הרנסאנס האיטלקי
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
פרק זה טעון 
ערך זה עוסק בתקופת ההתחדשות באיטליה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו | היסטוריה של איטליה | ||
|---|---|---|
|
הרנסאנס החל להופיע באיטליה בשלהי המאה ה-14. בתקופה זו, הייתה איטליה מפורדת ומפוצלת למדינות עצמאיות, שכל אחת מהן ניהלה את שלטונה, ודאגה לביטחונה וכלכלתה. לכל אחת מהן הייתה שפה משל עצמה, וכולן הושפעו מן הכנסייה הקתולית, והאפיפיור בראשה. המפורסמות שבהן, ונציה, פירנצה ומילאנו, נודעו בשל עוצמתן הכלכלית. עוצמה זו, היוותה בסיס להתפתחות אינטלקטואלית ולצמיחת הרנסאנס מחשכת ימי הביניים.
פרנצ'סקו פטרארקה
הראשון שביטא וסימל, למעשה, את תחילת הרנסאנס היה המשורר פרנצ'סקו פטרארקה (שחי בין השנים 1304 -1374). פרנצ'סקו, הושפע רבות מן העולם העתיק, ובמיוחד מקיקרו, פילוסוף שחי בשלהי הרפובליקה הרומית. קיקרו האדיר את האדם לכדי אידיאל, שיכול להגיע לשלמות הנפש רק אם ילמד וישכיל להרחיב את דעתו על ידי למידת "הומניטאס". הביטוי, שמקורו במילה HOMO שפירושה אדם ביוונית, מסמל מקצועות תרבותיים חילוניים כגון אומנות, שירה, מתמטיקה, ריקוד, פיסול, ציור ועוד.
לעומת זאת, בתקופת פטרארקה, כל תחום ההשכלה עבר תחת פיקוחה של הכנסייה הקתולית. כל כתבי היד והספרות עברו תחת השגחתה הצמודה של הכנסייה, ששלטה הן על הערכים הנכתבים והן על תיעודם של הכתבים במרתפיה. הכנסייה דגלה בכך שאין האדם תבוני דיו על מנת להגיע לכדי שלמות ורק על ידי תיווכה ועזרתה, הניתנת תחת השגחה אלוקית, ניתן לעשות כן.
פטרארקה הניף את דגל האדם התבוני וטען כי האדם יכול בעצמו ללמוד מקצועות חילוניים, שאינם קשורים לדת, ובכך להגיע לכדי שלמות. פטרארקה פיתח את המושג "הומניטאס" שהציג קיקרו לכדי "הומניזם"- לימוד מקצועות חילוניים שאינם קשורים לדת.
פטרארקה כתב באיטלקית, דבר שהיה לחידוש באותה תקופה, מאחר שעד אז כתבו רק בשפת הכנסייה - הלטינית. כתיבת יצירות שונות בשפה האיטלקית המדוברת, העניקה חשיפה גדולה לתחום הספרות, שהיה נגיש רק לאנשי הדת והאצולה המשכילה לפני כן. כעת יכול היה החקלאי הפשוט להעשיר את עולמו על ידי קריאת יצירות בשפתו שלו, וכך גדל מספר הקוראים ומספר האנשים המשכילים ברחבי המדינות האיטלקיות.
דמויות נוספות
אישים נוספים שתרמו להתפתחות הרנסאנס באיטליה היו דנטה אליגיירי (שחי בין השנים 1265-1321) וג'ובאני בוקאצ'ו (שחי בין השנים 1313-1375). כל אחד מהם בתחומו, תרם להתפתחות הספרות האיטלקית החילונית המנותקת מכבלי הדת- ברוח הרנסאנס, כלידה מחדש.
בהמשך הזמן גדל מספר האנשים שהתעניין במקורות הרנסאנס. הציבור היה מעוניין להיחשף למקורות ההומניזם, ספרות ופילוסופיה יוונית ורומית, ונערכו חיפושים אחר כתבי יד מקוריים מן העת העתיקה. החיפושים העלו מן הארכיונים כתבי יד קרועים, בהם אותיות רבות היו מחוקות. מצבם הרעוע של הכתבים אף שיבש את תהליך העתקתם ותרגומם. ההומניסטים החלו להשוות עותקים, תיקנו שגיאות, וביצעו מחקר מקיף על התכנים השונים. בעקבות זאת, החלה פריחה ספרותית, משכילים רבים קיבלו השראה מכתבים אלו והחלו לכתוב חיבורים, ספרי דקדוק, מילונים ופירושים ליוונית ולטינית.
לקריאה נוספת
- ישראל רינג, הרנסאנס האיטלקי, נושא לימודי בשלוש כניסות, הוצאת הקיבוץ הארצי, מחלקת חינוך, המדור לתוכנית לימודים, תשל"ח, 1978.
- מיכאל ליבמן, דמותו החברתית של האומן בתקופת הרנסאנס, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ז-1997.
קישורים חיצוניים
