ועדת העורכים
ועדת העורכים היא גוף לתיאום בין התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל לבין גורמי הביטחון במדינה. בוועדה חברים נציגים של כלי התקשורת העבריים בישראל ושל ה"ג'רוזלם פוסט", והיא נפגשת באופן סדיר עם ראש הממשלה, שרים, קצינים ופקידים במערכת הביטחון, שמעבירים לוועדה מידע בתמורה להבטחה שגופי התקשורת לא יפרסמו אותו, גם אם יקבלו אותו ממקור אחר.
הקמת הוועדה
הוועדה נוסדה בפברואר 1942, בעקבות טביעתה של אניית המעפילים סטרומה, מתוך צורך שחשו עורכי העיתונים העבריים בהכוונה מצד הנהגת היישוב בכל הקשור לפרסום חומר רגיש בנושאים כמו גירוש מעפילים או חיפושי נשק ביישובים העבריים. היא נקראה אז "ועדת התגובה". בפברואר 1948, שלושה חודשים לפני הקמת המדינה, נקבע הסדר פורמלי ראשון של צנזורה מרצון, הסדר "ששה-עשר הלאווים", שכלל איסור דיווח על תנועות הצבא ועל תנועות ראשי היישוב, מיקום של מתקנים רגישים וכו'. העורכים מחו רק נגד סעיף אחד - איסור פרסום ידיעות שעשויות לעורר בהלה.
ועדת העורכים בראשית ימי המדינה
במאי 1948, עם הקמת מדינת ישראל, ירשה הממשלה את תקנות ההגנה (שעת חירום) המנדטוריות, ואת סמכויות הצנזורה הנרחבות שהקנו לה. הצנזור הצבאי השתמש בסמכויותיו בצורה נרחבת. בקיץ 1948 נסגרו העיתונים "על המשמר" ו"ידיעות אחרונות", כל אחד למספר ימים, במה שנתפס כניצול הצנזורה לצרכים פוליטיים. על רקע זה נוצר הצורך בהסכם חדש בין העיתונים לבין שלטונות צה"ל, שנועד להסדיר את יחסי העיתונים עם הצנזורה הצבאית. לפי ההסכם, הצנזורה מיועדת למנוע הסתננות מידע ביטחוני באופן העשוי לפגוע בביטחון המדינה, ופעילותה נעשית בשיתוף פעולה עם העיתונים. ועדה מיוחדת הוקמה כדי לברר חילוקי דעות בין הצנזורה לבין העיתונים.
על בסיס הסכם זה התהדק שיתוף הפעולה בין העיתונות לבין ממשלות ישראל, ובמשך השנים הפעילו העיתונאים צנזורה עצמית במספר רב של מקרים. בחלק מהמקרים נתפסה הצנזורה, בדיעבד, כבעייתית. כך לדוגמה, המשפטן משה נגבי האשים, במאמרו על הצנזורה העצמית שהימנעות העיתונות מלפרסם ידיעות שהיו בידה בשנת 1973 על ההיערכות המצרית והסורית לאורך גבולות ישראל הייתה אחד הגורמים לשאננות שקדמה למלחמת יום הכיפורים ולהפתעת הצד הישראלי.
התערערות מעמד הוועדה
מלכתחילה היו מתחים בשיתוף פעולה זה של העיתונות והממשלה, אבל במהלך השנים התרחבה ההכרה בערכים של חופש הדיבור וזכות הציבור לדעת. תהליך זה הואץ החל משנות ה-70 - השינויים החברתיים בישראל ושינויים בתקשורת העולמית גרמו לשינויים משמעותיים ביחסים ביניהן. נקודת מפנה עיקרית הייתה מלחמת יום הכיפורים, ומיד לאחריה נושאים שהיו בעבר מחוץ-לתחום, כמו דיון בסוגיות ביטחוניות-צבאיות וביקורת על התנהגות הצבא. לקראת מבצע שלום הגליל פורסם מידע לגבי חילוקי הדעות בממשלה לגבי אפשרויות הפעולה לריסון המחבלים בלבנון. עם פרוץ המלחמה נהגה התקשורת באופן מסורתי ופרסמה מידע לפי הוראות מערכת הביטחון, אבל לאחר כשלושה שבועות, כאשר התברר שהמבצע מתמשך מעבר למטרותיו המקוריות, ובייחוד לאחר פרשת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, החל בישראל ויכוח ציבורי על המלחמה, שכוסה בהרחבה על ידי העיתונות.
שנות ה-80 וה-90 התאפיינו במספר אירועים משמעותיים. בפרשת עסקת השבויים עם ארגונו של אחמד ג'יבריל ובפרשת חטיפת מרגל האטום ואנונו, התפרסם בתקשורת העולמית מידע שפרסומו נאסר בישראל. ב-1984, בפרשת קו 300, פרסם העיתון "חדשות" תמונה שהוכיחה ששניים מהמחבלים החוטפים היו עדיין בחיים כאשר הורדו מהאוטובוס. בעקבות הפרסום סגר הצנזור את העיתון לארבעה ימים וראשי העיתון הועמדו לדין; בשנת 1993 הם זוכו על ידי בית המשפט המחוזי, שקבע כי שיקולי הצנזור היו פגיעה חמורה בזכות הציבור לדעת. סיקור האינתיפאדה הראשונה בידי התקשורת העולמית הבהיר לצבא שמבחינה הסברתית, עדיף לעבוד עם התקשורת מאשר נגדה. הצלחת ההסברה האמריקאית במלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, חידדה לקח זה.
הסכם הצנזורה החדש
בשנת 1992 אסרה הצנזורה הצבאית לדווח על תאונת האימונים שזכתה לכינוי "אסון צאלים ב'", שבה נהרגו חמישה חיילי צה"ל, ולאחר מכן אסרה לדווח על נוכחותו של הרמטכ"ל, אהוד ברק, במקום התאונה. המידע דלף לעיתונות הזרה, ופורסם בישראל לאחר שפורסם בחו"ל. בעקבות טיפול הצנזורה בפרשה, הודיע העיתון "הארץ" על פרישתו מהסכם הצנזורה, ואחריו פרש גם "ידיעות אחרונות". ההסכם קרס למעשה, משום שרק מיעוט מכלי התקשורת בישראל נותר מאוגד בו. בשנת 1989 לאחר בג"ץ שניצר (בג"ץ 680/88) הוכנס תיקון להסכם משנת 1966 ובה נקבע כי סמכות הצנזורה לפסול מידע תחול רק על מידע ביטחוני שפרסומו עלול בוודאות הקרובה לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. במאי 1996 נחתם הסכם צנזורה חדש, שתיקן את הפגמים העיקריים בהסכם הישן. בין השאר הוא הבטיח את זכות אמצעי התקשורת לעתור לבג"ץ נגד החלטות הצנזורה.
למרות שהסכם הצנזורה ממשיך להיות ההסדר המקובל לפעילות הצנזורה הצבאית בישראל, ועדת העורכים איבדה את הכוח שהיה לה בעבר. הכינוס השנתי של הוועדה הוא למעשה מסיבת עיתונאים שתוכנה מדווח באופן פומבי.
בעידן האינטרנט, אין למעשה משמעות להסכמות בין המדינה לבין כלי התקשורת המרכזיים, הואיל והמידע זורם אל האזרחים באין מפריע באמצעות עיתונות זרה, בלוגים, רשתות חברתיות וכיוצא באלה. ב-12 בפברואר 2013 כינס משרד ראש הממשלה את ועדת העורכים בבהילות[1], כדי למנוע את פרסום פרשת האסיר איקס. צעד זה שנעשה לאחר שידור התחקיר בטלוויזיה האוסטרלית, נתפס כאנכרוניסטי[2].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- תקנון ועדת העורכים
- משה ז"ק, הצנזורה והעיתונות בחמש מלחמות. סקירה של פעילות הצנזורה וועדת העורכים ממלחמת העצמאות עד מלחמת שלום הגליל
- משה נגבי, צנזורה עצמית. מאמר המבקר בחריפות את מוסד ועדת העורכים.
- שלום רוזנפלד, העיתונות בין בזל לשינקין. המאמר כולל עדויות ממקור ראשון על פעולתה של ועדת התגובה (ועדת העורכים) בשנות ה-40 וה-50.
- ירון כץ, התקשורת הגלובלית ומדיניות הסיקור של אמצעי התקשורת בישראל. על השינויים שחלו ביחסי העיתונות והממסד ועל הקשר שלהם למעורבות התקשורת הגלובלית.
- מאמרים נוספים על הצנזורה בישראל מאתר עמלנט.
- אלי הכהן, איך האינטרנט החליש את הצנזורה הצבאית, באתר ynet, 24 באוקטובר 2004
- צבי לביא, ועדת העורכים – מיתוס ומציאות, באתר אגודת העיתונאים בתל אביב, 1 בספטמבר 2016
הערות שוליים
