השואה
השואה הייתה ניסיון לטיהור אתני של האנושות מבני הגזע היהודי באמצעות רצח עם ורדיפות אתניות, פרי אידאולוגיה ותכנון נאצי, שבוצעו החל מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת 1933, ובמהלך מלחמת העולם השנייה עד כניעת גרמניה הנאצית במאי 1945. פשעים אלו בוצעו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר, עוזריהם, משתפי פעולה ושלטונות בעלי בריתה, כשתכליתם היו בהתחלה פגיעה במעמד היהודים כאזרחים שווי זכויות והפקעת נכסיהם, ובהמשך, בעיצומה של המלחמה - הפתרון הסופי, תעשיית השמדה. מספר הנרצחים היהודים בשואה נאמד בכשישה מיליון. בדברי הימים של העת החדשה מוכרת השואה כגדול הפשעים נגד האנושות.
הנאצים רצחו גם מיליוני לא-יהודים במלחמת העולם השנייה, בהם צוענים, גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, אזרחים פולנים ושבויי מלחמה מברית המועצות, אך המושג "שואה" משמש על פי רוב בהקשר של השמדת היהודים.
אטימולוגיה
ערך מורחב – שואה (מונח)
המילה שואה נזכרת במקורות לתיאור כיליון. בעבר השתמשו גם בביטוי "שנות הפקודה" על מנת לתאר את תקופת השואה.
ברוב העולם משתמשים במונח "הולוקאוסט"; מיוונית: ὁλόκαυστος, קאוטוס - שרוף, הולוס - כולו) או במונח הפתרון הסופי, או במונח ג'נוסייד.
בגרמנית נעשה לעיתים שימוש במונח Massenvernichtung, כלומר השמדה המונית.
מאפייני השואה
אף על פי שרדיפות על רקע אתני אינן נדירות בהיסטוריה האנושית ובייחוד בתולדות היהודים, השואה נחשבת יוצאת-דופן הן בממדיה והיקפה, הן בשיטות ההשמדה התקדימיות והן באידאולוגיה שמאחוריה, שהייתה גזענית-אתנית ולא דתית. מקרים של טבח המוני על רקע לאומני, גזעני או אידאולוגי התרחשו גם קודם לשואה - למשל רצח העם הצ'רקסי באמצע המאה ה-19 או רצח העם הארמני במהלך מלחמת העולם הראשונה, וגם אחריה, בעיקר באפריקה ובאסיה; אך מעולם לא באופן שיטתי ומאורגן, כפי שביצעה גרמניה הנאצית.
על פי התיקוף הרחב, מתחילה תקופת השואה ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, שעמה החלו רדיפות היהודים במדינה זו. בהגדרתה המצומצמת יותר, תקופת השואה החלה בימי מלחמת העולם השנייה בקיץ 1939 לאחר הפלישה לפולין ותחילת הגירוש לגטאות. השואה עברה לשלב חדש עם תחילת הרצח ההמוני לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941, והיא הסתיימה רק עם שחרור מחנות ההשמדה בידי בעלות הברית ב-1945.
לפני המלחמה, מדיניותה של גרמניה הנאצית התמקדה בעיקר באפליה חוקתית ועידוד הגירה של היהודים אל מחוץ למדינה. אוירת המלחמה הביאה להחרפה משמעותית ביחס ליהודים. לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, החלו הנאצים לגרש את היהודים בחלק מהשטחים הכבושים מבתיהם ולרכז אותם בגטאות ובמחנות, ואחר כך, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות, החלו גם במעשי טבח המוניים, לעיתים קרובות במחנות השמדה מיוחדים שהוקמו לשם כך ותוך שימוש במתודות שכללו תאי גזים, שבהם נרצחו הקורבנות באמצעות הרעלה בגז תעשייתי.
השואה התרחשה בכל מקום שאליו הגיע הכיבוש הגרמני, לרבות צפון אפריקה. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי, גם כאלו שהיו יהודים-למחצה, וגם כאלו שהמירו דתם. בתחילה נורו הקורבנות לבורות. מאוחר יותר הוקם מנגנון ניצול והמתה מורכב שכלל את הגטאות, מחנות עבודה, ומחנות השמדה. מלבד קיפוח חיי אדם רבים, תוצאה נלווית של תקופת השואה הייתה חיסול הקהילות היהודיות הרבות שהתקיימו ושגשגו ברחבי מרכז אירופה ומזרחה. השפעתה של השואה על קהילות היהודים באירופה הייתה בלתי הפיכה. ההכחדה המספרית של היהודים, בנוסף על חורבן מרכזי הרוח והתרבות שלהם במרחב שבין מרכז רוסיה לגרמניה והולנד במערב וטריפולי בדרום, קטעה את רצף הזהות היהודית בן מאות השנים ביבשת. לאחר המלחמה עבר מרכז החיים היהודיים מאירופה לישראל ולצפון אמריקה.
הערכת ממדי השואה בתולדות עם ישראל והאנושות, תוכניות למחקרה במסגרת היסטורית אקדמית, והצגתה בתערוכות ובמוזיאונים, החלו עוד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. עם הקמת מדינת ישראל, נקבע יום זיכרון שנתי, "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", בכ"ז בניסן בשל סמיכותו ליום פרוץ מרד גטו ורשה[1]. "יום הקדיש הכללי", שבו נהוגה אמירת קדיש על אלה שיום מותם לא נודע, נקבע ליום עשרה בטבת. במדינות רבות מציינים את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב-27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. "יד ושם" היא הרשות הממלכתית בישראל להנצחת זכר השואה.
הרקע ההיסטורי והרעיוני של השואה
עליית האנטישמיות בגרמניה בעת החדשה
הבנת שורשי האנטישמיות הגרמנית שנויה במחלוקת בין היסטוריונים, בין אלה שרואים בה תופעה ארוכת ימים, לבין המדגישים את אופייה המודרני הייחודי. חלק מההיסטוריונים ובהם יהודה באואר, ראול הילברג ולוסי דווידוביץ' גורסים שהחברה והתרבות הגרמנית היו נגועות באנטישמיות מאז ימי הביניים; לטענתם, קיים קשר אידאולוגי ישיר בין גירוש ורציחות המוניות של יהודים לאורך ההיסטוריה, למשל בתקופת מסעי הצלב, לבין הרדיפות הנאציות ומחנות ההשמדה[2].
לעומתם, היסטוריונים אחרים סבורים שהאנטישמיות הגרמנית היא ביסודה תופעה מודרנית הקשורה לעליית הלאומנות והפשיזם. במאה ה-19 הוכנס לראשונה לשימוש המושג "אנטישמיות"[3], שעניינו שנאת עם ישראל המודרנית והעדכנית, הנבדלת מהגרסאות הקודמות (הדתיות) שלה, מאז העת העתיקה.
בגרמניה קמה התנועה הפולקיסטית שבין הוגיה היו יוסטון סטיוארט צ'מברליין, ופאול דה לגארד. התנועה קידמה גזענות שהתבססה על טיעונים ביולוגיים פסבדו-מדעיים שראו ביהודים גזע שנמצא במאבק עם הגזע הארי על השליטה בעולם. במאבק זה, הם האמינו, רק אחד יכול לצאת כשידו על העליונה. האנטישמיות הפולקיסטית כללה סטריאוטיפים מהאנטישמיות הנוצרית, אולם היא נבדלה ממנה בכך שכאמור התייחסה לפן הגזעי-אתני של היהודים והדגישה אותו על-פני ממד הדת. הרמן אלוורט(אנ'), אחד ממנהיגי הפולקיסטים, כינה את היהודים בנאום שנשא ברייכסטאג ב-1895 "חיות טרף" ו"חיידקי כולרה" וקרא "להשמידם" לטובת המשכיותה של האומה הגרמנית. היינריך קלאס(אנ'), מנהיג האיגוד הכול-גרמני הפולקיסטי, כתב בספרו "אם אני הייתי הקייזר" (בגרמנית: "Wenn ich der Kaiser wär") שפורסם ב-1912, שיש לשלול מיהודי גרמניה את אזרחותם, ולתת להם מעמד של זרים. קלאס גם קרא להדיר את היהודים מכל היבטי החיים בגרמניה ולאסור עליהם להיות בעלי אדמות, לעבוד במשרה ציבורית או לעסוק בבנקאות, בעיתונאות ובכל המקצועות החופשיים. יהודי, לפי קלאס, היה כל אדם שהיה חלק מהדת היהודית ביום כינונה של הקיסרות הגרמנית ב-1871, או כל אדם שיש לו לפחות סבתא או סב יהודי אחד.
בתקופת הקיסרות הגרמנית הפכה האנטישמיות, בצורתה הפולקיסטית, לנפוצה ומקובלת בכל רחבי גרמניה[4]. חלק מהמגזרים המשכילים אימצו אידאולוגיה שבבסיסה תפיסת עולם, ולפיה קיים אי-שוויון מהותי בין גזעים שונים של בני אדם[5]. אף על פי שמפלגות פולקיסטיות נחלו מפלה כבדה בבחירות לרייכסטאג ב-1912, ונמחקו למעשה מהמפה הפוליטית הגרמנית, הרי שהאנטישמיות הפולקיסטית שולבה במצעיהן של כמה מפלגות מהזרם המרכזי[4].
המפלגה הנאצית שהוקמה ב-1920 התבססה רבות על האידאולוגיה הפולקיסטיות, ובין היתר אימצה את רעיונותיה האנטישמיים[6]. מנהיג המפלגה, אדולף היטלר, אשר נתמך על ידי הגנרל לודנדורף שהיה ראש המטה הכללי הגרמני במלחמת העולם הראשונה, הפך את שנאת היהודים ליסוד האידאולוגי שלה[7].
בעקבות התפתחויות טכנולוגיות ומדעיות שחלו בתחילת המאה ה-20 בגרמניה ועלייתה של מדינת הרווחה, התפתחה ציפייה בציבור הרחב לכך שכל הבעיות החברתיות עומדות בפני פתרונן וחברה אוטופית בדרך לקום[8]. במקביל, הפכה השקפת עולם גזענית, הרואה בחלק מבני האדם בעלי ערך אבולוציוני רב יותר מאחרים, נפוצה יותר ויותר. השקפה זו התבססה על תאוריית הדרוויניזם החברתי ופילוספיית האאוגניקה[8]. לאחר מלחמת העולם הראשונה, התחלפה האופטמיות ששררה בציבור לפני המלחמה בהתפכחות כואבת, בעקבות הסכמי השלום, המשפילים מנקודת מבט גרמנית. הדמוקרטיה החדשה שכוננה במדינה לאחר המלחמה הייתה שברירית.
האידאולוגיה הנאצית
- ערך מורחב – האידאולוגיה הנאצית
האידאולוגיה הנאצית הותוותה בעיקר על ידי היטלר, אשר ניסח את עקרונותיו בשבתו בכלא הגרמני, בספרו מיין קמפף. יחס האיבה וההתנגדות ליהודים ניצב במרכז האידאולוגיה הנאצית, והם הוצבו בתחתית ההיררכיה של המין האנושי, כאשר הגזע הארי ניצב בראש. האידאולוגיה הנאצית שמה לה ליעד מרכזי לסלק כל יהודי מעל פני האדמה. מכיוון שחלק מהיהודים היו נתונים בתהליך התבוללות בסביבתם, נתנו האידאולוגים הנאצים את דעתם על מי שמוצאם היה מעורב, יהודי בחלקו וארי בחלקו; ובפועל נקבע בחקיקה הנאצית כי כל אדם שהיו לו שלושה או ארבעה סבים או סבתות יהודים אמור היה להיות מושמד, אלא אם סבם וסבתם המירו את דתם לפני 18 בינואר 1871, מועד הקמתה של גרמניה.
הרדיפה הגזענית ללא פשרות של כל יהודי, הייתה מודרנית במהותה. זאת שכן באירופה של ימי הביניים, במקרים רבים שבהם בוצעו רציחות רחבות היקף כלפי מיעוטים בכלל וכלפי יהודים בפרט, ניתנה לקורבנות אפשרות להינצל על ידי המרת דת או על ידי כניעה והתבוללות בקרב האומה השלטת. אפשרות בחירה זו לא עמדה בפני היהודים שחיו באירופה תחת הכיבוש הנאצי. יתר על כן, במקרים רבים בהיסטוריה שבהם התחולל רצח עם, הושפע ביצועו גם משיקולים פרגמטיים, כגון שליטה על שטח ומשאבים כלכליים. רדיפות היהודים, נישולם ורציחתם אמנם העשירו את המדינה הגרמנית ואזרחיה, אך גם תבעו משאבים רבים לארגון ולוגיסטיקה של שינוע אל מחנות ההשמדה, הקצאת כוחות לדיכוי המרידות של לוחמים בגטאות וביערות וניהול מערך מודיעין לאיתור יהודים ויהודים-למחצה. מאמצים אלו נמשכו גם בשנה האחרונה למלחמה כאשר מצבה של גרמניה התדרדר במהירות. על כן, ההיסטוריון יהודה באואר סובר שרצח העם שהתנהל בשואה התבסס על שיקולים שמקורם בתפיסה הנאצית המדומיינת של היהודים כאויב בעל עצמה. לדעתו:"המניע הבסיסי (לשואה) היה אך ורק אידאולוגי ומקורו בעולם מדומיין, שנוצר במוח הנאצי, בו מזימה של היהדות הבינלאומית להשתלט על העולם עמדה בסתירה לשאיפותיו המקבילים של הגזע הארי. אף רצח עם מעולם לא התבסס כה לחלוטין על מיתוס, הזיות ואידאולוגיה לא פרגמטית שבוצעו לאחר מכן באמצעים רציונליים ופרגמטיים במיוחד".[דרוש מקור] בדומה כתב ההיסטוריון הגרמני אברהרד יקל:"מעולם לפני כן לא קמה מדינה, שבהנחיית העומד בראשה, החליטה והצהירה שקבוצה מסוימת של אנשים, ובהם מבוגריה, נשותיה וילדיה, ירצחו במהירות האפשרית, ולאחר מכן המשיכה וביצעה החלטה זו תוך שהיא משתמשת בכל האמצעים העומדים לרשותה".[דרוש מקור]
האידאולוגיה הנאצית נתנה מקום מרכזי לתורת הגזע ולדרוויניזם החברתי והקצינה אותם, וכפועל יוצא, היא הדגישה את הצורך ב"טוהר הדם" של הגזעים השונים ובפרט של ה"אריים", ובכך הביאה את שנאת הזרים לקיצוניות שלא נראתה קודם. תורת הגזע נתנה הסבר אידאולוגי למעשי הרצח השיטתיים שהתבצעו בכל השטחים שנכבשו על ידי הנאצים כלפי יהודים. רובם בוצעו במרכז אירופה ובמזרחה, שם חיו למעלה מ-7 מיליון יהודים ב-1939. המושג "מרחב מחיה" התבסס על תורת הגזע שאליה נוספו טעמים פרקטיים. היטלר סבר שהעמים הסלביים (פולנים, אוקראינים וכו') הם נחותים ביחס לגזע הארי, ויוכנעו, ישועבדו או יושמדו, במוקדם או במאוחר, על ידי "החרב הגרמנית" ו"האומה הגרמנית" לצרכיה השונים; תפיסת עולם זו כללה את התוכנית לסיפוח שטחיהן של פולין וברית המועצות, שיהפכו לרזרבות הקרקעיות של האומה הגרמנית.
שלבי השואה
שלב ראשון, בשנים 1933–1939: רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית
- ערך מורחב – יהודי גרמניה הנאצית
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה גם אם מחוץ לחוק[10]. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג, הם חוקקו את "חוק ההסמכה" שהעניק לממשלה למעשה סמכויות דיקטטוריות. המשטר הנאצי עשה לביטול החירויות של האזרחים ברוח הדמוקרטיה, שהיו נהוגות בתקופת רפובליקת ויימאר; המפלגות (מלבד הנאצית) והאיגודים המקצועיים פורקו, הכנסייה הפכה לכלי שרת של השלטונות והמדינה אורגנה מחדש בתהליך שנקרא "האחדה". כפי שהבטיחו לבוחרים במצעם, פתחו הנאצים מיד לאחר עלייתם לשלטון בתעמולה נמרצת ובפעולות אלימות כנגד יהודים ברחבי המדינה, בחרם כלכלי כנגד סחורות של יהודים, בהרחקת יהודים מהשירות הציבורי, מהנהלות בנקים ומהסגל האקדמי; חלק מהפעולות הללו הופעלו גם על בני זוג של יהודים.
כך למשל, ב-9 במרץ 1933, התחוללו פרעות ביהודי ברלין. ב-11 במרץ 1933, התפרצו אנשי האס אה (פלוגות הסער של המפלגה הנאצית) לבניין בית המשפט בברסלאו (פולין) וסילקו ממנו את כל היהודים: שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פרעות ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה, ולאחר מכן חרם אחד באפריל 1933 ובמאי אורגנה שריפת ספרים כאשר המונים משולהבים התכנסו בכיכרות הערים והשליכו לאש ממיטב הספרות, שכתבו יהודים או שרוח יהודית או לא-גרמנית נשבה בהם לדעת הנאצים. בין השאר נשרפו ספרים של הסופרים שטפן צווייג, תומאס מאן והרמן הסה. היהודים פוטרו מעבודותיהם, סולקו מאיגודים ומועדונים ולמעשה נודו מרשות הרבים הגרמנית העדכנית, ובמקביל סבלו מאלימות מילולית וגופנית מאזרחים ואנשי כוחות הביטחון הנאצים.
שיאה של החקיקה הנאצית היו חוקי נירנברג, ששללו למעשה מהיהודים את אזרחותם (וביטלו את התהליך האמנציפטורי שהחל בשלהי המאה ה-19), והגדירו את היהודים כגזע שונה ומזיק, שיש להוקיעו מהחברה הכללית. חוקי נירנרברג קבעו דרגות שונות של בני גזע מעורב, "מִישְׁלִינְג", שלהם הותרו זכויות אזרח מסוימות שנשללו מהיהודים. הם כללו את "חוק אזרחי הרייך", שתמציתם: רק בני אדם ממוצא גרמני הם אזרחי הרייך ורק להם זכויות פוליטיות מלאות; ואת "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני"[11], שעל פיו אסורים נישואים או אפילו יחסי-אישות בין גרמנים ליהודים. הסעיפים לחוק זה כללו הגדרת "מיהו יהודי" על פי הנאצים: מי שלפחות שלושה מהורי הוריו היו יהודים, או מי שרק שניים מהורי הוריו היו יהודים, והוא עצמו בן דת-משה או נשוי ליהודי. באותה עת, נדרשו רבים שנחשדו כיהודים-למחצה להוכיח ולתעד את מוצאם. החוקים לא הפלו חיילים בצבא הגרמני, שחלקם היו חברים ב"ברית הארצית של חיילי החזית היהודים".
בשנת 1936, חלה החמרה נוספת במצב יהודי גרמניה, כאשר נכפתה עליהם העברת רכוש (החל משנת 1933) לידי הגרמנים. במסגרת התהליך, שנקרא "אריזציה", השתלטו גרמנים, חלקם אנשי המפלגה הנאצית, על רכוש יהודי: חנויות, מפעלים ונכסי מקרקעין, והעבירו אותם לרשותם. באותה שנה נרשמו הישגים חשובים במדיניות החוץ של גרמניה, כאשר חתמה על הסכם עם יפן, כנגד הקומוניזם, שאליו הצטרפה איטליה הפאשיסטית לאחר שנה. האבטלה חוסלה למראית עין והכלכלה הגרמנית התחזקה לכאורה, בין השאר בשל הפניית העובדים אל מאמצים להכין את גרמניה למלחמה.
במרץ 1938 סיפחה גרמניה הנאצית את אוסטריה. מיד לאחר הסיפוח החלו הנאצים לרדוף גם את יהודי אוסטריה, שמנו כ-185 אלף נפש. באוגוסט 1938 חוקק "חוק שינוי השמות": כל גבר יהודי חויב להוסיף לשמו 'ישראל', וכל אשה 'שרה'. באותו החודש הוקמה גם הלשכה המרכזית להגירת יהודים בווינה שבראשה עמד אדולף אייכמן, שהפעילה אמצעים ברוטליים במטרה לעודד יהודים לעזוב את אוסטריה, שהפכה להיות חלק מגרמניה הנאצית.
יהדות גרמניה, שעד לעליית הנאצים לשלטון הייתה מפולגת לזרמים - אורתודוקסים, ליברלים, מתבוללים וציונים, נערכה מחדש למול התמורה. הוקם ארגון גג משותף: הנציגות הארצית של יהודי גרמניה, שבראשה עמד הרב ליאו בק. הארגון ניסה לתת פתרונות לבעיות שהלכו והחמירו. כך למשל, בשנים הראשונות המשיכו התלמידים היהודים לבקר בבתי הספר הכלליים, וסבלו שם מרדיפות ובעקבותיהן מבעיות נפשיות, ובהדרגה עברו לבתי ספר יהודיים. הארגון דאג גם לחינוך והשכלת מבוגרים. באישור השלטונות, הקימה קבוצת אמנים יהודים בברלין ב-1933 את "איגוד התרבות היהודי", ולאחריו הוקמו תזמורת סימפונית, בית אופרה ותיאטרון יהודיים וכך גם בערים אחרות; וכמו כן, מרטין בובר ייסד את "הרשות להנחלת השכלה יהודית למבוגרים" ב-1934.
לנוכח הנסיבות, וגם בשל עידוד הגירה של יהודים על ידי השלטונות הנאציים, החליטו רבים מיהודי גרמניה לעזוב אותה. במהלך השנים 1933–1939 נמלטו מגרמניה 282,000 יהודים - למעלה ממחצית מיהודי גרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון, וכ-117,000 יהודים נמלטו מאוסטריה שסופחה לגרמניה (כשני שלישים ממספר יהודיה). מרבית היהודים הפליטים עברו לארצות הברית, לדרום אמריקה, לארץ ישראל, ולבריטניה[12]. אפשרויות ההגירה מתחומי הרייך השלישי הצטצמו לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1939, ובשלהי 1941 נסגרו כמעט לחלוטין. התנועה הציונית, שעד לעליית הנאצים לשלטון הייתה קטנה וחלשה יחסית, קלטה לאחר 1933 חברים חדשים רבים, לרוב צעירים, ועיתונה "יידישע רונדשאו" הגדיל את תפוצתו. אנשי התנועה הציונית הציעו פתרונות הגירה אחדים לארץ ישראל, בין השאר באמצעות ארגון עליית הנוער, ואף העברת חלק מהרכוש באמצעות הסכם העברה.
ב-28 באוקטובר 1938 החל מאסר של תושבים יהודים בעלי אזרחות פולנית, ותוך ימים מעטים הועברו כ-17 אלף יהודים לגבול גרמניה-פולין, לאחר שהורשו לקחת עמם כ-10 מארק בלבד. שלטונות פולין סירבו לקבלם, והם רוכזו בתנאים קשים בעיירות גבול, כמו למשל זבונשין. השלטונות הנאצים הבינו שמטרתם, פינוי הרייך מיהודים, לא תושג באמצעים חוקיים בלבד. הם אירגנו את "ליל הבדולח" (die Kristalnacht)
9–10 בנובמבר 1938, אשר כונה כך בשל הזגוגיות הרבות שנופצו באותו לילה - בכל רחבי גרמניה נופצו חלונות של בתים ועסקים יהודיים, מאתיים חמישים בתי כנסת נשרפו, יהודים הוכו, נשדדו, ועשרות נרצחו, וכ-30 אלף יהודים נשלחו למחנות ריכוז. אנשי הגסטפו פרצו והרסו את רוב משרדי המוסדות היהודיים, ובעקבות זאת התשתית הקהילתית היהודית נפגעה אנושות.
מחנות ריכוז
- ערך מורחב – מחנה ריכוז
הקמת מחנות ריכוז במדינה הנאצית החלה מיד לאחר עליית הנאצים לשלטון. בשנת 1934 הוקם מחנה הריכוז הראשון בדכאו שייעודו הראשוני היה לכלוא פעילים פוליטיים גרמנים קומוניסטים, סוציאליסטים וליברלים שנחשבו מתנגדי המשטר.
במקרים אחדים הוקמו מחנות ריכוז על ידי משתפי פעולה מבין התושבים המקומיים; כך למשל, קרואטים ובוסנים שפעלו במסגרת תנועת האוסטאשה אף הקימו מחנות ריכוז לבדם והפעילו אותם בעצמם. באמצע אוגוסט 1941 הקימו את מחנה העבודה קראפייה, ובנובמבר הקימו את ציגלאנה (יאסנובאץ), שהיה מחנה השמדה שלא נשלט על ידי הנאצים.
שלב שני, בשנים 1939–1941: תחילת מלחמת העולם השנייה
- ערך מורחב – היהודים בפולין הכבושה
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ותוך כחודש חולקה פולין בין גרמניה לברית המועצות בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. במהלך הכיבוש הופצצה העיר ורשה מן האוויר ובתים רבים הפכו להריסות והרחובות התמלאו בפליטים. האוכלוסייה היהודית, כחלק מהאוכלוסייה הכללית, הופתעה מהפלישה המהירה, ובשל התנהגותו המתונה של הצבא הגרמני בכיבוש מזרח אירופה במלחמת העולם הראשונה, לא הבינה את המצפה לה. פולין חולקה לשלושה חלקים: המזרחי סופח לברית המועצות, המערבי סופח לגרמניה, ובאמצעי הוחל ממשל צבאי שנקרא "הממשל הכללי של פולין" (ובגרמנית: גנרלגוברנמן). חלוקתה של פולין פיצלה את האוכלוסייה היהודית; מתוך כ-3.3 מיליון היהודים שישבו בפולין ערב המלחמה, נמצאו כ-2 מיליון יהודים בתחום השליטה של גרמניה, ואילו השאר נמצאו בשטח שסופח לברית המועצות או נמלטו אליו[13]. רוב הנמלטים לשטח הרוסי היו צעירים, וכן חלק ניכר מהמנהיגות היהודית ובכללם פעילי תנועות הנוער הציוניות ואחרות, שחששו ממעצרם המיידי בידי הצבא הגרמני. אולם, לאחר זמן קצר חזרו רבים מהם לפולין שתחת הכיבוש הגרמני. יהודי פולין שברחו אל ברית המועצות מצאו את עצמם במדינה בעלת משטר טוטליטרי וקומוניסטי, וחלקם הוגלו למחנות ברחבי המדינה. עם זאת, היחס אליהם וסבלם בשנות המלחמה היו בדומה לכלל האוכלוסייה הרוסית.
המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בפולין, שהיוו כ-10 אחוזים מכלל אוכלוסיית מדינה זו, הייתה חמורה יותר מהמדיניות שנקטו בשטחי הכיבוש שלהם במערב אירופה, וזאת לאור עקרון "מרחב המחיה" של גרמניה לכיוון מזרח. כך, עם כניסתם לפולין, פתחו כוחות האיינזצגרופן, שנלוו את יחידות הצבא הגרמני, הוורמאכט, במעשי התעללות והרג חסרי הבחנה בקרב היהודים וגם בקרב המנהיגות הפולנית, כנבחרי ציבור ואנשי כמורה; ורצחו אלפי בני אדם בשבועות הראשונים לפלישתם לפולין. באותה עת, השלטונות הנאצים איפשרו לג'וינט, ארגון פילנטרופי יהודי, להגיש עזרה בסיסית ליהודי פולין.
ב-9 באפריל 1940 פלשו הגרמנים לדנמרק ולנורווגיה. כחודש לאחר מכן פלשו גם להולנד, לבלגיה וללוקסמבורג ובתחילת יוני לצרפת. באפריל 1941 כבשו הגרמנים גם את יוגוסלביה ואת יוון. בעקבות הכיבוש עברו גם יהודי מדינות אלה לשליטת הגרמנים. המדיניות האנטי-יהודית במדינות אלה ובמדינות-גרורות אחרות של גרמניה, בהשפעת לחצי גרמניה, השפיעה על חיי היהודים במידה ניכרת.
מדיניות נאצית באזורי הכיבוש במזרח אירופה
ב-21 בספטמבר 1939 שלח ראש משטרת הביטחון ריינהרד היידריך את איגרת הבזק שהורתה לאיינזצגרופן על האופן שבו יש לנהוג ביהודים לקראת מה שכינה "המטרה הסופית". ההוראות כללו ארבע הנחיות עיקריות: (1) לרכז את היהודים במהירות בערים גדולות אחדות בקרבת צמתי מסילות רכבת, ולרוקן (בשפה הנאצית: "לטהר") כך את השטחים מנוכחות יהודית; (2) להקים "מועצות זקנים" (יודנראטים) שתתפקדנה כאחראיות על ריכוזי היהודים; (3) העברה של מפעלי ייצור או קווי סחר שבבעלות יהודית לידיים גרמניות, אבל תוך התחשבות בצרכי הכיבוש והצבא; (4) חובה על שמירת החתירה ל"מטרה הסופית" בסוד, וזאת לעומת הצעדים המעשיים שכללו ההנחיות[14]. שבועות אחדים לאחר כיבוש פולין התארגן הממשל האזרחי הגרמני, ובראשו הועמד האנס פרנק. הוא פרסם סדרה של צווים ותקנות, בהשראת "איגרת הבזק", שמשמעותם והשלכותיהם היו:
- ריכוז היהודים ובידודם (גם אם לא הרמטי) מהאוכלוסייה המקומית הכללית.
- הרס התשתית הכלכלית היהודית, וענישה חמורה במקרים של מסתור או הברחה.
- שלילה מוחלטת של כל זכויות האזרח ליהודים.
- הרס חיי התרבות, ובכלל זאת סגירת מוסדות החינוך היהודים.
- סימון יהודים בסימני-היכר מיוחדים, כמו הטלאי הצהוב, מעצרים, חטיפות וטקסי השפלה ציבורית.
- שימוש נרחב ביהודים כעובדי כפייה בשלל עבודות (בעיקר עבודות כפיים).
- השלטת רדיפה והתעללות ללא אסור ומותר ברורים, שגבולותיהם עמומים.
מחנות עבודה בכפייה
- ערך מורחב – מחנה עבודה
למרות התוכניות לרוקן את הרייך השלישי מיהודים וקבוצות אחרות, עלה הרעיון לנצל את כוח העבודה של העמים הכבושים או הנידונים למוות לפי תורת הגזע, או של אלו שנתפסו כ"אויבי המשטר" הנאצי עד לשחיקתם הגופנית הגמורה. שכן, מחנות העבודה הופעלו גם על פי רעיון של השמדה באמצעות עבודה (בגרמנית: Vernichtung durch Arbeit). העובדים רוכזו במחנות מגודרים או שונעו מהם (למשל מגטו ורשה), והועסקו במילוי שלל צרכים או תוכניות של השלטונות הנאציים, ובמיוחד כחלק מן המאמץ המלחמתי[15], וכן, מתוך כוונה להרבות משאבים ונכסים של האומה הגרמנית. מחנות עבודה בכפייה הוקמו בפולין עם כניסת הצבא הגרמני לשטחי הכיבוש. העובדים נוצלו למאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית: הם הועסקו בהקמת ביצורים ליד הגבול עם ברית המועצות, בסלילת כבישים, בבניית גשרים ובסדנאות ומפעלי תעשייה. העבודות נעשו ללא כל תמורה כספית, ולוו בהשפלות ובפגיעות גופניות. תנאי המחיה, העבודה, המגורים והתזונה במחנות העבודה היו גרועים ביותר, והאסירים לא זכו אלא לאספקת צורכיהם הבסיסיים המינימליים ביותר. כך נשחקו במהירות כוחותיהם של העובדים, והם סבלו מתחלואה ומשיעורי תמותה גבוהים.
בשנת 1940 ניצול כוח העבודה של היהודים עלה שלב. עשרות אלפים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו למחנות העבודה, שהיו מפוזרים בכל רחבי הגנרלגוברנמן[16].
הקמת הגטאות וניהולם
הגטאות שהוקמו על ידי הגרמנים בפולין, ובהמשך גם בשטחי ברית המועצות ובארצות הבלטיות, נועדו לבודד את היהודים מן האוכלוסייה הלא-יהודית. בהדרגה רוכזו היהודים בגטאות, שרובם הוקמו ברבעים יהודיים ובסביבתם בערים. אף כי טרם גובשה תוכנית הפעולה להשמדה המונית, בגטאות שררו רעב, קור, מחלות ותנאי מחיה תת-אנושיים. בנוסף לכך עבודות הכפייה והטרור במחנות העבודה הפילו חללים רבים. הגטאות הוקמו בהדרגה למן החודשים האחרונים של 1939, ורובם בשנים 1940–1941. ראשוני הכלואים בגטאות היו יהודי פולין, שאיכלסו גטאות שקמו בשנים 1939–1941. שני הגטאות הגדולים ביותר הוקמו בערים ורשה (בשיאו, במרץ 1941 התגוררו בגטו זה 445,000 בני אדם) ולודז' (בעת סגירתו למעבר חופשי ב-1 במאי 1940, התגוררו בו 164,000 בני אדם). אחר כך הוקמו גטאות בשטחי כיבוש נוספים של הנאצים.
זמן קצר לאחר שהוקמו וגודרו, נסגרו הגטאות למעבר חופשי. סביב גטו ורשה הוקמה חומת לבנים בגובה שלושה מטרים ועליה גדר תיל ושברי זכוכית, כדי למנוע הסתננות או בריחה. רוב היהודים לא יכלו ולא הורשו לצאת מתחומי הגטו, עד לגירושם בטרנספורטים למחנות ההשמדה. אלפים אחדים יצאו מדי יום לעבודות כפייה. ואף כי היוצאים ללא רישיון שנתפסו זכו לעונשים חמורים שהגיעו עד הוצאה להורג, רבים (בהם גם היוצאים לעבודות כפייה) עסקו בפעילות הברחת מוצרים ענפה אל הגטו, תוך שהם נעזרים באוכלוסייה הפולנית. יוצא דופן היה הגטו שהוקם בטרזינשטאט, בו רוכזו מגזרים נבחרים מיהודי גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הולנד ובלגיה, כדי להטעות את דעת הקהל במערב ולהציג "יישוב יהודי לדוגמה". אולם גם מטרזינשטאט נשלחו יהודים (חלקם מרצונם, ומבלי לדעת על המתרחש, כדי להתאחד עם קרובי המשפחה שכבר נשלחו) לאושוויץ. בשנת 1942 חוסלו רוב הגטאות, ושרידי הנשארים הועברו לגטאות מרכזיים, שם נרצחו גם הם.
בתקופה הראשונה לקיומם, היו בגטאות בעלי אמצעים שהמשיכו לנהל בגטו חיי פאר. בעשרות מהגטאות קמה תנועת התנגדות חמושה לשלטונות הנאציים, בסיועה של החברה המקומית הכללית; מרד גטו ורשה נחשב כהתקוממות הגדולה והידועה ביותר. אחוזי התמותה בגטאות היו גבוהים. בני אדם מתו מרעב, ממגפות, מאלימות כלפיהם ומהתאבדות. בגטו ורשה לבדו נספו למעלה מ-43,000 נפשות, עשרה אחוזים מן האוכלוסייה שחייתה בוורשה[17].
דיונים על הכחדת היהדות ברייך השלישי
- ערכים מורחבים – תוכנית מדגסקר, תוכנית לובלין
בשנה הראשונה לכיבוש נערכו דיונים על הטיפול באוכלוסייה היהודית הגדולה בשטחים הכבושים בידי גרמניה הנאצית, שנותרה כמעט ללא יכולת להגר בשל תנאי המלחמה. באוקטובר 1939, פעל אייכמן להעביר אל הכפר ניסקו וסביבתו כ-20,000 יהודים מאוסטריה, הפרוטקטורט של בוהמיה, מורביה ומערב פולין, והופסקה לאחר כשנה[18]. אחר כך הוצע להעביר את היהודים לאי מדגסקר, ונזנח[19].
שלב שלישי, בשנים 1941–1943: השמדה המונית
- ערך מורחב – הפתרון הסופי
השמדה באמצעות ירי וגז
ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת פתע על ברית-המועצות. הייתה זו נקודת תפנית משמעותית במלחמת העולם השנייה, אם כי מבחינה אידאולוגית היא היוותה המשך למלחמת החורמה נגד האויב הקומוניסטי במזרח. בשלב זה חלה החרפה במדיניות הנאצים כלפי היהודים. במסגרת ההכנות לפלישה לברית המועצות, קבעו הנאצים סדרים לרצח המונים, והגיעו להחלטה ביצועית בנושא היהודים ואוכלוסיות לא-רצויות אחרות. התוכנית שהגיעה לגיבוש סופי כללה הכנות להשמדה ישירה והמונית שלהם. פעולותיו האלימות של הנאציזם, שעד עתה באו לידי ביטוי בהשפלה, הרעבה, ניצול כוח-עבודה וגזל רכוש של היהודים, הגיעו עתה לשיא חדש: הכחדה המונית בכל אתר ואתר.
לפני הפלישה לברית המועצות הושג הסכם בין מפקדת הצבא הגרמני לבין ראשי האס אס ובו הוטלה משימה על ארבע היחידות הניידות, או בכינוין - איינזצגרופן (בגרמנית: עוצבות המבצע): לנוע אחרי הצבא הכובש ולרצוח יהודים וקומוניסטים בשטח הכבוש. תוכנית ההדרכה של המרצחים כללה סרטי תעמולה, שבהם הוצגו היהודים כמסוכנים לציבור "המהוגן", וכמפיצי מחלות. סרטים אלה, שבוימו בקפידה, נועדו להרגיל את הצופים למחשבה, כי השמדת היהודים היא מעשה חיובי. היטלר שינן לחסידיו שוב ושוב - "חובתנו לעורר בעמנו שאט נפש אינסטינקטיבי מן היהודים".[דרוש מקור: לציטטה]
לאחר פלישת הצבא הגרמני (הוורמאכט) לברית המועצות, חדרו כוחות האיינזצגרופן לעומק רוסיה, ובעזרת הצבא, רצחו למעלה משני מיליוני בני אדם באוקראינה, בליטא, בלטביה, בבלארוס ובשטחים אחרים בתחומי ברית המועצות. רוב הנרצחים היו יהודים, והאחרים צוענים וקומוניסטים. במבצעים אלו נעזרו הגרמנים במשתפי פעולה מקרב התושבים המקומיים, בהם אוקראינים, ליטאים ולטבים. בתקופה זו נמצא כי רצח המונים אל תוך בורות ירי ענקיים, לאחר שהוצאו התושבים מבתיהם ומאזור המגורים שלהם, כפרי או עירוני, היה יקר, לא נוח למבצעיו בדרך-כלל, ובעיקר מסורבל ולא יעיל; ההנהגה הנאצית רצתה בפתרון "הבעיה היהודית" ובהשלטת גרמניה באזורי הכיבוש החדשים במהירות, בהחלטתיות ובסטריליות.
לאחר מחקר ממושך, החליטו אנשי האס אס על פתרון המתה באמצעות גז, ושריפת הגופות או הטמנתן. תחילה נעשו ניסויים, שחלקם יוזמות מקומיות ומארגניהן ציפו לעידוד מהממונים. איש האס אס ולטר ראוף המציא שיטת המתה באמצעות משאיות גז. השיטה פעלה באופן זה: הקורבנות נאספו מן הכפרים והוכנסו למשאית, שאל תא המטען שלה הוחדר צינור המפלט שלה (האגזוז). תוך כדי נסיעה היו הנוסעים נחנקים ולמבצעים נותר להוציא את הגוויות ולהשליך לקברים. השמדה באופן זה בוצעה זמן-מה בכפרים. במחנה הריכוז מאטהאוזן נרצחו בגז יהודים מהולנד ביולי 1942[20]. אולם, מחנה ההשמדה המאורגן הראשון הוקם בחלמנו. תחילה נלקחו הנרצחים במשאיות שיכלו להכיל כ-70 בני אדם בממוצע. לאחר שנסגרה הדלת מאחורי אחרון הנוסעים בתא המטען, והמשאית הותנעה ויצאה לדרכה, חדר גז המנוע לתא המטען, ותוך פחות מחצי שעה היו כל הנוסעים מתים. גם שיטה זו עוררה ביקורת על חוסר יעילותה; המומחים חיפשו שיטה לרצח המונים זול ומהיר. כך, פותחה שיטת המרכזים הקבועים להשמדה בגז, שלאחריה הגופות יישרפו בו-במקום.
למעשה, עוד בטרם ההחלטה על מעבר למדיניות השמדת היהודים ההמונית, צברו הנאצים ניסיון במעשי רצח המוני בתוכנית T4 שבה רצחו עד שנת 1941 כ-80,000 גרמנים פגועי-נפש ולוקים בפיגור שכלי, בין השאר באמצעות שימוש בגז רעיל. הממונים על ביצוע הרצח היו האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הנאצים ביקשו להעתיק את הניסיון והידע שנצבר בדפוסי רצח המוניים אלה, למעשי רצח נוספים כלפי יהודים, צוענים וקבוצות נוספות.
לא נמצאו תעודות המאשרות בוודאות כי ניתנה הוראה להשמדת היהודים, אך יש אישור לכך במכתבו של הרמן גרינג, אחד מסגניו של היטלר, לריינהרד היידריך, ראש המבצעים של האס אס, ובו נאמר כי יש להגיע לפתרון כולל לבעיית היהודים. ב-20 בינואר 1942 התקיימה ועידת ואנזה. בוועידה זו לא הוחלט על ביצוע "הפתרון הסופי של שאלת היהודים", שכן זה החל כחצי שנה קודם לכן; מטרות הוועידה היו הצגתו של "הפתרון הסופי" כתוכנית שגובשה על ידי היטלר, תיאום התוכנית בין משרדי הממשלה השונים והעמדת האס אס כאחראי לביצועה וכפוסק האחרון בכל בעיה שמתעוררת.
מחנות ההשמדה
- ערך מורחב – מחנה השמדה
לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות התבצע רצח העם בעיקר באמצעות המתה ביריות, אך בשלב מסוים החליטו הנאצים להקים מחנות מיוחדים שיועדו לרצח המוני של בני אדם. במחנות השמדה אלו נרצחו יהודים, צוענים ואחרים באופן שיטתי ומאורגן. הכשרתם של מחנות לההשמדה המונית שיטתית של אנשים היא מאפיין ייחודי של השואה שאין לו אח ורע בהיסטוריה. מעולם קודם לכן לא קמו מקומות שמטרתם היחידה היא להביא למותם ההמוני של בני אדם. מחנות ההשמדה תוכננו בקפידה על ידי אדריכלים גרמנים[21] והוקמו בפאתי עיירות בפולין ובשכנותיה, כשהבולטים היו אושוויץ, בלז'ץ, חלמנו, יאסנובאץ, מיידנק, מאלי טרוסטינץ, סוביבור וטרבלינקה.
הרעיון שהועלה היה ראשון מסוגו בהיסטוריה האנושית: הקמת מחנות שצוידו במיטב הטכנולוגיה המודרנית, ושכל מטרתם היא רצח של המוני בני אדם במהירות וביעילות. מחנות השמדה שימשו להרג שיטתי של יהודים, כמו גם של צוענים ואחרים; ובכך נבדלו ממחנות ריכוז, שבהם אמנם נרצחו חלק מהאסירים או מתו עקב התנאים הקשים, אך הם שימשו בעיקר כמחנות מעצר[22]. מסילות הרכבת הובילו מן הכפרים והעיירות, במזרח היבשת בעיקר, היישר אל המחנה. המובלים התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם - וכך לא ידעו שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות.
במסגרת מבצע ריינהרד, הוקמו בזה אחר זה שלושת מחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו כזונדרקומנדו. במחנה טרבלינקה, למשל, שהוקם בטבורו של היער ונותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף בני אדם, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. יוצא דופן הוא מחנה הריכוז בלובלין הידוע כמיידנק ששימש גם כמחנה השמדה. גם קולמהוף (חלמנו), ומחנה יאסנובאץ, שתופעל בידי משתפי-פעולה פשיסטים קרואטיים, שימשו כמחנות השמדה. בהמשך שימשו מחנות אחרים כ"מחנות השמדה בזעיר-אנפין", הללו כללו את מאלי-טרוסטנץ, סיימישטה, ינובסקה ואחרים. לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר - מחנה אושוויץ. בסוף שנת 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרלגוברנמן (השטח הפולני המסופח לגרמניה, בתרגום לעברית - המינהל הכללי; מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה) הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי שבו יושמדו יתר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש מחנה עבודה, ובכניסה אליו הוצבה כתובת תעמולה והטעיה - "העבודה משחררת". ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), הממוקם בסמוך, שימש מחנה השמדה. אסירים באושוויץ נשלחו תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו.
המתחם בבירקנאו יכול היה לאכלס כ-100 אלף אסירים בו-בזמן, וכלל חמישה מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר סבבים של השמדה. כל סבב כזה יכול להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז שבו נעשה שימוש בתאי ההמתה היה ציקלון בה, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הנוכחים באולם סגור שאליו הוזרם. לאחר מכן, היו עובדי המתקן, הזונדרקומנדו, אוספים ושורפים את הגופות.
אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר, הפך לסמל "הפתרון הסופי" וסמל לרוע האנושי. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, רובם יהודים. בנוסף להם בוצע במחנה רצח צוענים, שבויי מלחמה מברית המועצות, ואסירים פוליטיים מפולין וממקומות נוספים.
שלב רביעי, בשנים 1943–1945: נסיגה וניסיון לטישטוש ההשמדה
- ערך מורחב – מבצע 1005
התערערותו של "הרייך השלישי" החלה בראשית 1943 ונמשכה עד להתמוטטותו המוחלטת ולכניעתו ב-7 במאי 1945. אולם גם בשנים אלו ולמרות המאמץ המלחמתי, נמשכה הכחדת קהילות יהודיות בשטחי הכיבוש ובגטאות.
ב-15 במאי 1944 החלה השמדת יהודי הונגריה, ותוך שבועות מעטים גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט. ב-1944 פלשו הכוחות הגרמנים לשטחי הכיבוש של איטליה הפאשיסטית לשעבר וביצעו בהם את מדיניות הפתרון הסופי.
עם התקדמות הצבא הסובייטי ממזרח למערב, הזדרזו הנאצים לחסל את מחנות ההשמדה, מחנות הריכוז והגטאות. הם התאמצו לטשטש את עקבות מעשי ההתעללות וההשמדה, ובין השאר, הקימו יחידה מיוחדת לשריפת הגוויות בקברי ההמונים. כאשר נסוגו מערבה מפני צבא ברית המועצות, הם הובילו עשרות אלפי יהודים בצעדות מוות לגרמניה, (ממחנה אושוויץ לבדו הוצאו כ-50 אלף יהודים). היהודים צעדו בטורים ארוכים, ואנשי גסטפו צעדו בצדדים. בצעדות אלו נחרץ גורלם של אלפי יהודים תשושים וחולים. רבים כשלו ונפלו בדרך, ונורו על ידי החיילים הגרמנים. 200,000 יהודים הועברו בדרך זו למחנות ריכוז בתוך גרמניה.
וכך, בחודשי המלחמה האחרונים נספו 100,000-80,000 בני אדם על אדמת גרמניה, 40,000 מהם רק בברגן-בלזן. ב-25 בנובמבר 1944 הורה היטלר לפנות את מתקני הרצח באושוויץ, ואת כל המחנות סמוך לחזית. בתקווה שיוכל להגיע להסדר עם בעלות הברית, הורה על הפסקת השמדת היהודים. העובדה שפקודיו התעלמו מהוראה זו מהווה לדעת חוקרים אחדים את אחת הראיות כנגד הטענה שמנגנון השמדת היהודים פעל על פי "רשע בנאלי" וציות עיוור לפקודות.
כוחות בעלות הברית המשיכו בהתקדמותם לתוך שטחי הכיבוש הנאציים, ושחררו את היושבים במחנות הריכוז וההשמדה. רבים מהם מתו לאחר השחרור, מחוסר יכולת להסתגל למזון שחילקו חיילי בעלות הברית.
בשעות האחרונות שלו ושל "הרייך השלישי", נתן היטלר ב"צוואתו הפוליטית" ביטוי לשנאתו התהומית לעם היהודי, וקרא להמשך המלחמה נגד "היהדות הבינלאומית" ועוזריה. המלחמה באירופה הסתיימה במאי 1945.
| כרונולוגיה של השואה | |
|---|---|
|
מאפיינים של תעשיית המוות
שיתוף פעולה בין זרועות המדינה
יש הרואים בשואה ביטוי קיצוני לכוח השליטה של מדינה מודרנית, על זרועותיה ומנגנוניה, ואת השפעתה הניכרת על חייהם של בני אדם הנתונים למרותה. זרועות השלטון בגרמניה הנאצית תרמו כל אחד את תרומתו למנגנון הגירוש וההשמדה המסועף.
איש האקדמיה מיכאל ברנבאום אמר כי גרמניה של תקופת השואה הפכה ל"מדינה רצחנית" ותיאר אותה כך: "כל אחת מזרועות השלטון בבירוקרטיה המתוחכמת של המדינה היה מעורב בתהליך הרצח. כנסיות הרובע ומשרד הפנים סיפקו תעודות לידה המעידות מי הוא יהודי; משרד הדואר העביר את פקודות הגירוש ושלילת האזרחות; משרד האוצר החרים רכוש יהודי; חברות גרמניות פיטרו עובדים יהודים ונישלו יהודים מאחזקה במניות חברות כלכליות. האוניברסיטאות פיטרו אנשי סגל הוראה ומנהל יהודים, סירבו לקבל יהודים ללימודים, ומנעו מאלה שכבר למדו לקבל את תוארם; משרדי התחבורה השונים אירגנו את הרכבות למחנות ריכוז ליהודים שגורשו; חברות תרופות גרמניות בדקו תרופות ניסיוניות על אסירים יהודים במחנות; חברות התחרו והגישו הצעות למכרז לבניית המשרפות; ורשימה מפורטת של קורבנות נוצרה באמצעות מכונות כרטיסי הניקוב של חברת דהומג (חברת בת של IBM שפעלה בגרמניה).
עם כניסת האסירים למחנות ההשמדה הם נדרשו להפקיד את כל רכושם בידי שלטונות המחנה. רכוש זה היה מקוטלג ומתויג, ואחר כך מועבר לגרמניה לצורך שימוש ציבורי או פרטי לפי צורכי הלאום.
לדעתו של ההיסטוריון שאול פרידלנדר : "לא הייתה אף קבוצה חברתית, קהילה דתית, מוסד אקדמי או איגוד מקצועי אחד בגרמניה ובכל אירופה שהצהירה הזדהות עם היהודים". בין אם הדבר נבע מהזדהות עם המשטר הנאצי ובין אם נבע מחשש מתגובת הנאצים לביטויי התנגדות, עובדה זו הופכת את השואה לאירוע ייחודי בהיסטוריה בכך שמדיניות אנטישמית הצליחה להתפתח ללא התנגדותם של גורמים מרסנים הקיימים בחברות מתקדמות מודרניות דוגמת התעשייה, עסקים קטנים, כנסיות וקבוצות אינטרס שונות[23].
ניסויים רפואיים בבני אדם
- ערך מורחב – ניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואה
ניסויים מדעיים בבני אדם במסגרת המדינה הנאצית החלו כנראה בסוף שנות ה-30. הקורבנות כללו נכים, חולי נפש ואוטיסטים כמו גם צמדים של תאומים. תוכנית T4 - אותנסיה לחיסולם של מוגבלים וחולים הייתה אחד המופעים הראשונים של חוסר-האנושיות והשיטתיות שאיפיינו את פעילות הנאצים, והם עצמם הפיקו ממנה לקחים רבים ששימשו אותם בפתרון הסופי.
לפי ההיסטוריון ראול הילברג, "אחוז גדול מהרופאים הגרמנים היו חברים במפלגה הנאצית בהשוואה למקצועות אחרים".[דרוש מקור] אחדים מרופאים אלה ביצעו ניסויים רפואיים בבני אדם באושוויץ, בדכאו, בבוכנוולד, בראוונסבריק, בזקסנהאוזן ובנאצוויילר-שטרוטהוף. מבין אלה, הרופא הידוע ביותר לשמצה הוא יוזף מנגלה, שפעל באושוויץ. ניסוייו של מנגלה כללו הכנסת אנשים לתוך תאי לחץ, בדיקת תרופות ניסיוניות עליהם, הקפאתם, ניסיונות לשינוי צבע עיניים על ידי הזרקת כימיקלים לעיניהם של ילדים וביצוע ניתוחים וקטיעת איברים. מעט האנשים שהצליחו לשרוד את ניסויו נרצחו כמעט תמיד. היקף עבודתו המלא של מנגלה לא יוודע כנראה לעולם משום שרשומות הניסויים ששלח לאוטמר פון ורשואר ממכון הקייזר וילהלם הושמדו על ידי פון ורשואר. מנגלה ערך ניסויים על ילדים צוענים. הוא היה נוהג להביא להם ממתקים וצעצועים, ולאחר מכן היה לוקח אותם בעצמו לתאי הגזים. הילדים נהגו לקרוא לו "דוד מנגלה". ורה אלכסנדרה, אסירה יהודייה באושוויץ, קיבלה תפקיד לשמור על 50 זוגות של תאומים צוענים, והעידה על כך: "אני זוכרת זוג תאומים אחד במיוחד: גוידו ואינה בני כארבע. יום אחד מנגלה לקח אותם. כאשר הם חזרו, הם היו במצב איום ונורא. הם נתפרו אחד לשני גב אל גב בדומה לתאומים סיאמיים. פצעיהם היו מזוהמים ומוגלתיים. הם צרחו יום ולילה. הוריהם, אני זוכרת ששם האמא הייתה סטלה, הצליחו להשיג מעט מורפיום והם הרגו את ילדיהם כדי להפסיק את סבלם"[24].
מספר הנספים בשואה
אין מידע מדויק על מספר הקורבנות היהודים בשואה, אך מקובל להעמידו על כשישה מיליונים. כ-5 מיליון יהודים נרצחו באירופה, ובהם 3 מיליון בפולין הכבושה ולמעלה ממיליון בשטחים הכבושים מברית המועצות. מאות אלפים נרצחו בהולנד, צרפת, בלגיה, יוגוסלביה ויוון. לפי הפרוטוקול של ועידת ואנזה הנאצים תיכננו ליישם את "הפתרון הסופי של שאלת היהודים" גם בבריטניה ובכל המדינות הנייטרליות באירופה כגון אירלנד, שווייץ, טורקיה, שוודיה, פורטוגל וספרד.
ההערכה המקובלת שמספר הנרצחים הוא כשישה מיליונים עלתה בנובמבר 1944[25]. ומספר זה התבסס בחודשים שלאחר מכן[26] לפי אתר יד ושם, המספר שישה מיליונים מבוסס על הערכה שנתן אדולף אייכמן, מן האחראים המרכזיים לביצוע "הפתרון הסופי" (והיחיד שנשפט והוצא להורג בישראל). חוקרים שונים, כגון ראול הילברג ויעקב לשצ'ינסקי, מעריכים כי מספר הקורבנות היהודים נע בין 5 ל-6 מיליון. פרופ' ישראל גוטמן וד"ר רוברט רוזט העריכו את מספר הנרצחים היהודים כנע בין 5.59 ל-5.86 מיליון. במחקר זה נעשה שימוש בנתונים סטטיסטיים על אוכלוסייה יהודית באירופה לפני השואה ואחריה[27]. גם לפי הדמוגרף פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה, מספר היהודים נרצחו מוערך בין 5.6 ו-5.9 מיליון. לדבריו, הקושי להגיע להערכה מדויקת נובע, בין השאר, מסוגיית מיהו יהודי[28] מבין הנרצחים, כמעט מיליון וחצי הם ילדים[29].
מידע סטטיסטי נוסף נאסף מתוך תיעוד שערך המשטר הנאצי עצמו בזמן ההשמדה. מוסד "יד ושם" אסף עד כה דפי עד של כ-4 מיליון שמות של קורבנות יהודים, שכוללים גם כפילויות בגלל אי-תיאום בין המתעדים. משערים שבצירוף הקורבנות הלא-יהודים עומד מניין הנרצחים על 11 מיליון לכל הפחות. הקבוצות העיקריות האחרות אותן רצחו הנאצים היו: צוענים, חולי נפש ומפגרים גרמנים, אזרחים פולנים, שבויי מלחמה רוסים ועוד.
התגובות לשואה ולהשלכותיה
תגובות במדינות העולם
- ערכים מורחבים – תגובת העולם לשואה, תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה
התגובות למתחולל בגרמניה הנאצית החלו לאחר עליית הנאצים לשלטון. אספות מחאה המוניות ועצרות תפילה נערכו ביישוב היהודי בארץ ישראל. יהודים ולא-יהודים קראו להטיל חרם כלכלי על גרמניה; אבל הדעות היו חלוקות כיצד ליישם אותו. בועידת אוויאן ביולי 1938 הביעו המדינות השונות אמפטיה לסבלם של היהודים בגרמניה הנאצית, הסכימו לקלוט רבים מהם, אך בדרך כלל לא הסכימו להגדיל את מספרם מעבר לכמות המהגרים שנקבעה. בעקבות החמרת בעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בעיקר מתנגדי המשטר הנאצי, מגרמניה הנאצית יזמה ארצות הברית את ועידת אוויאן, שבה הסכימו המדינות השונות להמשיך ולקלוט פליטים, אך במספר שאינו עולה על המכסות שקבעו.
לאחר אירועי ליל הבדולח החליטה ממשלת בריטניה לאפשר העברת ילדים יהודים מגרמניה הנאצית לבריטניה. מבצע הצלה זה, שהחל בדצמבר 1938 כונה קינדר-טרנספורט וכלל כ-10,000 ילדים. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים כפליטים. המדיניות הבריטית באשר להגירת יהודים לארץ ישראל שתחת שליטתם, נשארה כפי שנוסחה ב"ספר הלבן" של 1939.
לאחר פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, הגיע לארצות הברית ולבריטניה מידע רב על האלימות הקשה המופעלת נגד היהודים בפולין. התיאורים אשר שיקפו רק דוגמאות מקריות ממה שהתרחש בפועל, הגיעו מפי נציגים דיפלומטים ואנשי עסקים בכירים, מאזרחים שהושבו למולדתם ומאנשי צבא, והתקבלו בחוסר אמון ובהסתייגות. למעשה, בשנים הראשונות למלחמה, כשידיעות על "הפתרון הסופי" הופצו בעולם, רבים לא האמינו להן ורובן הועלמו מידיעת הציבור. אולם הידיעות הגיעו בזו אחר זו ופרצו אל התודעה הציבורית. כך למשל, בנובמבר 1941, מסר שגריר בריטניה בברן מידע שקיבל מאזרח פולני מהימן, כי קרוב למיליון וחצי יהודים באזור מזרח פולין נעלמו "ואיש אינו יודע איך והיכן". ביוני 1942, פורסמה בלונדון איגרת מפלגת הבונד, שהועברה באמצעות המחתרת הפולנית. האיגרת פירטה סדרה של חיסולים בגטו ורשה ומשלוחים ("אקציות") במזרח ומרכז פולין, והעריכה את מספר הנרצחים בכ-700,000 נפש. לאחר פרסומה פרצה מחאתם של אישים רבים בבריטניה: חברי פרלמנט, ראשי הכנסייה וחברי הפזורה הפולנית הגולה בעיתונות ובשידורי הבי.בי.סי. אחר כך, ביולי 1942 מסרו פקידים סוביטים איגרת חתומה בידי שר החוץ מולוטוב ובה פורטו מעשי אכזריות והתעללות, בהם רצח 52 אלף יהודים בבאבי יאר. ביולי 1942 נמסר לראשונה למערב על תוכנית גרמנית כוללת להשמדת היהדות בשטחי הרייך השלישי בשדר הידוע כמברק ריגנר. גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ, קיבל את המידע הנורא מידידו, תעשיין גרמני, וכתב על כך לפקידים בוושינגטון.
ב-17 בדצמבר 1942, עם היוודע היקף מעשי הרצח ההמוני ביהודים שבוצעו על ידי הנאצים, פירסמו בעלות הברית בראשות בריטניה, ארצות-הברית ומדינות נוספות את ההודעה הבאה: "(בעלות הברית מגנות) בכל לשון של גינוי מדיניות חייתית כזו של השמדה בקור רוח. הן מכריזות ואומרות כי מעשים כאלה אין בכוחם אלא לחזק את החלטתם של כל העמים אוהבי החירות למגר את העריצות הברברית ההיטלראית. הן חוזרות ומאשרות את החלטתן המקודשת להבטיח שהאשמים בפשעים הללו לא יימלטו מעונש".
כאשר נודעו פעולות ההשמדה, הועלו נימוקים שונים להימנעות מסיוע מסיבי ליהודים, כגון הצורך לסייע לכל הפליטים מכל הלאומים, והפגיעה במאמץ המלחמתי שעלולה להיגרם מהסטת משאבים לסיוע ליהודים. העמדה המקובלת הייתה כי ניצחון מהיר במלחמה הוא שיביא גם לסיום פעולות הרצח ההמוני של הנאצים.
ב-19 באפריל 1943 התכנסה ועידת ברמודה, שדנה בהתמודדות עם הצלת היהודים בשטחי גרמניה הנאצית. למעשה, הבריטים והאמריקנים חששו האחריות שתוטל עליהם למצוא קורת גג למאות אלפי פליטים, והוועידה הסתיימה עם מעט תוצאות מעשיות. לעומת זאת באחדות ממדינות אירופה שתחת הכיבוש הנאצי, כמו דנמרק, פעלו התושבים באופן מאורגן למען היהודים. במדינות אחרות כמו פולין, הולנד, צרפת ומדינות נוספות היו יחידים, שסייעו ליהודים באופן עצמאי, תוך סיכון חייהם. אלה ידועים כחסידי אומות העולם. זאת כשמנגד, רבים באותן ארצות פעלו כמשתפי פעולה עם שלטונות הכיבוש הנאציים.
לאחר המלחמה
הליכים משפטיים נגד הנאצים
כוחות בעלות הברית שחררו את אסירי מחנות הריכוז באירופה עם התקדמותם. הם העניקו סיוע ראשוני לניצולים. הפליטים היהודים התגוררו במחנות מעבר שונים ושאלת גורלם עלתה על סדר היום הבינלאומי. רצח היהודים תפס מקום חשוב במשפטי נירנברג שבהם הועמדו מנהיגי הנאצים לדין על פשעים נגד האנושות. עם תום המלחמה נעשו ניסיונות להביא לדין את הנאצים ועוזריהם במסגרת משפטית, לצד חיסולים רבים של פושעי מלחמה נאצים ועוזריהם בקרב אומות שונות, על ידי הניצולים ועל ידי חיילים. מנהיגי הנאצים הבכירים נשפטו במסגרת משפטי נירנברג על ידי בעלות הברית, בבית הדין הבינלאומי הראשון מסוגו. הם הואשמו בפשעים נגד האנושות ושנים-עשר מהם הוצאו להורג.
בסך הכול, 5,025 פושעי מלחמה נאצים הורשעו בין השנים 1945–1949 באזורי גרמניה שנשלטו על ידי ארצות הברית, בריטניה וצרפת, בין היתר במשפטי אושוויץ, במשפטי דכאו ובמשפטי מיידנק. משפטים אחרים נוהלו במדינות שבהן המואשמים היו אזרחי המדינה. רבים הוצאו להורג, ורבים אחרים נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. מנגד, חלק מהנאשמים קיבלו עונשים קלים משום ש"פעלו על פי הוראות", זכו לתנאים מקלים, ורבים חזרו לחברה זמן קצר לאחר מכן.
במסגרת המאמצים לרדיפת הנאצים והבאתם לדין, נתפס אדולף אייכמן, הממונה מטעם הנאצים על מימוש הפתרון הסופי, שהסתתר בארגנטינה תחת שם בדוי, הובא לארץ והועמד למשפט בישראל ב-1961 ונידון למוות.
שארית הפליטה
- ערך מורחב – שארית הפליטה
במהלך המלחמה נלחמו היהודים על שרידתם בנתיבים אחדים, בהם: בריחה אל מחוץ לגבולות הרייך השלישי, מחבוא אצל האוכלוסייה הכללית (בהתנדבות של חסידי אומות העולם או תמורת תשלום) בבתים פרטים ובמוסדות (כגון מנזרים), התחזות ללא-יהודים או ל"ארים", חיים ביערות ובמערות ואף לוחמה כ"פרטיזנים". לאחר המלחמה היו ברחבי אירופה וצפון אפריקה מאות אלפי פליטים יהודים ניצולי השואה, שהצליחו לשרוד את החקיקה האנטישמית של הנאצים, מחנות ההשמדה והגטאות.
בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים (שכונו "מחנות העקורים") וניסו לדאוג לצרכיהם. חלק מהם ניסו לחזור אל בתיהם וארצותיהם, ונתקלו שם באלימות פרועה, דוגמת הפוגרום בקילצה. שאלת גורלם לאחר חשיפת היקף השמדת העם היהודי בשואה הפכה לאחד הנושאים שעלו למרכז דעת הקהל בעולם, ושולבה בדיון על גורלה המדיני של ארץ ישראל שהתנהל באותו זמן.
התנועה הציונית, שהייתה תנועה בולטת ומיישבת לפני המלחמה, קיבלה אחרי השואה תמיכה כוללת בקרב יהודי התפוצות ואומות העולם. ציונים רבים טענו כי לוּ הייתה קיימת מדינה יהודית בעת השואה, השואה לא הייתה מתרחשת בממדים שהתרחשה. עם עליית הציונות הפכה ארץ ישראל ליעד לפליטים יהודים רבים, אך הערבים בארץ התנגדו להגירה ובריטניה סירבה לאפשר לפליטים להיכנס לארץ. בשל העמדה הבריטית אורגנו תנועת הבריחה ופעילות ההעפלה, שבמסגרתן עלו לארץ בצורה לא חוקית (על פי חוקי ממשלת המנדט) אלפי פליטים.
בעקבות יציאתם מאירופה, בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50, ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל, 80 אלף נוספים היגרו לארצות הברית, והאחרים התיישבו בקנדה ובמדינות במרכז ובמערב אירופה, כמו גם בדרום אפריקה ובמדינות אחרות בעולם.
עגונות השואה
- ערך מורחב – עגונות מלחמת העולם השנייה
בעיה ייחודית שהתעוררה בעקבות ההיקף הגדול, והיחידאי בהיסטוריה, של גברים יהודים שנעדרו בנסיבות לא מתועדות, הייתה בעיית עגונות השואה - נשים יהודיות, בדרך כלל ניצולות השואה, שלפני המלחמה היו נשואות לגברים שעקבותיהם אבדו במהלכה - בהם יהודים שנרצחו ולא נותר תיעוד מספק על נסיבות מותם, ולפי כללי ההלכה היהודית לא התאפשר להן להינשא מחדש ולשקם את חייהן. ברבים מריכוזי שארית הפליטה לאחר המלחמה התארגנו בתי דין מיוחדים שעסקו בהסדרת היתרי נישואים לעגונות ועגוני המלחמה. הטיפול בבעיה זו החל כבר במהלך המלחמה, ונמשך בשנים שלאחריה. ההערכות הן שרובן המכריע של העגונות הותרו לבסוף להינשא[30].
הגות וזיכרון השואה
- ערך מורחב – זיכרון השואה בישראל
זיכרון השואה, מחקרה והצגתה במוזיאונים ניזום לראשונה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ובמשך השנים הלך והתרחב, הן במדינת ישראל והן ברחבי העולם. מאמצים נרחבים הושקעו לתיעוד סיפורי הניצולים, ומוסדות ומוזיאונים שונים בישראל ובעולם פועלים להוראת השואה ולפרסום במגוון מדיה תעודות ומחקרים אודותיה. בין המוסדות המובילים: בראשם יד ושם, בית לוחמי הגטאות ומוזיאון השואה האמריקאי. נדבך נוסף של הנצחת שואה מצוי בקולנוע ובספרות השואה. לשואה השפעה רבה על האמנות והספרות, ביצירות של יהודים כמו גם של לא-יהודים. כמה מהספרים המפורסמים על השואה נכתבו על ידי ניספים בשואה, כגון אנה פרנק, וניצולי שואה, כגון אלי ויזל ופרימו לוי, וכן ספרות זיכרונות ענפה, שכתבו הניצולים בשפות אחדות, הרואה אור במשך עשרות שנים לאחר השואה. ברחבי העולם נבנו הרבה אנדרטאות ואתרי הנצחה לשואה ונערכים מעת לעת גם פרויקטים שונים להנצחתה, כגון פרויקט אטבי הנייר בארצות הברית. השואה היא חלק מתוכנית הלימודים לבחינות הבגרות בישראל. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, יצאו משלחות תלמידים רבות לביקור באתרי השואה באירופה.
במסגרת המאמצים להנצחת השואה, נקבעו ברחבי העולם ימי זיכרון אחדים לשואה. בישראל מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה מדי שנה בכ"ז בניסן וי' בטבת הוגדר על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי שבו אומרים קדיש לזכר כל אותם היהודים שנרצחו ומקום קבורתם לא נודע. בחברה החרדית ממוקד זכרון השואה בפן החינוכי והרוחני. נקודות שמודגשות הם ניסי ההצלה בתוך מאורעות השואה, והחובה לשמור על המשכיות עם ישראל, הן בילודה הן בנאמנות ליהדות, וזאת כאקט של ניצחון על הנאצים[31]. ביהדות הקונסרבטיבית (המסורתית) נהוג לקרוא ממגילת השואה של אביגדור שנאן, ויש הנוהגים לצום במהלך יום הזיכרון. הרב פרופסור דוד גולינקין כתב על מנהג הצום: "אנחנו, שלא חווינו את השואה על עצמנו ובשרנו, איננו מסוגלים לצייר בדמיוננו איך זה היה. אבל מוטיב אחד החוזר כמעט בכל היומנים והזיכרונות שנכתבו על השואה הוא מוטיב הרעב. רבים סבלו מתת-תזונה חמורה. כולם ידעו חרפת רעב. אחת הדרכים שבהם נוכל לנסות להזדהות עם קורבנות השואה ולחוש את מה שחשו היא הצום. באמצעות הצום נוכל להזכיר לעצמנו בצורה מוחשית את הרעב והסבל של ששת המיליונים. יתר על כן, נזכור שהנאצים ביקשו "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים". גם אנחנו היינו יכולים להיכלא או להיהרג; גם אנחנו היינו יכולים למות ברעב"[32].
בשנת 2000 הוקם כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה בהשתתפות 35 מדינות. ב-1 בנובמבר 2005, החליטה העצרת הכללית של האו"ם לציין את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, כ"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולהנצחת קורבנותיה". עוד לפני ההחלטה באו"ם, צוין ה-27 בינואר כיום הזיכרון לשואה בבריטניה מאז 2001, כמו גם במדינות נוספות כגון שוודיה, איטליה, גרמניה, פינלנד, דנמרק ואסטוניה.
השואה והשלכותיה העלו שאלות ובעיות תאולוגיות ופילוסופיות רבות. הסברים שונים ומגוונים הועלו בניסיון להסביר את השואה: החל מהסברים מסורתיים המסבירים אותה כעונש על חטאיהם של היהודים[33], ועד לטענות חילוניות שלפיהם השואה מוכיחה לכאורה את אי-קיומו של ה'.
ראו גם
 |
למושגים, אישים ומאמרים בנושא השואה, ראו פורטל השואה. |
לקריאה נוספת
- ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1990.
- איתמר לוין, לקסיקון השואה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
- יעקב כ"ץ, השואה כנושא למחקר, בתוך: עת לחקור ועת להתבונן, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשנ"ט-1999, עמ' 115–118.
- אמיל פאקנהיים, קולה המצַווה של אושוויץ, בתוך: על אמונה והיסטוריה, מסות ביהדות זמננו, ירושלים: הספרייה הציונית, תשמ"ט-1989.
- משה פראגר, חורבן ישראל באירופה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ח 1948.
- אליעד מורה-רוזנברג, דיוקן אחרון - אמנים מתעדים בשואה, יד ושם ירושלים, 64, חורף תשע"ב, 2012, עמ' 12–13.
- בועז כהן, הדורות הבאים - איככה ידעו? לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.
- ז'ורז' בן-שושן, אירופה - תשוקה לרצח עם: מסה בהיסטוריה תרבותית, קריית שדה-בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2012.
- לוסי דווידוביץ',המלחמה נגד היהודים, תל אביב: זמורה ביתן מודן, 1982.
- ראול הילברג, חורבן יהודי אירופה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2012.
- לימודי השואה, קורס מקוון (באנגלית עם כתוביות בעברית) | מבוא 1 | מבוא 2 | יד ושם ואוניברסיטת תל אביב, 2016
- Dean, Martin, Robbing the Jews - The Confiscation of Jewish Property in the Holocaust, 1935 - 1945, Cambridge University Press, 2008
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: שואה |
 ציטוטים בוויקיציטוט: השואה |
 ספר לימוד בוויקיספר: השואה |
 טקסט בוויקיטקסט: חוק איסור הכחשת השואה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: השואה |
- אתרים רשמיים
- ריכוז של מקורות אלקטרוניים
- מרכז המידע אודות השואה, באתר יד ושם
- מדריך השואה, באתר ynet אוסף קישורים למאגרי מידע גדולים, אתרים בעברית, ארגוני הנצחה, הנצחה מקוונת, מוזיאונים, ארכיונים מצולמים, וטקסטים.
- מהי השואה, הרצאת וידאו קצרה של ד"ר דוד זילברקלנג, יד ושם (אנגלית בתרגום לעברית).
- מאמרים בנושא השואה בספריה הווירטואלי של מט"ח
- מאגר מידע בנושא השואה, של בית הספר המרכזי להוראת השואה (יד ושם) ומט"ח, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- האנציקלופדיה של השואה מתוך הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- הרברט אולריך, מדיניות השמדה: תשובות ושאלות חדשות בתולדות השואה, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- מקורות נוספים
- אוסף מאמרים בנושא השואה מאתר "דעת"
- ההומור כמנגנון הגנה בשואה
- עדים במשפט אייכמן - לקט עדויות, סרט מתוך אתר ארכיון שפילברג.
- השואה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- על ההיבט הלשוני של המילה שואה:
מיכאל הנדלזלץ, המלים קדמו לשואה, באתר הארץ, 26 בינואר 2015 - על ייחודיותה של השואה, מאמר ב"אלכסון"
- הדר בן-יהודה, ספרות הומניסטית על השואה, לצעירים ולמבוגרים, באתר הספריה הלאומית, אפריל 2017
הערות שוליים
- ^ המרד פרץ בערב חג הפסח, ה'תש"ג
- ^ ראו:Bauer, Yehuda (1982). A History of the Holocaust. New York: Franklin Watts.
.Hilberg, Raul (2003) [1961]. The Destruction of the European Jews (3 volumes). New Haven, CT: Yale University Press, p. 1, 5.
Dawidowicz, Lucy (1975). The War Against the Jews, p. 47. - ^ המצאת המושג אנטישמיות מיוחסת לעיתונאי הגרמני וילהלם מאר.
- ^ 4.0 4.1 Evans, Richard J. (1989). In Hitler's Shadow. New York, NY: Pantheon p.69.
- ^ Friedlander, Henry (1994). "Step by Step: The Expansion of Murder, 1939–1941". German Studies Review 17 (3): 495–507.
- ^ Fischer, Conan (2002). The Rise of the Nazis. Manchester: Manchester University Press, p.47-51.
- ^ שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל בעת החדשה, עמ' 298-297.
- ^ 8.0 8.1 Peukert, Detlev (1994). "The Genesis of the 'Final Solution' from the Spirit of Science". In David F. Crew. Nazism and German Society, 1933–1945. London: Routledge. pp. 274–299.
- ^ ראו: מאמר על היוזמה של ארגונים יהודים להחרים את גרמניה הנאצית, אתר החברה ההיסטורית היהודית אמריקנית
- ^ ראו: רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית, באתר יד ושם.
- ^ נוסח החוק באתר יד ושם.
- ^ מידע במוזיאון השואה
- ^ ראו: פרוץ מלחמת העולם השנייה והמדיניות כלפי היהודים, באתר יד ושם.
- ^ הוראות היידריך בדבר מדיניות ונקיטת פעולות כלפי היהודים בשטחים הכבושים בפולין, ספטמבר 1939, באתר יד ושם.
- ^ ראו: מחנות הריכוז והעבודה, באתר יד ושם.
- ^ ראו: דיטר פוהל, מחנות עבודות הכפייה ליהודים בגנרלגוברנמן, באתר יד ושם.
- ^ ראו: הגטאות, גטו ורשה, באתר יד ושם.
- ^ ראו: לובלין, רזרוט ('תוכנית ניסקו ולובלין'), באתר יד ושם.
- ^ על תוכנית מדגסקר, ראו: תוכנית מדגסקר, באתר יד ושם.
- ^ דינה פורת, הנהגה במילכוד, עם עובד תל אביב, עמ' 513.
- ^ ראו: ארכיטקטורה של רצח, תוכניות הבניה של אושוויץ-בירקנאו, באתר יד ושם.
- ^ מחנות ואתרי רצח נאציים מרכזיים, חינוך והוראה מתוקשבת, אתר יד ושם.
- ^ Friedländer, Saul (2007). The Years of Extermination: Nazi Germany and the Jews 1939–1945. London: Weidenfeld & Nicolson.
- ^ Berenbaum, Michael (2005). The World Must Know: The History of the Holocaust as Told in the United States Holocaust Memorial Museum. United States Holocaust Memorial Museum, Johns Hopkins University Press.
- ^ "ספר שחור" סוויטי על השמדת היהודים, דבר, 28 בנובמבר 1944.
- ^ מאזן הדמים, דבר, 14 במרץ 1945
מברק ראש קהילת מוסקוה לרב הראשי הרצוג, דבר, 28 במרץ 1945
יעקב לשצ'ינסקי, יש לספור ולספר!, דבר, 3 באפריל 1945
הישוב חגג בהמוניו את הנצחון, דבר, 10 במאי 1945
אין הדם היהודי מיוצג בועידת הנצחון, דבר, 10 במאי 1945 - ^ כמה יהודים נרצחו בשואה? כיצד אנו יודעים זאת? האם ידועים לנו שמותיהם?, אתר "יד ושם".
- ^ עפרי אילני, אלמלא השואה היו היום בעולם עד 32 מיליון יהודים, באתר הארץ, 19 באפריל 2009.
- ^ ילדים בשואה, באתר "יד ושם"
- ^ יצחק זאב כהנא, ספר העגונות, ירושלים תשי"ד 1954, עמ' 50, באתר היברובוקס.
- ^ רחלי איבנבוים, חרדים מהשואה – זיכרון השואה מפרספקטיבה חרדית, באתר צריך עיון, כ"ז ניסן, תשע"ז
- ^ הרב פרופסור דוד גולינקין, כיצד נקיים את יום השואה? בתוך: "עת לעשות", כתב העת של התנועה המסורתית, קיץ תשנ"א 1991.
- ^ לדוגמה: יוסף בן פורת, "היכן היה אלקים בשואה".
