הרב יצחק יעקב ריינס
שגיאות פרמטריות בתבנית:לשכתב
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו למכלול ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא לא אנציקלופדי בעליל. | |
| לידה | י"ט בחשוון ת"ר |
|---|---|
| פטירה | י' באלול תרע"ה (בגיל 75) |
| מקום פעילות | שוקיאן ושווינציאן בליטא, |
| השתייכות | ציונות דתית |
| תחומי עיסוק | תנ"ך, תלמוד, הלכה, השכלה |
| תפקידים נוספים | מייסד תנועת המזרחי |
| רבותיו | רבי יחיאל הלוי מקרלין |
| חיבוריו |
|
הרב יצחק יעקב ריינס (י"ט בחשוון ת"ר, 1839 -י' באלול תרע"ה, 1915) נולד בקרלין שליד פינסק. מייסד תנועת "המזרחי". נודע כעילוי עוד בצעירותו. באר את התלמוד ואת ספרות המפרשים והפוסקים בשלוב רעיונות מדעיים ולוגיים. ייסד את ישיבת "תורה ומדע" ששילבה לימודים תורניים וכלליים.
קורות חייו
לרב יצחק יעקב ריינס מגילת יוחסין ארוכה אותה פרסם בסוף ספרו "נאד של דמעות", והיא משתלשלת עד רש"י, שהתייחס אל דוד המלך.[1]
שם משפחתו בא לו מצד אם סבתו ששמה היה ריינה. בעלה, רבי משה, חי חיי פרישות ולמד תורה כל ימי חייו. אשתו, ריינה, הייתה בתו של רבי שלמה זלמן, שהיה אב בית דין בעיר מיר ומחברם של ספרים תורניים חשובים[דרושה הבהרה], ויוחס לר' שאול וואהל.[2]
אביו, רבי שלמה נפתלי, השתייך לחבורת תלמידי הגר"א שעלו לארץ בראשותו של ר' ישראל משקלוב, רצונם העז היה לעלות לארץ הקדוש ול"חונן את עפרה". היעד של הקבוצה היה יעד משיחי של הבאת הגאולה. בשנת 1809 השתקעו העולים בעיר ירושלים ובעיר צפת. בין המתיישבים בצפת היה אביו של רבי ריינס. חלק מפעולותיהם היה לייסד "כולל ובית המדרש לפרושים". ר' שלמה נפתלי קנה שם בית דפוס לספרים עבריים, ופרנסתו הייתה מצויה ברווח.[3]
עשרים וארבע שנה לאחר מכן, בחודש מאי 1834, התקוממו הפלאחים שבסביבות צפת ומרדו באיברהים פחה המצרי, שליט הארץ. בהגיעם לעיר פרעו ביהודים ושדדו את רכושם. גם רכושו של ר' שלמה נפתלי נלקח, ובית דפוסו נהרס. היהודים, ובתוכם גם ר' שלמה נפתלי נותרו חסרי כל. היהודים העשוקים פנו לאיברהים פחה בדרישה לשלם את הנזק, והוא הבטיח לגבות את הנזק מנכסי הפלאחים שנתפסו, אבל הרכוש מעולם לא הושב ליהודים.[4]
לפי בקשת ראשי הקהילה נסע ר' שלמה נפתלי לקהילות ישראל שברוסיה ובפולין, כשליח יהודי צפת, לאסוף כספים לשיקום היישוב היהודי. בהיותו בוורשה הגיע אליו הבשורה הנוראה, כי ביום האחד בינואר 1837 אירעה בצפת רעידת אדמה קשה, וכי כל בני משפחתו ביניהם, אשתו, בניו ואחותו מצאו את מותם בהתמוטט עליהם ביתם, בין אלפים מתושבי צפת היהודים שנהרגו.[5]
כתוצאה מאסונות נוראים אלה התדלדל היישוב היהודי בצפת, ולפי עצת ידידיו נשאר רבי נפתלי בחוץ לארץ והתיישב בעיר קרלין. כעבור שנת האבל נישא בשנית. בט' בחשוון ת"ר (1839) נולד בנם יצחק יעקב.
נעוריו
ראשית חינוכו, כמו דרך חינוכם של כל ילדי ישראל בימים ההם- בחדר. יצחק יעקב הצעיר הצטיין מאד בלימודיו, ומלמדיו עמדו על כישרונותיו הטובים, תפיסתו המהירה והבנתו העמוקה וניבאו לו הצלחות גדולות בעתיד. הוא ניחן בכוח התמדה מיוחד ובשקידה עצומה, וכבר בהיותו בן עשר ידע בעל-פה מספר מסכתות מסדר "נשים".[6]
אביו הציגו בפני אחד מגדולי תלמידי-החכמים שבעיר – רבי יחיאל הלוי, וזה, לאחר שעמד על ידיעותיו הרחבות וסגולותיו המיוחדות, קיבלו כתלמידו. בהיותו בן חמש עשרה כבר היו בידו חידושי תורה רבים שחידש תוך כדי לימודו. הוא התחיל להעלותם על הכתב, ובהיותו כבן שבע-עשרה הצטברו תחת ידו חידושי-תורה שהיוו ספר שלם, שקראו בשם "שותא דינקותא".[7]
באותם ימים הגיע לעיר איש למדן והוגה בתורה. איש זה היה בקי גם במתמטיקה. כשעמד על טיבו של יצחק יעקב הצעיר, ביקש לקבל ממנו שיעורים במקצוע זה[דרוש מקור]. יכולות לימוד אלה השפיעו רבות על יצחק יעקב ריינס, והוא החל להשתמש ביסודות ההגיוניים של המתמטיקה גם בלימוד הגמרא והפוסקים. רבי ריינס העיד על עצמו, כי "אור חדש הופיע אז עלי בדרכי לימודי, ומני אז הכה הלימוד הזה שורש בלבי עמוק עמוק".[8]
נסע ללמוד בישיבת וולוז'ין הידועה ומשם עבר לאישישוק. בישיבות אלה המשיך לשקוד על התורה, ונחשב בעיני חבריו ורבותיו ל"מתמיד" אמתי. הוא רכש לעצמו ידיעה רחבה בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי ובספרי הראשונים, ושמו יצא לתהילה כאחד הבחורים המצוינים בישיבה, ורבים ראו בו חתן פוטנציאלי לבתם. בהיותו בן שמונה עשרה התארס לבתו של רבי יוסף רייזין, רבה של העיר דוויד-הרדוק ומאוחר יותר ראב"ד טלז וסלונים, שבה כיהן לאחר פטירת רבי יהושע יצחק שפירא.
הוסמך לרבנות על ידי רבנים גדולים ומפורסמים. התחתן בהיותו בן תשע-עשרה לבתו של הרב רייזין. לאחר חתונתו החל לסדר את חידושי-התורה שלו. במשך שלוש שנים חיבר שלושה חיבורים תורניים: "ראשית בכורים" – חידושים על ארבעת חלקי השולחן ערוך; "שואל ומשיב" - שאלות ותשובות להלכה למעשה ו"שותא דינקותא" – קובץ חידושים מימי צעירותו.[9]
חדשנות בכתביו
בשנת 1867 נבחר לרב בעיר שוקיאן. בעקבות משפט מסובך שבא לפניו, התעמק בהלכות עדות וכתב בנושא זה את ספר השו"ת "עדות ביעקב". בסוף שנת 1869 נבחר לרב בעיר שווינציאן. שם התחיל לחבר ספר גדול בשם "דרך בים", בו התווה שיטה חדשה בלימוד התלמוד המבוססת על חוקי ההיגיון המתמטיים.[10]
כדוגמה לשיטתו זו הוציא את ספר "חותם תוכנית". ספר זה הכה גלים בחוגי הלומדים, ורבים מגדולי ישראל וחכמיו שלחו לו מכתבי הערכה והוקרה. למרות זאת עורר רבי ריינס גם ביקורות שליליות וחריפות לספרו מצד חוגים שחששו מהכנסת שיטות מודרניות ובלתי מקובלות בלימוד התלמוד, וכך הפכו רבי ריינס ושיטתו להיות מוקד של מחלוקת בעולם לומדי התלמוד.[11]
בשיטת לימודו באה תעוזה חדשנית, והיא עתידה הייתה למצוא עצמה באפיקים נוספים בה התעמק. אפיקים אלה העמידו אותו במרכזה של סערות ציבוריות וויכוחים רעיוניים עם רבנים שונים מקהילות שונות.[12]
שילוב לימודי קודש וחול
הרב ריינס התעסק רבות בשאלת דרכי הלימוד והחינוך. הוא ידע כי צעירים יהודים רבים, נושאים את עינם ללימודים כלליים ולהשכלה במקצועות המדע השונים, אשר לא נמצאו במוסדות החינוך הקיימים; ישיבות ובתי מדרש שבהם עסקו רק בלימודי קודש, ובעיקר בתלמוד תורה. מי שרצה לקנות השכלה כללית ומדעים, חייב היה ללמוד בגימנסיה או באוניברסיטה, אשר לא היו פתוחות בדרך-כלל בפני יהודים בכלל, ובפרט בפני יהודים שומרי תורה ומצוות, אשר מקפידים בלבושם המסורתי. רבים מבין אלו שהתענינו בהשכלה מסוג זה נטשו את דרך התורה, וניסו להידמות לגויים בכול.[13]
בעיני יהודים רבים עולם היהדות המסורתי נתפס כמפגר, מסוגר ומכוער, לעומת תנועת ההשכלה שסימלה את הקידמה. בישיבות היו תלמידים שעסקו בסתר בלימודי חול, קראו ספרות ולמדו שפות שונות. מעשים אלה היו מעין התמרדות כנגד ראשי הישיבות שהתנגדו להכנסת לימודים מסוג אילו לישיבות. בעיני רבים, הן הצעירים והן ראשי עולם התורה ועולם ההשכלה הם שני עולמות המתנגשים וסותרים, אשר אינם יכולים לחיות יחד. המחלוקת בנושא הלכה והחמירה.
הרב ריינס ראה את הסכנה הטמונה בקרע זה, וחשב כיצד ניתן למנוע את המצב או לפחות לצמצמו. הוא הגיע למסקנה ששורש הבעיה טמון בכך שהצעירים שחושקים בהשכלה ובמדע, נאלצים ל"רעות בשדות זרים", מפני שאינם יכולים למצוא דברים אלה בביתם. מכיוון שהיה משוכנע, שתורה ומדע משלימים זה את זה ועולים בקנה אחד, הדרך לתיקון המצב יימצא על ידי הכנסת שינויים בסדרי החינוך שבישיבות, דהיינו על ידי הכנסת לימודי חול לתוכנית הלימודים. לימודי החול בישיבות יהיו על טהרת הקודש ולא להפך. ברגע שהצעירים יקבלו את אשר הם חפצים בגלוי בישיבה הם לא יחפשו זאת בסתר.[14]
ייסוד ישיבת "תורה ומדע"
בשנת 1882 בפטרבורג שברוסיה התאספו גדולי הרבנים ומנהיגי הקהילות לדון בבעיית היהודים. בהתכנסות זו העלה הרב ריינס את הצעתו, והיא להכניס לתוך תוכנית הלימודים של בתי הישיבות גם לימוד שפת המדינה ויתר המדעים הכלליים. אך הוא נתקל בהתנגדות עזה מצד זקני הרבנים. רבי ריינס לא התייאש והחליט להקים בכוחות עצמו ישיבה כזאת שתשלב בתוכה לימודי קודש ולימודי חול.[15]
באתו הזמן כיהן הרב ריינס ברבנות העיר שווינציאן, ושם ייסד את הישיבה הראשונה שבה נלמדו גם לימודי חול. שם הישיבה היה "תורה ומדע". הייתה זו מהפכה גדולה ובעיני רבים הדבר התקבל כחילול הקודש, והיו אף כאלה שהתנכלו לרב ריינס ולישיבתו, עד שלבסוף נאלץ הרב לסגור את הישיבה, לאחר שהתקיימה ברציפות במשך ארבע שנים.
לאחר סגירת הישיבה התקבל רבי ריינס בשנת 1888 לתפקיד מגיד-מישרים של קהילת וילנה [לאחר שרבי יעקב יוסף עבר לניו-יורק], ולאחר שקיבל הצעה מהקהילה היהודית במנצ'סטר שבאנגליה התיישב שם לזמן קצר של שלושה חודשים בלבד. למרות התנאים והשכר הגבוה שהובטח לו, לא מצא רבי ריינס בקהילה זו מקום מתאים לפעילותו הרוחנית והחינוכית וחזר לרוסיה. בשובו לרוסיה התקבל כרב של העיר לידא, שם ייסד מחדש את ישיבת "תורה ומדע" בשנת 1905.[16]
גולת הכותרת של חדשנותו באה לידי ביטוי בהתמסרותו לתנועה הציונית ובייסוד "המזרחי"- תנועה ציונית דתית. בנוסף לתפקודו כרבה של העיר וכראש הישיבה, נטל רבי ריינס תפקידים מרכזיים בתנועה הציונית, כראש וכמנהיג הציונים הדתיים שהתלכדו סביב דגל "המזרחי". בכך הפכה העיר לידא למרכז התנועה הציונות הדתית.
הרב ריינס סירב בתוקף לשייך את הישיבה לתנועת ה"מזרחי", לדידו ישנה ציונות וישנה ישיבה, ושני אלה הם דברים נפרדים. רבי ריינס דגל בחינוך טבעי, לפיו הכרה הוליסטית של החומר מובילה את האדם להשקפת עולם מסוימת ואין צורך להטיף להם מבחינה פוליטית.[17]
הרעיון הציוני
תחילת הרעיון הציוני הגיע כבר בימי צעירותו של הרב ריינס. כבר בהיותו צעיר הגיעו לאוזניו דבריו של רבי צבי קלישר ועל תוכניתו להקמת "חברת ארץ נושבת". הרב ריינס הוקסם מרעיונותיו של הרב קלישר ושיגר אליו מכתב ובו תוכנית רחבה להרחבת הגשמת תוכניותיו. הרב קלישר התרשם מאד ממכתבו של הרב ריינס ונשאר עמו בקשרי מכתבים בנוגע לנושא של היישוב בארץ ישראל.
משפיע נוסף על הגותו הציונית של רבי ריינס היה רבי שמואל מוהליבר, שהיה אחד המנהיגים הבולטים של תנועת "חיבת ציון" ורבה הראשי של היהדות הדתית בתוכה. רבי ריינס נפגש עם רבי מוהליבר מספר פעמים והציג בפניו את תוכניותיו להרחבת הפעילות היהודית הדתית במסגרת תנועה זו. הוא היה סבור שחסרונה של "חיבת ציון" הוא בכך, שהיא איננה מקיפה המונים, אלא רק מתעסקת בקטנות. לפי דעתו צריך לקשור התיישבות בארץ ישראל יחד עם מפעל חינוכי גדול.[18]
אחת מתוכניותיו של רבי ריינס הייתה להקים רשת רחבה של בתי ספר ברמות וסוגים שונים שבאמצעותם תיהפך ארץ ישראל למרכז התורה של העם היהודי. רבי מוהליבר ראה בתוכניתו של ריינס תוכנית דמיונית מדי ובשל המחסור באמצעים דחה תוכנית זו.[19]
הצטרפות לתנועה הציונית
רבי ריינס היה "חובב ציון" נלהב. מצבם של היהודים ברוסיה העסיק אותו מאוד, והצורך במציאת דרכים נכונות להקל על גורלם לא נתנה לו מנוח, והוא הקדיש לכך מחשבה רבה.
כשפרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים", ואחרי כן כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, עקב רבי ריינס בדריכות ובעניין רב אחר המתרחש. הוא המתין שנתיים מיום כינוס הקונגרס עד שהצטרף לתנועה הציונית. במשך שנתיים אלה, כך הסביר בספרו "שני המאורות", חקר והתבונן בכל פרט ופרט מן הנעשה בתנועה חדשה זו. דרש וחקר "לטיבו של האיש העומד בראשה, אם הוא ראוי לעמוד בראש תנועה לאומית כזאת, כמה יש לסמוך עליו וכמה הוא מוכשר לתפקיד זה", ורק לאחר שהשתכנע, כי מוקמת תנועה חיובית ולאחר שעמד על "גודל רוחו" של ד"ר הרצל, מנהיג התנועה, הצטרף אליה.[20]
ראשית השתתפותו בפעולות התנועה הציונית הייתה בקונגרס הציוני השלישי שהתקיים בשנת 1899 בבזל. הקונגרס עשה עליו רושם גדול, וההשתתפות בו הייתה בשבילו חוויה מרוממת. בעצם ההתכנסות של יהודים מכל קצוות תבל, בהם אנשים מסוגים שונים, בעלי-דעות שונות מתאחדים סביב רעיון תקומת ישראל והצלתו, ראה רבי ריינס רעיון חשוב כשלעצמו.
את דעותיו והשקפותיו על הציונות ומנוקדת שיפוט דתית הוא פרסם ספר מיוחד בשם "אור חדש על ציון" בשנת 1902. בספרו הוא דן בכל השאלות והטענות מצד מתנגדי הציונות. כל שאלה הוא מנתח לחלקים ודן בהם בשיטת השכל ההגיוני וגם מצד ההשקפה התורנית והדתית. הוא מגיע למסקנה כי כל אילו הן טענות ללא בסיס וללא יסוד נאמן בתורה ובדת. בתוך הטענות נגד הציונות הוא מזכיר כי אין בסיס לטענה שאומרת שהתנועה הציונית לא ממקור קדוש.
בתשובות ברורות והגיוניות הוא מגיע לידי מסקנה כי "כל מי שמחליט שרעיון הציוני יש לו יחס עם החופשיות צריך בדיקה אחריו והוא בכלל המחלל את הקדשים כי אין לכך חילול הקודש יותר מזה להחליט כי הציונות מתייחסת לחופש". לפיו אם יש מקום לייחס כזה הוא משתי סיבות: או כי החופש מסבב את הציונות או כי הציונות מסבבת את החופש, האמת לדעתו היא שרק קדושת הארץ גורמת לזה שגם החופשים משתתפים בתנועה זו.[21]
העובדה שרבים ממשתתפי הקונגרס באו אל התנועה הציונית על סף התבוללות, היא זכות גדולה לתנועה. אף על פי שחלקם הגדול הוא חופשי בדעות ואינו מקיים מצוות, הרי עצם השתתפותם בתנועה הציונית היא שיבה אל היהדות – "לנגד עינינו הופיעו פתאום רבים מאחינו בני ישראל אשר הרחיקו ללכת מאד מאוד וכבר נואשנו מהם, והנה פתאום לנגד עינינו – אחים נאמנים..."
הוא ברך על העובדה שרבים אשר היו נותנים עד כה מכישרונם לנכרים בארצות מגוריהם הנה מעתה הם ישקיעו את כל כוחם ומרצם בעבודה לצורכי עמם.
הקולטורה
ה"קולטורה" אפיינה חלק מהציונים המשכילים החילוניים שדרשו לכלול בתוכנית הרשמית המחייבת של ההסתדרות הציונית את עבודת ה"קולטורה", כלומר - על ההסתדרות הציונית לפעול לחידוש היהדות מבחינה תרבותית. במקום הדת שהייתה במשך הדורות הגורם המרכזי המאחד של כל היהודים באשר הם. הכוונה הייתה לתת לעם תרבות לאומית חילונית. לפי ההסתדרות הציונית "להיות עם חופשי בארצנו" – פירושו – חופשי לא רק מעול הגויים, אלא גם מעול התורה והמצוות.
עם הגיעו של הקונגרס הציוני השלישי, עמד רבי ריינס בראש מחנה הרבנים הציונים שהתקוממו לרעיון זה בצורה נחרצת.[22] שאלת ה"קולטורה" הובאה לקונגרס הציוני השלישי בעקבות החלטת הקונגרס בשנה שקדמה לו, החלטה זו קבעה, כי מבחינה עקרונית שואפת הציונות לא רק לתחייה כלכלית ומדינית, אלא גם לתחייה רוחנית של העם, אך עם זאת לא תנקוט הציונות בניגוד לדת, שכן אין זה עניינה של ההסתדרות הציונית לעסוק בכך.[23]
רבי ריינס שהתנגד לרעיון ה"קולטורה", התנגד גם לרעיון של החייאת השפה העברית, שהיה אבן היסוד של אנשי הקולטורה. באופן אירוני הוא היה היחיד שנאם בקונגרס בשפה העברית. כל שאר הנואמים דיברו בגרמנית. רעיון החייאת השפה העברית נדחה ושלום הבית נשמר. גם בקונגרס הרביעי בשנת 1900 עלתה הסוגיה על הפרק ונדחתה.
לקראת הקונגרס הציוני החמישי ב- 1901 התארגנו אנשי ה"קולטורה" - הציונים המשכילים, בסיעה מיוחדת שכונתה "הפראקציה העממית", כאשר אחת המטרות המרכזיות הייתה הגבלת השפעת הדתיים בתנועה הציונית, כך שתהיה חובה לאחד את עבודת התרבות כחלק בלתי נפרד מהחובות הציוניות. כוחם של אנשי ה"קולטורה" גבר, מצב זה הוביל לוויכוח גדול בין הצד הדתי לחילוני.
ייסוד ה"מזרחי"
הוויכוח שהתעורר בין אנשי הקולטורה לדתיים עוררה ברב ריינס את הרצון להקים את מפלגת "המזרחי". עד אז היו חברים בקונגרס סיעות שונות, כעת בעזרת הצעירים הדתיים מצליח רבי ריינס להקים מפלגה שמחוברת למטרה אחת- להוות חלק מהתנועה הציונית תוך שימור ישותה העצמית-דתית.
בהמשך פורסם "קול קורא" בהשראתו של רבי ריינס. בזה משתקפת עמדת מחבריו באשר ליחסי דת והתנועה הלאומית. בסקירה ההיסטורית מודגש הקשר של הציונות לחיבת ציון. ההתייחסות החיובית של החרדים אל הפעולה הזאת נראתה כמובנת מאליו, שכן היה רצון לתחייה של שיבת ציון שתתן ביטחון וצביון מיוחד לעם ישראל.
בין הנימוקים ב"קול קורא" נקראו היהודים החרדיים לחובתם להצטרף לתנועה הציונית מבחינה הלכתית, שכן ישנה מצווה ביישוב ארץ ישראל. ה"קול קורא" הקדיש תשומת לב לשאלת שיתוף פעולה עם החילוניים בתוך התנועה הציונית. לטענת רבי ריינס אסור לפחד מלהשתתף בפעילות מבורכת, גם אם יתקלו באנשים החולקים על דעתם. בנושא יישוב ארץ ישראל יש לשתף פעולה עם החילוניים.
כדי למנוע מבעלי הדעות החילוניים להטמיע את חותמם על התנועה הציונית ועל דמות היישוב היהודי בארץ ישראל, הוקם המרכז הרוחני ושמו "המזרחי". מרכז זה תפקידו לארגן בתוכו את הציונים החרדים כדי להגן על דעותיהם. המזרחי ראה לעצמו מטרה כפולה, מצד אחד "להאציל מרוח היהדות הנאמנה על הציונות בכללה, ולחזק ולהרחיב את רגש הדת בתוך הציונות", ומצד שני – "להפיץ את רוח הציונות בכל גבולות אחינו היראים למקומותיהם".[24]
כינוס היסוד של "המזרחי" היה בשנת 1902 בפרשבורג שבסלובקיה, כשעל הפרק נושא "הקולטורה". הפולמוס הגיע לשיאו בועידת מינסק ברוסיה באותה שנה. ועידה זו היוותה את מבחן הכוח הראשון בין ה"מזרחי" ל"פראקציה העממית". הייתה זו הועידה הראשונה של ציוני רוסיה שהתכנסה על ידי השלטונות.[25]
ועידה זו עוררה עניין רב, ואף כונתה "הקונגרס של ציוני רוסיה". הועידה דנה בבעיית היהודים, כאשר הנושא הנוסף המרכזי שנידון בוועידה היה נושא הקולטורה שעורר ויכוח סוער שנמשך שלושה ימים. רבי ריינס השתתף בוויכוח והגיע בנאומו עד לכדי דמעות. בדבריו אמר שמטרת הקונגרס הייתה למצוא בית לעם היהודי, אבל ה"קולטורה" לדידו הביאה רק צרות.[26]
רבי ריינס מגיע לקונגרס הציוני החמישי עם תמיכה מלאה של מפלגתו. קבוצה נוספת בקונגרס הייתה קבוצה של ציוניים לא דתיים שהתנגדו ל"קולטורה" מטעמים מדיניים. לדעתם יש לפעול באמצעיים מדיניים להקמת מדינה יהודית. כל פעילות אחרת תגרע מהתוצאה המיוחלת. קבוצה זו הצטרפה לרב ריינס ולציונים הדתיים.
אנשי "הפראקציה העממית", חששו שתביעתם תידחה ופרשו מהקונגרס. הרצל שפחד שיחול פילוג בתנועה הציונית הלך ופייס בין הצדדים. רבי ריינס ראה שעל-פי רוב יש רצון להכניס את רעיון הקולטורה, והבין כי יציאה למאבק לבד לא תביא לתועלת דתית, ואף עלולה להביא לנזק. הריחוק לדידו עלול לקלקל מלתקן. סופו של הקונגרס בקבלת ההצעה, תוך הסכמה מפורשת שנעשתה בין אחד העם לרב ריינס, כי החינוך הדתי ישאר בידי הדתיים. כלומר, רבי ריינס מקבל את הצעה בתנאי שיהיו שתי מערכות חינוך נפרדות- אחת ציונית חילונית בהשפעת הקולטורה ואחת ציונית דתית. בתום הקונגרס נבחרו הוועדות הארציות לתרבות.[27]
לאחר הקמת המזרחי יצא למסע פגישות בין גדולי ישראל במזרח אירופה בנושא התנועה החדשה ביניהם נפגש עם הדין מפרשבורג רבי דוד לקנבך-ניימן, על מנת להפחית את ההתנגדות הצפויה לתנועה החדשה. במקרים שונים גרמה ההתנגדות אף למניעת פגישה אפשרית, כדוגמת בקשה לפגישה עם האדמו"ר מגור, ה'שפת אמת'[28]
תוכנית אוגנדה
ערך מורחב – תוכנית אוגנדה
לאחר שהניסיון לקבל צ'רטר על ארץ ישראל מהשלטון הטורקי לא צלח, קיבל הרצל הצעה משר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין, לקבל את אוגנדה שבאפריקה. בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903, בעקבות מאורעות קישינב, הרצל היה מודע להתנגדות שעלולה להתעורר, ולכן הציע את התוכנית כ"מקלט לילה" ליהודים הנרדפים ברוסיה.
נושא אוגנדה הביא לוויכוח גדול בקונגרס. המחנה הציוני התחלק לשניים- תומכים ומתנגדים. גם בתוך תנועת המזרחי נוצר וויכוח גדול. רבי ריינס שהושפע גם הוא מהמאורעות הקשים שעברו על היהודים באותה תקופה האמין, כי עם ישראל בסכנה פיזית-קיומית. גאולה מבחינותו התוכנית היא הצלה של העם היהודי.
רבי ריינס שהיה מקורב להרצל, לא ויתר על נאמנותו והחליט לתמוך בתוכנית. הוא הסביר על התמיכה בתוכנית במכתב לאחד מראשי הציונות:
והנה דעתי היא, כי לא על-פי תורה ולא על-פי ההיגיון הישר יכולים אנו להיפטר מהשתדלות בדבר השגת איזו ארץ מקלט בעד רבבות אחינו הנודדים... וחובה קדושה רובצת עלינו להסתגל בהשגת איזו ארץ מקלט בעד האומללים הללו, כל זמן שקצרה ידנו מלהראות להם את הדרך המובילה ציונה".
רבי ריינס רואה בתוכנית זו תוכנית זמנית, כאשר היעד הסופי הוא ארץ ישראל.
"ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה, מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו ורוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון".
— מכתב לתיאודור הרצל (1903), 180
בעקבות הוויכוחים הוחלט לשלוח משלחת עסקנים של הסוכנות היהודית, במטרה לבדוק את השטח באוגנדה. המשלחת חזרה עם דו"ח מפורט בו מצוין, כי האזור איננו ראוי להתיישבות וההצעה ירדה מהפרק.[29]
סוף דבר
לאחר הקונגרס הציוני ה-10 בשנת 1910 עזבו חלק מחברי "המזרחי" את ההסתדרות הציונית, אך רבי ריינס נלחם נגד מגמה זו ונותר מנהיג "המזרחי" עד לפטירתו.
רבי ריינס ייזכר בחדשנות לימודיו שבאה לידי ביטוי ב"ישיבת תורה ומדע" בה למדו הצעירים לימודים כלליים לצד לימודי קודש. לדידו היה צורך לשנות את שיטת הלימוד המסורתית ולתקן את מוסד הישיבות, דרך זו תמשוך את הצעירים ולא תרחיק אותם.
הקמת "המזרחי" הייתה הגשמת רעיונותיו הציוניים. הוא ראה בצורך העז של גאולת העם היהודי. פירושו לגאולה היה קודם כל גאולה פיזית ולאחריה גאולה רוחנית. רבי ריינס שהיה עד למאורעות קשים נגד היהודים הבין, כי זו הדרך היחידה לשמר את עם היהודי.
רעיונותיו החדשניים לא התקבלו בעין יפה בחברה החרדית של אותה תקופה. מגדולי מתנגדיו היה רבי ישראל מאיר הכהן מראדין - החפץ חיים[30]. רבי ריינס הועמד להתקפות רבות עד לכדי חרם. ולמרות שחיבר ספרים רבים, מעטים יצאו לאור.
רבי ריינס נקבר בבית העלמין היהודי בלידא, שנהרס בשנת 1941 וכיום לא ידוע מקום קבורתו המדויק.
על שמו נקראו המושבה נווה יעקב שחרבה במלחמת העצמאות, המושב שדה יעקב, השכונה נווה יעקב בירושלים, וכן רחובות רבים בערי ישראל.
חיבוריו
ספרי הלכות:
- עדות ביעקב - שו"ת בענייני עדות (וילנה תרל"ב). בהוצאת הראשונה יצאו רק תשעה סימנים. יצא לאור במהדורה מושלמת מכתב יד בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"א בשם עדות ביעקב : שאלות ותשובות, חקירות וביאורים בענייני עדות. מהדורה חדשה יצאה באותה הוצאה בתש"ס.
- חותם תוכנית - ביאור ביסודות הגיוניות את כללי התלמוד והפוסקים הראשונים. יצא לראשונה במגנצה (מיינץ) תר"מ ובפעם השנייה בירושלים תרצ"ד בידי בנו הרב אברהם דוב בר ריינס. תורגם לצרפתית בידי ד"ר ישראל מיכל רבינוביץ' (ב' בסיוון תקמ"ח בהורודץ-י"ב בסיוון תרנ"ב).[31]
- אורים גדולים - חקירות בעיקרי הלכות (וילנה תרמ"ז).
ספרי דרשות:
- נאד של דמעות (וילנה תרנ"א)
- אור שבעת הימים (וילנה תרנ"ה)
- שערי אורה (וילנה תרמ"ו)
- שערי אורה ושמחה (וילנה תרנ"ט)
- אורה ושמחה (וילנה תרנ"ח);
ספרי הגות והשקפה:
- אור חדש על ציון (וילנה תרס"ב)
- ספר הערכים - ערכים המסודרים בסדר ההיגיון והמחקר הפילוסופי לפי נושאים על האדם והטבע, עם ישראל, ארץ ישראל, וכל העניינים העומדים ברומות של עולם באנושות ובישראל. יצא לאור על ידי "החברה להוצאת ספרי רבי יצחק יעקב ריינעס, מאושרת מטעם הממשלה" (בנו הרב אברהם דוב בר סידר את הספר לדפוס), ניו יורק תרפ"ו.
- שני המאורות - חיבור בין שני חלקים. בראשון ששמו "אור עמים" על סיבת היחס האכזרי של עמים מסוימים לישראל, ובשני הנקרא "זיכרון בספר" ישנם שני שערים שהראשון בהם הוא "אור לו בציון" על חיבת ציון וייסוד תנועת ה"מזרחי" והשני הוא "אור תורה" על לימוד חול בישיבות. יצא לאור בפיוטרקוב תרע"ג.
לקריאה נוספת
- גאולה בת יהודה, איש המאורות : רבי יצחק יעקב ריינס, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ה (הודפס גם בתשנ"ד)
- הרב יהודה לייב הכהן מימון, זכור זאת ליעקב (תולדות הרב ר' יצחק יעקב ריינס), בתחילת "נאד של דמעות", וילנה תרצ"ד, עמ' 3–24
- הרב זאב אריה רבינר, קרני אורה : ממשנתו של הרב יצחק יעקב ריינס ותולדותיו, "מוסד הרב קוק", ירושלים תשי"ט[32]
- אריה סטריקובסקי (מלקט ועורך), הרב יצחק יעקב ריינס : מייסד הציונות הדתית : הגיונות, אמרות, שרטוטים, "משרד החינוך, התרבות והספורט : מנהל התרבות - האגף לתרבות תורנית", ירושלים תשנ"ט (מסדרת "אבות הציונות הדתית")
- זאב הרוי, הרב ריינס על מצוות יישוב ארץ ישראל, בתוך: ארץ-ישראל בהגות היהודית במאה העשרים (בעריכת פרופ' אביעזר רביצקי), יד בן צבי, תשס"ד (2004)
- יוסף שפירא, הגות, הלכה וציונות : על עולמו הרוחני של הרב יצחק יעקב רינס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002.
- ציונות : מבחר כותבים - בספר מדבריהם של יהודה לייב פינסקר, אחד העם, הרב ריינס, אב"י, זאב ז'בוטינסקי, דב בר בורוכוב, אהרון דוד גורדון, יוסף חיים ברנר, מרדכי מרטין בובר, ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון. בהוצאת "משכל",תל אביב תשס"ח (2008).
קישורים חיצוניים
- בן-ציון אייזנשטט, ריינס, הרב יצחק יעקב, דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ו, עמוד 66, באתר HebrewBooks
- 'ריינס, ר' יצחק־יעקב ב"ר שלמה־נפתלי', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 95 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1293).
- הרב ריינס, אתר משרד החינוך
- הרב ריינס, באתר הספרייה הלאומית
- הרב ריינס, באתר מט"ח
- הרב ריינס, באתר דעת
- הרב אליעזר מלמד, מייסד המזרחי - הרב ריינס זצ"ל באתר ישיבה
- ד"ר יוסף שפירא, דרכו של הרב יצחק יעקב ריינס אל הציונות, באתר דעת
- חיבוריו של הרב ריינס בקטלוג המאוחד של הספריות בישראל (ברשימה כמה חיבורים שבהם ציטוטים מחיבורי הרב ריינס)
הערות שוליים
- ^ ד' שמש, רבי יצחק יעקב ריינס : מחולל הציונות הדתית, משרד החינוך והתרבות/אגף החינוך הדתי, ירושלים תשל"ז (1977), עמ' 13.
- ^ הרב יהודה ליב הכהן מימון, רבי ר' יצחק יעקב ריינס-תולדותיו, בהוצאת "המזרחי", ורשה תר"פ (1920), עמ' 3.
- ^ הרב מימון, זכר זאת ליעקב : תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, הוצאת פלומן, ירושלים תרצ"ד (1934), עמ' 5-4.
- ^ הרב מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס-תולדותיו. עמ' 5-4.
- ^ הרב מימון, זכר זאת ליעקב : תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 13
- ^ שם, עמ' 7-6.
- ^ ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס : מחולל הציונות הדתית, עמ' 14.
- ^ שם, עמ' 14-15.
- ^ הרב מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס-תולדותיו, עמ' 7-6.
- ^ שם, עמ' 9-8.
- ^ י' שפירא, (2002), "דרכו של הרב יצחק יעקב ריינס אל הציונות".
- ^ מתוך: הרב יעקב יצחק ריינס, באתר עמלנט.
- ^ ד' שמש, רבי יצחק יעקב ריינס : מחולל הציונות הדתית, עמ' 16-15.
- ^ מתוך המאמר ב"עמלנט".
- ^ א' סטריקובסקי, הרב יצחק יעקב ריינס - אבות הציונות הדתית, משרד החינוך התרבות והספורט/מינהל התרבות האגף לתרבות תורנית, עמ' 37–38, ירושלים תשנ"ט (1999).
- ^ ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס : מחולל הציונות הדתית, עמ' 16.
- ^ הרב מימון, הרב ר'יצחק יעקב ריינס-תולדותיו, ע' 18.
- ^ רבי מימון, זכר זאת ליעקב : תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 12-11.
- ^ מתוך המאמר של י' שפירא "דרכו של הרב יצחק יעקב ריינס אל הציונות" שבאתר דעת.
- ^ א' סטריקובסקי, הרב יצחק יעקב ריינס - אבות הציונות הדתית, עמ' 32.
- ^ הרב מימון, זכר זאת ליעקב : תולדות הגאון, יוצר המזרחי רבי יצחק יעקב ריינס, עמ' 18-17.
- ^ עשהאל אבלמן, על דבר הקולטורה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, ספטמבר 2011
- ^ ד' שמש ד, הרב יצחק יעקב ריינס : מחולל הציונות הדתית, עמ' 31-30.
- ^ ד' שמש, הרב יצחק יעקב ריינס: מחולל הציונות הדתית, עמ' 34-33.
- ^ הרב מימון, הרב ר' יצחק יעקב ריינס-תולדותיו, עמ' 11-10.
- ^ ראו מאמרו של י' שפירא שבאתר דעת.
- ^ א' סטריקובסקי, הרב יצחק יעקב ריינס - אבות הציונות הדתית, עמ' 35-34.
- ^ הערות קטנות על ענינים גדולים, דואר היום, 25 באוקטובר 1923
- ^ צ' הרשקוביץ, הרצאה בנושא : "הרב יצחק יעקב ריינס" שהתקיימה ב-17 במרץ 2009).
- ^ בספר מאיר עיני ישראל (ח״ב עמ' 468) מביא מעשה באחד ששאל את החפץ-חיים היות ויש לו בן-דוד שלומד בלידא ב״ישיבתו״ של מייסד המזרחי הרב ריינס אשר כללה לימודי חול כידוע, והוא מסתפק עד כמה מחוייב הוא למסור את נפשו בשביל להוציא את בן דודו משם. תשובת החפץ-חיים הייתה: ״אפילו בשבת אפשר לנסוע לשם ולהוציאו...״. והחפץ־חיים אף ציוה על תלמידי ישיבתו שלא יעברו דרך לידא כדי שלא יפגשו בתלמידי ה״ישיבה״ ההיא אשר עירבה קודש בחול (שם 485). ובספר מים חיים [מרזל עמ' קמד] מביא כשכשהתעוררה בעיית כשרות המקווה בעיר לידא שם כיהן כרב יצחק יעקב ריינס, ומחשש שהחפץ חיים יצטרך לקבל את פניו של הרב ריינס - סירב הח"ח לבוא ללידא ולדון בשאלת המקווה. עד שחתנו של הרב ריינס הגיע פעם באמצע הלילה בדחיפות והודיע לח״ח שחותנו עזב את העיר, רק אז נאות בעל הח״ח להגיע ולתקן את הטעון תיקון. ועוד מסופר שפעם חשב בעל הח״ח זצ״ל לנכון להרחיק כמה בחורים מישיבתו, אך מכיון שנודע לו שמגמת פניהם ללידא וברצונם להשתלב בישיבת ריינס חזר בו והסכים שהבחורים יישארו בישיבה בראדין. כמו כן דרכו היה להזהיר תלמידיו שלא ליסוע דרך לידא, אלא להקיף ולהאריך הדרך.
- ^ בנו של הרב משה צבי רבינוביץ' שהיה רבה השני של הקהילה היהודית באנטופול. היה בעל זיכרון ותפיסה מבריקים במיוחד. למד בתלמוד תורה בבריסק, ובישיבת גרודנה, ולאחר מכן למד פילולוגיה (ענף בבלשנות) באוניברסיטת ברסלאו ורפואה באוניברסיטת פאריס. תרגם לצרפתית חלקים מהתלמוד וכתב בשפה זו את "התלמוד והרפואה", "החוקים הפליליים בתלמוד", "מבוא לתלמוד" ו"אמונת ישראל". בסוף ימיו פעל בתנועת חיבת ציון והיה ממארגני ועידת קטוביץ.
- ^ המחבר הוציא כמה שנים קודם לכן את טללי אורות : ממשנתו של הגאון רבי יצחק יעקב ריינס ותולדותיו, בהוצאת "מורשת", תל אביב תשט"ו.
