הר מירון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־21:10, 3 באוקטובר 2019 מאת דויד (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "תר"ף" ב־"תר"פ")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הר מירון
הר מירון (מימין) והר בר-יוחאי ומורדותיהם השרופים בעקבות מלחמת לבנון השנייה
הר מירון (מימין) והר בר-יוחאי ומורדותיהם השרופים בעקבות מלחמת לבנון השנייה
מידע כללי
גובה 1,204 מטרים. הגבוה בהרים בתחומי הקו הירוק
מיקום מרכז הגליל העליון
רכס הרים גוש מירון
מסלול ההעפלה הקל כביש, צעידה
קואורדינטות 32°59′52″N 35°24′47″E / 32.997866°N 35.413141°E / 32.997866; 35.413141
קבר שמאי בהר מירון
עין הזקן
חניון הפסגה. החניון ממוקם על תוואי שביל ישראל.
הר מירון בשלג, מבט מצפון
מראה מהר מירון לכיוון דרום מזרח

הַר מֵירוֹן (ערבית: جبل الجرمق, (ג'בל אל-ג'רמק)) הוא ההר הגבוה ביותר בשטח ארץ ישראל ממערב לירדן.[1] הוא שוכן בסמוך לערים צפת ומעלות תרשיחא ופסגתו מתנשאת לגובה של 1,204 מטר מעל פני הים, והיא הגבוהה ביותר ברכס הרי מירון שבגליל העליון.[2] בעבר התנשא ההר לגובה של 1,208 מטר מעל פני הים, אך צה"ל שיטח את פסגת ההר לצורך הקמת בסיס צבאי והנמיכה במעט.

הר מירון הוא אחד האזורים הגשומים ביותר בארץ, בממוצע יורדים בו כ-900 מילימטר גשם בשנה. במרבית החורפים יורד בהר מירון שלג ולרוב הוא נערם. ההר מכוסה בחורש ים תיכוני שכולל עצי אלון רבים.

שמו של ההר

שמו של ההר ניתן לו לאחר הקמת מדינת ישראל, בשל סמיכותו למירון הקדומה, היושבת במורדו המזרחי. שמו הערבי הקדום הוא ג'בל ג'רמק, ולפי השערה שמו בתקופת חז"ל היה 'הר זבד'. בראשית הציונות נקרא ההר בשם הר עצמון, בעקבות תיאור הר נישא בשם זה בכתבי יוסף בן מתתיהו. כיום מקובל זיהויו של הר עצמון בגליל התחתון המערבי, אליו נדד שם זה[3].

שמורת הר מירון

הר מירון הוא מרכזה של שמורת הרי מירון שמשתרעת על פני שטח של כ-100,000 דונם. שמורה זו היא מהגדולות והוותיקות בשמורות הטבע בארץ ישראל. היא הוכרזה כשמורת יער עוד על ידי השלטון הבריטי בשנת ה'תש"ב.

מלבד הפסגה שסגורה למבקרים בגלל הבסיס הצבאי השוכן בה, אתר הביקור העיקרי בהר הוא שביל הפסגה שמקיף אותה כ-100 מטר מתחת לרום ההר. מהשביל נפרשות תצפיות לרוב שטח הגליל העליון. ממספר נקודות בגוש הרי מירון ניתן לראות את כל רוחב ארץ ישראל, מהים התיכון, הגליל התחתון, הכנרת והגולן. בשמורה נמצא בית ספר שדה הר מירון.

יחודה של שמורת הר מירון בפרט והרי מירון בכלל הוא בזה שהיא מהווה גבול תפוצה דרומי להרבה צמחים שמייצגים את הצומח בהרי טורקיה והלבנון. ניתן למצוא בהרי מירון צמחים כמו: רקפת יוונית, אדמונית החורש, ערער ארזי ועוד.

במשך השנים ניטש מאבק על שימור השמורה מול מספר יישובים שנמצאים בתוכה או על גבולה. בייחוד התפרסם מאבקם של אנשי הכפר בית ג'ן להרחיבו ולבנות דרך לכפר חורפיש. גם התיישבות הבודדים חמדת ימים נאבקה שנים רבות על קיומה בתוך השמורה.
מלבד יישובים אלו, בנה צה"ל בסיסים בלב השמורה, כולל יחידת הבקרה האזורית (יב"א) הצפונית של חיל האוויר על פסגת ההר.

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפלו קטיושות רבות בהר מירון וביישובים הסמוכים לו, וגרמו לשריפות גדולות באזור.

התיישבות בהר

לאורך שנים הייתה התיישבות יהודית עניפה מסביב להרי מירון. בין היישובים הבולטים: גוש חלב (כיום ג'יש), צפת שמשקיפה על ההר מהר כנען ויישובים קדומים יותר. יש אף הטוענים כי למרגלות ההר שכן היישוב הקדום מירום שמוזכר בתנ"ך כאחד המקומות שנכבשו על ידי יהושע בן נון:

וַיִּוָּעֲדוּ, כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה; וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו, אֶל-מֵי מֵרוֹם, לְהִלָּחֵם, עִם-יִשְׂרָאֵל. וַיֹאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, אַל-תִירָא מִפְּנֵיהֶם--כִי-מָחָר כָעֵת הַזֹאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת-כֻּלָּם חֲלָלִים, לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל; אֶת-סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר, וְאֶת-מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ. וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם, עַל-מֵי מֵרוֹם--פִּתְאֹם; וַיִּפְּלוּ, בָּהֶם.

ספר יהושע יא, ה

יש הטוענים שזהו "הר עצמון" שהיווה זירת לחימה נגד גלוס בתחילת המרד הגדול.[4]

קרוב לפסגת הר מירון קיימים שרידים של ניסיונות קודמים להתיישב בהר. יישוב זה כונה "ג'רמק" על שם שמו הערבי של המירון. הוא נוסד על ידי ישראל ב"ק ובנו ניסן ב"ק בשנת ה'תקצ"ד, אך ננטש לאחר שנים בודדות.

אתרים קדושים

כיום קיימים למרגלות הר מירון אתרים קדושים ביניהם ניתן למנות את קבר התנאים, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, רבי יוחנן הסנדלר. להבדיל, קיימים שם אתרים ה"קדושים" לדרוזים, כדוגמת קבר נבי סבלאן ועוד.

יהושע בן נון

ישנה עדות מהמאה הראשונה לאלף השישי לכך שהר מירון זוהה כמי מרום, זירת הקרב של יהושע בן נון במלכי הצפון[5]:

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וַיִּשְׁלַח אֶל יוֹבָב מֶלֶךְ מָדוֹן וְאֶל מֶלֶךְ שִׁמְרוֹן וְאֶל מֶלֶךְ אַכְשָׁף. וְאֶל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מִצְּפוֹן בָּהָר וּבָעֲרָבָה נֶגֶב כִּנֲרוֹת וּבַשְּׁפֵלָה וּבְנָפוֹת דּוֹר מִיָּם. הַכְּנַעֲנִי מִמִּזְרָח וּמִיָּם וְהָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי בָּהָר וְהַחִוִּי תַּחַת חֶרְמוֹן בְּאֶרֶץ הַמִּצְפָּה. וַיֵּצְאוּ הֵם וְכָל מַחֲנֵיהֶם עִמָּם עַם רָב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וְסוּס וָרֶכֶב רַב מְאֹד. וַיִּוָּעֲדוּ כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו אֶל מֵי מֵרוֹם לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת כֻּלָּם חֲלָלִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ. וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם עַל מֵי מֵרוֹם פִּתְאֹם וַיִּפְּלוּ בָּהֶם. וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּרְדְּפוּם עַד צִידוֹן רַבָּה וְעַד מִשְׂרְפוֹת מַיִם וְעַד בִּקְעַת מִצְפֶּה מִזְרָחָה וַיַּכֻּם עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לָהֶם שָׂרִיד. וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ ה' אֶת סוּסֵיהֶם עִקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם שָׂרַף בָּאֵשׁ.

עדות אחרת, מהמאה השניה לאלף, זיהתה את מירון כמקום קבורתו של יהושע, הוא הר געש.[5]

הלל ושמאי

עדויות לעלייה לקברי צדיקים במירון קיימות מאמצע המאה התשיעית לאלף החמישי.[6] החל מהמאה העשירית לאלף החמישי והמאה הראשונה לאלף השישי הדיווחים, חלקם בידי יהודים וחלקם בידי ערבים, ממוקדים ומוסרים אודות עלייה לקברי הלל ושמאי, וכן על נס של הופעת מים מתוך סלע.[7]

מצד אחד מערה של שמאי ותלמידיו ומצד אחד של הלל ותלמידיו, ובאמצע המערה אבן שוקעת. אבן גדולה וחלולה כמו כוס, ונכנס בבית־קיבולה כארבעים סאה ויותר וכשבאים שם בני אדם הגונים יראו האבן מלאה מים יפים וירחצו ידיהם ויתפללו ויבקשו מה שירצו. ואין האבן חלולה מתחת כי אין באים המים מן הקרקע אלא נעשה כן אם אדם הגון הוא, ואדם שאינו הגון לא יראה המים. ואם ישאבו מן האבן אלף כדי מים לא תהיה חסרה אלא מלאה.

מסעות בנימין, בנימין מטולדה, מתוך מקומות קדושים ומקומות היסטוריים בארץ-ישראל, מיכאל איש-שלום, עמ' צב

מנהגי ההשתטחויות עוררו התנגדות בחוגים רבניים שונים, בשל חשש לאיסור לא תדרשו על המתים ויש שביארו איסור זה רק על מתים ולא על צדיקים שהרי גם במיתתם קרויים חיים וכן מובא על אליהו הנביא שעל אף שהיה כהן ניכנס למערת המכפלה לקברי האבות הקדושים.[8] בטקסים אלו השתתפו גם ערבים.[6] החל מהמאה הראשונה לאלף השישי נמסר על השתטחויות על קברי צדיקים דווקא בעונת האביב, בעיקר בפסח שני, אך גם במועדים אחרים.[8] במאה השניה לאלף יש עדויות על עלייה לרגל למירון של יהודים שהגיעו מעבר לים.[9] עד המאה השלישית לאלף ממשיכים דיווחים רבים על עלייה לרגל בפסח שני לקברי הלל ושמאי.[10]

רבי שמעון בר יוחאי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – קבר הרשב"י

דיווח באמצע המאה השלישית לאלף השישי מעיד על עלייה לקברי רבי שמעון בר יוחאי ובנו בשלושת הרגלים, הכוללת הופעת מים כגשם, ומאותה התקופה נעלמת, בהדרגה, ההתייחסות לקברי הלל ושמאי. ככל הנראה, המעבר מקברי הלל ושמאי לקבר הרשב"י נעוץ במסורת ספר הזהר, שהובאה על ידי יהודי ספרד שעלו לישראל בתקופה זו. כמו כן, נהוג היה אז לערוך משמרות תפילה על קברו בראש חודש.[11][6] במאה הרביעית לאלף נבנה מבנה על הקבר.[10]

שלושת סוגי הביקורים שהונהגו במירון היו באותה התקופה: ביקור לשם תפילה בעתות משבר, ותפילה להורדת גשם בסוכות; ביקורי מקובלים וחבורותיהם לצורכי התייחדות ועיון בזוהר בשלושת הרגלים כתחליף לעלייה לירושלים, בהשארת האר"י; קביעות של לימוד תורה וקבלה לצורך תפילה ותיקון על הגלות. התייחדות במירון בהקשר קבלי המשיכו, בתאריכים שונים, גם במאות הבאות.[11] המשמעות הרוחנית של העלייה למירון, הייתה חלק בלתי נפרד מהמבואר בספרי הקבלה על חיבור לנפש הצדיק המת ולדביקות ה', באמצעות מקום קבורתו, לצורך התעלות. קבר הרשב"י היה היעד המרכזי, אך נוספו אליו גם ההשתטחות על קברי הלל, שמאי ור' יוחנן הסנדלר.[6]

במאה הרביעית לאלף השישי ניתן דיווח על ישיבה של שלושה ימים של האר"י ואנשי ביתו בל"ג בעומר, וכן של גילוח שערות בנו, כמנהג שכבר היה קיים, כנראה מנהג עממי[12]:

ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו' של השבוע ההו' וזה היה פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.

חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי הפסח, דרוש י"ב, מתוך שמונה שערים בעריכת שמואל ויטאל

עלייה זו נחשבת על ידי רבים למקורה של הילולת בר יוחאי, שהפכה מאותה תקופה לעלייה לרגל המרכזית במירון.[11]

בסוף המאה השביעית לאלף השישי, כבר היה מירון האתר המרכזי לעלייה לרגל, בכל ימות השנה, בעיקר בתקופה שלאחר פסח, ושיאה בל"ג בעומר. על פי דיווח מאותה התקופה, הגרעין של ההתוועדות במירון הוא חסידים, שעורכים במקום וסביבו תקופות ארוכות של התייחדות, ריקודים, טבילות ותפילות. חלקם המשתייך לחסידות ברסלב אף הנהיגו הקבלה בין הרשב"י לבין הרב נחמן מאומן, דרך גלגול נשמות. הדיווח ממשיך ומתאר כיצד ימים לפני ל"ג בעומר עוסקים במירון בתפילה, קריאת תהילים ועיון בזהר.[13]

הילולת רבי שמעון בר יוחאי

חגיגות ל"ג בעומר בחצר המערה בשנות ה-תר"פ, בהשתתפות ערבים ודרוזים
המונים משתטחים על המצבה בל"ג בעומר
מקום הדלקת המדורה של חסידי בויאן. ה'תר"פ
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הילולת רבי שמעון בר יוחאי

מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו, שישראל עולים לשם המוניות של חגיגה בשירים ובכל כלי שיר ובאים מכל המקומות מערי אלוקינו ומארצות אדום וישמעאל ועומדים שם לילה ויום ולומדים... ומתפללים ואומרים מזמורים.

ש"י עגנון

בל"ג בעומר נוהרים מאות אלפים למקום ציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי למרגלות הר מירון, לחוג שם את החג. בכל שנה בשנה בערב ל"ג בעומר ולאורך החג עצמו משמשת חלקת ציונו של קברו של הרשב"י מקום להילולה. הילולה זו נקראת בארמית: "הילולה דרבי שמעון בר יוחאי", ובמשך ארבעה ימים רצופים מגיעים אליה כחצי מיליון איש ואישה. בערב של יומה האחרון של ההילולה מתחילים האירועים המסורתיים של החג ל"ג בעומר. ההדלקה המרכזית במדינת ישראל הפותחת את אירועי הילולתו של הרבי שמעון בר יוחאי היא הדלקת "מדורת האש הנצחית" אותה כאמור מדליק האדמו"ר מבויאן, כנהוג מדי שנה כך לפי מסורת אבותיו ושושלת החסידות, אדמו"רי בויאן הם הראשונים המכריזים על פתיחת ההילולה וטקס הדלקת האש הוא מסורת של כמאתיים שנה ומעלה. כחלק מהאירועים, מתקיים טקס ה"חלאקה", בו נגזזים שיערות ראשיהם של ילדים אשר הגיעו לגיל 3.

ראו גם

רכס הרי מירון מצפת
Magnify-clip.png
רכס הרי מירון מצפת
הנוף מהר מירון לצפון-מזרח
Magnify-clip.png
הנוף מהר מירון לצפון-מזרח

קישורים חיצוניים


שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה

פרמטרים [ שם ויקישיתוף ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הר מירון בוויקישיתוף


הערות שוליים

  1. ^ בישראל כולה הר חרמון הוא הגבוה ביותר
  2. ^ רכס הרי מירון כולל גם את הר הלל (שגובהו 1,071 מטר), הר אדיר (1,008 מטר), הר האר"י (1,045 מטר), הר זבד (1,005 מטר), הר עופאים (1,105 מטר), הר הילה (1,035 מטר), הר חן (990 מטר), הר מצפה הימים (735 מטר), הר שמאי (780 מטר), הר חסד (940 מטר), הר שחל (925 מטר), הר שפנים (945 מטר), הר נריה (1,025 מטר), והר ספסוף (810 מטר).
  3. ^ ישראל רוזנסון, 'זיכרון מירון', 2003, עמ' 9-10
  4. ^ רחל סבוראי, הר מירון או הר עצמון ? לשאלת שמו העברי האמיתי של הר ג'רמק
  5. ^ 5.0 5.1 ריינר, אלחנן. 2012. יהושע הוא רשב"י, חצור היא מירון: לטיפולוגיה של סיפור ייסוד גלילי (עוד פרק בעולמו הדתי של היהודי הגלילי). תרביץ פ ב, 179-218.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 הוס, בועז, תשס"ב, מקום קדוש, זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר, קבלה 7, לוס אנג'לס, 237-256.
  7. ^ סיימונס, חיים, תשנ"ג, עלייה לקברי צדיקים בחודש אייר, סיני קי"ב, קפ"ט.
  8. ^ 8.0 8.1 גורן, זכריה, תשנ"ב, על מקורו של ל"ג בעומר וגלגוליו, מחקרי חג 3, 36-42.
  9. ^ יערי, אברהם. תשכ"ב. תולדות ההילולא במירון. תרביץ ל"א, 72-101.
  10. ^ 10.0 10.1 לוינסקי, יום טוב. תשי"ט. מאי ל"ג בעומר?. בתוך: לוינסקי, יום טוב (עורך), ספר המועדים ו, אגודת עונג שבת, תל אביב, 336-359.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 בניהו, מאיר, 1987, העלייה למירון, בתוך שילר, אלי (עורך), ספר זאב וילנאי, כרך ב, 326-330.
  12. ^ מתוך אתר הויקי של ד"ר אורי אמיתי
  13. ^ ריינר, אלחנן, 2005, למעלה מהמקום למעלה מהזמן, עת-מול 181.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0