התניה קלאסית
התניה קלאסית (או התניה פבלובית) היא מושג מרכזי בפסיכולוגיה הביהייביוריסטית. המושג המתאר תהליך למידה בו גירוי נייטרלי נלמד, מעורר אצל אדם או בעל חיים תגובה רפלקסיבית, שקודם ללמידה לא התעוררה. זאת בעקבות הופעתו (של הגירוי המותנה), בסמוך לגירוי הבלתי-מותנה, אשר מעורר את התגובה הרפלקסיבית באופן מולד.
מושג זה נטבע על ידי המדען הרוסי איוואן פבלוב, בעקבות סדרת ניסויים שביצע.
מושגים בסיסיים בהתניה קלאסית
- רפלקס - תגובה אוטומטית מולדת (לא נרכשת) של אורגניזם, המתרחשת בעקבות גירוי ספציפי.
- גירוי בלתי מותנה - גירוי המעורר תמיד, ללא תנאי, את התגובה הרפלקסיבית.
- תגובה בלתי מותנית - תגובה רפלקסיבית המתרחשת לאחר הופעתו של הגירוי הבלתי מותנה.
- גירוי מותנה - גירוי נייטרלי, שבמקור לא יצר באורגניזם תגובה מותנית. רק לאחר הופעת הגירוי הבלתי מותנה נוצר קשר אסוציאטיבי המעורר את התגובה המותנית.
- תגובה מותנית - תגובה הנלמדת לגירוי המותנה, והיא תלויה בניסיונו של בעל החיים.
הניסוי של פבלוב
איוואן פבלוב גילה את תהליך ההתניה הקלאסית בניסויו המפורסם בכלבים, בעשור האחרון של המאה ה-19. ידוע כי כל כלב נוהג, כרפלקס, לרייר כאשר מוגש לו מזון. פבלוב גילה כי כלביו נהגו לרייר עוד כשהופיע בדלת החדר. הוא הסיק כי הם קישרו בין הופעתו לבין המזון שיקבלו, אף אם לא הגיש להם אותו. בעקבות עובדה זו ערך פבלוב ניסויים בכלביו, בשלושה שלבים: בשלב הראשון ניתן מזון לכלבים ונמדדה כמות הריר שהוציאו מפיהם. המזון הוא גירוי בלתי מותנה, והריור היא תגובה בלתי מותנית. בשלב השני פבלוב השמיע צלצול פעמון ורק לאחר מכן הגיש לכלבים את מזונם. פבלוב חזר מספר פעמים על שלב זה. בשלב השלישי השמיע את הפעמון לבדו, ולא הגיש מזון לאחר מכן. עצם השמעת הפעמון לבדו גרמה לכלבים לרייר, מתוך ציפייה לקבלת מזון. במילים אחרות, הפעמון אשר היווה גירוי מותנה אשר בא לפני גירוי בלתי מותנה, המזון, הביא לתגובה בלתי מותנית, הריור. בסוף הניסוי הפעמון עצמו, הגירוי המותנה, הביא לתגובה מותנית, הריור.
המזון הוא גירוי בלתי מותנה – רפלקסיבי, מיום היוולדו מזיל הכלב ריר למראהו, ולכן הריור גם הוא תגובה בלתי מותנית.
פבלוב לימד את הכלב לקשר בין הופעת המזון לצלצול פעמון – יצר קשר בין גירוי בלתי מותנה (המזון) לגירוי מותנה (הפעמון). הכלב למד לבצע תגובה מותנית לגירוי המותנה (לרייר גם למשמע פעמון).
תאוריית ההתניה הקלאסית בתרשים:
- גירוי בלתי מותנה (מזון) ---> תגובה בלתי מותנית (ריור)
- גירוי מותנה (פעמון) ואחריו גירוי בלתי מותנה (מזון)---> תגובה בלתי מותנית (ריור)
- גירוי מותנה (פעמון) ---> תגובה מותנית (ריור)
ניסוי 'אלברט הקטן' של ג'ון ווטסון
ערך מורחב – ניסוי אלברט הקטן
החוקר ג'ון ווטסון המשיך את מחקריו של פאבלוב ובשנת 1920 ביצע סדרת ניסויים שמטרתם להוכיח שרגשות (כגון פחד) יכולים להינטע בצורה מלאכותית בבני אדם. הוא האמין כי התניה זו יכולה להתבצע על ידי יצירת גירוי בלתי מותנה שגורם לתגובה טבעית אשר יובא יחד עם אובייקט אחר נייטרלי.
בניסויו, ווטסון יצר תגובת פחד בתינוק יתום בן 9 חודשים בשם אלברט. לפני הניסוי ווטסון בדק את תגובת התינוק לחולדה, לארנב, לקוף, לכלב, למסכות שונות וכדומה. התינוק לא הגיב בפחד לאף אחד מהאובייקטים הללו. בהמשך חיפש ווטסון ומצא כי רעש של פטיש המכה בפיסת מתכת עורר פחד ובכי אצל התינוק, ולכן פעולה זו שימשה לו כגירוי בלתי מותנה.
בהגיע אלברט לגיל 11 חודשים, הניסוי החל (עקב עיכובים הקשורים למוסריותו של הניסוי). על מנת להתנות פחד אצל אלברט, ווטסון וצוותו הציגו לאלברט מספר פעמים במשך שבוע אחד את החולדה, וכאשר אלברט ניסה לקחת את החולדה, ווטסון הכה עם פטיש על מתכת. לאחר שבוע זה, החולדה הוצגה לאלברט ללא ליווי הפטיש, וגרמה לאלברט לפחד ובכי, והניסה אותו הרחק מהחולדה.
ווטסון רצה לבדוק אם פחדו של אלברט הועבר גם לאובייקטים שונים (תהליך זה נקרא הכללה). הוא הראה לתינוק ארנב, חתול וכלב אשר גם כן עוררו פחד אצל התינוק. 5 ימים לאחר מכן, בדיקה נוספת נערכה אשר אישרה כי אלברט עדיין פוחד מהאובייקטים הללו. כמו כן, העברת אלברט לחדר אחר לא הפסיקה את פחדו מהאובייקטים, כלומר, ההתניה לא הייתה תלוית-סביבה. חודש לאחר מכן, נערכה שוב בדיקה, אשר אישרה כי אלברט עדיין פוחד מהאובייקטים שהוצגו לו.
בסוף הניסוי, ווטסון רצה לגרום להתניה הפוכה של אלברט, על מנת לחנכו שלא לפחד מהאובייקטים, אך לא עלה בידו לעשות זאת מפאת אימוצו של אלברט על ידי משפחה ועזיבתו את האזור. בשל כך נחשב הניסוי לשנוי במחלוקת מבחינה אתית.
במחקר שנערך ב-2009 וניסה להתחקות אחר אלברט הקטן, הועלתה השערה כי מדובר בילד בשם דגלאס מריט, שנולד ב-1919 ומת בגיל 6. נטען כי הוא היה חולה מלידה בהידרוצפלוס במוח[1]. בעקבות פרסום המחקר המקורי התגלו עדויות נוספות שזיהו כמעט בוודאות את דגלאס כילד אלברט. מומחים בני זמננו שצפו בקלטות ציינו שהילד היה כנראה בעל פיגור שכלי או על הספקטרום האוטיסטי, דבר שהעמיד בספק את תוקף הניסוי (ווטסון טען כי הילד היה נורמלי ובריא)[2].
ווטסון הראה בניסויו כי התנהגות הינה נרכשת, ובכך הפריך את החשיבה הפרוידיאנית אשר גורסת כי ההתנהגות באה מתת המודע. ניסויו של ווטסון הציג את ההתנהגות במונחים פשוטים יותר.
כיום, שיטות דומות נמצאות בשימוש בכמה שיטות חדשניות בטיפול בפוביות, פחד כרוני בלתי נשלט מאובייקט או מצב כלשהו.
שלבי ההתניה הקלאסית
מקובל להבחין בשלושה שלבים בתהליך ההתניה הקלאסית (על פי הניסוי של פבלוב):
- שלב הבקרה - מציגים לכלב גירוי נייטרלי, על מנת לבדוק שזה אינו גורם לתגובה לפני תהליך הלמידה; פעמון אינו מוביל לריור. גירוי מותנה אינו מוביל לתגובה מותנית. כמו כן מציגים את הגירוי הבלתי מותנה, על מנת לבדוק שישנה תגובה רפלקסיבית; בשר מוביל לריור. גירוי בלתי מותנה מוביל לתגובה בלתי מותנית.
- רכישה - על שלב זה חוזרים מספר פעמים רב יחסית, ובו מציגים לכלב גירוי מותנה בצמוד לגירוי בלתי מותנה, ומקבלים תגובה. בתחילת השלב תגובה לגירוי הרפלקסיבי, ובסופו תגובה לגירוי הנייטרלי; צלצול פעמון בהגשת בשר מוביל לריור. גירוי מותנה יחד עם גירוי בלתי מותנה מוביל לתגובה בלתי מותנית.
- מבחן - מציגים למושא ההתניה את הגירוי המותנה (נייטרלי), ובודקים האם ההתניה בין הגירוי המותנה לגירוי הלא מותנה פועלת; פעמון מוביל לריור; גירוי מותנה מוביל לתגובה מותנית.
מושגים נוספים בהתניה הקלאסית
- רפלקס האוריינטציה – התגובה הטבעית לגירוי כלשהו. (לדוגמה: כלב המפנה ראשו לכיוון הפעמון המצלצל)
- צעד למידה - כל פעם במהלך הרכישה בו מקשרים בין הגירוי המותנה לגירוי הבלתי מותנה.
- עקומת רכישה – הדרך לבטא את עוצמת רכישת התגובה המותנית של האורגניזם הלומד.
- גירוי אפטיטיבי – גירוי הנעים ללומד.
- גירוי אברסיבי – גירוי שאינו נעים, בהתניית גירוי אברסיבי ברוב המכריע של המקרים מספיק צעד למידה אחד כדי ללמד את האורגניזם.
- זיווג מקדים – הדרך לבצע התניה קלאסית באמצעות הופעת הגירוי המותנה (נייטרלי) לפני הופעת הגירוי הבלתי מותנה.
- זיווג בו זמני – הופעת שני הגירויים בו זמנית.
- זיווג מאחר – הופעת הגירוי המותנה לאחר הגירוי הבלתי מותנה.
- נמצא כי הזיווג המקדים הוא היעיל ביותר בתהליך ההתניה הקלאסית, וכן כי ההתניה עוצמתית יותר ככל שהזמן בין הופעת הגירויים פוחת.
- דעיכה או הכחדה – אם לאחר למידת ההתניה הקלאסית, לא יופיע הגירוי הבלתי מותנה לאחר הופעת הגירוי המותנה, תיפסק התגובה המותנית. הלמידה דועכת, כמעט עד כדי הכחדתה כליל.
- החלמה ספונטאנית – פבלוב גילה כי לאחר שלב הדעיכה מגיע שלב בו חוזר הכלב להגיב בריור למשמע פעמון, אם כי בעוצמה פחותה מבעבר; נראה כי הקשר בין הגירוי המותנה לתגובה המותנית נשמר במידה מסוימת.
- התניה מחודשת – כשיוצמד מחדש הגירוי המותנה לגירוי הבלתי מותנה לאחר זמן מה בו לא היה שימוש בהתניה הקלאסית שנלמדה, עוצמת ומהירות הלמידה תהיה חזקה מהפעם הראשונה בה נלמדה ההתניה. זו הוכחה לכך שהלמידה לא מוכחדת לחלוטין.
- הכללה – אורגניזם העובר תהליך של התניה קלאסית, עלול לכלול גירויים רבים באותו המשקל של הגירוי המותנה, אותו למד לקשר לגירוי הבלתי מותנה, לדוגמה: ילד הנכווה מאש גפרור יירתע מכל סוגי האש.
- הבחנה – בהמשך ילמד האורגניזם להבחין בין הגירויים הניטראליים שצרף בטעות לגירוי המותנה היחיד, וזאת בעזרת הכחדה: הוא יראה כי הגירוי הבלתי תלוי לא מופיע לאחר הגירויים שהכליל.
- התניית נגד – דרך טיפול בהתניה קלאסית שלילית שנוצרה בעזרת התניית הגירוי הנייטרלי בגירוי בלתי מותנה נעים, לדוגמה: ילד שנתקע במעלית יחשוש לעלות בה, מכיוון שהוא מקשר בין הרגשת הפחד למעלית. התניית הנגד היא להציע לו סוכרייה בעת העלייה במעלית וכך המעלית עשויה להיות מותנית עם גירוי נעים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: התניה |
| ערך מילוני בוויקימילון: התניה פבלובית |
| ערך מילוני בוויקימילון: התניה קלסית |
- אורית כהן ודנה פרידמן, למידה: התניה קלאסית, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- קרן צוריאל הררי, השקר הגדול על אלברט הקטן, באתר כלכליסט, 7 במרץ 2013
- How to Train a Brain - על התניה ולמידה, מפבלוב ועד סקינר
הערות שוליים
- ^ Finding Little Albert: a journey to John B. Watson's infant laboratory
- ^ קרן צוריאל הררי, השקר הגדול על אלברט הקטן, באתר כלכליסט, 7 במרץ 2013