טחנות הרוח בקינדרדייק-אלסהאוט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־13:58, 19 בדצמבר 2019 מאת מוטי (שיחה | תרומות) (ייבוא מוויקיפדיה העברית, ראה רשימת התורמים)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טחנות הרוח בקינדרדייק-אלסהאוט

Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
KinderdijkMolens02.jpg
מדינה הולנדהולנד הולנד
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1997, לפי קריטריונים 1, 2, 4
תרשים של 19 הטחנות

הלק (מאוזן) והנורד (אנכי)
תרשים פעולת הטחנות השואבות את המים באופן מדורג מהפולדר

טחנות הרוח בקינדרדייק-אלסהאוט (הולנדית Kinderdijkse molens) הן קבוצה של 19 טחנות רוח הניצבות בכפר קינדרדייק (בעבר אלסהאוט - Elshout), כ-12 ק"מ דרומית-מזרחית למרכז העיר רוטרדם בפרובינציה דרום הולנד בהולנד. הטחנות שוכנות בקצהו הצפון-מערבי של פולדר אלבלאסרווארד (Alblasserwaard), סמוך למפגש הנהרות לק (Lek - מפה: "1") ונורד (Noord - מפה: "2").

טחנות רוח הוקמו בקינדרדייק כבר בסוף המאה ה-14, אך הטחנות הניצבות במקום כיום, הוקמו החל באמצע המאה ה-18. בשנת 1997 הוכרזו טחנות הרוח בקינדרדייק כאתר מורשת עולמית, והן נחשבות לאטרקציה תיירותית.

היסטוריה

משטחי הכבול במערבה של הולנד יושבו החל במאה ה-11, ובאותה עת החל ייבושו של פולדר אלבלאסרווארד. בתחילת המאה ה-12 כבר הקיף סכר נמוך את שטח הפולדר למעט בצידו המערבי, וב-1320 הושלמה הקפתו של הפולדר כולו. שני הנחלים שחצו את הפולדר - אלבלאס (Alblas) וחיסן (Giessen) תועלו לשני האגנים "דה נדרווארד" (De Nederwaard - "השטח התחתון" מפה: "3", "5") ו"דה אוברווארד" (De Overwaard - "השטח העילי", מפה: "4", "6") בהתאמה.

ב-1277 הוקם "וועד המים המחוזי של אלבלאסרווארד" (Hoogheemsraadschap van den Alblasserwaard) שעליו הוטלה האחריות לתחזוקת הסכרים באלבלאסרווארד. ב-1365 אושרה חפירת "תעלת הניקוז הגדולה" (Grote Waterschap) לניקוזו של האוברווארד אל נהר לק שמצפון לו, ו-4 שנים לאחר מכן החלו העבודות להקמתה של "תעלת הניקוז החדשה" (Nieuwe Waterschap) לניקוזו של הנדרווארד.

מספר הצפות קשות בשנת 1726 הביאו את הנהלת האזור להקים סידרה של שמונה טחנות ראשיות לאורך כל אחד משתי התעלות אשר ישאבו את המים מהפולדר ו-43 טחנות משניות אשר יעבירו אותם הלאה אל מאגרים ואל הנהרות הסמוכים. למרות מספר שיפורים ותוספות למערך במשך המאה ה-18, השיטה הוכיחה את עצמה כבלתי יעילה בשל כך שגובה מי הנהרות היה גבוה מידי מכדי שניתן יהיה להזרים אליהם את המים העודפים.

החל במחצית השנייה של המאה ה-19 הוחלפו טחנות הרוח בתחנות שאיבה. הטחנות יצאו מכלל שימוש וחלקן נהרס. רק במלחמת העולם השנייה כאשר היה מחסור בסולר שנדרש להפעלת תחנות השאיבה הממוכנות שבו הטחנות לפעול, ועם תום המלחמה הופסקה פעילותן שוב.

האתר

כיום שרדו 8 טחנות לאורך האוברווארד ושמונה נוספות לאורכו של הנדרווארד. לאלה נוספו בעת ההכרזה שלוש טחנות נוספות השוכנות מזרחית לקבוצה העיקרית. כל הטחנות מתוחזקות וכשירות לפעולה כמתקני שאיבה לגיבוי במקרה של בעיה כלשהי במתקנים המודרניים.

שמונה הטחנות בנדרווארד נבנו כולן ב-1738 מלבנים והן כוללות חדרי מגורים. זרועות הטחנות שאורכן 28 מטר מגיעות עד מרחק של 30 ס"מ בלבד מהקרקע. שמונה הטחנות לאורך האוברווארד ניבנו ב-1740 מעץ על משטחי לבנים, ובניגוד לקודמות הן מתומנות בצורתן.

ההכרזה כוללת מספר מבנים ומתקנים נוסף על טחנות הרוח. בית ועד המים של האוברווארד נבנה ב-1581 ונקנה על ידי הוועד ב-1595, אך רק ב-1648 היה למקום מושבו של הוועד. בית ועד המים של הנדרווארד הוקם במאה ה-18.

תחנת השאיבה בוויסבום (Wisbom) נבנתה ב-1868 ושימשה את האוברווארד. התחנה הונעה תחילה בקיטור וב-1924 הוסבה לחשמל. תחנת השאיבה ואן האפטן (Van Haaften) שימשה את הנדרווארד. גם היא הוקמה ב-1868, והוסבה לחשמל ב-1927, מועד בו הוחלפו גלגלי השאיבה הקיימים והותקנו בה גלגלים בצורת בורגי ארכימדס.

ראו גם

קישורים חיצוניים

Overview windmills Kinderdijk.jpg
Magnify-clip.png



Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0