חלוקת הודו
חלוקת הודו היא המונח המקובל לתיאור המאורעות שהתרחשו ב-15 באוגוסט 1947, כשהודו ופקיסטן קיבלו את עצמאותן מבריטניה, והודו הבריטית חדלה להתקיים. ספציפית מתייחס המושג לחלוקתן של בנגל ופונג'אב, שחלקים מהן הפכו, בהתאמה, למזרח פקיסטן (כיום בנגלדש), ולמרבית שטחה של מערב פקיסטן.
הכינוי "חלוקת הודו" אינו מתייחס לחלוקתה המאוחרת של פקיסטן ב-1971, אחרי מלחמת העצמאות של בנגלדש; גם היפרדותן של בורמה (כיום מיאנמר) וציילון (כיום סרי לנקה) מממשלת הודו הבריטית אינה כלולה במונח. ציילון הייתה חלק מנשיאות מדראס מ-1795 ועד שהפכה למושבת כתר נפרדת ב-1798. בורמה סופחה בהדרגה לממשל הודו הבריטית בשנים 1826-1886 ונשארה חלק ממנה עד 1937, אז היא הפכה למושבת כתר נפרדת מהודו. בורמה וציילון קיבלו את עצמאותן בתחילת 1948.
אשר לשאר תת-היבשת ההודית, לנפאל ולבהוטן היו אמנות עם הבריטים שהבטיחו להן מעמד של מדינות עצמאיות, שלא כ"מדינות הברית" (או מדינות הנסיכים) שעליהן חל המונח "חלוקת הודו". בורמה אינה נחשבת חלק מתת-היבשת, משום שהן היסטורית והן גאוגרפית יש לה דברים רבים יותר במשותף עם דרום-מזרח אסיה מאשר עם הודו.
הודו ופקיסטן
שתי מדינות ריבוניות ועצמאיות נולדו באופן רשמי בשעת חצות של 15 באוגוסט 1947. טקסי העברת הסמכויות נערכו יום קודם לכן בקאראצ'י, שנועדה להיות הבירה החדשה של פקיסטן, כדי לאפשר למשנה למלך הבריטי האחרון, לואי מאונטבטן, להשתתף הן בטקס בקאראצ'י והן בטקס בדלהי. פקיסטן חוגגת את עצמאותה ב-14 באוגוסט, והודו ב-15 באוגוסט.
הרקע לחלוקה
זרעי החלוקה נטמנו הרבה לפני העצמאות. ההיסטוריונית שירין קין טוענת כי הבריטים, שעדיין חששו מן האיום הפוטנציאלי בדמות המוסלמים ששלטו בתת-היבשת במשך יותר מ-300 שנה תחת האימפריה המוגולית, הנהיגו מדיניות של הפרד ומשול [2]. סיווג האזרחים על פי דתם היה גם מאפיין של השלטון המוגולי. כשההודים בשלטון בריטניה התחילו להתכונן לעצמאות החל מאבק בין שתי העדות בתוך התנועה לעצמאות הודו, ובמיוחד בקונגרס הלאומי ההודי (הידוע כיום כמפלגת הקונגרס); שתי העדות חתרו לשליטה בתנועה, שעשויה הייתה להוביל לשליטה במדינה כולה לאחר העצמאות. המוסלמים חשו מאוימים על ידי הרוב ההינדי; ההינדים מצידם הרגישו שמנהיגי התנועה מתחנפים למוסלמים ומתנכרים לרוב האוכלוסייה.
הליגה המוסלמית הכלל-הודית (AIML) נוסדה בדאקה ב-1906 על ידי מוסלמים שלא בטחו בקונגרס ההודי הלאומי, שהיה אמנם חילוני ופופולרי, אך רוב חבריו היו הינדים. עם הזמן עלו בליגה מתווי פעולה שונים. בין הראשונים שדרשו מדינה נפרדת למוסלמים היה הסופר והפילוסוף עלאמה איקבאל, שאמר, בנאום הנשיאותי שנשא ב-1930 בפני ועידת הליגה המוסלמית, כי לדעתו אומה מוסלמית נפרדת היא הכרחית בתת-יבשת הנשלטת על ידי ההינדים. "אספת סינד" העבירה הצעת החלטה שהפכה זאת לדרישה רשמית ב-1935. איקבאל, ג'והאר ואחרים עמלו קשה כדי לגייס את מוחמד עלי ג'ינה, שעד אז עשה נפשות לאחדות מוסלמית-הינדית, להנהיג את התנועה למען האומה החדשה. ב-1930 כבר החל ג'ינה לאבד תקווה באשר לגורלם של המיעוטים בהודו מאוחדת עתידית, והחל להביע את דעתו שמפלגות הזרם המרכזי, דוגמת מפלגת הקונגרס (שהוא היה חבר בה בעבר) אינן רגישות לאינטרסים מוסלמיים. בוועידת הליגה המוסלמית בלאהור ב-1940 הבהיר ג'ינה שהוא מחויב לפתרון של שתי מדינות, ומאותה עת הייתה זו עמדתה הרשמית של הליגה:
ההינדים והמוסלמים משתייכים לשתי דתות שונות, שתי פילוסופיות שונות, מנהגים וספרויות שונות... לקשור שתי אומות כאלה בעולה של מדינה יחידה, האחת כמיעוט והשנייה כרוב, יוביל ללא ספק להתמרמרות הולכת וגוברת ובסופו של דבר לחיסולו של המרקם שאותו תנסה לבנות ממשלתה של מדינה כזו.
על כל פנים, היו גם ארגונים הינדיים לאומניים כמו ההינדו מהאסבהא ("האספה ההינדית הכלל-הודית הגדולה" או Akhil Bhāratīya Hindū Mahāsabhā) שטענו אף הם כי קיים שבר בין שתי האומות, אף כי התנגדו לחלוקת המדינה. ב-1937, בישיבה ה-19 של הינדו מהסאבהא שנערכה באחמדאבאד, קבע ויר סאווארקר בנאומו הנשיאותי כי
אי-אפשר בימינו עוד להניח כי הודו היא מדינה מאוחדת והומוגנית; ההיפך הוא הנכון, יש בה בעיקר שתי אומות - ההינדים והמוסלמים.[1]
רבים ממנהיגי מפלגת הקונגרס היו סקולריסטים (תומכים בהודו כמדינה חילונית) והתנגדו לחלוקת המדינה על-פי קווים דתיים. מוהנדס גאנדי, שהיה גם דתי מאד וגם פציפיסט, האמין שהינדים ומוסלמים יכולים וצריכים לחיות בידידות. הוא התנגד לחלוקה בכל מאודו, ואמר:
נשמתי כולה מתקוממת כנגד הרעיון שאסלאם והינדואיזם מייצגים שתי תרבויות ודוקטרינות מנוגדות. הסכמה לדוקטרינה כזו היא, בעיניי, הכחשת קיומו של האל.
גאנדי ותומכיו נאבקו במשך שנים כדי שיישארו מוסלמים במפלגת הקונגרס (בשנות ה-30 החלה עזיבה רבתי של פעילים מוסלמים מן המפלגה), ובכך הצליח לקומם עליו קיצוניים הינדים ומוסלמים כאחד (גאנדי נרצח מעט אחרי החלוקה בידי הקיצוני ההינדי נטהוראם גודסה, שהאמין שגאנדי הלך לקראת המוסלמים על חשבון ההינדים). פוליטיקאים ומנהיגים עדתיים ליבו את הרוחות בשני הצדדים ועוררו פחדים וחשדות בשתי העדות, מה שהביא למאורעות נוראים כמו המהומות שנגרמו ביום הפעולה הישירה שארגנה הליגה המוסלמית ב-1946, שבהן טבחו מוסלמים והינדים אלה באלה בכלכותה ובסביבתה, ונהרגו כ-5000 איש. ככל שהלך הסדר הציבורי והתערער בכל צפון-הודו ובנגל, התגבר הלחץ ליצור חלוקה פוליטית ומדינית כדי להימנע ממלחמת אזרחים של ממש.
עד שנת 1946 עדיין הייתה הגדרת "פקיסטן" על פי הליגה כה גמישה עד שניתן היה לפרש אותה גם כמדינה עצמאית וגם כחלק מקונפדרציה הודית. יש היסטוריונים המאמינים שג'ינה התכוון לעשות שימוש במושג "פקיסטן" כקלף מיקוח, על מנת להשיג עצמאות רבה יותר למחוזות המערביים, בעלי הרוב המוסלמי, כך שלמרכז ההינדי תהיה פחות שליטה בהם.
היסטוריונים אחרים סבורים שג'ינה ראה בחזונו פקיסטן גדולה יותר ורצה לדרוש גם את מזרח פנג'אב ומערב בנגל, כולל אסאם, שבכולן רוב הינדי. ג'ינה נאבק גם לספח לפקיסטן את קשמיר, מדינה בעלת רוב מוסלמי ששלט בה שליט הינדי; וכן את המדינות היידראבאד וג'ונאגאד, מדינות בעלות רוב הינדי תחת שליט מוסלמי.
בעקבות מחקרים חדשים, מתחזקת ההערכה כי לו היה זוכה ג'ינה להיות ראש ממשלתה הראשון של הודו, הייתה נמנעת החלוקה. גאנדי, שעמד על משקלם של הדחפים האישיים המניעים את ג'ינה, אף הפציר בנהרו ופאטל לאפשר לג'ינה המוסלמי להיות ראש הממשלה הראשון של הודו העצמאית. אך הדבר לא הסתייע, וג'ינה היה לאבי האומה של פקיסטן.
תהליך החלוקה
השלטון הבריטי בהודו לא שלט במישרין בכל האזור שנקרא בשם "הודו". בעוד חלק ממחוזות הודו נשלטו ישירות בידי הבריטים, חלקים נרחבים של הודו היו מדינות נסיכים עצמאיות למחצה, שנשלטו בידי שליטים מקומיים בתיאום עם הבריטים, באמצעות הסכמים והסדרים משפטיים שונים.
החלוקה בין שתי המדינות החדשות התבצעה על פי תוכנית הידועה כיום בשם "תוכנית השלושה ביוּני" או תוכנית מאונטבטן. בדו"ח שהזמינה ממשלת בריטניה מעורך דין לונדוני בשם סר סיריל רדקליף, ונקרא על שמו תוכנית רדקליף (Radcliffe Award), נקבעו אזורים שבהם רוב מוסלמי שישתייכו לפקיסטן ואזורים שבהם רוב הינדי שישתייכו להודו. בעקבות זאת, פקיסטן כלל שני אזורים נפרדים, מזרח פקיסטן (כיום בנגלדש) ומערב פקיסטן, שמפרידים ביניהם אלפי קילומטרים של טריטוריה הודית.
ב-18 ביולי 1947 עבר בפרלמנט הבריטי חוק עצמאות הודו שסיכם את סידורי החלוקה. בעקבות החלוקה הצטרפה פקיסטן כחברה חדשה באו"ם, ואילו הודו תפסה את מקומה של "הודו הבריטית" באו"ם.
ל-565 מדינות הנסיכים ניתנה הבחירה לאיזו מדינה להצטרף. המדינות שהנסיכים שלהן לא הצטרפו לאף מדינה, או אלו שבחרו במדינה שדתה שונה מדת רוב התושבים, כמו ג'ונגאד, היידראבאד ובעיקר קשמיר, הפכו למוקדים של מתח וסכסוך.
הליך מזורז ושנוי במחלוקת
חלוקת הודו הייתה מתחילתה הסדר שנוי במחלוקת עזה, ועד היום היא גורמת למתחים ברחבי תת-היבשת. כלפי המשנה למלך, לורד מאונטבטן, נטען לא רק שהוא האיץ את התהליך אלא גם שהוא השפיע על תוכנית רדקליף כך שתיטה לטובת הודו.[2] בין המבקרים יש גם הטוענים שחפזונם של הבריטים היה בין הגורמים לזוועות החלוקה.[3] משום שהכרזת העצמאות התקיימה לפני החלוקה עצמה, שמירת הסדר הציבורי הייתה באחריותן של שתי המדינות החדשות. חילופי אוכלוסייה גדולים לא נלקחו בחשבון; התוכנית קראה לעגן בחוק את שמירת זכויות המיעוטים שייוותרו משני צידי הגבול. הייתה זו משימה בלתי אפשרית ושתי המדינות נכשלו בה. החוק והסדר לא עמדו במעמסה, ורבים נהרגו ונרצחו בהפרות סדר, מעשי טבח או פשוט מקשיי הדרך כשניסו להימלט לחוף מבטחים. התוצאה הייתה אחד מחילופי האוכלוסין הגדולים ביותר בהיסטוריה.
מצד שני, יש הטוענים כי הבריטים נאלצו לזרז את התהליך בעקבות אירועים בשטח. שלטון החוק והסדר הציבורי קרסו בהודו כבר פעמים רבות בעבר והביאו לשפיכות דמים רבה. כשמאונטבטן התמנה למשנה למלך כבר הייתה תת-היבשת על סף מלחמת אזרחים. אחרי מלחמת העולם השנייה היו לבריטניה משאבים כספיים מוגבלים, וייתכן שהללו לא הספיקו לשמירה על הסדר הציבורי בהודו. ייתכן שיציאה מהירה מהודו נראתה כאלטרנטיבה עדיפה על פני התפרקות איטית של הראג' הבריטי.
חילופי אוכלוסין
חילופי אוכלוסין בקנה מידה עצום אירעו בחודשים שמיד לאחר החלוקה. מרגע שהתבססו הגבולות בין שתי המדינות החדשות, עברו כ-14.5 מיליון איש בין המדינות בבקשם חוף מבטחים. על פי מפקד שנערך בין הפליטים ב-1951, עברו 7,226,000 מוסלמים מהודו לפקיסטן, ומספר דומה של הינדים וסיקים (7,249,000) עברו מפקיסטן להודו מיד אחרי החלוקה. מבין הפליטים 78%, או כ-11.2 מיליון, עברו ממדינה למדינה במערב, רובם בין שני חלקיה של פנג'אב; 5.3 מיליון מוסלמים עברו מהודו למערב פנג'אב שבפקיסטן, ואילו 3.4 מיליון הינדים וסיקים עברו מפקיסטן למזרח פנג'אב שבהודו. מלבד פנג'אב עברו במערב גם כ-1.2 מיליון פליטים בין שני חלקי חבל סינד. במזרח עברו רוב הפליטים (כ-3.5 מיליון) ממזרח פקיסטן למערב בנגל שבהודו, ורק כ-700,000 מוסלמים עברו בכיוון ההפוך.
הממשלות הטריות בשתי המדינות לא היו ערוכות להתמודדות עם חילופי אוכלוסין בקנה מידה כל כך עצום, וכתוצאה מכך התחוללו אירועים אלימים ומעשי טבח מחרידים בשני צידי הגבול. על פי ההערכות השמרניות ביותר נהרגו בהתנגשויות אלו 200,000 איש, ועל פי ההערכות הגבוהות ביותר כמיליון איש. על פי ריצ'רד סימונדס "על פי ההערכות הנמוכות ביותר, חצי מיליון איש מתו ושנים-עשר מיליון איבדו את ביתם".[4] בצד הפקיסטני נאלצו הינדים וסיקים רבים לברוח בחוסר כל בעקבות איומי רצח. בהודו ניסה גנדי להפעיל את השפעתו בממשלת הקונגרס כדי להבטיח שכל מוסלמי שיבחר להישאר יוכל לעשות זאת. בפועל, לעיתים קרובות גורשו אנשים בידי שכניהם או בידי שליטים מקומיים, גם ללא עידוד הממשלה.
דמוגרפיה דתית של הודו, פקיסטן ובנגלדש בימינו
במידה מסוימת משקפת הדמוגרפיה בת-ימינו של שלוש המדינות את תוצאות אירועי החלוקה. למרות חילופי האוכלוסין המסיביים במהלך החלוקה ולאחריה, הודו הפדרלית והחילונית היא עדיין מושבה של האוכלוסייה המוסלמית השלישית בגודלה בעולם (אחרי אינדונזיה ופקיסטן). בפקיסטן, לעומת זאת, מיעוטים דתיים מהווים חלק קטן בהרבה. בנגלדש הטרוגנית יותר מפקיסטן ופחות מהודו.
הודו (1,095 מיליון תושבים על פי הערכות ב-2006, לעומת 361 מיליון במפקד האוכלוסין מ-1951)
- 81.69% הינדים (839 מיליון)
- 13.10% מוסלמים (143 מיליון)
- 2.31% נוצרים (25 מיליון)
- 2.00% סיקים (20 מיליון)
- 1.94% בודהיסטים, ג'יינים, פארסים ואחרים (21 מיליון)
פקיסטן (162 מיליון תושבים על פי הערכות ב-2005, לעומת 34 מיליון במפקד האוכלוסין מ-1951)
- 98.00% מוסלמים (159 מיליון)
- 1.00% נוצרים (1.62 מיליון)
- 1.00% הינדים, סיקים ואחרים (1.62 מיליון)
בנגלדש (144 מיליון תושבים על פי הערכות ב-2005, לעומת 42 מיליון במפקד האוכלוסין מ-1951)
- 86% מוסלמים (124 מיליון)
- 13% הינדים (18 מיליון)
- 1% נוצרים, בודהיסטים ואנימיסטים (1.44 מיליון)
בשלוש המדינות נטמעו במידה רבה כל הפליטים.
חלוקת הנכסים
נכסי הישות המשפטית שנקראה "הודו" עד ה-15 באוגוסט 1947, כלומר האימפריה הבריטית ההודית, התחלקו בין שתי המדינות החדשות בהליך שהפך לטעון ושנוי במחלוקת. מהטמה גנדי פתח בשביתת רעב בשלב מסוים כדי להפעיל לחץ על ממשלת הודו שתעביר כספים לפקיסטן, אף על פי ששתי המדינות כבר נלחמו זו בזו במלחמת קשמיר. הקבוצה שהתנקשה בחייו של גנדי הזכירה שביתת רעב זו בין הסיבות שהניעו אותה לרצוח אותו.
בעיית הפליטים
פליטים שהתיישבו בהודו
פנג'אבים רבים שדתם הינדית או סיקית התיישבו בחלק ההודי של פאנג'ב ובדלהי. האחריות ליישובם-מחדש של ההינדים מסינד נפלה על כתפיהן של כל המדינות ההודיות, אבל רוב הסינדים התיישבו במדינות המערביות גוג'אראט ומהרשטרה. הינדים שנטשו את מזרח פקיסטן התפשטו בכל צפון-מזרח הודו, ורבים מהם השתקעו במדינות הסמוכות מערב בנגל, אסאם וטריפורה. חלק מהפליטים נשלחו לאיי אנדמן.
בסוף שנת 2004 התנגדו יוצאי סינד בתקיפות לניסיון בבית המשפט העליון לחייב את ממשלת הודו להסיר את המילה "סינד" מהמנון הודו, שנכתב על ידי רבינדרנת טאגור לפני החלוקה, כיוון שהיא פוגעת בריבונותה של פקיסטן.
פליטים-לשעבר מילאו תפקיד פעיל בפוליטיקה של הודו. ראש ממשלת הודו לשעבר, מאנמוהאן סינג, הוא סיקי פנג'אבי שנולד בכפר הנמצא כיום בשטח פקיסטן. גם שני ראשי ממשלה קודמים של הודו נולדו בפאנג'ב המערבית. הפליטים מפקיסטן איבדו את מעמד הפליט שלהם, ונחשבים כמי שהשתלבו באופן מלא בחברה ההודית.
פליטים שהתיישבו בפקיסטן
הפליטים בפקיסטן הגיעו מאזורים שונים בהודו. מספר רב של פנג'אבים נמלטו מהמהומות במזרח פנג'אב; למרות הקשיים העצומים, הפליטים ממזרח פנג'אב לא נתקלו בבעיות התאקלמות מבחינה תרבותית או לשונית אחרי החלוקה. לעומת זאת, פליטים רבים שהגיעו מחלקים אחרים של הודו שומרים עדיין על זהות נבדלת וידועים בשם מוהג'יר (אנ'), בעוד צאצאי הפליטים מפנג'אב נטמעו בחברה השלטת ואינם רואים בעצמם עוד פליטים. רבים מהפליטים שאינם פנג'אבים התיישבו בסינד, בעיקר בקאראצ'י ובהיידראבאד, שם יש להם כוח פוליטי רב. הם נבדלים משאר תושבי סינד במעמדם כפליטים ובכך שהם דוברי אורדו ולא סינדהי.
נשיא פקיסטן לשעבר, פרבז מושארף, נולד בדלהי שבהודו, וכך גם כמה מנהיגים פקיסטניים קודמים, כולל ראש ממשלת פקיסטן הראשון, ליאקת עלי ח'אן.
תוצאות החלוקה
השלכות במישור הבינלאומי
מאז החלוקה הטראומטית ושפיכות הדמים שנלוותה אליה, התקשו הודו ופקיסטן לקיים יחסים תקינים. אחד הנושאים השנויים במחלוקת ביותר הוא גורלה של קשמיר, שלא הוכרע מאז החלוקה. קשמיר עמדה במרכזן של שלוש מלחמות, ובסך הכול היו ארבע מלחמות בין הודו לפקיסטן:
כוחות לא-רשמיים בתמיכת פקיסטן פלשו לקשמיר, אחרי שהמדינה ניתנה להודו על ידי המהראג'ה שלה, הארי סינג, אף על פי שהיה בה רוב מוסלמי. האו"ם הצליח להשיג הפסקת אש כשהמדינה מחולקת דה-פקטו בין פקיסטן (כשליש משטח קשמיר) והודו (כשני שלישים, כולל עמק קשמיר העשיר והפורה יותר).
כוחות גרילה בתמיכת פקיסטן פלשו לקשמיר ההודית. לאחר חמישה שבועות של קרבות הושגה הפסקת אש בעזרת האו"ם. מקובל כיום לראות במלחמה זו ניצחון הודי, כיוון שפקיסטן נכשלה במטרתה לכבוש את קשמיר.
מלחמת הודו-פקיסטן, 1971 אחרי שהודו הכריזה על תמיכתה בבנגלים במזרח-פקיסטן במאבקם לעצמאות מפקיסטן, תקפה פקיסטן שדות תעופה בצפון מערב הודו, בהשראת מבצע מוקד שהשיג עליונות אווירית לישראל במלחמת ששת הימים; אך ההודים התכוננו להתקפה כזו ובמהרה השיגו עליונות אווירית על פקיסטן. המלחמה הסתיימה תוך זמן קצר בתבוסה מוחצת לפקיסטן. הודו כבשה שטחים פקיסטניים (שאותם היא החזירה מאוחר יותר כמחווה של רצון טוב) וסייעה להשגת עצמאות לבנגלדש. מלחמה זו השפיעה בעקיפין על מלחמת יום כיפור בעבור שאנואר סאדאת, נשיא מצרים, רצה לצאת למלחמה בשנה זו אך המלחמה בהודו, שלקחה את כל תשומת הלב הבינלאומית, גרמה לו לדחות אותה.
מלחמת קרגיל, 1999 המשבר התנהל כאשר שתי המדיניות היו חמושות בנשק גרעיני. חיילים פקיסטניים פלשו לקשמיר במהלך החורף, תקופה שבה עמדות הצבא בהרים אינן מאוישות. הודו כבשה בחזרה כמעט את כל השטח שתפסה פקיסטן. מחשש להסלמה שתביא למלחמה גרעינית, ארצות הברית לחצה על פקיסטן לסגת משטחיה של הודו ללא תנאים. פקיסטן נענתה ללחץ ונסוגה וכך הסתיים המשבר.
הגבול הבריטי-טיבטי, המתפתל בהרי ההימלאיה, מעולם לא סומן באופן סופי ומחייב. הודו, שירשה קטע ארוך של קו הגבול עם סין, שפלשה לטיבט, הגיעה לבסוף לידי מלחמה עם סין (מלחמת הודו-סין, 1962).
השלכות בתוך המדינות
האלימות בין ההינדים והמוסלמים לא נפסקה לאחר החלוקה. בני שתי הקהילות נטבחו במהלך מאורעות 1971 בבנגלדש, שהביאו למותם של 200,000-3,000,000 איש לפי הערכות שונות. הינדים שנשארו בפקיסטן נרדפו בגלל דתם, ומוסלמים בהודו סבלו פעמים רבות מגלי אלימות בין-עדתית, כמו למשל מאורעות 2002 בגוג'ראט, שנהרגו בהן, לפי הערכות גורמים בינלאומיים, כ-2,000 איש, רובם מוסלמים.
קליטת אוכלוסיית הפליטים העצומה לא תמיד עברה באופן חלק. מוסלמים דוברי אורדו שעקרו לפקיסטן התלוננו שהם סובלים מאפליה בקבלה למשרות ממשלתיות, וסכסוכים פוליטיים בקראצ'י לעיתים קרובות נובעים מעוינות בין סינדים למוהג'יר. הפליטים שהגיעו מפקיסטן להודו סבלו מעוני ומצוקה, כי רובם הגיעו בידיים ריקות.
סכסוכים פנימיים רבים בהודו, פקיסטן ובנגלדש, שהתבטאו במלחמות אזרחים, פיגועי טרור או מהומות, נובעים ממתח בין הדתות, כמו גם מפעילות של ארגונים בדלניים שונים, שבמקרים רבים הם תוצאה ישירה או עקיפה של אירועי החלוקה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ V.D.Savarkar, Samagra Savarkar Wangmaya Hindu Rasthra Darshan (Collected works of V.D.Savarkar) Vol VI, Maharashtra Prantik Hindusabha, Poona, 1963, p 296
- ^ Stanley Wolpert, 2006, Shameful Flight: The Last Years of the British Empire in India, Oxford University Press
- ^ Richard Symonds, 1950, The Making of Pakistan, London, ASIN B0000CHMB1, p 74
- ^ [1]
