענק לאברהם קטן)
- החובש רב טוראי אורי לבוביץ (עיטור המופת שהוענק לאורי לבוביץ)
- טוראי דידיה גוטל (עיטור המופת שהוענק לדידיה גוטל)
- טוראי נפתלי כהן (עיטור המופת שהוענק לנפתלי כהן)
- טוראי יהודה קנדל (עיטור המופת שהוענק ליהודה קנדל)
ביקורת ומחלוקת
במהלך השנים נשמעו ביקורות על הקרב ודרך ניהולו, בקרב לוחמי החטיבה ובין היסטוריונים צבאיים, כמו אורי מילשטיין. מספר הנופלים הגבוה, וההרגשה כי הקרב עצמו לא היה הכרחי, הלהיטו את הוויכוח. הטענות נגעו לנשק שאותו נשאו הלוחמים - נשק ארוך קנה (רובים מדגם FN), שלא התאים ללחימת תעלות; למידע ולאימון - הצנחנים לא ידעו דבר כמעט על גבעת התחמושת; וכן לעצם נחיצות הקרב - גבעת התחמושת על מגיניה הירדניים המחופרים בבונקרים לא היוותה איום על כיבוש ושליטה מלאים בירושלים, וניתן היה - על פי המבקרים - לכתר את הגבעה מבלי לכבשה ולהניח ללוחמים הירדניים להיכנע עם ניתוקם מהצבא הירדני. יודגש כי הביקורת לא הייתה על הלוחמים שלחמו על הגבעה, אלא התמקדה בפיקוד החטיבה ופיקוד מרכז.
מודיעין
לפני מלחמת ששת הימים, נאסף מידע מודיעיני רב על המערך הירדני, אך לקראת ההתקפה קיבלו קציני המודיעין של הצנחנים שני תצלומים של היעד בלבד. בכתבתו הקרב על הקרב על ירושלים שפורסמה בעיתון הארץ[9] מצטט הכתב אנשיל פפר את מיכה עשת קמב"ץ גדוד 66, שסיפר: "...אפס חומר מודיעיני. מוטה לקח את המג"דים לסיור אבל כל מה שהיה זה תצפית שראו בעין, לחלקנו הייתה היכרות עם הקו העירוני מקורס מ"פים אבל שום תוכניות להתקפה. לפני הקרב ראינו בקושי את הצללית של בית הספר לשוטרים". כן מצוטט בכתבה עמוס נאמן קצין האג"מ בחטיבה הירושלמית שמספר כי הוא העביר לקציני הצנחנים את כל המפות ותצלומי אוויר שהיו על קירות המפקדה.
כיבוש הגבעה
- הטענה המרכזית שהועלתה בידי מבקרים היא שהקרב למעשה לא היה נחוץ. המבקרים טוענים שבתכנונים שנעשו לפני המלחמה לא הייתה כל כוונה לכבוש את גבעת התחמושת אלא לעקוף אותה ולחבור ישירות להר הצופים.
- טענה שנייה שהועלתה הייתה שאיחור של שלוש שעות בלוח הזמנים הפך את הקרב שתוכנן ללילה לקרב שנוהל לאור יום.
- טענה שלישית נוגעת לריכוך המוקדם, שלא נעשה כיאות. לפי טענה זו, סגן הרמטכ"ל, חיים בר-לב, הציע לאלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס לדחות את ההתקפה ולהתקיף תחילה את המוצב בהפצצות מהאויר, אך בסיכומו של דבר בוצעה ההתקפה ללא ריכוך של ממש. מג"ד השריון שלחם בירושלים, סא"ל צביקה דהב, טוען שאם היו משתמשים בכוח הטנקים באופן מושכל ניתן היה לפצח את ביצורי גבעת התחמושת מרחוק.
- חלוקת הגזרות ותכנון הקרב על ידי אלוף הפיקוד הביאה לכך שכיבוש מוצב המבתר יהיה באחריות חטיבה 10, אך תיעשה בשלב מאוחר יותר. כתוצאה מכך יכלו חיילים ירדניים ממוצב גבעת המבתר לירות על הצנחנים הנלחמים על הגבעה. התיאום בין הכוחות היה גרוע, וגם לאחר שנכבש מוצב המבתר ירו הצנחנים "ירי דו צדדי" לכיוונו ומטוסים של חיל האוויר ערכו גיחת הפצצה על מוצב המבתר. כתוצאה מכך נהרגו מספר חיילים מחטיבת הראל.
- ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין מוסיף ביקורת על תפקוד מפקד הגדוד יוסי יפה, שישב לטענתו, במלון אמבסדור מבלי לדעת מה קורה בגבעת התחמושת. ביקורתו של מילשטיין מופנית גם כלפי מפקד החטיבה, מרדכי גור, שלדבריו לא עבר את הקו הירוק, אלא ישב בחפ"ק ברחוב יואל בירושלים מבלי לנהל את הקרב.
אתר הנצחה
_-_Memorial_for_Fallen_Paratroopers.jpg)
הקמתו של אתר ההנצחה בגבעת התחמושת הייתה ביוזמת ההורים השכולים. לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר החלו עבודות להכשרת הגבעות החשופות שבצפון-מזרח ירושלים שעד המלחמה היו שטח הפקר להקמת שכונות מגורים, פנה מג"ד 66, יוסי יפה, ליצחק פניגר, אביו של עופר פניגר, אחרון הנופלים בקרב, וזה האחרון כינס כמה הורים שכולים שביקשו לשמר את מוצב גבעת התחמושת ולהקים בו אתר הנצחה מרכזי לנופלים. בשנת 1968 הוחל בתכנון אתר ההנצחה במקום. את התכנון ביצע משרד האדריכלים בנימין אידלסון – גרשון צפור כשעל עיצוב הפנים והתצוגה הופקד רפי בלומנפלד.
בשנת 1975 נחנך בגבעת התחמושת אתר ההנצחה, שבו נשמר חלק מהמוצב שהיה במקום, והוקם בו מוזיאון להנצחת הלוחמים. על קיר במוזיאון חקוקים שמות 182 הנופלים במערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים. במקום ניטעו 182 עצי זית לזכר הנופלים בקרב על ירושלים. חלק מן המוצב נהרס, אך חלקיו המרכזיים והמערביים נותרו כשהיו בעת הלחימה. בשנת 1990 הוכר האתר כאתר הנצחה ממלכתי.
כך מתאר האדריכל גרשון צפור את אתר ההנצחה:
באתר ההנצחה שני חלקים עיקריים: המבנים מתחת לקרקע, שהינם 'בונקרים' ו'תעלות'. אלה מהווים רקע לקרבות המרים, שנערכו בגבעת התחמושת; והמבנים שמעל הקרקע, המשמשים ללימוד הלחימה של יחידות צה"ל בקרב על ירושלים ומוקד לזיכרון ולהתייחדות.
הגישה אל האתר היא ממפלס נמוך, הדומה לכניסות אל הבונקרים. מחלל הכניסה יש מעבר למסדרון מקורה, הבנוי בחלקו בטון חשוף ובחלקו אבן גסה, המשרה תחושה של מעבר בתעלות קשר בין הבונקרים לנקודות האיסוף. לאורך קירות המסדרון נחצבו גומחות, ובהן מוצגים כלי נשק שהונחו באופן פיסולי, אות ועדות לכלי המלחמה, שבהם השתמשו הלוחמים. באולמות ובמבואות נפרצו פתחי התבוננות ותצפית אל ירושלים, ומהם ניתן לראות את נופי העיר. קיימים גם פתחים ודלתות אל תעלות הקשר, הנמצאות מחוץ למבנה והמקיפות את הגבעה כולה.
המראה, שנצפה על גבעת התחמושת לפני מלחמת ששת הימים, היה של עצי אורן וביניהם היו פזורים מבנים עם קשתות וגגות פח עגולים. לכן תוכנן המבנה שמעל הקרקע באופן דומה. הוא עשוי מבטון בהיר ומקשתות המשתזרות אחת בשנייה. בדרך זו מתהווים חללים המשתלבים והמתאחדים מדי פעם, כאשר עוצמת התאורה והמבטים משתנים ומפתיעים. הקשתות מחודדות מעט וגבוהות, והן יוצרות ניגוד לבונקרים ולתעלות. כך מודגש המעבר מחשיכה אל האור, מהלחימה לניצחון.
על קיר מרוקע זהב באולם הזיכרון וההתייחדות חקוקים שמות 183[דרושה הבהרה] החללים, סדורים לפי חטיבותיהם: צנחנים, ירושלים, שריון וחיל אוויר. קיר זה הנו מוקד חדר ההתייחדות. נר תמיד מהבהב בפינה. מאולם זה ישנה יציאה אל משטח המסדרים ואל הנוף של ירושלים וסביבתה. הגבעה עצמה נשארה כפי שהייתה לפני הקמת האתר, ולא נעשו בה שינויים חזותיים ניכרים
מקומו המרכזי של שדה הקרב גבעת התחמושת במיתוס הגבורה בישראל, והקשר הישיר שיש לו למערכה על ירושלים, הפכו את אתר ההנצחה לנקודת מוקד טקסית בעלת משמעות לאומית. במקום נערך מדי שנה ביום ירושלים טקס הזיכרון הממלכתי המרכזי.
באתר ההנצחה מוצבים זחל"מ הפיקוד של מוטה גור, טנק השרמן של הפלוגה הירושלמית וג'יפ התול"ר של מגיני הר הצופים.
הנצחת הלוחם היהודי
ארגון הווטרנים היהודים העולמי: International Council of jewish war veterans החליט להקים את מרכזו בירושלים בגבעת התחמושת.
אתר ההנצחה בסיוע קרן קיימת לישראל – J.N.F ארצות הברית קיבלו על עצמם לממש את פרויקט: "כבוד ותהילה ללוחמים היהודים". במטרה לרכז מידע ונתונים על פועלם של הלוחמים היהודים לדורותיהם, שמותיהם ופרטים אישיים, וכן להנציחם על "קיר הנצחה ללוחם היהודי".
שרותם, של הלוחמים היהודים בצבאות ומסגרות אחרות (מחתרות, פרטיזנים, משטרה וכל שרות ביטחוני אחר) בארצותיהם במלחמות העולם, ביניהן, לפניהן ואחריהן כולל למעלה מ-3 מיליון לוחמים יהודים.
השיר
- ערך מורחב – גבעת התחמושת (שיר)
הקרב על גבעת התחמושת הונצח בשיר בשם "גבעת התחמושת" שכתב יורם טהרלב כמה חודשים לאחר המלחמה והלחין יאיר רוזנבלום.
טהרלב התבסס בכתיבתו על טקסטים מגיליון מיוחד של עיתון במחנה בו סופרו סיפוריהם של מקבלי הצל"שים במלחמה. חלק מהטקסטים המתארים את הקרב מנקודת מבטם של החיילים אף שולבו בשיר בהקראה מהירה ודינמית בין קטעי השירה. עם זאת, תיאור הקרב בשיר אינו נאמן למציאות. כך למשל, הירדנים לא הפעילו בקרב מרגמות 120 מ"מ כמאמר השיר (אך היו בו מרגמות מסוג אחר).
ראו גם
לקריאה נוספת
- שאול ובר, הקרב על גבעת התחמושת - רקוויאם לגבעה נעלמה, הוצאת כרמל, 2016
- אריה יצחקי, שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, הוצאת אריאל
- אריה יצחקי, "מלחמת ששת הימים", אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני.
- משה נתן, המלחמה על ירושלים, תל אביב 1968
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גבעת התחמושת |
חוק המרכז למורשת מלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים ואיחודה, בגבעת התחמושת, בספר החוקים הפתוח- אתר האינטרנט הרשמי של גבעת התחמושת
- אתר חטיבה 55, ובו פירוט רב על הקרב ועל הנופלים
- מורשת הקרב, באתר ההנצחה לחטיבת הצנחנים משחררי ירושלים
- תיאור מפורט של הקרב מתוך הספר "בעקבות לוחמים" מאת אריה יצחקי
- תמונות מאתר ההנצחה ב"גבעת התחמושת", פורום צבא וביטחון, באתר פרש
- אנשיל פפר, הקרב על הקרב על ירושלים, באתר הארץ, 30 במאי 2007
- תוכניות, צילומים ופרטים טכניים על אתר גבעת התחמושת, בביאנלה לארכיטקטורה בוונציה 2006
- יורם טהרלב, גבעת התחמושת, שיר בביצוע להקת פיקוד מרכז
- אלי אשד, מהמוצדקים בפזמוני ישראל
- 'אל נא תנחילנו' שיר זיכרון למילותיו של נתן שנור, שנכתב לזכר בנו מאיר שנור שנפל בקרב על גבעת התחמושת (בביצוע אחייניו של מאיר ז"ל)
- זיו מאור, איך שוחררה ירושלים, 25 במאי 2006, באתר אומדיה
- מיכאל יעקובסון: תמונות וסקירה אדריכלית על אתר ההנצחה באתר 'חלון אחורי', דצמבר 2010
- צבי אלחייני, על האדריכלות של אתר גבעת התחמושת, באתר Xnet
- יורי ילון, ישראל קוראת לכם לדגל, באתר ישראל היום, 16 מרץ 2018
הערות שוליים
- ^ על פי מיכאל אורן, "ששה ימים של מלחמה", עמ' 269.
- ^ 2.0 2.1 [1]
- ^ [שם.]
- ^ פירוט שמות המפקדים על פי אתר חטיבת הצנחנים 55.
- ^ צביקה מגן נהרג לקראת תום הקרב, בבונקר הגדול.
- ^ הזריחה באותו יום, אחד הימים הארוכים בשנה, הייתה בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר. משה נתן, הקרב על ירושלים, עמ' 162.
- ^ לא ברור איך ומתי צולמו תמונות אלו. ייתכן והן צולמו בשחזור הקרב.
- ^ טל משגב, בין גבולות במציאות משתנה - משמר הגבול לקראת מלחמת ששת הימים ובמהלכה, נחשונים - 40 שנה למלחמת ששת הימים (עורכים: חגי גולן ושאול שי), משרד הביטחון, תשס"ז, עמ' 244-246.
- ^ אנשיל פפר, הקרב על הקרב על ירושלים, באתר הארץ
