טחנת נייר
טחנת נייר היא בית חרושת לייצור נייר מסיבי צמחים כמו תאית של עץ, סחבות ישנות ומרכיבים שונים תוך שימוש במכונה לייצור נייר שמופעלת על ידי המים או במכונות שונות.
היסטוריה
בחקירת ההיסטוריה של טחנות הנייר יש קושי להבדיל בין הגדרות מדויקות. בנוסף, הטרמינולוגיה לא מדויקת אצל כותבי מאמרים מודרניים: מומחים מודררניים רבים משתמשים במונח אחיד לתיאור "טחנה" מבלי להבדיל בסוג הטחנה אם היא מופעלת על ידי אדם, בעל-חיים או על ידי מים. זאת ועוד, הנטייה שלהם להגדיר כל מפעל עתיק לייצור נייר כ"טחנה", הקשתה לזהות את הטחנות ההיסטוריות המסוימות שהיו יעילות ומופעלות על ידי מים[1].
טחנות מופעלות על ידי האדם ועל ידי בעלי חיים
בעוד שטחנות מופעלות אדם או בעל-חיים היו ידועות כבר אצל יצרני נייר סינים ומוסלמים, ראיות לטחנות נייר מופעלות מים לא תועדו אצלם[2][3]. ההסבר המוצע להיעדר זה של שימוש בטחנות מים הוא הרגלם של המוסלמים לקרוא למרכזי ייצור הנייר "יצרני נייר" ולא להשתמש במונח "טחנה"[4].
על אף שמומחים זיהו "טחנות נייר" מתקופת בית עבאס בבגדד של 794-795, הראיות לשימוש במים בתהליך ייצור הנייר באותה תקופה, מכל מקום, הוא עניין שמוטל אצלם בספק. בעיר המרוקאית פאס, אבן בטוטה מדבר על "400 רחיים לנייר". היות שאבן בטוטה לא מזכיר את השימוש בכוח-המים וגם שכמות כה גדולה של מטחנות מים היא תמוהה, הפיסקה בכללותה מתייחסת לכוח אדם או בעלי-חיים.
טחנות מים
סקירה מקיפה של מטחנות באל-אנדלוס לא גילתה אפילו מטחנת מים בודדת, באותה מידה ספרי הרכוש הספרדיים שהופצו לאחר הרקונקיסטה הנוצרית, לא הציגו שום נתונים על טחנות מסוג זה. טקסטים ערביים אף פעם לא השתמשו במונח "טחנה" בהקשר של ייצור נייר והדו"ח הכי יסודי של תעשיית הנייר המוסלמית, מהסולטאן הזירידי אל-מואיז אבן באביס מתאר מעט מאד את העבודה במונחים של המלאכה עצמה. דונלד היל מצא אזכור אפשרי של מטחנת מים לנייר בסמרקנד, בעבודה מהמאה האחת עשרה של המלומד הפרסי אבו ראיאן בירוני, אבל מסקנתו הייתה שהקטע "קצר מכדי לאפשר לנו לקבוע בוודאות", שאכן מדובר בטחנת נייר מופעלת מים. למרות שלהלוי זה עדיין נראה כראייה לטחנת מים בסמרקנד שקשורה לייצור נייר, הוא מודה שלא ידוע האם נעשה שימוש בכח המים לצורך ייצור נייר באזורים איסלמיים אחרים באותו זמן. רוברט א. ברנס נשאר סקפטי בכל זאת, לאור העובדה שנמצא רק ממצא בודד שיכול להפנות לטחנה מופעלת מים, בנוסף לשכיחות של עבודה ידנית בתעשיית הנייר האיסלמית במקומות אחרים.
היל מציין שטחנות נייר מופיעים בכתבים מוקדמים של קטלונים נוצריים מהמאה ה-12, מה שעשוי לרמוז על מקורות מוסלמיים, אבל כאן חסרות הוכחות טובות מספיק, והנידון של טחנות נייר מופעלות מים בתחילת תקופת הקטלונים נדחתה לאחר בחינה חוזרת של הראיות שהובאו על ידי בארנס. באופן דומה, הזיהוי של טחנות הידראוליות מוקדמות במסמכים מימי הביניים מפבריאנו, איטליה, הוא חסר בסיס.
הראיה הברורה המוקדמת ביותר לטחנת נייר מופעלת מים מתוארכת לשנת 1282 בממלכת אראגון הספרדית, צו של המלך פטר השלישי מורה על הקמת "מולנדינום", טחנה הידראולית תקנית במרכז לייצור נייר שבצ'טיבה. נראה כי החידוש המלכותי חרה לתעשיית הנייר של המוסלמים המקומיים; המסמך מבטיח להם את הזכות להמשיך בדרך המסורתית של ערבול החומרים באופן ידני ומעניק להם פטור מעבודה במטחנות החדשות.
טחנת נייר ראשונה מצפון לאלפים הוקמה בנירנברג על ידי אולמן שטרומר ב-1390. הטחנה אוירה לאחר מכן בנירנברג כרוניקל המהודר. מאמצע המאה הארבע עשרה והלאה, טחנות נייר אירופאיות עברו שיפור מהיר של מספר תהליכי עבודה.
מאפיינים
טחנות נייר יכולות להתאפיין בטחינה משולבת או נפרדת. בזו המשולבת, טחינת הנייר וייצור העץ לעשיית הנייר נעשים באותו מקום. בטחנה נפרדת חתיכות העץ מגיעות מוכנות. קיימת תפיסה מוטעית נפוצה שטחנות נייר הם מקור לריחות רעים; לטחנות משולבות יש אכן ריח שמאפיין אותם, הטחנות הנפרדות שמקבלות את חתיכות העף מוכנות מפיצות בקושי, אם בכלל, ריח.
טחנות הנייר המודרניות משתמשות בכמויות גדולות של אנרגיה, מים וחתיכות עץ ביעילות גבוהה ותהליך מאד מורכב, תוך כדי שימוש במכשור בקרה מתוחכם וטכנולוגיה מתקדמת לייצור גליונות נייר שניתנות לשימוש בצורת רבות ומגוונות. מכונות נייר מודרניות יכולות להיות גדולות מאד ולהגיע למידות של כ-150 מ' אורך, לייצר גיליון נייר בגודל כ-10 מ' רוחב ולעבוד במהירות של יותר ממאה קמ"ש.
הערות שוליים
