הרב שלמה גורן

שלמה גורן

לידה	3 בפברואר 1918 זמברוב, פולין
פטירה	29 באוקטובר 1994 (בגיל 76) תל אביב, ישראל
השתייכות	ציונות דתית
תחומי עיסוק	אמונה, גאולה, עם ישראל, אגדה, תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, הלכה, מדינה ביהדות, קבלה, פילוסופיה יהודית, רפואה והלכה
רבותיו	רבי אברהם יצחק הכהן קוק, רבי איסר זלמן מלצר, הרב דוד כהן (הנזיר) (חותנו)
חיבוריו	(ראה להלן)

שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות ביטחונית
פרמטרים ריקים [ תקופת שירות, נהרג, עלה לישראל ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים [ נולד, תפקידים צבאיים, נפטר, מלחמות וקרבות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שלמה גורן

השתייכות	ההגנה צבא הגנה לישראל
דרגה	אלוף
תפקידים אזרחיים
הרב הראשי של תל אביב, הרב הראשי לישראל, ראש ישיבת האידרא

הרב שלמה גורן (במקור: גורונצ'יק; כ"א בשבט ה'תרע"ח, 3 בפברואר 1918 – כ"ד בחשוון ה'תשנ"ה, 29 באוקטובר 1994) היה רב ציוני והרב הצבאי הראשי מקום המדינה ועד תשל"א (1971). שימש למשך תקופה קצרה הרב הראשי של תל אביב יפו ולאחר מכן הרב הראשי לישראל בשנים תשל"ג – תשמ"ג (1972–1983). מחבר ספרים רבים, חתן פרס ישראל לספרות תורנית בתשכ"א (1961), ופרס הרב קוק בתש"ג בעבור השנים תש"א–תש"ג (1941–1943) ובתשמ"ה (1985).

ביוגרפיה

נולד בעיר זמברוב שבפולין לאברהם וחיה ציפורה גורונצ'יק. בשנת 1925 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. בתחילה התגוררה המשפחה בכפר חסידים, שאביו היה בין מייסדיו, ושם למד בבית הספר של תנועת המזרחי.

לאחר מכן עברה משפחתו לירושלים, והוא למד בתלמוד תורה "עץ חיים", שם הוכר כעילוי. בגיל 12 החל ללמוד בישיבת חברון בירושלים – מקרה חסר תקדים בישיבה זו. בגיל 17 נסמך לרבנות ופרסם את ספרו הראשון "נזר הקודש" (חידושים על משנה תורה לרמב"ם הלכות פסולי המוקדשים). בגיל 21 פרסם את ספרו "שערי טהרה", שבו ליקט את קטעי התלמוד הבבלי והירושלמי השייכים למשניות של מסכת מקוואות (שעליה אין תלמוד ערוך), וחיברם למעין תלמוד על מסכת מקוואות.

בשנים 1940–1944 למד באוניברסיטה העברית.

ב־1945 נשא לאשה את צפיה, בתו של הרב דוד כהן (הנזיר), מתלמידיו המובהקים של הראי"ה קוק.

תקופת שירותו הצבאי

במהלך לימודיו באוניברסיטה העברית הצטרף לארגון ההגנה. הוא לא היה שבע רצון מהתנהלותה של ההגנה בשנים שבין מלחמת העולם השנייה להקמת מדינת ישראל, ועבר לארגון הלח"י. עם זאת, התנגד לפעולות טרור של הלח"י ולפגיעה בערבים רק בגלל היותם ערבים^{[דרוש מקור]}.

במלחמת העצמאות

עם ראשית מלחמת העצמאות החליט לעזוב את הלח"י ולהצטרף חזרה להגנה, בשל דעתו כי בשלב זה מוטלת חובה על כל הארגונים להתאחד כנגד האויב הערבי. גורן היה יכול לקבל פטור מגיוס עקב היותו רב, אך הוא סירב לפטור והתנדב להצטרף לכוחות הלוחמים. במסגרת הלחימה העירונית בירושלים שימש כצלף. במהלך חורף 1948 הוצע לגורן על ידי הרב הרצוג והרב מימון (ועל דעת בן-גוריון) להתמנות כרב הראשי של הצבא העברי. הוא סירב, בשל אי־רצונו בקריירה צבאית. הופעל עליו לחץ על ידי הרבנים הראשיים, הרב מימון ודוד שאלתיאל (מפקד הצבא בירושלים) לקבל את המינוי. לבסוף התרצה גורן לקבל את המינוי, בתנאי שיתאפשר לו להמשיך לקחת חלק בפעילות הלחימה.

במסגרת פעילותו בירושלים ארגן גורן את הכשרת המטבחים והכנות הכשרות לקראת פסח, בסיוע בחורי ישיבות. הוא ארגן את סדרי הפסח הציבוריים לחיילים במספר אולמות במחנה שנלר. סדר פסח זה הפך לדגם לסדרי פסח עתידיים בצה"ל.

על רקע המחסור במזון בירושלים בתקופה זו, נקלע גורן לסכסוך חריף עם דב יוסף לגבי הקצאת מלאי מצות שהיה בעיר. בעוד יוסף ייעד את המצות לאזרחים, ולחיילים את מלאי החמץ, דרש גורן להקצות את המצות לחיילים. במהלך עימות זה פרץ גורן למפעל המצות בסיוע חיילים, והעביר את המצות למטה הפלמ"ח בשכונת בית הכרם. סכסוך נוסף התגלע עם יוסף בקשר לשימוש בבוליביף, בשר משומר לא כשר שהיה בירושלים בכמויות גדולות מעודפי הצבא הבריטי. בעוד יוסף רצה להשתמש בבוליביף לצורך הצבא, התנגד לכך גורן (כל זמן שהיה מזון זמין אחר לאותה שעה לצבא), והציע להעמיד את הבוליביף לפצועים שהיו מאושפזים בבתי חולים ולקשישים.

נושא אחר שאליו נדרש גורן באותה תקופה היה נושא חילול שבת לצורך ייצור תחמושת לצבא ולצורך הכנת ביצורים. באחד מימי שישי נקרא גורן בדחיפות למפקדת הצבא בירושלים, שם הודיע לו דוד שלתיאל כי התקבלה ידיעה מודיעינית על כך שהלגיון הירדני מתכוון לכבוש את ירושלים בעזרת טנקים בבוקר השבת. מניעת הכיבוש הצריכה חפירת תעלות נ"ט בליל שבת, והכוח הזמין לביצועה היה בעיקר בני הישיבות. שאלתיאל ביקש מגורן לרתום את בני הישיבות למטרה זו. גורן שכנע את הרב הרצוג לחתום על הצורך במעשה זה, אך נכשל בניסיונו לצרף את הרב דושינסקי לחתימה (אף שלדברי גורן, גם הרב דושינסקי הסכים כי הדבר מחויב מבחינה הלכתית). בערב שבת עבר גורן בריכוזי בני ישיבות, תיאר להם את המצב הצבאי וביקשם להצטרף לפעולות החפירה. לבסוף הגיעו מעל אלף בחורי ישיבות למטרה זו. התעלות שנחפרו מילאו בהצלחה את תפקידן ועצרו את פלישת הכוח המשוריין בבוקר השבת.

כרב צבאי ראשי

במהלך ההפוגה הראשונה נפגש גורן עם דוד בן-גוריון, לצורך מינויו הרשמי כרב ראשי לצה"ל. השניים חלקו תפישת עולם דומה לגבי הצורך בהיותו של צה"ל צבא אחיד ושוויוני, ללא יחידות נפרדות לדתיים וחילונים. גורן הביע בעיני בן-גוריון את דעתו כי לשם כך יש צורך בכשרות ובשמירת שבת בכל הצבא, באופן ממלכתי, וכי בכל בסיס צבא צריך שיהיה בית כנסת, אך אין להטיל חובה על החיילים לבקר בו (בניגוד לצבא הבריטי שבו הוטלה חובה על כל החיילים לצעוד עד הכנסייה, אך לא להיכנס אליה). בסיום הפגישה הציג בן-גוריון את גורן בפני הרמטכ"ל יעקב דורי. בשל החשיבות שראה בן-גוריון בנושא, ביקש בן-גוריון מהרמטכ"ל להציב משרד לגורן בסמוך ללשכתו של בן-גוריון, לצורך מגע ישיר במקרה הצורך. גם דורי הציע לגורן ערוץ ישיר עמו, למרות הכפיפות של הרבנות הצבאית לאכ"א, בשל חשיבות הנושא. תוצאה נוספת של הפגישה הייתה עברות שם המשפחה מגורנצ'יק לגורן.

הנושאים העיקריים שעמם נדרש להתמודד גורן היו שמירת השבת, כשרות והתרת עגונות הנעדרים. ביוזמת גורן ובהסכמת בן-גוריון הוקמה ועדה שבה היה חבר גורן עם שני קצינים בכירים נוספים, לצורך קביעת פעולות הצבא החיוניות שחייבות להיעשות אף בשבת. אחד מסלעי המחלוקת היה קיום אימונים ותמרונים בשבת, שלהם התנגד גורן בתוקף. בנושא הכשרות קבע גורן נהלים המיושמים עד היום בצה"ל, כגון איסור בישול חלבי במטבח הצבאי.

עוד קודם למינויו הרשמי של גורן הוקם השירות הדתי, שתפקידו היה לדאוג לנושאים דתיים בתוך הצבא. אנשי יחידה זו התקשו לתפקד בהיעדר פקודות צבאיות מפורטות בתחומים שתחת אחריותם. באמצע מלחמת העצמאות התעוררה סערה ציבורית בעקבות עונש שהוטל על טבחים דתיים מחטיבת אלכסנדרוני שסירבו לפקודה לבשל בשבת. אירוע זה היה בין הגורמים לפרסום פקודת מטכ"ל מיוחדת בנושא הכשרות בצה"ל ובנושאים דתיים נוספים. ביוזמת גורן הועמד תקציב מיוחד לצורך רכישת כלים נפרדים לבשר ולחלב במטבחים הצבאיים, ומונו חיילים להשגחה על נושא הכשרות.

במהלך חורף 1949 התבקש גורן בידי בן-גוריון לבדוק מה עלה בגורל 87 נעדרי הפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני שהושמדה כולה במהלך מבצע חיסול בדצמבר 1948 בכיס פלוג'ה, ולבדוק את ההתנהלות הצבאית של הקרב, לאור טענות משפחות החללים. בתיאום עם הכוח המצרי שהיה בכיס פלוג'ה, נכנס גורן למקום מלווה על ידי רס"ן (אז) גמאל עבד אל נאצר שהיה קצין המודיעין בכוח המצרי שם, ובפניו הוצג קבר האחים של חללי הפלוגה הדתית.

בשלהי מלחמת העצמאות התברר כי ישנם כ־1,000 חללים שגופתם נשארה מעבר לקווי האויב. גורן הפעיל לחץ לפיו במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות יתאפשר לפנות גופות אלו לקבר ישראל. לחץ זה נשא פרי, ובעקבותיו יצא גורן לגוש עציון, לנווה יעקב, לבית הערבה, ללטרון, לג'נין ועוד. גורן ארגן את קבורת חללים אלה בהר הרצל.

ביולי 1951 נסע גורן בתיאום עם שלטונות ממלכת ירדן לבית לחם כדי להביא לקבר ישראל את גופת חלל מלחמת השחרור שמואל חרל"פ. בדרכו חזרה לירושלים התירו לו מלוויו הערבים להתפלל בקבר רחל.

חבר המטה הכללי, 1961. האלוף שלמה גורן ניצב בשורה העליונה, שני מימין

לאורך שנות כהונתו כרב צבאי ראשי התיר גורן עגונות רבות, החל מהעגונות של חללי מלחמת השחרור, ובפרט חללי הקרב בכפר עציון. מאוחר יותר התיר גם את עגונות חללי הצוללת דקר והמשחתת אילת שטובעה מול חופי מצרים.

כרב הראשי לצה"ל קבע גורן נוסח אחיד לסידור בצה"ל.

במלחמת ששת הימים

גורן תוקע בשופר בכותל המערבי, 7 ביוני 1967

לקראת יום העצמאות תשכ"ז (1967) יצא גורן לאוסטרליה לצורך סיוע למגבית היהודית המאוחדת. שם הגיעו אליו הידיעות על סגירת מיצרי טיראן בידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. גורן הצהיר בנאומיו על ביטחונו כי יוכל להתפלל בכותל המערבי עוד לפני חג השבועות, והחליט לחזור לארץ קודם למתוכנן.

לפי זיכרונותיו של הרב גורן, הוא נשלח על ידי הרמטכ"ל יצחק רבין להשפיע על השרים הדתיים משה חיים שפירא וזרח ורהפטיג, שאותם ראה הרמטכ"ל כמתנגדים העיקריים ליציאה למלחמה בממשלה, להסכים ליציאה למלחמה. הרב גורן העביר להם את הערכות כמה ממפקדי הצבא שהביעו ביטחון בניצחון במלחמה. לדברי הרב גורן, בעקבות שיחתו עם השרים, הסכימו השנים לתמיכה ביציאה למלחמה ובמינוי משה דיין לשר הביטחון.

לגורן נודע על החלטת הממשלה הסודית בדבר יציאה למלחמה, והוא החל בהכנות לקראתה. הוא הכין מראש נאום לשידור בקול ישראל בעת פרוץ המלחמה, בו שילב קטעים מספר דברים פרק כ'. בבוקר הראשון למלחמה, החמישה ביוני, הופץ הנאום למערכות:

חיילי צבא הגנה לישראל ביבשה, באוויר ובים, ה' עמכם גיבורי החיל. שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. הנה בא היום הגדול לעם ישראל, וצעדכם היום לקראת המערכה הגדולה והמכרעת לישועת ישראל מאויביו שקמו עליו להכחידו ולהשמידו. עיני כל ישראל נשואות אליכם, חיילים יקרים. אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי השם אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. היום תאמצנו, היום תגדלנו, היום תדבר אויבינו תחתינו, תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה', וייפלו אויביכם לפניכם לחרב. חזקו ואמצו למען עמנו וערי אלוקינו, ובעזרת אלוקי מערכות ישראל תזכו להנחיל את הניצחון הגדול על כל אויבי ישראל. כן יאבדו כל אויביך ה', וישראל ישכון לבטח בארצו, ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה. אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא.

גורן דאג גם לגיוס אנשי הרבנות הצבאית שתפקידם טיפול בחללים. קודם למלחמה שהה גורן עם הכוחות הממתינים על הגבולות, לצורך חיזוק המורל. לחיילי חטיבת השריון הדרומית שחנו על הגבול אמר: "להתראות ליד הכותל המערבי בירושלים המשוחררת".

בעת פרוץ המלחמה הצטרף גורן לכוחות חטיבה 11, שישבה ליד נחל עוז ויעדה היה המוצב עלי מונטר, כשהוא מצויד בשופר ובספר תורה קטן. הקומנדקר שבו היה גורן נפגע מפגז מצרי, ומרבית אנשיו נפצעו. הוא סייע לטיפול בפצועים וחזר לבסוף רגלית לנקודת המוצא. כשנודע לו כי נפתחה החזית הירדנית במלחמה הוא עלה לירושלים והצטרף לחטיבה 55 בפיקוד מרדכי גור. הוא נכנס עם אנשיה לעיר העתיקה דרך שער האריות והיה מן הראשונים שהגיעו לכותל המערבי, לאחר כיבוש הר הבית. ולמרות האיסור ההלכתי על עליה להר הבית, הוא אמר שם ברכת שהחיינו, קל מלא רחמים והלל בברכה. את כניסתו לעיר העתיקה ואת התפילות ליווה בתקיעות שופר. בספר "הר המריבה" הביא נדב שרגאי עדויות שלפיהן שקל גורן לאחר כיבוש הר הבית את האפשרות של פיצוץ המסגדים ואף שיתף אישים מצמרת צה"ל ברעיון זה. גורן הכחיש כי שקל ברצינות אפשרות מעין זו. בשל טעות בהערכת מיקומם של הכוחות הלוחמים, גורן ונהגו היו הראשונים שהגיעו לקבר רחל ולמערת המכפלה. הוא החתים את ראשי הערבים בחברון על כתב כניעה.

לאחר סיום המלחמה, פתח גורן מדרשה של הרבנות הצבאית בבית דירות סמוך לשער המוגרבים בהר הבית, שאת דייריו פינה לבתים נטושים בשכונת שועפט. הוא מינה מספר קצינים לתפקיד 'קצין הר הבית', שהיה השליט הצבאי במתחם. לבקשתו ביצע חיל ההנדסה מדידות בהר לצורך קביעת המיקום המדויק של בית המקדש, דבר המשפיע על אפשרות הכניסה להר מבחינה הלכתית בתקופתנו. באותה תקופה עלה בחשאי לכיפת הסלע שבהר הבית, המזוהה עם מקום קודש הקודשים, וצולם כשספר תורה בידו האחת ושופר בידו השנייה. בחזית הדרום עלה למקום המזוהה כהר סיני כשספר תורה בידו. במהלך קיץ 1967 הודיע שר הביטחון דיין לרב גורן כי עליו לפנות את המדרשה שפתח ואת קציני הצבא שפעלו במקום, בשל החלטתו של דיין על דעת הממשלה להעביר את הר הבית לניהול הווקף המוסלמי. גורן הוביל מאבק ציבורי שכשל לסיכול ההעברה. בהמשך חייו הביע גורן צער על כך שלא נאבק אז די הצורך בנושא זה. עם זאת, בעקבות פעולותיו של גורן נשאר שער המוגרבים בשליטה של המשטרה הצבאית, ומאוחר יותר של משטרת ישראל.

במהלך קיץ 1967 החליט גורן לקבוע במערת המכפלה ארון קודש ובו ספר תורה, מחשש ששר הביטחון משה דיין יורה להחזיר את המקום לניהול מוסלמי, בדומה למה שנעשה בהר הבית. כעבור מספר ימים הודיע דיין לגורן כי עליו להסיר את הדגל הישראלי שנתלה על המבנה, להוציא את ארון הקודש, וכי כל יהודי הנכנס למבנה מחויב לחלוץ נעליו, כמקובל בכניסה למסגד. גורן נאבק ביתר שאת בהחלטה זו, לאור כישלונו בהחלטה לגבי העברת הר הבית לניהול הווקף, ובעקבות מאמציו הושהתה הפקודה.

לאחר המלחמה כתב יורם טהרלב פזמון בשם "רבנו גורן" למנגינה עממית. השיר שזכה לביצועים של אריק לביא, יפה ירקוני, מייק בורשטיין ואחרים, מתאר בנימה הומוריסטית את קורות גורן במלחמה.

כהונתו כרב הראשי לישראל ולאחריה

הרב שלמה גורן ביום ירושלים תשמ"א בישיבת מרכז הרב יחד הרב צבי יהודה הכהן קוק והרב אברהם שפירא 1981

כיכר הרב שלמה גורן בפתח תקווה

בשנת תשכ"ח (1968) נבחר לרב הראשי של תל אביב אולם החל למלא את התפקיד רק בשנת תשל"א (1971), אז השתחרר מצה"ל ולמחליפו כרב צבאי ראשי מונה הרב מרדכי פירון. בשנת 1972 נבחר לרב הראשי האשכנזי לישראל, בהחליפו את הרב איסר יהודה אונטרמן. הוא כיהן בתפקיד זה עד שנת 1983. תקופת כהונתו התאפיינה במחלוקות ובמאבקים בינו ובין הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף.

הרב גורן פרש מתפקידו בעקבות החוק להגבלת כהונתם של הרבנים הראשיים בשנת ה'תשמ"ג, ולאחר שפרש הקים סמוך לכותל המערבי בירושלים את ישיבת האידרא (אידרא בארמית פירושה "גורן") ועמד בראשה עד לפטירתו. כיהן כנשיא ישיבת הר ברכה בשתי שנותיו האחרונות, ובתקופה זו היה נוסע להעביר בה שיעור מדי שבוע.

גורן הביע דעות ניציות תקיפות בעניינים מדיניים. בעת פולמוס החתימה על הסכמי אוסלו כינה את ההסכמים "שטניים" וקרא להרוג את יאסר ערפאת, מה שעורר דרישות להעמדתו לדין ואף לשלול את דרגתו הצבאית ואת הגמלה הנובעת ממנה.^{[דרוש מקור]} בעקבות ההסכמים יצא בגילוי דעת שלפיו יש לסרב לפקודת פינוי יישובים או בסיסי צבא והעברתם לידי הפלסטינים.

נפטר בתל אביב בליל שבת פרשת חיי שרה התשנ"ה ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים.

פרשיית האח והאחות

ערך מורחב – פסק דין האח והאחות

פסק דין שפסק בבית דין רבני מיוחד בראשותו בכסלו תשל"ג (פורסם ב-19 בנובמבר 1972). פסק הדין טיהר את האחים חנוך ומרים לנגר מממזרות, וגרמה לסערה בישראל. מהלכיו של גורן בפרשה הביאו לזעם גדול עליו בקרב הציבור החרדי ולהרחבת הקרע בין הציבור החרדי והרבנות הראשית לישראל.

חשד הממזרות עלה מכיוון שאמם של האח והאחות הייתה נשואה לבּוֹלֶק - "אברהם" בורקובסקי. לאחר שנפרדה ממנו ללא גט התחתנה עם בעל שני, אוטו לנגר, ממנו ילדה את האח והאחות. שאלת ממזרותם של האח והאחות הייתה תלויה בשאלה האם אכן התגייר הבעל הראשון גיור תקף. אם הבעל הראשון אינו נחשב לגר, לא היו נישואי האם עמו תקפים, ואין הילדים שנולדו לה מגבר אחר נחשבים לממזרים. על יסוד זה טיהר הרכב מיוחד וחשאי בראשות גורן את האח והאחות מממזרותם, והפך בכך החלטות קודמות של בתי הדין הרבניים.

"פסק דינו" של גורן פורסם בהרחבה בחוברת שהוציא זמן מה לאחר פרסום ההחלטה. גורן טען כי ההלכה שבית דין לא יכול "לבדוק אחר בית דין אחר" אינה תקפה בימינו, בפרט בעניין ממזרות ששקול לדיני נפשות, וכי אין פסול הלכתי בכך שרק אב בית הדין מזהה עצמו בשמו והדיינים האחרים נותרים אלמונים. לגופו של מקרה קבע גורן כי אין עדות שבורקובסקי התגייר בבית דין, אין ידיעות ברורות על האופן שבו נימול וטבל, ודבריו שניהל אורח חיים יהודי הם חסרי שחר, לאור העובדה שלא ידע להשלים את פסוק שמע ישראל או את לכה דודי. וגם שדבריו על אופן גיורו היו מעוררי חשד, כגון סיפורו על רב מסויים ששימש כ"סנדק" בברית שנערכה לו. הוא הוסיף כי הרב שחיתן את חוה לנגר בשנית ודאי שמע על נישואיה הראשונים, אך לא ייחס להם חשיבות משום שבורקובסקי הוחזק כלא יהודי. הרב אלישיב סירב לקבל את העדים שבורקובסקי חי כגוי, משום שהם עצמם התבררו כחוטאים: אחד מהם העיד שאכל עמו טרפה והאחר העיד שהוא עצמו חי בעבר עם נוצרייה. על כך ענה גורן שעל פי ההלכה, אין אדם משים עצמו רשע, ועל כן, על פי הכלל פלגינן דיבורא, העדים אינם נאמנים להגיד רע על עצמם, אולם הם נאמנים בחלק דבריהם שבו הם מעידים בגנות חברם. בנוסף קיימים עדים כשרים לכל הדעות המעידים שבורקובסקי לא ידע כיצד להתפלל. מטעמים הלכתיים רבים הכלל שלפיו אדם יכול לבוא ולהעיד על היותו גר (מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר), אינו תקף במקרה זה. בראש ובראשונה, כלל זה חל רק לגבי אדם אשר הכול סבורים שהוא יהודי כשר, דבר שאינו קיים כאן. גורן ציין עוד כי נוספו מסמכים חדשים שלא באו בפני בתי הדין הקודמים, ולפיהם העידו עובדים סוציאלים כי בורקובסקי גידל את בנו ברוח הנצרות. על כל אלו הוסיף גורן טעמים נוספים המחזקים את פסיקתו שאותם פירט בהרחבה בחוברת. עוד הביא דעה שלפיה גם גר שהתגייר כהלכה, אם שב לסורו והפסיק לקיים מצוות - גרותו פוקעת, ולדבריו במקרה זה ניתן לצרף שיטה זו כדי לקבוע שגרות האב אינה תקפה.

הרב בצלאל ז'ולטי הגיב בכתב לפסק של גורן. הוא כתב שאין בעדויות שהגר עבר על עבירות אלו או אחרות, להפקיע את חזקת הגירות של בורקובסקי, שהרי הוא ידוע בציבור כגר. עוד כתב שאסור היה לקבל את העדים משום שהדבר היה שלא בפני בעל דין. בתגובה לדברי הרב גורן שאין חובה להזכיר את שמות חברי בית הדין הביא הרב זולטי שזו מחלוקת הפוסקים האם צריך המיעוט לחתום על פסק הדין, אך ברור שהדיינים חייבים לחתום על הפסק שלהם. הוא ציטט את המובא כי "מעשה בית דין" נחשב רק לכזה אם חתמו עליו שלושה דיינים. הרב גורן כתב כי כשם שחזקת שלוש שנים אינה חזקה אם אין עימה טענה כך גם הגר צריך להסביר את האופן שבו נתגייר, אחרת אין לו חזקת גירות. הרב ז'ולטי ענה שכאן אין מדובר בטענות משפטיות אלא בחזקת הנהגה, המבוססת על פרסומו בציבור של האדם כגר, גם אם אינו טוען זאת כלל.

התגובות לפסיקה

תגובת החרדים לפסק הדין הייתה קשה. מועצת גדולי התורה התכנסה בראשות הרב משה חברוני בהרכב מורחב שכלל לראשונה את הרב אלישיב ורבנים נוספים, ופרסמה קול קורא המכריז על בטלות פסק הדין והכרזה ש"אין לסמוך כלל" על כל פסיקותיו של גורן. במקביל פורסמו מודעות החתומות על ידי גדולי רבני הציבור החרדי בארץ ישראל, בהן הוכרז "שכל הוראותיו של איש זה בטלין ומבוטלין ואסור לסמוך עליו כלל וכלל", והשוו אותו לרבני היהדות הרפורמית.

בכתב העת הפרדס תואר "מעמד מחאה ענק" באולם וגשל בבני ברק. בו נאמו הרב שך, הרב שמואל וואזנר, האדמו"ר ממכנובקה ואחרים. הרב יעקב לנדא שאמר שפסק הדין ניתן כדי למצוא חן בעיני חילונים. הרב יחזקאל אברמסקי, הרב חיים שמואלביץ, הרב משה חברוני והרב שלמה זלמן אוירבך אף הסטייפלר שלח נציג שיקריא את דבריו באירוע. פרסמו מחאה נגד "חילול השם הנורא והשמתם ללעג של דרכי ההוראה". במאמר המערכת של המודיע נכתב כי "גורן חיסל בעיה פוליטית לזמן מוגבל, אך אנו חוששים שבכך גם חיסל את עצמאותה של המערכת הרבנית בישראל". בבני ברק הודיעו על התארגנות לכתיבת ספר יוחסין נפרד שיסמל את חוסר האמון ברישומי הייחוסין של הרבנות הראשית. החרדים טענו שהשמירה שהושמה על גורן נועדה להציג אותו כמאוים למרות שלא היה איום אמיתי, אם כי לאחר מספר ימים הושלך בקבוק תבערה אל דלת ביתו, מעשה זה גרר תגובה חריפה מצידו של הרב שך שאמר שבכך גורמים לו לאשש את תדמיתו כ"נרדף". כן נטען שלא היה הרכב חשאי אלא גורן החליט לבדו. בעקבות הפסיקה התפטר הרב אלישיב מבית הדין הרבני הגדול. הרב עובדיה יוסף הכחיש את הפרסומים שהוא הצטרף לפסק של גורן ואמר כי הוא נאבק קשות כדי לא להצטרף לבית הדין של גורן. גם הרבי מליובאוויטש, ר' מנחם מנדל שניאורסון יצא בתוקף נגד המהלך ממקום מושבו בניו יורק. הוא אמר שיש בפרשה זו תקדים מסוכן, הן משום התניית בחירת רב במתן היתר והן משום שאנשי הממשלה הצהירו כי האח והאחות מותרים לבוא בקהל עוד לפני פסק הרבנים. איבת החרדים לגורן לא שככה עד פטירתו של הרב. הוויכוח בנושא נמשך במשך זמן מה כאשר הצופה יוצא נגד הביקורת החרדית והחרדים יוצאים נגד הביקורת בהצופה.

אצל רוב הציבור הדתי לאומי זכה גורן לתמיכה רבה, בפרט מהרב צבי יהודה קוק. אולם היו גם רבנים מהציונות הדתית שיצאו נגד הפסק, כגון הרב שאול ישראלי, אחד הרבנים החשובים בציבור זה. גם הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט רבה של שכונת אחוזה בחיפה טען שלאחר שבית דין (במקרה זה של פתח תקווה) פסק מה שפסק, אסור על פי ההלכה לערער בפני שום בית דין אחר, וציין כי את המוסד "בית הדין הרבני הגדול לערעורים" הכתיב שלטון המנדט הבריטי בעת הקמת הרבנות הראשית, ואין לו תוקף הלכתי.

בחלוף השנים פורסמו מספר שמות מהדיינים המשתתפים בפסק הדין.

הגותו ומשנתו ההלכתית

על גורן הוטל להעמיד את היסודות לרבנות צבאית, ולפסוק בנושאים הלכתיים הקשורים לצבא, עליהם אין מסורת בספרות ההלכתית. ולשם כך, כדרכו, חידש פסיקה בנושאים רבים, בהם התיר איסורים רבים בלא ביסוס ממסורת הפסיקה, כפי הדוגמאות הבאות:

במהלך מלחמת העצמאות הנהיג לראשונה היתר לאכילת מצה בערב פסח בצה"ל, למרות איסור דרבנן על כך, על רקע חוסר אפשרות לאספקת מזון אחר לחיילים, והצורך לבצע את הכשרת הכלים קודם לערב פסח. היתר זה נוהג גם כיום בבסיסי צה"ל ובמטבחים ארגוניים גדולים.

במהלך מלחמה זו נשאל גורן לגבי קבורת מתנדבים נוצריים שנפלו במהלך הלחימה. הוא פסק לקבור אותם בבית קברות אחד עם חללים יהודיים, אך בחלקה נפרדת (על מנת למנוע בעייתיות במקרה שבני המשפחה יבקשו להציב צלב על הקבר). מודל זה אומץ בהמשך בבתי הקברות הצבאיים בישראל.

התנגד להחתמת כלל החיילים הנשואים על הרשאות לכתיבת גט, על מנת למנוע עגינות במקרה של נעדרים, בשל הפגיעה במורל הלוחמים, וחוסר התוקף של ההרשאה כאשר היא נעשית בכפייה. כתחליף להליך זה ייסד גורן הליך של בירור מקיף לנסיבות היעדרות של חייל צה"ל, המאפשר בחלק מהמקרים את התרת אשתו מעגינותה גם ללא מציאת גופה.

התנגד בתוקף לקיום יחידות דתיות עצמאיות בתוך צה"ל, הן מסיבה אידאולוגית של התנגדות להכנסת החיילים הדתיים לגטו נפרד, בעוד שאר הצבא יתנהל באופן חילוני, ללא כשרות ושמירת שבת, הן משיקולים ציבוריים, בשל אפשרות לפגיעה קשה ביחידה צבאית שלמה במהלך קרב, והן על מנת להוביל מהלך שבו תהיה שמירת שבת וכשרות מלאה בכלל צה"ל. התנגדות זו הייתה משותפת גם לבן-גוריון, שפעל להקים צבא אחיד ושוויוני.

התיר לחיילים לצאת בשבת מחוץ לתחום שבת לצרכים שונים, כגון לשמוע תקיעת שופר בראש השנה, לתפילה במניין ולשיעור תורה, על בסיס פרשנות להיתר המובא במשנה שלפיו במחנה צבאי אין חל איסור יציאה מחוץ לתחום שבת.

באופן כללי התנגד לגיוס בנות לצבא. עם זאת, הוא התיר את גיוסה של בתו, תחיה, בנימוק שכל עוד יש בנות שמתגייסות, והוא אחראי על הדת בצבא, ראוי שגם בתו תתגייס.

התיר לחיילים הנמצאים בלחימה בפועל לאכול ולשתות ביום כיפור (וכאשר ניתן – אכילה ושתייה פחות מכשיעור האיסור בהפרשי זמן).

התיר עליה להר הבית, בניגוד לדעת גדולי ישראל. הוא אף ייסד מדרשה בשטח המחכמה, אליה אף נהג להכנס בעצמו.

ייחס לתלמוד הירושלמי מסורת הלכתית שונה מן התלמוד הבבלי. בשנת 1961 אף זכה בפרס ישראל ליהדות על עבודתו בחקר התלמוד הירושלמי.

משפחתו

לרב שלמה וצפיה גורן שלושה ילדים: תחיה שפירא – שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס, הנשואה לכלכלן ד"ר אהוד שפירא, יושב-ראש פסגות בית השקעות ולשעבר ממלא-מקום מנכ"ל בנק לאומי; דרורית תמרי – פסיכולוגית, הנשואה לקרדיולוג ד"ר ישראל תמרי, העוסק גם בתרגום שירה יפנית; ואברהם (רמי) גורן – עורך דין.

מספריו

גורן ביחד עם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא לכבוד הוצאת ספרו "הר הבית"

מספרי שלמה גורן

• נזר הקדש: חידושים על רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין, ירושלים תרצ"ה
• שערי טהרה: תלמוד על מסכת מקוואות מלוקט מתלמוד בבלי ירושלמי והסיפרות התנאית ירושלים ת"ש
• משיב מלחמה: שאלות ותשובות בענייני צבא, מלחמה וביטחון (ג' כרכים)
• הר הבית: גבולות הר הבית והלכותיו (משיב מלחמה ד')
• קובץ פסקי הלכות צבא, בהוצאת הרבנות הצבאית, תשי"ט
• תורת המועדים: מחקרים ומאמרים על מועדי ישראל לאור ההלכה, הוצאת א' ציוני, תשכ"ד
• מועדי ישראל
• משנת הגורן: מאמרים, נאומים ומכתבים.
• פסק הדין בעניין האח והאחות, בהוצאת הרבנות הראשית לישראל, תשל"ג
• תורת השבת והמועד, בעריכת שלמה שמידט, בהוצאת ההסתדרות הציונית, תשמ"ב
• תורת המקרא: דרשות על פרשת השבוע, בעריכת הרב מיכה הלוי, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ו
• תורת המדינה: הלכות מדינה
• משנת המדינה: מחקר הלכתי היסטורי בנושאים העומדים ברומה של מדינת ישראל מאז תקומתה, בעריכת ישראל תמרי, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ו
• תורת הפילוסופיה: לקט הרצאות בפילוסופיה יהודית, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ח
• תורת הרפואה: מחקרים הלכתיים בנושאי רפואה, בעריכת חתנו ד"ר ישראל תמרי, הוצאת האידרא רבה, תשס"א
• תרומת הגורן א: שאלות ותשובות על אורח חיים, הוצאת האידרא רבה, תשס"ה
• תרומת הגורן ב: שאלות ותשובות על יורה דעה, הוצאת ידיעות אחרונות, תשע"ב
• הירושלמי והגר"א: על חידושי והגהות הגר"א
• הירושלמי המפורש: פירוש ובירור של מסכת ברכות מהתלמוד הירושלמי, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"א

לקריאה נוספת

• הרב שלמה גורן: בעוז ותעצומות – אוטוביוגרפיה, בעריכת אבי רט, הוצאת "ידיעות ספרים", ה'תשע"ג
• גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית (עמ' 461), הוצאת הקיבוץ הארצי, תשכ"ה
• שפרה מישלוב, בעין הסערה: דמותו הציבורית ויצירתו התורנית של הרב שלמה גורן בשנים 1948–1994, תש"ע 2010, עבודה לקבלת תואר דוקטור.
• ירון זילברשטיין, בין גבורת שאול לגבורת מור (ד)י הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב מ"צ נריה, דעת 81 (2016), עמ' 411- 440.
• הרב שי הירש, קונטרס עטרת שלמה - לקט מדברי רבנן ותלמידיהון בשבחיו של מו"ר הרב שלמה גורן זצ"ל, מכון מחקר תורני תורת שלמה, טבת תשע"ז.

בקולנוע:

• הרב (אלוף) שלמה גורן, בבימויו של אמנון טייטלבאום.

קישורים חיצוניים

מאמריו ושיעוריו

• רשימת המאמרים של הרב שלמה גורן באתר רמב"י
• רשימת המאמרים של הרב שלמה גורן, באתר רמבי"ש
• שעורים של הרב שלמה גורן, באתר ישיבה
• עשר תשובות מהרב גורן, יצאו לאור בפניני הלכה, ליקוטים בענייני העם והארץ, עמ' 219–295 מאת הרב אליעזר מלמד.
• תקציר העדות של הרב שלמה גורן במלחמת ששת הימים- אתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

אודותיו

• "היה לי קשר אישי ומיוחד עם הרב קוק", מתוך ספרו 'בעוז ותעצומות'.
• דוד תדהר (עורך), "הרב שלמה גורונצ'יק", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1482
• אלוף משנה שלמה גורן הרב במדים, דבר, 15 בינואר 1960
• נדב שרגאי, גורן היה כאן, באתר הארץ, 26 במאי 2006, על כניסתו של הרב גורן להר הבית במלחמת ששת הימים
• הקלטה של הרב גורן מספר על מלחמת ששת הימים וכיבוש הר הבית
• אריה אדרעי, ‏מלחמה, הלכה וגאולה – צבא ומלחמה במחשבת ההלכה של הרב שלמה גורן, קתדרה 125, תשרי תשס"ח
• אבי רט, הרב שלמה גורן זצ"ל, "מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו בהוצאת בית הרב), גיליון 121, חשוון תש"ע, עמ' 4 והמשך בעמ' 2
• הרב אליעזר מלמד, גדול וגיבור, פורסם ברביבים כרך ג', פרק י', עמ' 113–119
• הרב אליעזר מלמד, מלחמת הרב הראשי על הר הבית, פורסם במדור 'רביבים', בעיתון בשבע, גיליון 618, כ בחשון ה'תשע"ה
• אבי גז, על הר הבית, עם הרב גורן, מקור ראשון, מוסף "שבת", 18 במאי 2012
• כרטיס הקבר של הרב שלמה גורן, באתר הר הזיתים
• הרב גורן מנצח על פעילות הרבנות הצבאית לקראת הכנת צה"ל לחג הפסח, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• , בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, 2 בנובמבר 2014
• ד"ר איריס בראון, הרב שלמה גורן. דרכו בפסיקה, סרטון באתר יוטיוב

הערות שוליים

שגיאות פרמטריות בתבנית:קרד
פרמטרים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0