ונטים (גאליה)
הַוֶנֶטִים (בלטינית: Veneti) הוא השם שהעניקו הרומאים לעם קלטי יורד־ים שחי בתקופתם בחצי האי ברטאן שבצרפת, לחופי האוקיינוס האטלנטי. מקום מושבם נמצא בחבל הארץ שנקרא אז ארמוריקה. ב-56 לפנה"ס, במהלך מלחמת גאליה, ניצח אותם יוליוס קיסר בים וביבשה, הרג רבים מהם ואת הנותרים מכר לעבדים. על שמם קרויה העיר וַאן של ימינו.
מקומות יישוביהם וספינותיהם
הוונטים ישבו בחלקה הדרומי של ארמוריקה, לחופו של מפרץ מוֹרְבִּיאַן (Morbihan, נהגה בברטונית: morˈbiˑãn). עמים קלטים קדומים נוספים שחיו בארמוריקה היו הרדונים, הקוריוסוליטים, האוסיסמים, האסובים והנאמנטים.
את עריהם בנו הוונטים בקצות כפים ולשונות יבשה, אשר עם בוא הגאות הוקפו מים והפכו לאיים ועם שעת השפל נעשו לחצאי איים.[1] עירם הידועה ביותר, שהייתה כפי הנראה גם בירתם, נקראה בפי הרומאים דריוריטום (Darioritum, כיום גוונד בברטונית או ואן בצרפתית), והיא נזכרת ב"גאוגרפיה" של תלמי.[2]
הוונטים היו עם של יורדי ים. לדברי קיסר הם עלו במספר אוניותיהם ובכישורי הספנות שלהם על כל העמים האחרים באזור, ונהנו מעליונות במימי החוף האטלנטי של גאליה כולה. הוא מוסיף ומספר, כי הוונטים קיימו קשרים הדוקים עם בריטניה ואף ביקשו את סיועם של הבריטאנים במלחמתם נגדו.[3]
ספינותיהם היו מותאמות במיוחד למימיו הסוערים של האוקיינוס האטלנטי ולהתמודדות עם הגאות והשפל הבלתי מוכרים בים התיכון, והן מתוארות בפירוט רב יחסית בספרו של קיסר:
"תחתיתן הייתה שטוחה יותר מזו של אוניותינו, כדי שיוכלו להתנהל בנקל במים רדודים ובשעת שפל. חרטומיהן, כמו גם ירכתיהן, הזדקרו מעלה בזווית חדה למדי, כדי שיוכלו לעמוד בגלים גבוהים ובסערות. האוניות היו עשויות כולן מעץ אלון, על מנת שיוכלו לשאת כל פגע ומכה. קורות הרוחב חוברו במסמרי ברזל שעוביים כאצבע אל זווים שרוחבם רגל. עוגניהן צוידו בשרשרות ברזל ולא בחבלים. למפרשים השתמשו בשלחים ובפיסות עור [בלתי מעובד] שנתפרו יחד בקפידה, אפשר מחמת חוסר בפשתן או משום שלא ידעו כיצד להשתמש בו, או, כפי שנדמה, משום שסברו כי מפרשי פשתן לא יוכלו לעמוד בסערות האוקיינוס וברוחות העזות ולא יוכלו להניע את אוניותיהם הכבדות."
— [4]
מלחמתם ביוליוס קיסר
ב-57 לפנה"ס הכניע יוליוס קיסר את השבטים הגאלים שלחופי האוקיינוס האטלנטי וביניהם גם את הוונטים. שליחי שבטים אלה התחייבו בפני קיסר למלא אחר פקודותיו ולמסור לידיו בני ערובה, ועם השלמת המשימה מיהר קיסר אל איטליה ומשם לאיליריקום, תוך כוונה לשוב אל גאליה בקיץ הבא.[5] בעוד קיסר עושה בגאליה קיסאלפינה, התקוממו שבטים אלה בהנהגת הוונטים. פובליוס קראסוס, שהכניע את הוונטים ושכניהם בפקודת קיסר, שלח אחדים מקציניו ממחנה החורף באנז'ה שעל הלואר אל המדינות השכנות כדי לאסוף תבואה. הוונטים, ובעקבותיהם גם הקוריוסוליטים והאסובים, תפסו בשבי את הקצינים הרומיים כדי להשתמש בהם כקלפי מיקוח להשבת בני הערובה שהוכרחו למסור לידי קראסוס. כשנודע הדבר לקיסר, הורה לאנשיו לבנות ולהכשיר צי מלחמתי ולהיערך לתגובה ומיהר לשוב לזירה.[6]
טבע המקום העניק לערי הוונטים הגנה מצוינת. כל ההתקפות שערכו הרומאים מן היבשה סוכלו, שכן עם בוא הגאות נותרו כוחותיהם לכודים על הסלעים. זאת ועוד, בכל מקום בו הצליח קיסר להקים סוללות ודייקים ועמד לכבוש את העיר, השתמשו הוונטים בספינותיהם כדי לפנות את רכושם ואנשיהם אל עיר אחרת, והרומאים אולצו להתחיל הכל מחדש. לא ניתן היה להכריע את הוונטים מבלי להשמיד קודם את אוניותיהם בקרב ים. ואומנם, לקראת סוף קיץ 56 לפנה"ס, עם הגעתו של הצי המלחמתי הרומי בפיקודו של דקימוס ברוטוס, השתנו פני הדברים.[7]
בקרב ים שנערך במפרץ קיברון (Quiberon) נחלו הרומאים ניצחון מכריע. זהו הקרב היחיד מן העת העתיקה הידוע לנו שניטש בין ספינות משוטים לספינות מפרשים. מאחר שספינות הוונטים היו חסונות מן הרגיל, לא ניתן היה להכריען במהלומות ניגוח, והרומאים השתמשו בכדומים ארוכים שבקצותיהם מגלים כדי לחתוך את חבלי המפרשים של אוניות האויב. למזלם של הרומאים השתתקה הרוח לפתע תוך כדי הלחימה, ומשנשללה מאוניות הוונטים לגמרי יכולת התנועה, פשטו עליהן החיילים הרומיים והכריעו אותן בלוחמת פנים אל פנים, כשקיסר וצבאו צופים במתרחש מן היבשה.[8]
מפלת הוונטים בקרב הימי חרצה את גורלם. יישוביהם נכבשו כעת ללא כל התנגדות, ואלו שלא נהרגו בקרב הומתו אחר כך או נמכרו לעבדים. היה זה אות וסימן לשבטים האחרים על הגורל הצפוי להם אם יעזו להמרות את פיו של העם הרומי.[9]
מקורות
- יוליוס קיסר. מלחמת גאליה בשבעה ספרים, בצירוף ספר שמיני מאת אבלוס הירציוס. תרגם מן המקור הרומי והוסיף מבוא, הערות ומפתח שמות נ' רבן, תל אביב, הוצאת יבנה, תשי"ט (1958).
- גאיוס יוליוס קיסר. מלחמת גאליה. תרגום מלטינית, מבוא והערות משה ליפשיץ. עריכה מדעית יריב שחל, עריכה דליה טסלר. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ב (2011).
- Caesar. The Gallic War. Translated by H.J. Edwards. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1917.
- Strabo. The Geography. Translated by Horace Leonard Jones. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1917-1932. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu .
- Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1927. 9 vols. Digitized copy in: LacusCurtius.
- J.S. Morrison. Greek and Roman Oared Warships. Oxford, Oxbow Books, 1996.
לקריאה נוספת
- W.L. Rodgers. Greek and Roman Naval Warfare. Annapolis, Naval Institute Press, 1981 (1st published 1937). pp. 426-431.
- s.v. "Veneti" in: William Smith (editor). Dictionary of Greek and Roman Geography (1854). Digitized copy in: Perseus.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.12 .
- ^ תלמי, גאוגרפיה, 2.7.
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.8-9 .
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.13; Morrison (1996), p. 120; התרגום לעברית על פי פרשנותו של מוריסון. ראו גם - סטרבון, 4.4.1 .
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 2.34 .
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.7-9; דיו קסיוס, 39.40 .
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.12; דיו קסיוס, 39.41-43 .
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.1-16; דיו קסיוס, 39.41-43 .
- ^ קיסר, מלחמת גאליה, 3.16 .
