חרב

מבנה בסיסי של חרב ארוכה

חרב היא כלי נשק קר שנועד לדקירה ולשיסוף. בעיצובה הבסיסי ביותר, החרב עשויה מלהב ארוך וניצב בו אוחזים את החרב. הלהב בדרך כלל עשוי מתכת, כשלפחות צד אחד שלו משויף וחד. לעיתים קרובות יש לחרב קצה מחודד לדקירה. הידית יכולה להיות עשויה מסוגים שונים של חומרים, כשהנפוצים הם עץ מצופה בעור, עורות דגים, בד עבה, שרוכים או סבכות מתכת. מבנה החרב דומה בצורה מפתיעה בתרבויות שונות, כמו גם טכניקות הסיף והלחימה הנפוצות. על-מנת לשאת את החרב נהוג להשתמש בנרתיק הנקרא "נדן", שמונע מהחרב לפגוע באדם הנושא אותה.

מבנה החרב

החרב בנויה משני חלקים עיקריים: להב וניצב.

ניצב

הניצב הוא החלק בחרב בו אוחזים. הוא בנוי מידית שבקצה התחתון גולה שמטרתה העיקרית היא לסייע באחיזה. בחרבות דקירה מאוחרות שימשה גם לאיזון משקל הלהב ולאפשר תמרון נוח יותר בדקירה. כמו כן, הגולה יכולה גם להמם אדם במכה על הראש. באמצע נמצאה הידית, בה אוחזים. בקצה הקרוב ללהב ניצבת השמורה, או ה-hand-guard שמטרתו הייתה כפולה: למנוע מהיד להחליק על הלהב ולמנוע מלהב היריב לפגוע ביד. לחרבות שונות היו שמורות שונות: לחרבות האבירים של ימי הביניים היו שמורות בצורת מוט אופקי שיצר צלב עם הלהב והידית (cross-guard), לחרבות היפניות היו שמורות בצורת מלבן או אליפסה שהקיף את הלהב (Tsuba) ואילו לחרבות הדקות והקלות (יחסית לחרבות ימי הביניים) של המאה ה-17 ואילך (חרב סיף או דקר) השמורה הייתה מעין "סלסלה" שעטפה את היד וכללה קשת פלדה שהגנה גם על פרקי האצבעות.

שמורה בצורת צלב בחרב ארוכה מימי הביניים
ניצב ושמורה של חרב יפנית
שמורה משוכללת של חרב רפייר
שמורה בצורת "סלסלה" של חרב פרשים אנגלית

להב

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

הלהב הוא אחד מן הכלים הקדומים ביותר שהמציא האדם; אך להבים ארוכים מספיק כדי להיחשב חרבות נוצרו רק בתקופה הכלקוליתית, עם תחילת מלאכת עיבוד המתכת.

חרב אירופאית מימי הביניים.

קטאנה - להב ונדן.

לחרבות שונות היו להבים שונים. הלהב כולל שפה אחת או שתיים מחודדות, ששימשו לשיסוף ולעיתים גם קצה מחודד ששימש לדקירה. החרב הארוכה בעלת שתי השפות כללה גם מעין שקע לאורך אמצע הלהב, שנועד להקטין את המשקל של החרב. שקע זה - הנקרא fuller - נודע בטעות כ"מרזב הדם".

חרבות בעלי להבים קצרים יותר (כגון הגלאדיוס ופגיונות מסוגים שונים) שימשו לרוב לדקירה, ואילו חרבות ארוכות, כמו רוב החרבות שהיו בשימוש בימי הביניים, שימשו לחיתוך. ההבדל בין חרבות אלה התבטא, כאמור, באורך, בצורת הלהב (למשל, חרבות מעוקלות שימשו רק לחיתוך, חוץ מבמקרה של חרבות סיף) ובחלקיו החדים (רק חרבות ישרות המיועדות לחיתוך היו חדות בשני צידיו של הלהב).

שיטות הייצור של הלהבים היו שונות מחרב לחרב, אך לא במידה רבה. שיטת ייצור חרבות חדשה יחסית כוללת קיפול חוזר ונשנה של המתכת בצורת הלהב, מה שמאפשר ליצור להב דק יחסית אבל חזק. בניגוד להשערה נפוצה אך מוטעית, הקטאנה היפנית אינה חזקה או "טובה" יותר מחרבות אירופאיות - היא דוקרת לעומק נמוך מהחרבות הדו-ידניות האירופאיות שיוצרו בטכנולוגיה דומה במאה ה-15, ומבחינת שיסוף היא מעט יעילה יותר מחרבות ישרות כגון חרב ממזרית אך פחות יעילה מחרבות מעוגלות יותר כמו סימיטר או ח'ופש. כל חרב יעילה פחות או יותר בהתאם לסגנון הלחימה שבו משתמשים בה, ולכן אין חרב "הכי חזקה" או "הכי טובה" - הכל בהתאם לשימוש ולשיקולים השונים: חרב פרשים היא מעוקלת וקלה בשביל חיתוך מטרות לצידי הפרש.

היסטוריה

חרבות מתקופת הברונזה

חרבות דו-ידניות מתקופת הרנסאנס

חרבות היו בשימוש אצל בני האדם החל מתקופת הברונזה, כשלראשונה הומצאה הטכנולוגיה ליצירת להבים חדים וארוכים. החרבות הראשונות היו עשויות מברונזה או נחושת. הלהב היה קשה, אך מאד שביר, והחרבות נעשו בטכניקה שכללה יציקת הנחושת הנוזלית לתוך תבנית, קירור, ואז ליטוש וחידוד בעזרת אבני ליטוש ו"פצירות". רק כשהאדם למד לעבד את מתכת הברזל נהפכו החרבות לכלי נשק חשוב. במהרה, למדו הנפחים שעם הוספת כמות מתאימה של פחם (למעשה הפחמן שנמצא בפחם) ניתן לייצר סגסוגת יעילה בהרבה: פלדה.

החרב הייתה בשימוש גם בזמן העת העתיקה, אז הייתה נטייה לשימוש בחרבות קצרות שנועדו בעיקר לדקירה. המפורסמת שבהן הייתה הגלאדיוס הרומית שנהפכה לנשק הסטנדרטי של הלגיונר. הגלאדיוס שימשה בעיקר לדקירה אך יכלה גם לשסף. עם הירידה באיכות הצבא הרומי והמשמעת של לוחמיו, נזנחה הגלאדיוס לטובת הספאתה - חרב ארוכה יותר שהייתה בשימוש הברברים באותה תקופה. גם אחרי נפילת האימפריה הרומית נמשך השימוש בחרבות, אם כי איכותן הירודה יחסית (חרבות הויקינגים היו כבדות ולא מאוזנות, למרות שוויקינגים רבים נשאו לצידם חרב קצרה ושמה seax: וישנם האומרים שהיה זה סכין או פגיון ארוך.) אפשרה לגרזני המלחמה והחניתות לשלוט בשדה הקרב.

תקופת השיא של השימוש בחרבות היה בימי הביניים באירופה, המזרח התיכון ויפן. באותה תקופה, חרשות החרבות הייתה בשיאה ונפחים ייצרו חרבות מאיכות גבוהה ביותר (בייחוד ביפן, דמשק וספרד). החרבות באו במגוון גדלים ועיצובים: החל מחרבות כבדות באורך של יותר ממטר וחצי שנועדו לחדור דרך שריון לוחות (התפתחויות רבות בייצור שריון גוף כרמו לכך שרוב החרבות לא היו שימושיות לחדירה של השריון.) וכלה בחרבות דקות וקלות שנועדו בעיקר לנוי ופחות לקרב.

מאז היווצרותן היו החרבות כלי נשק יקר ויוקרתי במיוחד. הכנת חרבות מובחרות נמשכה לעיתים יותר משנה ומחירן עלה לעיתים על זה של כפר שלם. בניגוד לכלים אחרים כגון גרזן, פטיש, קשת או חנית - החרב שימשה רק למלחמה ולכן נחשבה לכלי נשק יפה ואצילי שרק בני המעמד הגבוה (מעמד האצולה, אבירים וסמוראים) יכלו להרשות לעצמם אותו. ביפן הפאודלית ובאירופה של ימי הביניים והרנסאנס החרב שימשה גם כסמל מעמד, שימוש שנמשך עד המאה ה-19, גם אחרי שהחרב איבדה את מקומה בשדה הקרב לטובת הרובים והתותחים.

אחרי שימוש נרחב במשך חמשת אלפים שנה, חרבות החלו לאבד מחשיבותן בשלהי המאה ה-19, עקב השימוש הגובר בנשק חם המבוסס על אבק שרפה. למרות שחרבות לא נזנחו לחלוטין, שימושיהן הוגבלו יותר ויותר, כשחלק נרחב יותר משימושן היה למטרות טקסיות. עם זאת, חרבות היו עדיין בשימוש במלחמת העולם השנייה, כשהקצינים בצבא היפני נשאו חרב קטאנה למטרות טקסיות ולקרב פנים אל פנים.

סוגי חרבות ופרטים עליהן

חרב פרשים מעוקלת (Sabre)

חרבות דו-ידניות.

הערה לקורא: רשימה זו אינה מקיפה או כוללת, ועדיין נמצאת בשלבי השלמה. ערכים רבים הנמצאים כאן כתובים בשפה האנגלית.

חרב קצרה - חרב באורך כ-60 ס"מ, הייתה נפוצה בעת העתיקה, בימי הביניים וברנסאנס.
ח'ופש - חרב מצרית, בעלת להב בצורת מגל.
קסיפוס - חרב קצרה מיוון העתיקה.
קופיס - חרב קצרה מיוון העתיקה.
גלאדיוס - חרב רומאית קצרה אך רחבה.
ספאתה - חרב ארוכה שפותחה על ידי הברברים ומאוחר יותר אומצה על ידי הפרשים הרומיים.
פאלקס קצר - חרב דאקית בעלת להב בצורת מגל.
פאלקטה - חרב איברית בעלת להב בצורת מגל.
חרב ארוכה (אנגלית: longsword) - חרב בעלת להב וניצב ארוכים שהייתה בשימוש בעיקר על ידי אבירים ובני-אצולה. השם מתייחס הן לחרבות חד-ידניות והן לחרבות דו-ידניות.
חרב אבירים (נקראת גם חרב רחבה או חרב ארוכה) - חרב חזקה וכבדה ליד אחת, עם להב באורך של בערך מטר. החרב הארוכה נועדה בעיקר לחתוך, אך גם יכלה לדקור. זו הייתה החרב העיקרית של האבירים בימי הביניים.
חרב ממזרית - חרב ארוכה שאפשר היה להחזיקה ביד אחת או בשתי ידיים. בשל כך נודעה גם בשם חרב "יד וחצי".
חרב דו-ידנית - חרב ארוכה וכבדה באורך למעלה ממטר. החרב הופעלה בשתי הידיים ונועדה לחתוך דרך שריונות כבדים.
חרב חמש אצבעות - חרב בעלת להב רחב בבסיסו (ברוחב 5 אצבעות, ומכאן השם) שהולך ונהייה צר יותר, שימשה בעיקר לדקירה אך גם לחיתוך ושיסוף. הייתה נפוצה בשלהי ימי הביניים וברנסאנס.
חרב קלאימור - שם של שני סוגים של חרבות סקוטיות.
פלשיון או פלכיון: חרב מימי הביניים עם להב רחב וכבד במיוחד. הפלכיון שילב את הכוח של הגרזן עם טכניקה של חרב.
סימיטר - חרב טורקית מעוקלת.
חרב צ'רקסית (שאשקה) - החרב מעוקלת קצת, בעלת להב קפיצי וידית מקרן אייל, הומצא בצפון הרי הקווקז על ידי מתיישבים מהשבטים הצ'רקסים בשלהי המאה ה-12 וה-13.
טאצ'י - חרב יפנית דו-ידנית שקדמה לקטאנה והשימוש בה היה דומה.
קטאנה - חרב יפנית ארוכה ומעוקלת, גרסה הקצרה שלה נקראת ואקיזאשי, והפגיון התואם נקרא טאנטו. חרב זו היא חרב חזקה במיוחד, בשל שיטת הייצור הייחודית שלה.
- שינקן - חרב קטאנה חדה שחושלה ביפן בתקופה המודרנית, משמשת בעיקר לאימוני חיתוך באמנויות לחימה.
סיף-פרשים - חרב מעוקלת במקצת המחודדת מצד אחד. הייתה בשימוש בעיקר במאות ה-18 וה-19 בידי חילות התקופה - בייחוד הפרשים.
רפייר - חרב דקה וארוכה שנועדה בעיקר לסיוף ולדקירה. הייתה נפוצה ביותר ברנסאנס ועד המאה ה-17, אז הוחלפה בחרב הקצרה (אנ'), הדומה בתכונותיה אך קצרה וקלה יותר. בחרבות אלו נלחמו בני אצולה בדו-קרב של כבוד באותה תקופה.
חרב סיף - חרב המשמשת בתחרויות סיף אולימפיות. יש 3 סוגי חרבות סיף: חרב, דקר ורומח.
Flameberg (אנ') - שם גנרי לכול סוג חרב בעל להב גלי, הדומה ללהבה (וזהו מקור שמה).
ג'יאן (אנ'): חרב סינית בעלת להב ישר ודק.
חרב דאו (אנ') - חרב סינית בעלת להב מעוקל ורחב, אשר משמשת באמנויות לחימה רבות כמו קונג-פו ו-ווינג צ'אן.
אידה - חרב אפריקאית הנוצרה על ידי עם הyoruba, בעלת להב המתרחב לקראת הסוף.
טאלוואר (אנ') - חרב מעוקלת אשר מקורה בהודו.
קאנדה או חנדה (אנ') - חרב רחבה בעלת ידית המוקפת ב"סלסלה".

חרבות בתרבות

מאז ימי הביניים, הן באירופה והן ביפן, החרב הפכה לנשקו האישי של הלוחם בן מעמד האצולה (אביר או סמוראי). לחרב לא היה רק תפקיד מעשי-קרבי אלא גם תפקידים טקסיים וסמליים. למשל: הכתרת אביר נעשתה באמצעות טפיחה על כתפיו עם חרב (בדרך כלל או החרב של המכתיר או החרב שיקבל האביר). חרבות של גיבורים ואצילים רבי-מעלה כגון מלכים, קושטו במתכות יקרות ועוטרו בעיטורים שונים ואף נקראו בשמות. ממסורות אלו התפתחו אגדות על חרבות קסומות והגיבורים שנשאו אותן. הידועה שבהן היא האקסקליבר - חרבו האגדית של המלך ארתור.

החרב שימשה כאמצעי העיקרי לדו-קרב עד המצאת האקדחים בעלי בריח צור (flintlock), ובסרטי קולנוע רבים מתוארים דו-קרבות בין הגיבור לנבל כאשר הנשק בהם שניהם משתמשים הוא חרב כלשהי. אחת החרבות הבדיוניות הידועות והפופולריות ביותר היא חרב האור מסרטי מלחמת הכוכבים: זוהי חרב עתידנית בה הלהב מורכב משלהבת אור (או ענן פלזמה) שיכולה לחתוך דרך כל חומר. חרב-האור היא נשקם של אבירי הג'דיי והסית' ובידיהם המיומנות היא קטלנית ביותר.

הביטוי "חרב פיפיות" - מתאר חרב עם להב מחודד משני הצדדים. הביטוי מדמה מהלך שאדם מבצע שגם מועיל לו וגם פוגע בו.

רפליקה של חרב דו-ידנית. חרבות מסוג זה פופולריות בקולנוע כנשקם של גיבורים, אבירים ולוחמים חסונים.
אקסקליבר - "החרב בסלע"
חרב אור - חרב בדיונית בסרטי מלחמת הכוכבים