זבח וצלמונע
זֶבַח וְצַלְמֻנָּע, הם דמויות מקראיות, שני מלכי מדיין, אשר ננלחמו בבני ישראל, נתפסו ונהרגו בידי השופט גדעון בן יואש. הסיפור המקראי אודותם מופיע בספר שופטים, פרק ח'.
לקראת סיום המלחמה עם המדיינים מבקש גדעון ללכוד את מלכי מדיין זבח וצלמונע.[1] גדעון עובר את הירדן יחד עם צבאו הכולל שלוש מאות חיילים, כדי להשמיד את מחנה מדיין. בדרכו הוא עובר בערים סוכות ופנואל אשר לא מוכנים לכלכל את צבאו בטרם ילכוד את המלכים. לאחר שהכה ולכד את מלכי מדיין, העניש גדעון את תושבי הערים[2] ואז הרג את זבח וצלמונע, לאחר שבנו בכורו יתר פחד להרוג אותם. זבח וצלמונע מבקשים מגדעון שהוא יפגע בהם.[3] ייתכן כי רצו למות בידי לוחם בעל ניסיון.[4] סיפור המלחמה במדיינים משולב בסיפור לכידת המלכים. בניגוד לתושבי הערים סוכות ופנואל שמסרבים לבקשת העזרה, רואים זבח וצלמונע בגדעון מנהיג.[5]
שמותיהם של זבח וצלמונע מופיעים גם בספר תהילים, פרק פ"ג, פסוק י"ב: "שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, כָּל-נְסִיכֵימוֹ". בפסוק זה מתייחס המשורר לה' שנוקם באויבי ישראל בהווה, כמו שעשה לזבח וצלמונע.
מקור שמם של זבח וצלמונע הוא ערבי קדום. שמות אלה היו קיימים באזור חיג'אז ובדרום עבר הירדן שהוא האזור בו שכנו במדיינים בנדודיהם. זבח וצלמונע הם מלכי מדיין בניגוד לזאב ועורב שכונו שרים. בתהילים תוארם של זבח וצלמונע הוא נסיכים: "שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, כָּל-נְסִיכֵימוֹ." ייתכן ודרגות אלו הם שמות תואר חילופיים ולא באים לתאר סדר היררכי כלשהו.[6] [7]
בתרבות
כיום נוהגים לכנות ילדים פזיזים, שאינם ממושמעים בכינוי "זבח וצלמונע".[8] בשירה של נעמי שמר "שני צלמי רחוב", שמותיהם של הצלמים הם "זרח וצלמונע".[9]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ספר שופטים, פרק ח', פסוק ד'
- ^ ספר שופטים, פרק ח', פסוקים י"ג-י"ז
- ^ ספר שופטים, פרק ח', פסוקים י"ח-כ"א
- ^ יאירה אמית, מקרא לישראל: שופטים, ירושלים, מאגנס, 1999, ע"מ 152
- ^ יאירה אמית, מקרא לישראל: שופטים, ירושלים, מאגנס, 1999, ע"מ 148
- ^ ספר תהילים, פרק פ"ג, פסוק י"ב
- ^ יאירה אמית, מקרא לישראל: שופטים, ירושלים, מאגנס, 1999, ע"מ 149
- ^ http://www.nivsafa.co.il/?niv=zevach-vezalmona
- ^ איתן אביצור, מרינה ריצרב, אדווין סרוסי, לבוש ותוך : המוזיקה בחוויית היהדות / קהילה ומורשת, רמת גן, בר-אילן, 2012, ע"מ 131