התוועדות
התוועדות (ביידיש: פאַרברענגען) הוא השם המקובל בעגה של חסידות חב"ד להתכנסות של חסידים המשלבת דברי תורה, סיפורים חסידיים, הרמת כוסית 'לחיים' ונגינת ניגונים בצוותא.
יש התוועדות עם האדמו"ר, המקבילה במידה רבה לטיש. בהתוועדות זו האדמו"ר לבדו משמיע דברים, ובין הדברים החסידים מרימים כוסית 'לחיים' ושרים ניגונים חסידיים. יש התוועדות בין החסידים עצמם, לרוב עם משפיע או אישיות רבנית כלשהי. התוועדות נערכת בדרך כלל במועדים חסידיים כדוגמת חג הגאולה, שבתות, ימי הולדת וכדומה. לעיתים כוללת ההתוועדות חזרת מאמר חסידות בעל פה.
משמעות ההתוועדות בחסידות חב"ד
מטרתה של ההתוועדות לפתוח את הלבבות איש אל רעהו, וגם להיפתח אל האמת של החסידות. בהתוועדות נופלות מחיצות, ומשתררת אווירה של "שבת אחים גם יחד". זו ההזדמנות לשפוך את הלב, להודות בחולשות, לחשוף קשיים. החברים יעזרו זה לזה, יעודדו איש את רוחו של רעהו, ויעניקו דחף מחודש שיביא להתחזקות בלימוד התורה, בעבודת ה' ובזיכוך המידות. ההתוועדות מסייעת לחסידים להתחבר לדברים שהם למדו ולהחדיר אותם לתוך הלבבות.
בקרב חסידי חב"ד מקובלת האמרה כי "מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול, אף המלאך מיכאל אין ביכולתו לפעול"[1]. אמרה זו הסביר רבי שניאור זלמן מלאדי, שכאשר האב רואה שבניו מסבים באחדות, הוא מתעורר בחשק למלא את כל משאלותיהם, גם אם בדרכים ה'מקובלות' (כגון באמצעות המלאכים) אינם זכאים לכך. ואכן, במסורת החסידית סיפורים רבים על אנשים שנושעו לאחר שהשתתפו בהתוועדות והתברכו.
"המשפיע"
את ההתוועדות החסידית מנחה לפעמים אדם המכונה "משפיע". הוא בדרך כלל רב או מחנך שמשוחח במהלך ההתוועדות עם יתר החסידים המשתתפים. תפקידו העיקרי של המשפיע הוא לחנך, או להעביר מסר חינוכי-חסידי למשתתפים. ההתוועדות יכולה להיות ציבורית והמונית עם הדרכות לכולם בעבודת ה', או אינטימית, ואז היא עוסקת בהתקדמות אישית אינדיבידואלית של החסיד. תפקיד המשפיע דורש ידע וכישרון רב, ונחשב בתוך חסידות חב"ד לאומנות העומדת בזכות עצמה. המשפיע נדרש להשתמש בחכמה כדי לגרום לנוכחים להפנים ולהתקדם בעבודת ה'. לעיתים עשוי המשפיע למתוח ביקורת על התנהגותו של חסיד מסוים, הידוע כתלמיד חכם או כבעל מידות טובות, אך הדברים נעשים בדרך מיוחדת, הגורמת למשתתפים האחרים בהתוועדות לחוש כי הביקורת נמתחת למעשה עליהם.
השתייה בהתוועדות
מקובל לשתות 'לחיים' במהלך ההתוועדות, לרוב מדובר בשתיית משקה חריף, שתיית ה'לחיים' היא מהמאפיינים שעושים את ההתוועדות לאירוע הפותח לבבות - בשונה מדברי התעוררות הנאמרים במסגרת אחרת. הרבי מנחם מנדל שניאורסון מחסידות חב"ד הסתייג משתייה מופרזת גם במהלך התוועדויות ואסר על צעירים מתחת גיל 40 לשתות יותר מכמות של רביעית[2].
במסורת החסידית מקובלים הסברים שונים לאמירה המקובלת "לחיים" בעת השתייה. הסבר אחד ממשיל המדמה את ירידת הנשמה בגוף, לבנו יחידו של המלך שנשלח על ידי אביו לכפר מרוחק מעיר המלוכה, מתוך כוונה שיתערה בחיי התושבים ויקרב אותם אל המלך. הבן השתלב בחיי הכפריים הפשוטים שבאותו הכפר, עד שברבות הימים נעשה כאחד מהם ושכח את מוצאו ומטרת הגיעו למקום. יום אחד הגיע לכפר שליח מעיר המלוכה, בחפשו את בן המלך. אחר מאמצים רבים מצא אותו ומסר לו מכתב אותו ביקש להעביר אליו אביו, המלך. בן המלך פתח בהתרגשות את המכתב, ובו כתב לו אביו כי בטוח הוא שעושה הוא את שליחותו נאמנה ותיכף יסיימה ויחזור לארמון המלוכה. בקוראו את הדברים זלגו עיניו של בן המלך דמעות רותחות על כי שכח את מטרת הגיעו, ולא רק שלא ביצע את משימתו, אלא עוד זאת שנראה הוא עתה כאחרון הכפריים המגושמים. כעבור זמן התנער וחשב לעצמו: אמנם נראה אני כאחד מהם, אך בעצם איני כמותם. הם אכן כפריים פשוטים וכאלה ישארו לעולם, אך אני בן של מלך הנני. התעורר בשמחה וביקש לצאת בריקוד, אך חשש שיביטו עליו הכל כמשוגע. מה עשה? הזמין את כל בני הכפר לבית המרזח המקומי, לשתייה על חשבונו. שתה בן המלך עם הכפריים כוסית אחת ועוד אחת, וכטוב לבם יצאו הכל בריקוד.
המשפיעים החסידיים שהיו מביאים את המשל היו מסיימים: הם רקדו והוא רקד. הם רקדו בגלל הוודקה, והוא רקד על היותו בן מלך... הנמשל לבן המלך הוא הנשמה, שירדה והתלבשה בגוף, כדי שתעבוד את ה' בעולם הזה. אך לעיתים האדם שוכח את יעודו וגורר את הנשמה למקומות ירודים וחומרניים. מה עושים? יושבים ומתוועדים. במהלך ההתוועדות אומרים מעט 'לחיים', מתקלפות המחיצות ונחשפת האמת הפנימית. הגוף החומרי שמח בגלל המשקה, ואילו הנשמה שמחה על היותה בנו של מלך מלכי המלכים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מאות התוועדויות של משפעים שונים, באתר "חסידות נט"
- התוועדות מהי בהוצאת ועד חיילי בית דוד
הערות שוליים
- ^ קובץ תהילים בהוספה לספר התהילים אוהל יוסף יצחק
- ^ דבריו מיום כ"ד ניסן תשכ"ג.