התקופה העות'מאנית בארץ ישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־08:09, 30 באוגוסט 2019 מאת דויד (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "אומנם" ב־"אמנם")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל
חומת ירושלים העות'מאנית, שנבנתה בתקופה העות'מאנית בידי סולימאן המפואר (2005)

התקופה העות'מאנית היא תקופה בתולדות ארץ ישראל בה נשלטה על ידי האימפריה העות'מאנית. התקופה התחילה בכיבוש הארץ בידי הסולטאן סלים הראשון בשנת 1516, והסתיימה בשנת 1917, עם כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה.

המאה ה-16

האימפריה העות'מאנית, 1481–1683

ראשית השלטון העות'מאני בארץ ישראל החל כאשר נכבשה מידי הממלוכים בשנת 1516 על ידי הסולטאן סלים הראשון "האמיץ". לאחר שהדיח את אביו בּאיזיט השני (הוא שפתח את שערי ארצו לפני היהודים מגורשי חצי האי האיברי: ספרד ופורטוגל) וגירש את אחיו אחמד. סלים, הנערץ בצבא העות'מאני, פנה לכיבושים מזרחה; בימיו הוכפל שטחה של האימפריה פי שניים באסיה ואפריקה. לאחר כיבושה במהלך המלחמה הממלוכית-עות'מאנית, חולקה הארץ לחמישה איילטים (מחוזות) (מגידו, צפת, שכם, ירושלים ועזה), בראש כל מחוז עמד ואלי שנקרא פאשה (פחה), שנכללו בתוך פרובינציית דמשק. בתקופה מוקדמת זו הצליח שלטון זה לשמור על מנהל תקין וביטחון. הוא מת ב-1520 בעת מסע מלחמה לכיבוש האי רודוס. יורשו, סולימאן המפואר, השלים את כיבוש רודוס והוסיף עליו כיבושים רבים, שהרחיבו עוד את גבולות האימפריה.

מאז צבאו של סולימאן, לא דרכה רגל כובש בארץ ישראל עד צבאו של נפוליאון, אשר מוגר. במשך ארבע מאות השנים, עד כניסתם של הגייסות הבריטיים, התחוללו כנגד השלטון המרכזי בקושטא כמה וכמה מרידות חמושות, מאבקים בין נציבי השלטון, ובנוסף גלי התנפלויות פשיטה של הבדואים בעקבות בצורת או בהתאם לחולשת השלטונות. ברבות הימים זכה הסולטאן לתואר "סולימאן המפואר", ותקופתו נחשבת לזוהרת ושקטה. בשנים 1542-1536 בנה סולימאן את חומת ירושלים העות'מאנית (המוכרת כיום), ובכך הגן על העיר מפני התקפות חיצוניות. מִנהל סולימאן תיקן את אספקת המים בעיר, ובנה כמה בניינים ברחבי הארץ. אך גם בימיו, ובימי יורשו, הציעו כמרים מסוריה, וכן הפטריארך היווני, לקרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" לצאת למלחמת כיבוש בארץ הקודש, ואף בקרב היהודים, למשל, דוד הראובני, פעם רעיון זה.

סימנים ראשונים לירידת האימפריה התגלו כבר ברבע האחרון של המאה ה-16. בצבא היניצ'רים התערערה המשמעת, וראשיו תבעו תדיר העלאת משכורותיהם וזכויותיהם; בהמשך הפכו למעשה לקובעי הממשל במידה רבה, ממליכי סולטאנים ומדיחיהם מכסאם. נטל המסים על בעלי הרכוש התגבר, ובמקביל נהנתה חצר הסולטאן מחיי מותרות מופרזים. העמים והקבוצות השונות והמגוונות ברחבי האימפריה נטו למרידות – שדוכאו ביד קשה אך במחיר גבוה לשלטון המרכזי. בארץ ישראל וסביבתה פעלו כך אמירי הדרוזים ששלטו בהר הלבנון, בבקעת הלבנון ובגליל.

המאה ה-17

בתקופה זו האימפריה העות'מאנית סבלה מחוסר יכולת לשלוט בצורה ריכוזית בכל המחוזות. ארץ ישראל נשלטה בפועל על ידי שושלות של שלוש משפחות:

  1. רדואן - אבי השושלת היה עבד של הסולטאן סולימאן המפואר. המשפחה משלה באזור עזה ונחשבה למשפחה המכובדת והחזקה ביותר בכל הארץ.
  2. טרבאי - המשפחה בעלת שורשים בדואים הובילה את גיסותיו של הסולטאן סלים הראשון כמורי דרך בעת כיבושו את ארץ ישראל. המשפחה משלה מלג'ון על מרבית צפון הארץ.
  3. פרוח' - אבי השושלת היה עבד צ'רקסי של אחד מבני רדואן. הוא קיבל ממנו את תפקיד מפקד המשטרה (סובאשי) במחוז ירושלים והפך למושל המחוז בפועל.

שלוש המשפחות אמנם העלו מסים לסולטאן וקיבלו באופן רשמי את מרותו, אך למעשה שלטו בעצמן ברחבי הארץ. הן קיימו ביניהן קשרי נישואין ומסחר ענפים שהפכו אותן למשפחה אחת מורחבת השולטת בארץ בעצמה. הייתה זו הפעם הראשונה מאז ימי בית שני שמקומיים (הדורות הבאים של כל משפחה כבר היו מקומיים) שלטו בארץ בפועל. בעיתות מצוקה היה שטחן של המשפחות מתכווץ, אך שיתוף הפעולה המלא ביניהן אפשר להן להמשיך ולשרוד. השיתוף הכלכלי אפשר להן לשלם את המסים הגבוהים לעות'מאנים והשיתוף הצבאי אפשר להן להחזיק מעמד מול אויבים חיצוניים ופנימיים.

המשפחות זכו לקבל את התואר "אמיר אל-חאג'" - האחראי על הובלת שיירות החאג' מדמשק למכה. בזמן שאחת המשפחות הייתה מובילה את השיירה היו האחרות מקבלות ממנה את סמכויות השליטה באזור שלה. הדבר מדגיש את שיתוף הפעולה ואת האמון שנתנו המשפחות זו בזו.

באמצע המאה ה-17 התחזק השלטון המרכזי באיסטנבול והוא החל לשלוח מושלים מטעמו לנהל את הארץ. במשך קרוב ל-20 שנה התחולל מאבק סמוי וגלוי בין המשפחות לנציבים הטורקים ולבסוף, סביב 1666 איבדו שלוש המשפחות את השלטון.

בית המושל העות'מאני בבאר שבע (2007)
תותח חוף מהתקופה העות'מאנית שהתגלה בנמל יפו (2009)
בתים בחלקו המזרחי של רחוב יפו בירושלים, בשנות התשעים של המאה ה-19

עד שלהי המאה ה-17 ספגה שושלת הסולטאנים כמה הדחות ורציחות; כמה מבניה יצאו למלחמות הגנה שבהן הובסה האימפריה ואיבדה שטחים נרחבים באירופה. בהסכם התבוסה בקרלוביץ (26 בינואר 1699) הסתמנה בעליל ראשית ירידתה של האימפריה. הסולטאן ויועציו (או כפי שנקראה ההנהגה הטורקית: "השער הנשגב") ויתרו לממלכות ונציה, אוסטריה ופולין על טריטוריות נכבדות באירופה. ערב חתימת ההסכם תבעה האימפריה הרוסית, עמדות וזכויות במזרח אירופה, ברחבי האימפריה העות'מאנית גופא ובמקומות הקדושים בארץ ישראל. רוסיה לא קיבלה מאומה, אך תביעות אלה היו באמתחתה העקרונית, כאשר שבה ותקפה את האימפריה העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-18.

המאה ה-18

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. הסיבה היא: חומר על התקופה נמצא בערכים רבים בוויקיפדיה העברית.

ב-1770, לאחר שחדר לים התיכון, הנחית הצי הרוסי מהלומה קשה לצי העות'מאני מול האי כיוס, והמשיך אל החופים הצפוניים של ארץ ישראל. רק ב-1774, בראשית הקדנציה של הסולטאן אבדילהמיט הראשון, נחתם הסכם שלום – הסכם כניעה, למעשה – בין שתי המעצמות. ראשי האימפריה העות'מאנית נאלצו לוותר על שטחים נרחבים במזרח אירופה ועל חצי האי קרים, והניחו לרוסיה להקים בשטחם קונסוליות רבות כוח, שעסקו בין השאר בהגנה פעילה על נתיני רוסיה בני דתות שונות, ועל מאמיני הדת הנוצרית והמקומות הקדושים להם, בתוככי האימפריה העות'מאנית.

עד אמצע המאה ה-18 לא זכתה ארץ ישראל למעמד מיוחד בין השאר בגלל התמקדות האימפריה בשטחים אחרים בבלקן, אך ממחצית המאה ה-18 ובהתחזקות הדרגתית אל אמצע המאה ה-19 עלה מעמדה של ארץ ישראל בעקבות אובדן טריטוריות הבלקן וההתעניינות המחודשת של אירופה במתרחש בארץ ישראל.

במשך חלקים גדולים של התקופה השלטון בפועל בחלקים שונים של הארץ היה בידי מנהיגים בדואים או דרוזים כגון פחר א-דין השני במאה ה-17, ודאהר אל-עומר במאה ה-18.

בסוף המאה ה-18 ערך נפוליאון את מסע הכיבוש שלו בארץ ישראל. למסע זה הייתה השפעה ישירה מועטה ביותר על הארץ.

המאה ה-19 והמאה ה-20

בית הסראייה ביפו, 1900

ההפסקה היחידה בשלטון העות'מאני הייתה בשנים 1831–1840, כאשר מוחמד עלי, ששלט מטעם הסולטאן במצרים, מרד בו בתמיכת הצרפתים. מוחמד עלי כבש את ארץ-ישראל וסוריה והתקדם לעבר הבירה קושטא. כיבוש הארץ הביא לשינוי דמוגרפי מהותי. איברהים פאשה (בנו של מוחמד עלי) הביא עמו עשרות אלפי מצרים, ביניהם גם פלאחים, לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה, לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה (עמק חפר) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון פג'ה, סומייל, ג'לג'וליה, אמלבס (פתח תקווה), קובּיבה (כפר גבירול); תושבי קטרה (גדרה) באו בתקופה זו מלוב; בוואדי ערה ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים עארה, ערערה, כפר קרע, כפר קאסם, טייבה, קלנסואה, אום אל פאחם ואחרים. בעזרת בריטניה ורוסיה החזירו לעצמם העות'מאנים את השלטון, ובתמורה לסיוע נאלצו לחתום על הסכמי הקפיטולציות, אשר פגעו בריבונותם. ההסכמה לחתום על הסכמים אלו, שהיו פגיעה מהותית בסמכות האימפריאלית של העות'מאנים, היו ביטוי לחולשתה ההולכת והגוברת של האימפריה מול מעצמות אירופה.

ב-1864 עבר 'חוק הווילאייטים' שחילק את הארץ בין שני מחוזות. וילאייט ביירות שכללה את סנג'ק שכם, סנג'ק עכו וסנג'ק ביירות, ווילאייט סוריה המכונה גם וילאייט דמשק שכללה את סנג'ק חורן, סנג'ק אל-כרך, סנג'ק דמשק וסנג'ק ירושלים. ב-1887 נותק סנג'ק ירושלים ונקשר ישירות לשער העליון.

ארבעה מהסנג'קים העות'מאנים חופפים כמעט לגבולות לארץ ישראל המנדטורית: סנג'ק עכו וסנג'ק שכם - שניהם כפופים לווילאייט ביירות, וסנג'ק ירושלים וסנג'ק עזה - שניהם מאוגדים במסגרת מותרצפליק ירושלים וכפופים ישירות לשלטון המרכזי ("השער הנשגב") באיסטנבול, החל משנות השבעים של המאה ה-19.

בשנת 1898 ביקר הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ ישראל.

סופה של התקופה בתבוסת האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ בידי כוחות האימפריה הבריטית, בשנת 1917.

מעמד הקרקעות בארץ ישראל

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – רישום זכויות במקרקעין בישראל

משטר הקרקעות בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית היה מבוסס על חוק האסלאם. בשנת 1858 נחקק על ידי השלטון העות'מאני חוק המג'לה, חוק זה חילק את הקרקעות בארץ ל-5 סוגים:

  • קרקע מסוג מירי - קרקע שהיא בבעלות המדינה ואזרחים שחיים בתחום הקרקע אינם יכולים לבצע שום שינוי בקרקע, אסור לבנות ואסור לנטוע גידולים חקלאיים אך יכלו ליהנות ולהשתמש ביבול החקלאי באותה הקרקע.
  • קרקע מסוג מוּלק - קרקע זאת נמצאת באזורים שמיושבים בצפיפות באופן יחסי וקרקע זאת היא בבעלות פרטית של האזרח ולא היו על הקרקע מגבלות, האזרח שהחזיק בקרקע מסוג זה היה יכול לנטוע לבנות ולמכור.
  • קרקע מסוג ווקף - קרקע שמשמשת לצורכי דת (כל הדתות), קרקע מסוג זה אינה ניתנת להעברה והיא נמצאת בשליטת הרשות המקומית.
  • קרקע מסוג מתרוּכה - קרקע נטושה, אשר הועברה אל בעלות המדינה ומשמשת לצורכי ציבור, לדוגמה דרכים, נהרות, גשרים, מבני ציבור ועוד.
  • קרקע מסוג מוואת - קרקע זאת אינה ניתנת לעיבוד חקלאי או אזורים שמרוחקים מאזורים מיושבים והקרקע למעשה שוממת.

חוק המקרקעין שנחקק בשנת 1969 ביטל את חוק המג'לה (חוק המקרקעין סעיפים 152–155).

במאות ה-17 וה-18 החלה היחלשות הדרגתית של הממשל העות'מאני, מה שאפשר לשבטים הבדוים להעמיק את חדירתם אל תוך האזורים המיושבים - כחלק מתהליכים שהתרחשו בכל הסהר הפורה. חדירה זו אילצה כפריים רבים לנטוש את שדותיהם ולעקור לאזורים בטוחים יותר - בדרך כלל סביב בירות המחוזות, היכן שיחידות המשמר העות'מאניות יכלו להגן על התושבים מפני הבדוים, וגם באזורים ההרריים. אלא שתנאי החיים באזורי החוף והעמקים לא משכו את הבדואים וכך בתחילת המאה ה-19 נותרו בהם פחות כפרים מאשר במחצית הראשונה של המאה ה-16 - תקופת השיא בתולדות האימפריה העות'מאנית. גורם נוסף שהביא לנטישת אזור החוף, היא אדמתו המכוסה בשכבה עבה של חול, שאינה מאפשרת גידול דגנים - הגידול העיקרי של החקלאות הערבית בארץ ישראל. רק במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה מגמה הפוכה של התיישבות. רוב הקרקע באזור החוף נשארה בלתי מעובדת עד הרבע האחרון של המאה ה-19, אז החלה נטיעת פרדסים, שהתאימו לסוג האדמה.[1]

בארץ ישראל של המאות ה-17 וה-18 לא התקיים כמעט שוק מקרקעין, דבר שייתר לכאורה את הצורך במרשם. משלהי המאה ה-18, החלה ארץ ישראל להיות במרכז ההתעניינות העולמית, תרמו לכך, תנועת ההגירה העולמית והתנועה הציונית, השתכללות אמצעי התעבורה, ובכלל זה כריית תעלת סואץ. השלטון העות'מאני היה הראשון לארגן מרשם מקרקעין, המתעד זכויות במקרקעין. בשנת 1858 נחקק חוק לפיו צוו בעלי הזכויות לרשום את זכותם, שאם לא כן – יאבדו הזכויות. כתוצאה מכך, החל תהליך של מִפְקד (Census), שסקר את מצב הקרקעות בארץ ישראל, והניב מספר שינויים בפנקס המקרקעין העות'מאני. פנקסים אלו, הקיימים עד ימינו, מהווים את תחילת הרישום של קרקעות בארץ ישראל.

מרישום זה נולדה זכות ה"טאבו", קרי: זכות היחיד להחזיק בקרקע. המרשם כונה "דפתר חקאני" ונוהל באופן ריכוזי מאיסטנבול. האסמכתאות שהחזיקו בעלי המקרקעין נקראו "קושאן" (השטר), והיוו כלי עזר בניהול ובארגון השליטה במקרקעין בארץ ישראל. הקושאן הכיל תיאור של הבעלים ושל גבולות הנכס, אולם נעדר את הזיהוי הגאוגרפי המדויק של הנכס. חסרונו זה, שנבע מהעדר תחזוקה שוטפת מצד השלטון הטורקי, הביא להיעדר הרלוונטיות של הקושאן לימינו, למעט אותם מקומות מסוימים לגביהם הוגדרו גבולות הנכס בהגדרות מילוליות מוחלטות ובנות קיימא.

הפנקסים העות'מאניים כוונו, אם כן, מלכתחילה לשמש כמרשם זכויות, אולם פגמים אינהרנטיים במרשם, והעדר אכיפה בפועל ברישומו, הביאה לרישום מינימלי של כ-5% של מקרקעי ארץ ישראל בלבד, ומנעו מימושה של מטרה זו. כיוצא מכל אלה, הפנקסים העות'מאניים רלוונטיים למקומות יישוב ותיקים, מעטים ומוגדרים בלבד.

הבעייתיות בשיטת מרשם הזכויות העות'מאנית הביאה לשילובה עם פנקס שטרות (Deed register).

היישוב היהודי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.
אומדני האוכלוסייה היהודית
בארץ ישראל במאה ה-19[2]
שנה אומדן
1800 7,000
1840 8,700
1870 18,000
1880 27,000
1890 40,000
1900 56,000
1914 85,000

היישוב היהודי ("היישוב הישן") זכה לפריחה מסוימת במאה ה-16, עם עליית חלק ממגורשי ספרד; ובמאה ה-18 בגליל עקב שלטונו האוהד של דאהר אל-עומר ושיקומן של טבריה, חיפה, עכו וערים נוספות. אך לרוב היה היישוב היהודי והנתין היהודי נחות ביותר, עד כיבוש הארץ בידי איברהים פאשא ב-1831. בשנת 1839 הודיע הקונסול הבריטי בירושלים כי בארץ ישראל יושבים 9,690 יהודים.[3]

במחצית המאה ה-19 החלה עליית מבשרי הציונות הרב ד"ר יהודה ביבאס, רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי ותלמידיהם, בנוסף לתנועת עלייה יהודית שהלכה והתגברה. בשנת תרמ"ב 1881 החלה העלייה הראשונה; בשנת תרס"ד 1904 החלה העלייה השנייה; ועד סוף התקופה העות'מאנית, זכתה ארץ ישראל לעדנה מחודשת. ממחצית המאה ה-19 נשמעו ברמה קולות כנגד הסתמכות על כספי החלוקה ולמציאת דרכים לפרנסה עצמית בארץ ישראל, מבלי להסתמך על תרומות יהדות התפוצות. עם זאת, עזרתם של פילנתרופים כמו הברון רוטשילד ומשה מונטיפיורי והזרמת הון לארץ באמצעותם, הניע ותמך בהקמתן של נקודות התיישבות יהודית. מאז העלייה השנייה התגבר המאבק בעד עבודה עברית, דהיינו העסקת פועלים יהודים בעבודות כפיים.

היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה התדלדל וסבל מרעב, מגפות, רדיפות וגירושים. חלק מאנשי היישוב שמחו על הכיבוש הבריטי ותלו תקוות בהצהרת בלפור מנובמבר 1917, בה הובטח "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".

ראו גם

מפת המזרח התיכון וצפון אפריקה ערב מלחמת העולם הראשונה (1914)
מפת אזור המזרח התיכון שבשליטת האימפריה העות'מאנית, משנת 1851
תעודת הלידה העות'מאנית של מלכה ברלינסקי לבית טויסטר, שנולדה ב-1909 בטבריה

לקריאה נוספת

הדרכה

מחקרים

  • בוכמן יעל, פאשות, פיראטים ופלחים - צוהר לאורחות החיים בארץ ישראל במאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה, הוצאת ידע ארץ, תשע"ג 2012
  • Abraham David, To Come to the Land, Immigration and Settlement in 16th Century Eretz-Israel, The University of Alabama Press, Tuscaloosa and London, 1999, 306 pp.[4]
  • Ami Singer, Palestinian Peasants and Ottoman Officials: Rural Administration around Sixteenth-Century Jerusalem, Cambridge: Cambridge University Press, 1994[5]

מאמרים

  • דוד גרוסמן, האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל בתקופה העות’מנית : תדמית ומציאות, אופקים בגאוגרפיה, 69-68, תשס"ח, עמ' 34-6
  • דוד גרוסמן, תהליך ההתיישבות הערבית בשרון בתקופה העות’מאנית, בתוך: אבי דגני ואחרים (עורכים), השרון בין ירקון לכרמל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תש"ן-1990, עמ' 277-263
  • יוסף לונץ, שורשיה ומקורותיה של התנועה הלאומית הערבית בארץ-ישראל ערב מלחמת-העולם הראשונה, בתוך: משה מעוז, בנימין זאב קדר (עורכים), התנועה הלאומית הפלסטינית מעימות להשלמה?, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1996, עמ' 51-27
  • שלמה אילן, החקלאות הערבית המסורתית בא"י בתקופה העות’מאנית, ‬קרדום, 34, תשמ"ד, עמ' 91-9

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא התקופה העות'מאנית בארץ ישראל בוויקישיתוף

מקורות וארכיונים

סנג'ק ירושלים

הסכתים

הערות שוליים

  1. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 106-105.
  2. ^ יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 631‏, באתר "כותר"
  3. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, פרק ששי: השלטון העותמאני [המאה ה-19], עמ' 143.
  4. ^ ביקורת: רות למדן, ‏המאה המוחמצת, קתדרה 96, יולי 2000, עמ' 174-171
  5. ^ ביקורת: יהושע פרנקל, ‏הכפר במחוז ירושלים במאה הט"ז, קתדרה 82, דצמבר 1996, עמ' 172-165
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=התקופה_העות%27מאנית_בארץ_ישראל&oldid=731318"