חניטה

המומיה של רעמסס השני

חניטה היא שיטת קבורה שבה גופת המת נעטפת בתכריכים ועוברת טיפול בצמחים ותכשירים שונים על מנת לשמרה. חניטה הייתה נהוגה בעיקר בעבר בתרבויות שונות כמנהג דתי. הגופה החנוטה נקראת מומיה.

החניטה המצרית

בעבר נהגו עמים אחדים לחנוט את מתיהם ובהם בני האינקה בפרו, שושלת האן בסין והילידים האוסטרלים. אולם מנהג זה רווח בעיקר בין המצרים הקדמונים.

מכיוון שלחות גורמת לריקבון הגופות, קברו המצרים תחילה את מתיהם בחולות המדבר, והחום הרב ששרר שם ייבש את הגופות ושמר על צורתן. המצרים האמינו שיש 6 יסודות חשובים שמרכיבים את האדם: הגוף הפיזי, הצל, השם, הרוח, האישיות והאל-מות (העך). המצרים האמינו, שנשמתו של אדם מתקיימת כל עוד גופו קיים, ואם הגוף יישמר תוסיף גם הנשמה להתקיים. המצרים גם האמינו, שלאחר מות האדם יוצאת נשמתו למסע ארוך, שבו היא נזקקת למזון וצידה. לפיכך נקברו יחד עם הגופה כלי חרס, שאותם מילאו במזון ומשקה. לפי שרידי המזון אפשר לשחזר מה אכלו ושתו המצרים שחיו לפני אלפי שנים.

בערך שנת 3000 לפנה"ס, עם איחודה של מצרים תחת שלטון הפרעונים, התחילו המצרים להאמין שאין זה לכבודו של אדם חשוב להיקבר בחול, אלא עליו להיקבר בתוך קבר. הם החלו לנהוג כך, אך אוויר הקבר גרם לריקבון הגופות. המצרים הבינו שיש לשמר את הגופות לפני הקבורה, והחלו להשתמש למטרה זו בתמרוקים, בעשבים ובשרפים בעלי ריח מתקתק. עם זאת לא שינו את מנהגם לקבור מזון ומשקה עם המת, ולכן חנטו גם את הבשר והירקות, ושמו אותם בכלי חרס. לעיתים, כשקברו אדם עשיר, שמו את המזון בכלים יקרים, עשויים כסף או זהב. נוסף על כך, נהגו קרובי הנפטר ללכת אל הקבר מדי שנה בשנה, בימים מסוימים, ולקיים טקס דתי, שבמהלכו ניתנה למומיה אספקה מחודשת של מזון ומשקה. באותו פרק זמן שנאמרו בו התפילות, נהגו לפתוח את עיני הנפטר החנוט, את אוזניו ואת פיו, בתקווה שהוא יראה, ישמע ויאכל.

החניטות המפורסמות ביותר הן אלו של פרעוני מצרים שנמצאו בפירמידות במצרים. במצרים העתיקה האמינו, כי ישנם חיים שלאחר המוות, ורצו לשמר את גופם של המלך והמלכה לקראת העולם הבא. תות ענח' אמון זכה לחניטה המפותחת ביותר.

שיטות חניטה של הסינים

סין ג'ואי היא המומיה שנתגלתה במצב השימור הטוב ביותר. בשנת 1971. בנתיחת הגופה התברר כי מצבה של המומיה היה בלתי רגיל, שכן העור היה גמיש וניתן היה לראות את סימני הבד ששימש כתכריכים, דם היה בעורקים, את הגפיים היה ניתן לכופף, השיער היה שלם לחלוטין וכל האיברים הפנימיים נותרו במקומם ובמצב טוב. לא ידוע כיצד קרה שהגופה השתמרה במצב כה מצוין.

שיטות חניטה של הפרעונים

היו כמה שיטות חניטה. הדרך הטובה והיקרה ביותר הייתה לפתוח את הגופה ולהוציא ממנה את האיברים הפנימיים, כולל המוח, ולהכניס לתוך החלל תמרוקים ושרפים. אחר כך שמו את האיברים בכדים קנופיים. הגוף נעטף בתחבושות ועם הנחתה של כל תחבושת נאמרו תפילות ומזמורים. תהליך זה נמשך שבעים יום. כל האיברים הפנימיים (פרט ללב), שהוצאו מהגוף, נחנטו, הושמו בכדים נפרדים ונקברו יחד עם המומיה.

שיטה זולה יותר הייתה להספיג את הגופה בנתר. נתר מורכב מ-4 מלחים: סודיום קרבונט (Na₂CO₃), סודיום ביקרבונט, סודיום כלוריד וסודיום גופרתי (Na₂S). סודיום קרבונט פועל כגורם מייבש, המוציא את הנוזלים מהגופה. הסודיום ביקרבונט, בסביבה לחה, מעלה את רמת ה-PH בגוף, היוצר סביבה עוינת לבקטריות (מניעת ריקבון). שיטה זולה אף יותר הייתה שימוש במלח או בסיד. בכל השיטות האלו נכרך הגוף בתחבושות לאחר החניטה, ועל רבות מהן נכתבו תפילות בדיו.

החניטה בזמנים מודרניים

כלים המשמשים במהלך החניטה

שיטת החניטה הצטמצמה לאחר תקופת הפרעונים אך לא נעלמה כליל ובמשך השנים אף התפתחה ביעילותה. תחילת שימושה באירופה בא מהצלבנים שרצו לשמור על גופם במקרה המוות על מנת להיקבר קרוב למקום מגוריהם. בתקופת הרנסאנס, בעקבות התעניינות במבנה הפנימי של גוף האדם וצורך לשמרו נכנסו שיטות חניטה חדשות, כמו הכנסת החומר המשמר דרך אבי העורקים.

עם גילוי חומרים כימיים חדשים, פורמלין נכנס לשימוש נרחב כחומר המשמר במקום האלכוהול. שימוש במלחי ארסן נשאר פופולרי ומסוכן בגלל תכונותיו של המלח. מי שהביא לשינוי המרכיב הזה היה אלפרדו סלפיה מסיציליה, כימאי שהמציא תמיסת חניטה שאינה מסכנת את מבצעי החניטה. הוא ביצע את החניטה של רוזליה לומברדו - ילדה בת שנתיים שנפטרה מדלקת ראות והייתה לאחרונה המוצבת בקאטאקומבות של קפוצינים בפאלרמו.

עם אלה שנשמרו בדרך זו בתקופה המודרנית נמנה מנהיג המפלגה הקומוניסטית, ולדימיר איליץ' לנין.

החניטה ביהדות

החניטה במקורות ישראל

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: העתקות ממאמרו של זהר עמר.

תהליך החניטה נזכר במקרא פעמיים בהקשר לחניטת יעקב אבינו ויוסף בנו במצרים. במות יעקב, המקרא מרחיב על חניטתו: "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים; וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם, שִׁבְעִים יוֹם." (בראשית נ, ג-ד). במות יוסף לעומת זאת, תיאור החניטה מצומצם לפסוק אחד בלבד: "וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם." (בראשית נ, כו)

יחס המקרא לחניטה הוא נייטרלי ואין בו משום הבעת התנגדות עקרונית. דומה שהתעכבות של הפסוקים על תיאור החניטה מרמזת על נוהג מצרי שלא היה מקובל בכנען. ואכן, בארץ ישראל לא נמצאו עד כה עדויות לקבורה בחניטה אמיתית אלא בחיקויים חיצוניים. יוצאי דופן הם שרידי שלדים עוטים תכריכים ומכוסים בחימר (ביטומן) שנמצאו בתל סעידיה.

בעת העתיקה היה שוני מהותי בין הדת המצרית ליהדות בתפיסה של נחיצות השתמרות הגוף לאחר המוות לצורך המשך קידומה של הנפש. התפיסה היהודית גורסת שבעולם הבא אין משמעות לגוף, שהרי אין בו לא אכילה ולא שתייה ושאר דברים חומריים, אלא "צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (בבלי, ברכות יז ע"א). על רקע הבדלים אלו יש לראות את מחלוקת התנאים לגבי העמדה הערכית שיש לנקוט בהקשר לחניטת יעקב אבינו.

בימי הביניים, הראשונים נטו לקבל את הגישה התנאית שאין למצוא בתהליך החניטה כל פסול. יתירה מזאת, הנטייה הייתה להצדיק את תהליך החניטה שנועדה לשמר את הגופות עד שיגיעו לקבורת הקבע שלהם בארץ ישראל. אמנם בתקופת ימי הביניים כבר לא היה נוהג החניטה קיים, אך חכמי התקופה הכירו את התופעה, והיא אף מתוארת בפירוט במדרש.

מימי הביניים ועד לתקופה העות'מאנית נעשה שימוש בחנוטים לצורכי רפואה. ספרות ההלכה מהתקופה התייחסה לשאלות אכילת הבשר וההנאה מהמת. הרדב"ז, למשל, כתב כי "נשתנתה צורתו וחזר להיות עפר" ולכן "אין בו איסור אכילה"..

אמירה נפוצה היום היא שבמסורת היהודית לא מקובל לחנוט גופות מתים או לשרוף אותן, לקיים: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג' 19) - אדם הוא בן תמותה. ה' יצר אותו מאדמה, ואליה הוא מוחזר עם מותו.

המקרה של ד"ר אליהו מונטאלטו

מקרה מסוים בעת החדשה שגופתו של יהודי נחנטה, למרות היות הדבר לא מקובל.

ד"ר אליהו מונטאלטו היה הרופא האישי של מלכת צרפת מארי דה מדיצ'י. בשנת 1615 הוא ליווה את משפחת המלוכה לספרד לחתונת יורש העצר לואי XIII. בדרך חזרה הוא חלה בעיר טור ונפטר בתאריך 17 בפברואר 1616. היות שבצוואתו ביקש להיקבר בבית קברות יהודי וכזה לא היה אז בצרפת - חנטו את גופתו והעבירו אותה לקבורה בבית הקברות "בית חיים" בהולנד. יש להדגיש כי מונטאלטו חי בפריז כיהודי ולא כאנוס. את הארון ליוו משה מונטאלטו - בנו של המנוח ושאול לוי מורטירה - תלמידו של המנוח. לימים רב הקהילה באמסטרדם, ואב"ד שהחרים את ברוך שפינוזה.

להלן פיסקה מכתובת המצבה של מונטאלטו, המתארת את מעשה החניטה:

”הה (=הלוא הוא) האלוף הקצין הרב הכולל (=שיודע הכול) כמוהרר (=כבוד מורנו הרב רבי) אליהו מונטאלטו זצוקל (=זכר צדיק וקדוש לברכה) שהיה יועץ ורופא למלך ולמלכת צרפת ויצוו לחנוט אותו

ויישם (=שמו אותו) בארון הזה ויתהלך את האלקים (=מת) בכ'ט בשבט שנת שלום (=שנת שע"ו)”

ראו גם

• ליופיליזציה
• פחלוץ

לקריאה נוספת

זהר עמר, "החניטה במקורות ישראל", אסיא, ע"ג-ע"ד (תשס"ד), עמ' 32-36

קישורים חיצוניים

• חניטה, מתוך האנציקלופדיה הרפואית הלכתית, באתר מכון שלזינגר
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:וואלה!
  פרמטרים [ 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
  פרמטרים ריקים [ 6 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית לראות אדם בן 2,200 שנה: נחשף סוד החניטה המצרית, באתר וואלה!‏, 26 ביולי 2016