חוק נכסי נפקדים
חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 הוא חוק המקנה למדינת ישראל את נכסיהם של מי שעזבו אותה לשטחיהן של מדינות עוינות במהלך מלחמת העצמאות. הוא החליף תקנות שעת חירום שהסדירו את העניין משלהי 1948 ועד תחילת 1950 (ואת הפרקטיקה שהייתה נהוגה לפני קבלתן).
החוק
החוק מגדיר "נפקד" כאחד מאלה:
- מי שהיה בעליו החוקי של נכס בתחומי מדינת ישראל, החזיק בנכס או נהנה ממנו, ובתקופה שבין כ"ט בנובמבר 1947 לבין ביטול מצב החירום שהוכרז בידי מועצת המדינה הזמנית [דבר שטרם אירע] היה אזרח של ירדן, לבנון, מצרים, סוריה, עיראק, ערב הסעודית או תימן, או לתושב של חלק מארץ ישראל שמחוץ לשטח מדינת ישראל.
- מי שהיה אזרח ארצישראלי ויצא עד 1 בספטמבר 1948 למקום מחוץ לארץ ישראל.
- מי שהיה ארצישראלי ויצא למקום בארץ ישראל שהיה מוחזק באותה שעה בידי כוחות שביקשו למנוע את הקמת מדינת ישראל או שנלחמו בה.
לפי החוק, מינה שר האוצר מועצת אפוטרופוסות לנכסי נפקדים, שראשה הוא האפוטרופוס לנכסי נפקדים. רכוש הנפקדים מוקנה לאפוטרופוס, והוא זה שקובע מה יֵעשה בו. לאפוטרופוס ניתנו סמכויות שונות, ובהן ניהול עסק המתקיים בנכס או חיסולו, תשלום לנזקקים שהיו סמוכים על שולחנו של הנפקד, סילוק אדם שמחזיק בנכס ואין לו זכויות בו באמצעות ההוצאה לפועל, ציווי על הריסת בנייה בלתי חוקית בנכס, ועוד. האפוטרופוס רשאי למכור נכסי מקרקעין רק לרשויות פיתוח סטטוטוריות.
לתפקיד האפוטרופוס מונה יהושע ברוכי, שעזב לצורך כך את תפקידו כמוכתר בעמק בית שאן ועבר להתגורר בירושלים.
השימוש בחוק
עם כניסת החוק לתוקפו, נעשה בו שימוש נרחב בראשית ימי המדינה, לאחר שערבים רבים עזבו את שטח המדינה והותירו את נכסיהם מאחור. עם זאת, בחלק מהנכסים שוכנו עולים חדשים וחלקם משמשים מבני ציבור שונים. לעובדה שמצב החירום שהכריזה מועצת המדינה הזמנית לא בוטל מעולם יש השלכות על תחולת ההגדרה "נפקד", ולמעשה ניתן לעשות בחוק שימוש גם כלפי מי שעזב את ישראל לאחד מהאזורים המפורטים בהגדרה גם זמן רב לאחר מלחמת העצמאות. בפועל, השימוש בו בתקופות מאוחרות יותר מוגבל.
אחת החברות הבולטות שלידן נמסר ביצוע החוק הייתה חברת רכוש נטוש, שלימים נרכשה על ידי חברת הכשרת היישוב.
נפקדים נוכחים
- ערך מורחב – נפקדים נוכחים
נפקדים נוכחים הוא מושג לא משפטי שנטבע בשנות ה-50 בהתייחס לערבים, תושבי ישראל, שמבחינה טכנית הוכרזו כנפקדים מאדמותיהם, ואדמותיהם או בתיהם הופקעו מהם מכוח חוק נכסי נפקדים, והועברו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים או לידי רשות הפיתוח.
חלקם של הנפקדים-נוכחים לא עזבו את בתיהם, אולם יישוביהם לא היו בשליטת ישראל בתאריך הקובע (כפרי המשולש, חלק מהגליל) וסופחו לישראל רק בתאריך מאוחר יותר, חלקם ברחו מבתיהם ושבו אליהם מאוחר יותר או הסתננו חזרה לישראל אחרי הסכמי שביתת הנשק.[1]
מספרם של הנפקדים-נוכחים ב-1950 נאמד ב-46 אלף.
בשנות ה-50
חלק גדול מהקרקע שבידי הקרן הקיימת הועברה מממשלת ישראל לאחר קום המדינה, בשתי עסקאות גדולות מנכסי הנדל"ן שנטשו במלחמת השחרור.[2]
במזרח ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים
בעקבות מלחמת ששת הימים עברו מזרח ירושלים ויהודה ושומרון לשליטה ישראלית. מיד לאחר המלחמה הוציאה הממשלה צו בהתאם לסעיף 11ב של פקודת סדרי השלטון והמשפט המחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים. בכך הוכפף מזרח ירושלים לחוק נכסי נפקדים באופן שכל הנכסים במזרח ירושלים של תושבי מזרח ירושלים, יהודה ושומרון וארצות ערב הם נכסי נפקדים.
כבר בנובמבר 1968 הורה היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר שלא להשתמש בחוק כלפי נכסים במזרח ירושלים בבעלות תושבי יהודה ושומרון. שמגר הסביר: "הואיל והרכוש לא היה נכס נפקד לפני כניסת כוחות צה"ל למזרח ירושלים, ולא היה הופך לנכס נפקד אילו מזרח ירושלים הייתה ממשיכה להיות חלק מיהודה ושומרון, לא ראינו הצדקה לכך שסיפוח מזרח ירושלים, והוא בלבד, יביא לנטילת רכושו של אדם ...".[3] בחוק הסדרי משפט ומינהל,[4] סעיף 3, נקבע שחוק נכסי נפקדים לא יחול על נכסים של תושבי מזרח ירושלים בעת סיפוחה למדינת ישראל, אולם החוק לא התייחס לנכסים בירושלים של תושבי יהודה ושומרון. בדצמבר 1977 גיבשו שר המשפטים שמואל תמיר ושר החקלאות אריאל שרון נוהל חדש, לפיו על תושבי יהודה והשומרון שלהם נכסים במזרח ירושלים לפנות לאפוטרופוס בבקשה להמשיך להחזיק ולהשתמש בנכסיהם. הסדר זה נקבע כהסדר זמני, ש"יובא לעיון מחדש לאור הניסיון בהפעלתו". ב-1986 קבעו שופטי בית המשפט העליון מרים בן פורת, אהרן ברק ואברהם חלימה כי ניתן לראות בתושבי יהודה והשומרון שלהם נכסים במזרח ירושלים שסופחו לישראל כ"נפקדים", ולהחיל את החוק על נכסיהם.[5]
ב-1992 קבעה ועדה בראשות חיים קלוגמן כי הנוהל לא יושם כיאות, וכי נעשה בו שימוש לרעה. בעקבות מסקנות הוועדה הורה ראש הממשלה יצחק רבין על ביטול הנוהל וחזרה למדיניות הקודמת של הימנעות מהכרזה על נכסים במזרח ירושלים כנכסי נפקדים. אולם ביולי 2004 אימצה הממשלה את החלטת ועדת השרים לענייני ירושלים לפיה "בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים נתונות הסמכויות על-פי סעיף 19 לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 ובכללן ביצוע, העברה, מכירה או החכרה של נכס מקרקעין במזרח ירושלים לרשות הפיתוח".[6] בפברואר 2005 ביטל היועץ המשפטי לממשלה את החלטת הממשלה בקובעו שהיא ניתנה בלא סמכות.[7]
בשנת 2006 פסק בית המשפט המחוזי בירושלים כי שימוש בחוק נכסי נפקדים לגבי נכסים במזרח ירושלים של תושבי יהודה ושומרון אינה מתאימה למציאות שלאחר המהפכה החוקתית, וכי לא ניתן להחיל את החוק בנסיבות מעין זו.[8] ערעור על החלטה זו וכן ערעורים על החלטות אחרות של בתי משפט מחוזיים שאישרו הכרזה על נכסי נפקדים במזרח ירושלים, תלויים ועומדים בפני הרכב מורחב של בית המשפט העליון אשר ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה הבהרות על הסתירות בעמדת המדינה, אשר מצד אחד מורה שאין להשתמש בחוק נכסי נפקדים במזרח ירושלים ומצד שני עושה בו שימוש.[9]
ראו גם
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:חוק
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית חוק ריקה.- נבו, חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950
הערות שוליים
- ^ ראו: איריס מילנר, כך הופקעו אדמות הערבים, מוסף הארץ 5 בינואר 1996, עמוד 65
- ^ מקור: הערך על הקרן הקימת
- ^ נפקדים בעל כורחם -- הפקעת נכסים בירושלים המזרחית תחת חוק נכסי נפקדים, יולי 2010, באתר עיר עמים
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:חוק
פרמטרים [ 1, 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית חוק ריקה. - ^ ע"א 54/82 אדמונד לוי ואח' נ' עיזבון המנוח עפאנה מחמוד מחמוד (אבו שריף) ואח', פ"ד מ(1) 374.
- ^ פעולות האפוטרופוס לנכסי נפקדים במזרח ירושלים, החלטה מספר 2207 של ממשלת ישראל ה-30, משנת 2004, באתר של משרד ראש הממשלה
- ^ יובל יועז ומירון רפפורט, מזוז מבטל את החלטת הממשלה להחרים קרקעות של פלשתינאים במזרח ירושלים, באתר הארץ, 1 בפברואר 2005
- ^ ה"פ (י-ם) 3080/04 דקאק נוהה ואח' נ' יורשי המנוחה נעמה עטיה עדווי נג'אר ואח'.
- ^ ע"א 2250/06, החלטה מיום 2 בפברואר 2010