טאיוואן

שגיאות פרמטריות בתבנית:מדינה
פרמטרים [ תמונת סמל, שמות מנהיגים, מנהיגים, תמונת דגל, מפה מתבנית, מפה נוספת מתבנית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הרפובליקה הסינית
中華民國

מוטו לאומי	אין
המנון לאומי	שלושת העקרונות של העם
ממשל
משטר	דמוקרטיה נשיאותית
ראש מדינה	נשיא
שפה רשמית	מנדרינית
עיר בירה	טאיפיי 25°02′N 121°38′E
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
העיר הגדולה ביותר	ניו טאיפיי
שטח יבשתי	35,980 קמ"ר (139 בעולם)
אחוז שטח המים	10.34%
אזור זמן	UTC +8
היסטוריה
הקמה	מהפכת שינהאי
- הוכרזה - נוסדה	10 באוקטובר 1911 1 בינואר 1912
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 באפריל 2024)	23,943,560 נפש (58 בעולם)
צפיפות	665.47 נפש לקמ"ר (17 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 12.42% גילאי 15 - 24 11.62% גילאי 25 - 54 45.51% גילאי 55 - 64 14.73% גילאי 65 ומעלה 15.72%
כלכלה
מטבע	דולר טאיוואני חדש‏ (TWD)
שונות
סיומת אינטרנט	tw
קידומת בין־לאומית	886

בערך זה מופיע גוֹפן מזרח-אסייתי. כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן מזרח אסייתי במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, לחצו כאן לקבלת עזרה.

גורד השחקים טאיפיי 101 בבירה טאיפיי, שהיה עד 2009 המבנה הגבוה בעולם

האי טאיוואן, כפי שצולם מהחלל על ידי NASA

טאיוואן (בסינית: 臺灣) או הרפובליקה הסינית (בסינית: 中華民國, בפין-יין: Zhōnghuá Mínguó) היא מדינה דה פקטו הכוללת כיום את האי טאיוואן שלחופי מחוז פֿוּג'ײֶן של סין, וכן קבוצות האיים פנגו, ג'ינמן ומאטסו. בעבר כללה הרפובליקה הסינית את מרבית סין היבשתית. מדינה זו מכונה גם "סין הלאומית", "טאיפּיי הסינית" ו"טאיוואן", כדי להבדילה מהרפובליקה העממית של סין, השולטת כיום בסין היבשתית, הונג קונג, מקאו, האי האינאן ואיים נוספים, ומוכרת בדרך כלל כ"סין העממית" או פשוט כ"סין". באנגלית מכונה טאיוואן בשם Republic of China או ROC ואילו סין נקראת גם People's Republic of China או PRC. כל אחת מהרפובליקות טוענת לריבונות על סין כולה והן אינן מכירות זו בזו, אם כי יש ביניהן קשרי מסחר. "הרפובליקה העממית של סין" מחרימה כל מדינה שמכירה ב"רפובליקה הסינית". כ"רפובליקה של סין" טיוואן הוכרה עד לשנות ה-1970 על ידי עשרות רבות של מדינות. במהלך השנים החל משנת 1950 כ-120 מדינות ניתקו את היחסים הדיפלומטיים איתה, מרביתן בשנות ה-1990-1964. כיום נותרו רק 20 מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים איתה.

היסטוריה

היסטוריה של אנשי האי טאיוואן

טאיוואן כאי צעיר גאולוגית, נמצאו בו שרידים אנושיים נמצאו בטייוואן מתקופה קדומה ביותר. התיישבות של ממש, ככל הנראה של אנשים שהגיעו מסין גופא, הייתה כבר לפני יותר מ-4000 שנה. עד המאה ה-17, היו באי אנשים המאורגנים במסגרת שבטית לא מאוגדת. אנשים מחבל פוג'יאן השכן ניסו להגר לאיי טאיוואן, אולם לרוב נדחו באלימות על ידי השבטים המקומיים.

במאה ה-17 החלו כוחות קולוניאליים אירופיים לחפש מוקדים לקשר בין אירופה לקיסרות מינג, ועשו מאמץ להתיישב באיים סמוכים לסין גופא, כגון הונג קונג, מקאו וטאיוואן. חברת הודו המזרחית ההולנדית שניסתה להתיישב באי פונגו הסמוך ליבשת, בשנת 1622 ונדחתה משם על ידי קיסרות מינג, התיישבה לבסוף בשנת 1624 במקום בו נמצאת העיר טאינאן בחוף הדרום מערבי של האי טאיוואן, ובנתה שם את מצודות זילנדיה ואנפינג. הם החלו לייבא עובדים חאנים ואנשי האקה מסין, ליישם את החקלאות שהביאו לאי. כמעט במקביל, בשנת 1626, התיישבו הספרדים (בתקופת האיחוד האיברי) בצפון האי, בנמלי טאמסוי וקילונג. הם נותרו שם בחסות כוחותיהם מהפיליפינים 16 שנים, עד שההולנדים הניסו אותם מטאיוואן. גם התקופה ההולנדית באי לא נמשכה זמן רב.

כחלק מהשתלטות קיסרות צ'ינג המנצ'ורית על סין, נדחה כוח נאמן למינג המובסת למחוזות הדרומיים של סין, וכוח בראשות קוש'ינגה (ג'נג צ'נגגונג), שבסיס כוחו היה במחוז פוג'יאן, צר על מצודות ההולנדים ובשנת 1662 כבש את המצודות וגירש את ההולנדים מהאי. בתקופת השושלת קצרת הימים של ממלכת טונגנינג שהקים, ששלטה באי 20 שנים, הגיעו עוד מתיישבים חאנים לאי. אלה הביאו איתם את מורשתם ודתם והחל עירוב בין המתיישבים החדשים לשבטים המקומיים.

גם שושלת זו לא האריכה ימים, ונכדו של קוש'ינגה נכנע לבסוף, בשנת 1682, לקיסרות צ'ינג הסינית, שהפכה את איי טאיוואן לחלק ממחוז פוג'יאן. שליטת צ'ינג נמשכה עד לוויתור על חלק ארץ שולי זה לקיסרות יפן, כחלק מהסכם שימונוסקי שסיכם את התבוסה הסינית ליפן במלחמת סין-יפן הראשונה, בשנת 1895.

בסוף המאה ה-19, פלשה יפן לטאיוואן. יחסי השבטים, ובמיוחד שבטי הסידיקים (השבטים של הטאיוואנים הילידים) עם הכובש הקולוניאלי היפני ידעו רק מורדות. היפנים העבידו את בני השבטים והתעמרו בנשותיהם וילדיהם, אותם חייבו לעבור 'חינוך מחדש' וללמוד יפנית. כך במהלך כל המחצית הראשונה של המאה ה-20 ניסו היפנים ליצור חברה מודרנית "מתורבתת", תוך דיכוי התרבויות המקומיות באלימות מרובה. מונה רודאו, שפלישת היפנים לאי ב-1895 התרחשה בהיותו בגיל צעיר, הצליח לאחד כעבור 35 שנה את כל השבטים הילידים ויצא עמם לקרב בניסיון להציל את כבודם וחרותם. במהלכים טקטיים מתוחכמים, נותקו קשרי תחנות משטרה יפניות כהקדמה למכה כואבת שהנחיתו הילידים בכפר וושה. מרד זה כונה 'תקרית וושה' והתפתח למרד כללי של רוב השבטים הילידים בהרים תחת מונה רודאו למשך חודש אחד, וספיחים יחידים במשך מספר חודשים. בסופו של דבר, דוכא המרד ביד קשה בידי היפנים והיה כנראה מהקרבות הראשונים שדוכאו באמצעות פצצות כימיות במזרח אסיה (אחרי הניסיון הרב שנרכש במלחמת העולם הראשונה). אחרוני מנהיגי הילידים הלוחמים התאבדו, וגופתו של מונה רודאו נמצאה כעבור מספר שנים במערה במעלה ההרים. גופתו (שמעולם לא אומתה זהותה) הוצגה במוזיאון תקופה, הוסתרה במחסן בין 1949-1974, עד שנקברה מחדש לפני מספר שנים באזור ההרים.

טאיוואן הפכה בהדרגה לחלק מהקייסרות היפנית והשתתפה במשאבים חומריים ואנושיים בצבא היפני במלחמת העולם השנייה. חיילים טאיוואניים רבים נשלחו להלחם כחלק מהצבא היפני, והיו גם מתאבדי קמיקזה טאיוואניים. אפילו החייל היפני האחרון שנכנע בשנות השבעים, היה ממוצא שבטי טאיוואני.

היסטוריה של מפלגת הקוומינטנג

ערך מורחב – קוומינטנג

הרפובליקה הסינית הוקמה בסין היבשתית אחרי נפילתה של השושלת הקיסרית הסינית האחרונה בשנת 1912. סוּן יאט סֵן נבחר כנשיא הסיני הראשון, אולם שלטונו לא האריך ימים. הרפובליקה נקלעה עד מהרה לאנרכיה, ושליטתו של סון יאט סן נותרה מוגבלת למחוזות הדרומיים של סין. עם מותו ב-1925 תפס את מקומו צְ'יאנג קאי שֵק, שהצליח להשתלט מחדש על סין ולאחד את רובה, בעזרתה של ברית המועצות. צ'יאנג קאי שק חדל לשתף פעולה עם ברית המועצות לאחר ניצחונו על מרבית ברוני המלחמה, והחל לסלק גורמים קומוניסטיים ממוסדות השלטון. הדבר הצית עד מהרה מלחמת אזרחים.

ב-1931 פלשה יפן למנצ'וריה בצפון-מזרח סין וכבשה אותה. המלחמה בין יפן לסין התחדשה עם פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה ב-1937, שהחל מסוף 1941 השתלבה במלחמת העולם השנייה. ב-1945 נכנעה יפן לארצות הברית, ואיבדה את שליטתה בסין. עם כניעת היפנים התחדשה מלחמת האזרחים בין צ'יאנג קאי שק ליריביו הקומוניסטים ובראשם מָאוּ דְזֶה דוֹנְג (מאוּ טְסה טוּנְג). על פי פרשנות של מומחים אחדים, המלחמה בסין הייתה אחת מהזירות הראשונות של המאבק בין שתי המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, שהתחולל אחרי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, לכל אחת מהמעצמות הייתה הסתייגות מבעלי-בריתה הסינים. סטלין, שליט ברית-המועצות דאז, ראה במאו דזה דונג איום על ההגמוניה שלו במדינות הקומוניסטיות. ארצות הברית הייתה מוטרדת מכך שכספי הסיוע ששלחה לצ'יאנג קאי שק "נבלעו" במנגנון השלטוני המושחת שהתפתח בסין.

מלחמת האזרחים הסינית הסתיימה ב-1949 בניצחונו של מאו דזה דונג, שהקים את "הרפובליקה העממית של סין" ברוב שטחה של סין. ארצות הברית שהסתייגותה מצ'יאנג קאי שק הלכה וגברה, הייתה מוכנה רק לסייע לו להגר לאי טאיוואן ולהגן על האי מפני הכוחות הקומוניסטיים.

התגבשות העם הטאיוואני עם המהגרים החדשים

כבר מכניעת יפן, שב שטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לחסות סין. המפלגה הסינית השלטת הכפיפה את אנשי האי כאזרחים מדרגה שנייה תחת סין, כשהם רודים במקומיים. השיא היה בתקרית 228 (שם המגיע מתאריך ה-28 בפברואר 1947), שהביאה להרג אזרחים המוני ולהשלטת שלטון צבאי בן כמעט 40 שנים באי. הטרור הלבן נמשך עד השלטת הדמוקרטיה באי בשנות השמונים של המאה ה-20.

הרפובליקה הסינית בהנהגתו של צ'יאנג קאי שק הצטמצמה בסיומה של מלחמת האזרחים לשטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לו. צ'יאנג קאי שק הוסיף לראות את עצמו כשליטה הלגיטימי של סין כולה, ולכן לא הכריז על עצמאות האי, אלא ראה בו משכן זמני לשלטון החוקי של סין. השלטון המאואיסטי שהתגבש בסין המשיך מצדו לראות בטאיוואן חלק מסין, והגדיר את האי כ"מחוז מורד". מצב זה שורר עד היום, ומהווה מקור למתיחות בין סין לטאיוואן, ובעקיפין בין סין לארצות הברית.

פוליטיקה

טאיוואן היא דמוקרטיה עם מערכת נשיאותית. בניגוד לרוב המדינות, בהן יש שלוש רשויות - מחוקקת, מבצעת, ושופטת - הממשל הלאומי בטאיוואן מורכב מחמש רשויות, המכונות בסינית "יואן" (院): המחוקקת, המבצעת והשופטת המוכרות מהשיטה המערבית, וכן רשות מבקרת ורשות בוחנת, שמוצאן מהשיטה הסינית המסורתית. נשיא טאיוואן נבחר בבחירות ישירות אחת ל-4 שנים. בדומה לנשיא מדינת ישראל, הוא עומד מעל הרשויות האחרות; אך בניגוד לנשיא הישראלי, שתפקידו טקסי בלבד, לנשיא טאיוואן סמכויות פוליטיות משמעותיות, ובפועל נשיאות המדינה היא רשות ממשל שישית. ביואן המחוקק - הפרלמנט הטיוואני - חברים 113 צירים אשר נבחרים בבחירות כלליות אחת ל-4 שנים - 73 בבחירות אזוריות-רובניות, 34 בבחירות ארציות-יחסיות, ו-6 - המייצגים את הטאיוואנים הילידים - בבחירות ארציות-רובניות. זכות הוטו נשיאותי אינה קיימת.

מעמד בינלאומי

ערך מורחב – מעמדה הבינלאומי של טאיוואן

מעמדה של הרפובליקה הסינית, טאיוואן, מורכב. בפועל זוהי מדינה עצמאית, אולם היא מעולם לא הכריזה על עצמאות ואינה מוכרת כמדינה עצמאית על ידי הקהילה הבינלאומית. לאחרונה^{[דרוש מקור]} מתנהל ויכוח ער בטאיוואן בנוגע להכרזת עצמאות רשמית, בעוד סין העממית מאיימת כי תתקוף את טאיוואן אם זו תכריז על עצמאות.

לאחר היווצרות הישות הפוליטית החדשה באי בתמיכתה של ארצות הברית, ולמרות מחאותיה של ברית-המועצות, זכתה טאיוואן במקום השמור לסין בין חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון באו"ם. מצב זה השתנה עם המהפך שחולל ריצ'רד ניקסון במדיניות החוץ של ארצות הברית, כשכיהן כנשיא בין השנים 1969-1974. בתקופה זו הכירה ארצות הברית בשלטון הסיני הקומוניסטי כשלטון הלגיטימי בסין, ובכך הביאה לסילוקה של טאיוואן מהאו"ם ולקבלת "הרפובליקה העממית של סין" במקומה (על כך ראו בערך סין והאומות המאוחדות). הדבר השפיע על יחסי טאיוואן גם עם מדינות נוספות. עם ההפרדות מסין היבשתית רבות ממדינות העולם (בעיקר מדינות המערב) הכירו בשלטון הטאיוואני כשלטון החוקי של סין. אך החל משנות ה-70 רבות מהן החליפו את ההכרה בשלטון סין העממית. כיום רק 24 ממדינות העולם מקיימות יחסים דיפלומטיים עם טאיוואן באופן רשמי, אך רובן המכריע מדינות קטנות מאד או מועטות השפעה בינלאומית.

הדמוקרטיזציה בשלטון שהתחוללה בטאיוואן בשנות התשעים, חיזקה את התומכים בהכרזה על עצמאות טאיוואן ועל ניתוקה מסין. סין העממית הגיבה בחריפות רבה לאפשרות הזאת, ואיימה לפלוש לטאיוואן אם זו תכריז על עצמאות. לעת עתה נשמר הסטטוס קוו, על-פיו הרפובליקה הסינית אינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם ועל ידי רוב הארגונים הבינלאומיים, אולם טאיוואן מוכרת כישות אוטונומית בארגון הסחר העולמי, בוועד האולימפי הבינלאומי ובארגונים בינלאומיים אחרים. רוב מדינות העולם אינן מחזיקות שגרירויות בטאיוואן, ותחת זאת הן שולחות משלחות סחר או משלחות כלכליות שמתפקדות למעשה כשגרירויות.

ארצות הברית בעלת הקשרים ההדוקים עם שתי היריבות עדיין מגינה על טאיוואן באמצעות שליחת כוחות צבא למצר המפריד בין סין לאי, וכן שומרת על הסטטוס קוו באמצעים דיפלומטיים.

כלכלה

טאיוואן מאופיינת כמשק קפיטליסטי-יזמי מוטה יצוא, בעל שיעורי אינפלציה ואבטלה נמוכים. במשך שלושת העשורים האחרונים, כלכלת טאיוואן צמחה בקצב מרשים של כ-8% בשנה. מאז שנות החמישים, אז זכתה טאיוואן לסיוע כלכלי מסיבי מארצות הברית, התפתחה תעשייתה במהירות. חלקה של החקלאות בתוצר המקומי הגולמי ירד מ-35% בשנות ה-50 של המאה ה-20 ל-2.7% בלבד כיום.

ביחס לשאר שכנותיה, טאיוואן לא נפגעה באופן משמעותי מהמשבר הכלכלי באסיה בשנת 1997. גורם נוסף המבדיל בינה לבין שכנותיה הוא העובדה שכלכלתה מבוססת בעיקר על חברות קטנות ובינוניות, ולא על תאגידי ענק, ששולטים לדוגמה בכלכלות יפן וקוריאה הדרומית.

טאיוואן היא אחת היצואניות החשובות של מכשירי חשמל, מכונות, חומרת מחשבים (כגון מעבדים ומסכי LCD) ומוצרי תעשייה אחרים. חמש שותפות הסחר הגדולות שלה הן סין העממית, ארצות הברית, הונג קונג, יפן וסינגפור, המטבע המקומי הוא דולר טאיוואני, והיא חברה בארגון הסחר העולמי (WTO).

השגשוג הכלכלי הביא להשקעת הון טאיוואני במדינות השכנות במזרח אסיה, ובכלל זה בסין העממית, שמספקת לתעשייה הטאיוואנית כמות גדולה של ידיים עובדות. הפער בין חשיבותה הכלכלית של טאיוואן עבור יריבתה הגדולה, לבין המתיחות הפוליטית המתמדת ששוררת בינה לבין סין, מביא בסופו של דבר, למיתון הסכסוך הפוליטי, ולשמירת הסטטוס קוו המתוח בין המדינות. טאיוואן נכללת ברשימת ארבעת הנמרים של אסיה יחד עם הונג קונג, קוריאה הדרומית וסינגפור.

שוק התקשורת ברפובליקה נשלט על ידי טשונגוואה טלקום שבעבר הייתה חלק של משרד ממשלתי והופרטה במהלך שנת 1996.

חברת התעופה הלאומית של טאיוואן היא צ'יינה איירליינס.

גאוגרפיה

ערך מורחב – טאיוואן (אי)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

טאיוואן היא אי מדרום מזרח לסין. האי הוא התרוממות קצה הלוח האירו-אסייתי בעקבות התחתרות הלוח הפיליפיני תחתיו, תהליך שעדיין מתרחש וגורם לרעידות אדמה מרובות והתרוממות הרי האי מהים. קו החוף המערבי רדוד בעוד שקו החוף המזרחי תלול ומתאים פחות להתיישבות, ולכן מרבית האוכלוסייה ונמלי הים נמצאים במערב האי. עיר הבירה טאיפיי והעיר המאוכלסת ביותר ניו-טאיפיי, נמצאות בצפון האי. במרכז האי ישנה שרשרת הרים ובה פסגות רבות ברום של למעלה מ-3,000 מטר, ביניהן נמצא ההר הגבוה ביותר באי הנקרא בשם - הר 'יו' (Yu-Shan), המתנשא לרום של כ-3,997 מטר מעל גובה פני הים. בדרום-מערב האי שוכנות הערים גאוש'יונג, שהיא העיר השנייה באוכלוסייתה במדינה, וטאינאן, שהיא העיר העתיקה במדינה.

דמוגרפיה

אוכלוסיית הרפובליקה הסינית ביולי 2006 עמדה על 23 מיליון אנשים בשטח של 35,890 קילומטר מרובע. צפיפות האוכלוסייה, 651 נפש בקילומטר מרובע, היא המדינה הצפופה ביותר בעולם אחרי בנגלדש (בין המדינות בהן יש 7 מיליון איש לפחות). כשני אחוז מאוכלוסייתה מוגדרים כבני שבטי מקור, בעוד ש-98% הם סינים בני האן, (מרביתם הוקיאן והאקה), אם כי בגנים של מרבית אנשי טאיוואן ישנה רמה מסוימת של עירוב גנטי עם האוכלוסייה השבטית המקומית. טאיוואן היא מהמדינות הבולטות בשיעור ריבוי האוכלוסין הנמוך בעולם.

פילוג האוכלוסייה לפי דת

• בודהיזם - 35.1%
• דאואיזם - 33%
• חוסר דת - 14%
• נצרות - 3.9%
• אי-קואן טאו - 3.5%

הערה: החלוקה המצוינת כאן אינה משקפת את הדת העממית השלטת, הפונה לאלים דאואיסטים, בראשם אלילת הים מאטסו ובני האלמוות, לאלים הבודהיסטים ובעיקר לגואן-יין, הבודהיסטווה של החמלה, לאל העיר המקומי, לפולחן אבות ולקונפוציוס, ולכולם באותם המקדשים.

ראו גם

• הרפובליקה של טאיוואן (1895)
• טאיוואן (אי)
• יהדות טאיוואן

קישורים חיצוניים

• הבנייה לאומית - המקרה המוזר של טאיוואן, באתרו של יובל נעמן
• זהרה רון, סין האחרת, באתר מסע אחר
• עמרי גלפרין, טבע הדברים, טייוואן: הסדין האדום של הרפובליקה הסינית, באתר ynet, 25 באוגוסט 2012
• ישראל פישר, בלי יחסים דיפלומטיים ועם הצל הגדול של סין - טייוואן לא מפסיקה לשגשג, באתר TheMarker‏, 1 בינואר 2015
• אסף רונאל, המתיחות הגוברת בין סין לטייוואן מורגשת גם בטקס התה, באתר הארץ, 6 ביולי 2017