הקרב על מוסקבה
שגיאות פרמטריות בתבנית:סכסוך צבאי
פרמטרים ריקים [ ראש מדינה ראשון, ראש מדינה שני ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
| חיילים סובייטים בלבוש חורפי בדרך לחזית | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 2 באוקטובר 1941 – 7 בינואר 1942 (14 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | המבואות הצפוניים והמערביים של מוסקבה בברית המועצות | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון סובייטי מכריע | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
קרב מוסקבה היה אחד הקרבות החשובים והגדולים ביותר, שנערכו בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. הקרב נערך באזור מוסקבה, בירת ברית המועצות, בחודשים האחרונים של שנת 1941 ובראשית 1942, בין הצבא האדום לבין הורמאכט הגרמני, והוא נחשב אחת מנקודות המפנה החשובות במלחמת העולם השנייה. מקובל לחלק את הקרב לשני שלבים עיקריים : המתקפה הגרמנית על מוסקבה (מבצע טייפון) בחודשים אוקטובר-נובמבר 1941, ומתקפת הנגד הסובייטית שבאה בעקבותיה (ראשית דצמבר 1941-ראשית ינואר 1942), אשר הביאה לנסיגת הצבא הגרמני ממבואות מוסקבה.
רקע
ב-22 ביוני 1941 פלשו גרמניה ובנות בריתה - מדינות הציר - לברית המועצות, ללא התרעה מוקדמת, במסגרת תוכנית מבצע ברברוסה. המתקפה הפתיעה לחלוטין את ההנהגה הפוליטית (סטלין) והפיקוד הצבאי הסובייטי. לאחר שהלופטוואפה גרם אבדות כבדות לחיל האוויר הסובייטי בשלבי הפתיחה של המבצע, והשמיד מטוסים רבים על הקרקע, התקדמו הכוחות הגרמניים עמוק לתוך השטח הסובייטי תוך שימוש בטקטיקת הבליצקריג. הכוחות הניידים הגרמניים כיתרו והשמידו כוחות סובייטיים גדולים באזורי הגבול, באמצעות סדרת תנועות מלקחיים. קבוצת הארמיות הגרמניות הצפונית (קבוצת ארמיות צפון) נעה לכיוון לנינגרד, בעוד קבוצת הארמיות הדרומית עסקה בכיבוש אוקראינה המערבית, וקבוצת הארמיות המרכזית התקדמה לכיוון מוסקבה - עיר הבירה ומרכז העצבים של ברית המועצות.
דחיית המבצע - ההחלטה בלאטצן
לאחר התקדמות מהירה של מאות קילומטרים בשבועות הראשונים של הפלישה, החלה המתקפה הגרמנית לאבד את תנופתה ההתחלתית, כתוצאה מצירוף של בעיות לוגיסטיות והתעצמות ההתנגדות של הצבא הסובייטי. התקדמות כוחות קבוצת ארמיות מרכז, למשל, נבלמה כמעט לחלוטין במחצית השנייה של יולי 1941, לאחר שהשיגה את יעדיה הראשוניים, וכבשה את העיר סמולנסק. בנוסף, לפיקוד הגרמני הסתבר, כי היקף כוחות הצבא האדום העומדים מולו, גדול בהרבה מהערכות המודיעין לפני פתיחת מבצע ברברוסה, וכי לרשות הפיקוד הסובייטי עומדים כוחות עתודה גדולים.
הפיקוד הגרמני הבין, שלא ניתן להמשיך לתקוף בכל החזיתות בו-זמנית, ולכן הוא נדרש לקבל החלטה אסטרטגית לגבי המשך המערכה בחזית הסובייטית, ולהחליט היכן לרכז את המאמץ האופרטיבי העיקרי של כוחות הוורמאכט. בפני היטלר והפיקוד הגרמני העליון (ה-OKW) עמדה, בשלב זה, האפשרות לרכז את כוחותיו העיקריים למתקפה בחזית המרכזית, במטרה לכבוש את מוסקבה לפני כניסת החורף הרוסי. אפשרויות אחרות היו לשפר את המצב האסטרטגי בחזית הצפונית, באמצעות כיבוש העיר לנינגרד, והשמדת הצי הבלטי הסובייטי, או להפנות חלק מהכוחות של קבוצת ארמיות מרכז דרומה, במטרה לסייע לקבוצת ארמיות דרום לנצל את ההערכות הפגיעה של הכוחות הסובייטיים במרחב קייב, כדי לכתר ולהשמיד את כוחות החזית הדרום-מערבית הסובייטית באזור זה, ולאחר מכן להשלים את כיבוש אוקראינה המזרחית, כולל אגן הדונבס. לאחר השגת יעדים אלו, ניתן להתייצב בקו הגנתי לקראת החורף, במטרה לחדש את המתקפה לכיוון מוסקבה באביב 1942.
מרבית המפקדים הגרמנים הבכירים בחזית הסובייטית, תמכו בעמדה, שיש לרכז את המאמץ העיקרי בחזית המרכזית, במטרה לכבוש את מוסקבה בהקדם האפשרי, מתוך הנחה שהעיר מהווה מרכז פיקוד ותקשורת כה חשוב, שנפילתה תגרום לכניעת ברית המועצות ולהשגת הכרעה צבאית במערכה נגדה. הם הניחו כי המערכה במרחב מוסקבה, תשאב לתוכה את כל כוחות העתודה, שנותרו לצבא הסובייטי, וזאת במצב של יתרון טקטי לכוח התוקף, ותאפשר לצבא הגרמני להשמיד אותם. אולם היטלר סבר אחרת. הוא ראה בלנינגרד יעד אסטרטגי שווה ערך למוסקבה, וכן ראה בכיבוש אוקראינה יעד חיוני למאמץ המלחמה הגרמני, שיאפשר לוורמאכט להשתלט בהמשך המערכה על אזור הקווקז, ועל בארות הנפט שבו. למעשה, היטלר רצה לפעול בהתאם לתוכנית המקורית של "מבצע ברברוסה", שקבעה שכיבוש מוסקבה יתבצע רק בשלב הסופי של המערכה בברית המועצות, בעוד הפיקוד העליון של הצבא הגרמני, רצה לשנות את תוכנית המערכה, ולהתאים אותה לנסיבות שנוצרו בשטח.
ב-23 באוגוסט 1941, לאחר שורת ישיבות שהסתיימו ללא הכרעה במהלך חודש אוגוסט, התקבלה לבסוף החלטה בישיבה שנערכה במפקדתו של "הפיהרר" בלאטצן. קבוצת ארמיות מרכז קיבלה הוראה להפנות את כוחותיה הניידים לסייע למאמצים ההתקפיים של שכנותיה מצפון ומדרום. קבוצת הפאנצר השלישית בפיקוד הרמן הות נשלחה צפונה לסייע במתקפה על לנינגרד, ואילו קבוצת הפאנצר השנייה, בפיקוד היינץ גודריאן הופנתה דרומה, כדי לסייע למבצע הכיתור הענקי של הכוחות הסובייטיים במרחב קייב. הכוח שנותר לקבוצת ארמיות מרכז לא היה מסוגל להמשיך במתקפה לכיוון מוסקבה בכוחות עצמו, ולכן ההתקדמות בכיוון זה נדחתה למשך מספר שבועות לפחות. גודריאן טס למפקדתו של היטלר ונפגש איתו, בניסיון נואש לשכנע את האחרון לשנות את דעתו, ולהבין את הצורך במבקע מיידי לכיוון מוסקבה. אולם היטלר דחה אותו על הסף באומרו: "הגנרלים שלי אינם יודעים דבר על הצדדים הכלכליים של המלחמה".
מבחינה טקטית היו השבועות הבאים בין המוצלחים שידע הצבא הגרמני. בצפון הצליחו הכוחות הגרמנים להגיע עד לפאתי העיר לנינגרד ולהשלים את כיתורה של העיר, ואילו בדרום התחוללה מערכת כיתור ענקית אשר הסתיימה בהשלמת הכיבוש של אוקראינה כולה ובהשמדת ארבע ארמיות סובייטיות באזור קייב. הגרמנים טענו, שמספר השבויים שנפלו לידיהם במערכה זו עלה על 650,000, ואילו לפי המקורות הסוביטיים זה היה המספר הכולל של החיילים שהשתתפו במערכה, ורבים מהם נהרגו ונפצעו במהלכה. מבחינה אסטרטגית, היה המדובר בעיכוב רב משמעות בהסתערות הסופית על מוסקבה. בדיעבד, אין ספק שעיכוב זה היה אחת הסיבות העיקריות של הכישלון הגרמני לכבוש את מוסקבה לפני כניסת החורף. בתחילת ספטמבר 1941 היטלר יכול היה להורות לכוחותיו להיערך למגננה במהלך החורף, ולחדש את המתקפה על מוסקבה באביב 1942. אולם הפיקוד הגרמני העריך שעדיין ניתן יהיה לכבוש את העיר לפני סוף אוקטובר. ב-2 באוקטובר 1941 החלה קבוצת הארמיות המרכזית, תחת פיקודו של פדור פון בוק בהתקפה על מוסקבה, תחת שם הקוד מבצע "טייפון".
המתקפה על מוסקבה - השלב הראשון
הגרמנים ריכזו בחזית המרכזית (מול מוסקבה) כמיליון חיילים, ואת מרבית הכוחות הניידים שלחמו בחזית הסובייטית. הם נהנו מעדיפות ניכרת בנשק כבד (טנקים ומטוסים) על הכוח הסובייטי המאולתר שעמד מולם, אולם הזמן פעל לרעתם. גשמי הסתיו החלו לרדת כבר בספטמבר, וב-6 באוקטובר ירד כבר השלג הראשון. הפיקוד הגרמני, שהעריך שניתן יהיה להכניע את ברית המועצות במלחמת בזק קצרה, לא הכין את הצבא ללחימה בתנאי החורף הרוסי, ולכן עמדו לרשותו פחות מחודשיים כדי להשלים את השגת היעדים של "מבצע ברברוסה" ולכבוש את מוסקבה לפני שהחורף יתחיל במלוא עוזו.
הכוחות הסובייטים בחזית המרכזית - "חזית המילואים", "חזית בריאנסק" ו"חזית קלינין" - שהגנו על מרחב מוסקבה, ספגו אבדות כבדות מאד בשלב הראשון של המתקפה הגרמנית, אך המשיכו להלחם בעוז. הגרמנים כיתרו כוחות סוביטיים גדולים ממערב למוסקבה מדרום לבריאנסק ובאזור ויאזמה. ב־3 באוקטובר נפלה העיר אוריול, דבר שהשלים את כיתור הכוחות מדרום מערב למוסקבה בכיס בריאנסק. למעלה מחצי מיליון חיילים סובייטים כותרו בשני כיסים אלו, בעוד עיקר הכוח המשוריין הגרמני מתקדם מזרחה, אל מוסקבה. ב־10 באוקטובר קיבל גאורגי ז'וקוב את הפיקוד על החזית המערבית ועל הגנת מוסקבה. באמצע אוקטובר סגרו הגרמנים על מוסקבה משלושה כיוונים, תוך לחימה קשה באזורי וולקולמסק ומוז'ייסק, ותפיסת העיר קלינין.
ההגנה על מוסקבה
בשלב זה הפכה מוסקבה למטרה לתקיפות גרמניות מהאוויר. השלטונות הורו לאוכלוסייה לבנות מתרסים ברחובות העיר, אפילו ליד הקרמלין. ב-16 באוקטובר הביאו שמועות על מבקע גרמני שהביא את טור השריון עד למוסקבה עצמה, לכדי בהלה המונית בעיר. רבים ניסו להימלט, ומוסדות השלטון הסובייטים פונו מזרחה לעיר קויבישב (כיום סמרה), אך סטלין נשאר במוסקבה. הרדיו הרוסי הודיע כי על אף חומרת המצב החליט סטלין להשאר בעיר. כאשר חלפה הבהלה, היו תושבי העיר הנותרים מאוחדים בהחלטה לעצור את הגרמנים בגופם. עשרות אלפי מתנדבים חפרו בקור המקפיא תעלות נגד שריון במבואות מוסקבה. גדודי מתנדבים חומשו בנשק והושלכו אל החזית. ב-19 באוקטובר הכריז רדיו מוסקבה "מצב מצור" שנתן לרשויות הצבא ונ.ק.ו.ד. סמכויות נרחבות.
סטלין, בצעד שנועד לתת דוגמה ולהפגין נחישות בפני החיילים והאזרחים, הורה לערוך את המצעד הצבאי המסורתי של יום השנה למהפכה ב-7 בנובמבר בכיכר האדומה, למרות הסכנה של הפצצה גרמנית. ואכן, החיילים צעדו בכיכר האדומה והמשיכו בדרכם היישר אל החזית. מצעד זה, ונאומו של סטלין ליום המהפכה, שנישא בתחנת הרכבת התחתית "מאיאקובסקי" במוסקבה, כהגנה מפני הפצצות אוויריות, נועדו להוכיח לעולם כולו ולאזרחי ברית המועצות, שההנהגה הסובייטית נחושה בכוונתה להגן על מוסקבה עד הסוף. מצב הרוח של תושבי מוסקבה השתנה מבהלה להתרסה.
לקראת סוף אוקטובר הואטה ההתקדמות הגרמנית ונבלמה כמעט לחלוטין כתוצאה מהתחזקות ההתנגדות הסובייטית על מבואות מוסקבה ותנאי מזג האוויר. גשמי הסתיו הפכו את הדרכים לנהרות של בוץ עמוק, עובדה שהגבילה את יכולת התנועה של כוחות השריון הגרמנים. כשהגיע הכפור בראשית נובמבר, יכלו הגרמנים לשוב ולהשתמש בדרכים, אולם עתה צצה בעיה חדשה - הם לא היו ערוכים ללחימה בחורף. לגייסות הגרמניים חסרו ביגוד חם וחליפות הסוואה לבנות. המנועים של הטנקים וכלי הרכב הממונעים קפאו כאשר הטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס מעלות. חורף 1941–1942 היה קר במיוחד אפילו במונחים רוסיים.
במערכה על מבואות מוסקבה הפגינו הכוחות הסוביטיים במקרים רבים נחישות וגבורה נואשת. אחד ממעשי הגבורה, שזכה בדיעבד לפרסום רב על ידי התעמולה הסובייטית, היה קרב בלימה שניהלה יחידה קטנה מדיוויזיית הרובאים ה-316, בפיקוד גנרל איוואן פאנפילוב באזור וולוקולמסק, נגד כוחות שריון גרמניים עדיפים. אמנם בדיעבד התברר שרוב פרטי סיפור הקרב, כפי שפורסמו בעתונות הסובייטית, לא היו מדויקים (בלשון המעטה), אך הוא משקף את האווירה ששררה בקרב לוחמי הצבא האדום, שהשתתפו בקרבות המיגננה הקשים במבואות מוסקבה, והבינו שאסור להם להמשיך לסגת ויש להגן על מוסקבה עד האיש האחרון.
ב-27 בנובמבר הגיעו הכוחות החלוץ הגרמניים בנקודה מסוימת למרחק של 27 ק"מ בלבד מפרברי מוסקבה. כמה גנרלים גרמניים טענו בזכרונותיהם, שניתן היה לראות את צריחי הקרמלין מעמדותיהם הקדמיות, אך נראה שהם התבלבלו, והכוונה הייתה לעיר איסטרה, כ-25 ק"מ ממוסקבה.
אל מול תנאי מזג אוויר איומים והתנגדות סובייטית נחושה, ללא ציוד מתאים, בביגוד שאינו הולם (המחסור בביגוד מתאים לחורף היה קשה עד כדי כך, שבגרמניה נערך מבצע לאיסוף בגדים מהאזרחים לכוחות הגרמניים בברית המועצות), בקרקע קפואה ומושלגת, קשה כסלע, נעצרה המתקפה הגרמנית. ב-3 בדצמבר 1941 עוד תקפו הגרמנים באזור העיר טולה, מדרום למוסקבה, אך הייתה זו התקפתם האחרונה.
מתקפת הנגד הסובייטית
.svg){kind=link}
ב-5 בדצמבר פתח הצבא האדום במתקפת-נגד בחזית רחבה נגד הצבא הגרמני במרחב מוסקבה. במהלך הסתיו שינע הפיקוד הסובייטי העליון 40 דיווזיות רעננות ומצוידות היטב מסיביר והמזרח הרחוק למערב ברית המועצות, אך שמר את רובם בעתודת הסטאבקה לצורך מתקפת-הנגד. העברת הכוחות התאפשרה, לאחר שהמרגל הסובייטי ריכרד זורגה העביר מידע מודיעיני מיפן לפיו האימפריה היפנית, שהובסה על ידי ז'וקוב בקרב חלקין גול באוגוסט 1939, לא מתכוונת לתקוף שוב את ברית המועצות. הכוחות שהועברו מהמזרח הרחוק היוו רק חלק קטן מכוחות העתודה, שהפיקוד הסובייטי הצליח להכין ולאמן במהלך החודשים האחרונים של שנת 1941 לקראת פתיחת מתקפת הנגד באזור מוסקבה .
עתה, כאשר האויב היה קרוב למוסקבה במידה שאי-אפשר היה להתעלם ממנה, הטיל ז'וקוב את הכוחות שנשמרו בעתודה למערכה, בסיוע טנקי T-34 חדישים ומשגרי רקטות קטיושה. כוחות העתודה הסובייטים היו מצוידים היטב ללוחמת חורף, וכללו בין השאר גם מספר גדודי סקי. הגייסות הגרמנים במרחב מוסקבה, המותשים והקפואים, הופתעו על ידי מתקפת הנגד הסובייטית המסיבית, ונאלצו לסגת במהירות מערבה כדי לחמוק מכיתור על ידי הכוחות התוקפים.
באמצע דצמבר היה הפיקוד העליון הגרמני בפאניקה מוחלטת. המפקדים הבכירים של קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית דרשו נסיגה מיידית חזרה לאזור סמולנסק כדי להציל את כוחותיהם מהתמוטטות והשמדה. אולם היטלר לקח לידו באופן אישי את הפיקוד על הצבא הגרמני בחזית המזרחית, ולא התיר נסיגה כללית מאזור מוסקבה, תוך שהוא מורה לכוחות הגרמנים שלא לוותר על אף שעל אדמה. פקודה זו תרמה לייצובה של החזית הגרמנית ולהאטת קצב ההתקדמות של כוחות הצבא האדום. בראשית שנת 1942 נבלמה מתקפת הנגד הסובייטית כמעט בכל הגזרות והכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות. בלימת מתקפת הנגד הסובייטית איפשרה להיטלר לטעון, שהנחישות שלו היא שהצילה את הוורמאכט מכליה. התוכנית השאפתנית של הפיקוד הסובייטי העליון הייתה לכתר את הכוחות הגרמנים בין מוסקבה לסמולנסק, לפרוץ את המצור על לנינגרד, ולכבוש מחדש את אוקראינה. בפועל הצליח הצבא האדום להשיג התקדמות ניכרת מצפון ומדרום למוסקבה (בצפון נסוגו הכוחות הגרמנים מרחק של 350 ק"מ) אך ממערב למוסקבה הוסיפו הגרמנים להחזיק במבלט בקו החזית באזור רז'ב-ויאזמה-גזצ'ק שנודע בשם מבלט רז'ב, מרחק קצר יחסית מהבירה הסובייטית, וכל הניסיונות לעקור אותם משם נסתיימו בכישלון.
תוצאות הקרב
הסובייטים ייצבו את עמדותיהם באפריל 1942, והצדדים נערכו להמשך המערכה, שעתה פנתה דרומה אל כיוון העיר סטלינגרד.
על פי יומנו של הגנרל הגרמני פרנץ הלדר היו אבידות הגרמנים (פצועים, הרוגים, נעדרים ושבויים) בקרבות, מיום הפלישה ועד חודש אפריל, כמיליון אנשים, מהם כמאתיים אלף הרוגים. כרבע ממספר האבידות אבד עד תחילת מערכת מוסקבה. הרוסים נוקבים במספרים גדולים בהרבה. לדוגמה, נוקבת ה"היסטוריה" הרשמית הרוסית של המלחמה במספר 55,000 הרוגים במהלך השלב השני של המתקפה הגרמנית (בין 16 בנובמבר ו-5 בדצמבר) בלבד. במהלך הקרב עצמו טען סטלין כי הגרמנים אבדו 4.5 מיליון אנשים. הייתה זו התפארות חסרת בסיס.
את אבדות ברית המועצות קשה יותר להעריך. הגרמנים טוענים, למשל, כי שבו 660,000 איש בשני "הכיסים" בויאזמה ובבריאנסק, במהלך ההתקדמות הראשונית לעבר מוסקבה. נראה כי טענות אלו אינן מבוססות על ספירה של מספר השבויים כי אם על ספירה של מצבת כח אדם תאורטית במפקדות. מכל מקום המדובר במאות אלפים - הרוגים, פצועים ושבויים. ההערכה היא ש-500,000 חיילים סובייטים נהרגו בשלב המגננה של הקרבות, ועוד 140,000 במהלך מתקפת-הנגד. עבור הגבורה שהפגינו מגני העיר, הוענק למוסקבה התואר "עיר גיבורה" בשנת 1965, לציון 20 שנה לניצחון הסובייטי על גרמניה הנאצית בשנת 1945.
הניצחון בקרב מוסקבה נתן חיזוק משמעותי למורל הסובייטי, שכן הצבא הגרמני איבד את הילת הצבא הבלתי-מנוצח. לאחר שנכשלו במשימתם להביס את ברית המועצות במתקפה מהירה, נאלצו הגרמנים להתכונן למאבק עקוב-דם, ויומרתם להביס את ברית המועצות במסע מלחמת בזק בן שבועות ספורים, אבדה. הייתה זו הפעם הראשונה, מאז החל הוורמאכט במסעו לאורכה ולרוחבה של אירופה, שמטרה מבצעית עיקרית לא הושגה, ושהצבא נאלץ לוותר על שטח שבו כבר אחז. התקדמותו של הוורמאכט עד למועד זה הייתה ללא מעצורים - כיבוש אוסטריה, צ'כוסלובקיה, פולין, נורווגיה, דנמרק, הולנד, צרפת, יוון ויוגוסלביה, נעשה במהירות, תוך שבועות ספורים, וללא כל נסיגה. הצבאות של מדינות אלו כותרו בתנועת מלקחיים מהירה, נכנעו, והובסו. גם החודשים הראשונים של המלחמה ברוסיה נראו כהמשך למגמה זו. עצירת הצבא הגרמני אל מול שערי מוסקבה הייתה חשובה על מנת לנפץ את התדמית הבלתי מנוצחת אחת ולתמיד.
קרב מוסקבה, ובמיוחד מתקפת הנגד הרוסית, הביאו את הפיקוד הגרמני למשבר. הערכתו הנכונה של היטלר, כי לו היה נשמע לעצת הגנרלים שלו ונסוג עם תחילת מתקפת הנגד, היה הדבר מביא לאסון, הביאה לכך שלאף אחד ממפקדיו לא היה יותר את העוז לקום כנגדו (פרט לקבוצת המתנגדים לשלטון מקרב הוורמאכט אשר המשיכה במחתרת ביתר שאת בניסיונות להתנקש בחייו ולהפיל את משטרו). בנסיבות דומות, כעבור שנה, בקרב סטאלינגרד הביאה פקודה דומה של היטלר שלא לסגת אף שעל לאסון אסטרטגי, ולתחילת קיצו של הרייך השלישי.
לקריאה נוספת
- אנטוני ביוור, סטלינגרד, הוצאת יבנה 2000.
- אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 - 1945, הוצאת מערכות, 1968.
- אלן קלרק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות 1979.
- ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי הוצאת שוקן, 1976.
- ברייתווייט רודריק, מוסקבה 1941, ספרית מעריב, 2007.
- אנדרו נגורסקי, הקרב הגדול ביותר: סטלין, היטלר והמאבק על מוסקבה ששינה את מהלכה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, 2010.
קישורים חיצוניים
- אורי בר-יוסף ויעקב פלקוב, כישלון ביוני והצלחה באוקטובר - השפעת המודיעין על מהלכי מבצע "ברברוסה", מערכות 438, אוגוסט 2011