ידיעות אחרונות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שגיאות פרמטריות בתבנית:עיתון

פרמטרים [ נוסד, אתר ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פרמטרים ריקים [ שם במקור, נסגר ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ידיעות אחרונות
סמליל העיתון
סמליל העיתון
תדירות עיתון יומי
סוגה חדשות, חינמון, ספורט, כלכלה
פורמט פורמט טבלואיד
בעלים 85.8% משפחת מוזס ואחרים
14.2% חברת בראון-פישמן תקשורת וחלק בנאמנות[1]
עורך ראשי רון ירון
שפה עברית
מערכת רחוב נח מוזס 1, ראשון לציון
תפוצה 174,200 עותקים בימי חול (מחיר מלא)
למעלה מ-348,400 בימי שישי[2]
מדינה ישראלישראל ישראל

ידיעות אחרונות הוא עיתון היוצא לאור בישראל החל מה-11 בדצמבר 1939. משנות ה-70 הוא הנפוץ ביותר מבין העיתונים הנמכרים בישראל. עד חודש יולי 2010 היה גם הנפוץ ביותר בין כלל עיתוני ישראל, אז איבד את המקום הראשון לטובת החינמון "ישראל היום".[3]

העיתון מעוצב בפורמט טבלואיד, עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.

היסטוריה

שער גיליון "ידיעות אחרונות" מיום 31.3.1940, עוד לפני שעבר לידי משפחת מוזס
בית ידיעות אחרונות הקודם, בדרך בגין פינת רחוב מוזס, בתל אביב
זיכרון לסדר הדפוס הישן, בית ידיעות אחרונות, ראשון לציון

העיתון היה מראשוני העיתונים בבעלות פרטית. הוא נוסד בשנת 1939 על ידי גרשום קומרוב, ונרכש זמן קצר לאחר מכן על ידי יהודה מוזס. העורך האחראי היה נח מוזס, בנו של יהודה מוזס. העורך הראשי היה עזריאל קרליבך.

מאבק הישרדות

ב-15 בפברואר 1948 עזבה את העיתון קבוצה גדולה של עיתונאים בראשות העורך עזריאל קרליבך, ויצרה עיתון חדש בשם "ידיעות מעריב" (לימים "מעריב"). אז, החל המאבק על תפוצה ויוקרה בין העיתונים. בעקבות הקמת המתחרה, נקלע "ידיעות אחרונות" למצוקה, ונאבק על קיומו. תפוצת "מעריב" הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובמועדים מסוימים אף ל-33 אלף עותקים. תפוצת "ידיעות אחרונות" הייתה קרובה לאפס, וכדי להישאר בתודעת הציבור ובשוק, שילם יהודה מוזס לילדים שירוצו ברחובות ויקראו בקול "ידיעות אחרונות". מוזס החל למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו. מצב זה נמשך שנים. עד היום מצביעים בני המשפחה על מגרש בכניסה לירושלים שהיה אחרון המגרשים שנמכרו.

בעלי העיתון, בני משפחת מוזס, גייסו לעזרתם את הרצל רוזנבלום, שנתמנה לעורך הראשי. רוזנבלום שימש כעורך "ידיעות אחרונות" במשך 38 שנים רק בתואר, ועסק רק בכתיבת מאמרים ראשיים. בשנים 1986-1953 היה העורך בפועל, אשר לימים נשא את התואר "מרכז מערכת", דב יודקובסקי, בן דוד רחוק של יהודה מוזס, ניצול השואה שהיה סטודנט באוניברסיטה העברית. הוא נקרא לסייע בשיקום העיתון ומילא תפקיד מכריע בעיצוב דמותו ובהפיכתו ל"עיתון של המדינה". על מפעלו זה זכה בפרס ישראל לתקשורת.

כשקיבל יודקובסקי לידיו את שיקום "ידיעות אחרונות" נראו הסיכויים להצלתו מסגירה אפסיים. ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. "מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות. לא היה שום סיכוי למצוא קבוצת כותבים ברמה שתתחרה ב"מעריב".

עיתון של משכתבים

האסטרטגיה שעליה החליט יודקובסקי נועדה להציב את "ידיעות אחרונות" במפת התקשורת בטווח ארוך, על ידי פנייה לדור הצעיר ולעולים החדשים שעדיין לא קראו עברית באותה תקופה. מול נבחרת הכותבים של "מעריב" העמיד יודקובסקי קבוצה של עורכים ומשכתבים צעירים שעברית היא שפת אמם ועולם המושגים שלהם קרוב יותר למציאות הישראלית המשתנה במהירות. הוטל עליהם לפתח שפת כתיבה בהירה ופשוטה, הקרובה לשפה המדוברת. תפקידם היה לעצב עיתון הכתוב כולו בסגנון אחיד, ולא במגוון סגנונות של כותבים כשרוניים נוסח "מעריב".

על אופיים של המשכתבים הללו כתב נחום ברנע, כיום כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות", את הדברים הבאים בכתב העת "העין השביעית" (גיליון נובמבר 2006):

פעם, לפני עידן המחשב, ישב העורך־המשכתב מול מכונת כתיבה מסוג "הרמס בייבי", סיגריה בפיו ושתיים מאצבעותיו מקישות במרץ על המכונה. בתוך דקות הוא היה הופך את ערימת הדפים המקושקשים שעל שולחנו לסיפור אחד מהודק, קוהרנטי, ראוי לדפוס. לכל עיתונאי ותיק יש רשימת עורכים נבחרת משלו. אני חושב על עורכים שהכרתי, על זאב גלילי, למשל, או חיים הנגבי, או ליליה פתר. בעיני הם היו תמיד אלכימאים: באצבעותיהם הפכו זבל לזהב.

"העין השביעית" (גיליון נובמבר 2006)

יודקובסקי לא היה הראשון שבנה עיתון המבוסס על שכתוב וסגנון אחיד. בעיתונות העולמית קדמו לו השבועון האמריקני TIME וחלק גדול מעיתונות ההמונים האנגלית פעלה כך ובראשם ה"דיילי מירור", שיודקובסקי למד ממנו רבות. בישראל חלוצי השיטה הזו היו אורי אבנרי ושלום כהן שרכשו את "העולם הזה" מאורי קיסרי והיקנו לו צביון חדש: צעיר, נועז, ובעיקר כתוב בשפה העברית של הדור הצעיר. העיתון כולו שוכתב (בידי כהן ואבנרי, ומאוחר יותר נמנו עם המשכתבים אורי סלע, שמואל מור, מקסים גילן, חיים הנגבי, אלי תבור ועוד). שמות הכתבים הופיעו בו לעיתים נדירות ביותר.

הבעיה העיקרית של יודקובסקי הייתה למצוא אנשים בעלי כישרון טבעי לכתיבה עריכה ושכתוב. הוא זיהה אנשים כאלה בעודם צעירים ובלתי ידועים, משך אותם לעיתון והציבם בתפקידי מפתח. בין הגילויים הבולטים: דב עצמון, שהיה כתב חיפאי צעיר ומונה לעורך מדור הספורט, שהיה מדור חדשני בעיתונות של אותם ימים ומקדם מכירות בעל חשיבות רבה; בלה אלמוג, שמונתה לעורכת מוסף הנשים "זמנים מודרניים"; יורם וידן ששימש שנים סגן עורך של רם אורן; זיסי סתוי שבא מ"הבוקר" ומונה לעורך המדור לספרות; זאב גלילי (שבא מהעיתונים "חרות", "הבוקר" ו"שער") ומונה למשכתב ראשי בדסק החדשות (ומאוחר יותר לראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך); רם אורן, שהחל דרכו ב"ידיעות אחרונות" כטלפן ושימש שנים רבות כעורך המגזין היומי "24 שעות".

עורכים וכותבים אחרים שעבדו במהלך השנים ותרמו לעיצוב לשון העיתון: אורי סלע, המשורר דוד אבידן, משה טריואקס (לימים מו"ל בעל הוצאת מטר), עמנואל בר קדמא, שייקה לויט, אהרן וייס, אהרן בכר ועוד.

ה"דסק" כספינת דגל

ספינת הדגל של הסגנון החדש הייתה שולחן החדשות ("הדסק"), שיודקובסקי עמד בראשו ארבעים שנה רצופות ללא הפסקה - מן היום שבו ירד מירושלים ובמשך כל השנים עד לפרישתו ב-1989.

המשכתבים שעבדו ב"דסק" במהלך השנים (בקביעות או לסרוגין) היו: שלמה שמגר, יזהר ארנון, אביעזר גולן, יצחק שרגיל, יוסף שביט, יורם וידן, זאב גלילי, צפוני שומרון, משה ורדי, סמי גרינשפן, בני גבירצמן, דב עצמון, אורי פורת, אהרון בכר ועוד רבים.

כל ידיעה הורכבה ממקורות שונים (כתבי שטח, ידיעות בעיתוני הבוקר, שהקדימו בהופעתם בתקופה ש"ידיעות אחרונות" היה עיתון ערב, שידורי רדיו, סוכנויות הידיעות ועוד). לכל משכתב ניתנה משימה לבנות ידיעה מן המקורות השונים, וזו עברה מיד ליד כשכל עורך-משכתב משנה, מוסיף או מקצר, עד שהגיעה ליודקובסקי שהיה הפוסק האחרון וגם מכתיר הכותרות. במקרים של חילוקי דעות היה יודקובסקי נותן את הידיעה למזכירה התורנית ולפי תגובותיה החליט אם הידיעה מספיק ברורה.

תהליך דומה התנהל ביתר חלקי העיתון שכולם הגיעו לשולחנו של יודקובסקי ועברו את שבט ביקורתו. רק בשלב מאוחר, כשהעיתון התבסס, גייס יודקובסקי כותבים בעלי רמה שכתבו טורים בסגנון אישי שזכו לפופולריות רבה: עמוס קינן, בועז עברון, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת, דן בן אמוץ, הרב שמואל אבידור הכהן, הרב מנחם הכהן, ישראל אלדד, אליהו עמיקם ועוד.

טורים אלה הקנו ל"ידיעות אחרונות" דימוי של עיתון רציני הנותן ביטוי למגוון של דעות מימין ומשמאל, שגם אנשים בעלי השכלה וממעמד סוציו-אקונומי גבוה אינם צריכים להתבייש לקרוא בו.

במקביל הקים יודקובסקי בהדרגה צוות של כתבים ופרשנים שסיפקו לעיתון סקופים רבים: איתן הבר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, עמנואל אלנקוה, יחזקאל אדירם, דבורה נמיר, ישעיהו בן פורת, אראל גינאי, וולף בליצר (בניו יורק), אדווין איתן ואלי ויזלפריז) בינה ברזל, צבי טל, יחזקאל המאירי, ניסים טאיטו. בהמשך גויסו אורלי אזולאי, משה רונן, מרדכי גילת, יואב קרני, נחום ברנע, סבר פלוצקר, נחמה דואק ושלמה אברמוביץ.

הדרך לפסגה

חלפו עוד שנים רבות עד ש"ידיעות אחרונות" התאושש מול יריבו "מעריב", שנשא משך יותר מ-20 שנה את הססמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". בתחילת שנות החמישים נמכר חלק מהשליטה בעתון לאיש מפא"י צבי לבון ובהמשך עבר חלקו של לבון למפא"י. העתון חזר לבעלות מלאה של משפחת מוזס בשנות השישים. הפער הלך והצטמצם בהתמדה. בראשית שנות השישים היה עדיין הפער של אחד לשלושה – 60 אלף ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם יודקובסקי רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה. בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע.

ב-12 באפריל 1995 הכריזה רשות ההגבלים העסקיים על "ידיעות אחרונות" כמונופול, לאחר שתפוצתו עלתה על 50% מתפוצת העיתונים היומיים בעברית. הכרזה זו בוטלה בשנת 2010, בשל השינויים הגדולים בתפוצת העיתונים, בעקבות כניסתו לשוק של החינמון "ישראל היום".[4]

המאבק ב"חדשות"

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המאבק בין ידיעות אחרונות לחדשות

ב-4 במרץ 1984 קם ל"ידיעות אחרונות" מתחרה חדש, העיתון "חדשות" שהוקם על ידי עמוס שוקן. הייתה זו תחילתו של המאבק בין "ידיעות אחרונות" ל"חדשות".

"חדשות" כלל כותרת צבעונית גדולה ועמודי צבע, והשתמש בשפה חדשנית יותר ורשמית פחות. קהל היעד העיקרי שלו היה קוראי "ידיעות אחרונות", מצב שחייב את "ידיעות אחרונות" להיערך כדי לשמור על קוראיו וכוחו. לשם ההתמודדות מונה זאב גלילי לראש הכתבים, וזה גייס שורה של כתבים בתנאי פרילאנס מעיתונים אחרים, ופעל בדרכים נוספות כדי לשפר את יכולתו של העיתון להשיג סקופים. במקביל פיתה דב יודקובסקי את הכשרונות הבולטים של "חדשות" לעבור "ידיעות אחרונות".

צעדיו של "ידיעות אחרונות" עלו יפה, ו"חדשות" נסגר לאחר תשע שנות פעילות, שהסבו הפסדים כבדים לבעליו.

תחילתו של מאבק הירושה

בשלהי 1985, בעת ש"ידיעות אחרונות" היה נתון בעיצומו של המאבק ב"חדשות", ניחתה עליו מהלומה קשה. ב-6 באוקטובר 1985 נפצע נח מוזס פצעי מוות מפגיעת אוטובוס, כשניסה לחצות את הכביש מול המערכת. עם מותו הסתיימה תקופת הזהב של השותפות בין דב יודקובסקי לבין נח מוזס שנמשכה 37 שנים והביאה את העיתון להצלחתו הגדולה.

החלוקה הפורמלית בין מוזס ליודקובסקי הייתה שנוח היה אחראי על ההנהלה והפצה ויודקובסקי היה אחראי על המערכת. בפועל יודקובסקי היה מעורב גם בענייני הניהול ומוזס היה מעורב עמוקות בענייני המערכת. הוא השתתף מדי יום בישיבת המערכת היומית, תרם ראיונות, השיג קשרים בצמרת השלטון, גייס כשרונות, ויצר יחד עם אשתו פולה את האווירה המשפחתית שאפיינה את "ידיעות אחרונות".

כמה ימים לאחר מותו של מוזס כינס יודקובסקי את היורשים, שמעולם לא היו מעורבים בענייני העיתון, צאצאי ילדיו של המייסד יהודה מוזס. אלה היו: עודד מוזס בנו של אלכסנדר, מרים נופך-מוזס (אשת יצחק נופך-מוזס בנה של חמדה נופך-מוזס) וזאב מוזס בנו של מאיר מוזס. הוא הקים דירקטוריון שמינה אותו לעורך. מינוי זה הביא לפרישת משה ורדי, במחאה על כך שלא מילאו, לדבריו, הבטחה שניתנה לו להתמנות למרכז המערכת במקומו של יודקובסקי. פרישתו של ורדי (שנעשתה במפתיע וללא הודעה מוקדמת) גרמה לזעזוע קשה בעיקר בדסק החדשות (שוורדי עמד בראשו מאז לקה יודקובסקי בהתקף לב), זאת משום שוורדי לא הכין יורש שימלא את מקומו.

את המושכות תפס דב עצמון, לשעבר המייסד ועורך מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", שהיה העיתונאי בעל הניסיון המגוון ביותר בעיתון. לאחר תקופת ביניים נכנס לתפקיד סמי גרינשפן ואחריו עמוס רגב.

מיום מותו של נוח מוזס ועד הדחתו מהדירקטוריון והתפטרותו מעריכת ידיעות אחרונות בשנת 1989, היה יודקובסקי טרוד במלחמת הירושה על העיתון. מולו התייצב ארנון (נוני) מוזס שבאורח הדרגתי העביר לצידו את בני דודיו עד שהשיג רוב בדירקטוריון להדחת יודקובסקי.

באותה תקופה מינה יודקובסקי את "פורום המערכת", שעם חבריו נמנו זאב גלילי, דב עצמון, צבי קסלר ואדם ברוך, שהתכנס בקביעות בביתו של יודקובסקי לקביעת דרכו של העיתון.

תקופת נוני מוזס

בשנת 1989 הודח יודקובסקי מעריכת העיתון על ידי נוני מוזס, שירש מאביו נח את השליטה בעיתון. במקומו נתמנה משה ורדי, בנו של הרצל רוזנבלום. ורדי כיהן כעורך "ידיעות אחרונות" לסירוגין עד לנובמבר 2004, אז פרש לגמלאות.

בשנת 1994 נפטרה אלמנתו של נח מוזס, פולה מוזס, ממחלת הסרטן. בירושתה השאירה את השליטה בעיתון לבנה, נוני מוזס, המנהל את העיתון עד היום. לאחיותיו ג'ודי שלום ניר-מוזס ותמי מוזס-בורוביץ' ניתן חלק בבעלות, אך הן אינן עוסקות בניהול השוטף. סביב ירושת העיתון התנהל קרב עתיר תככים, עד שלבסוף נדחקו החוצה בני המשפחה "המורדים" והעיתון נשאר בבעלותו של נוני מוזס. עורך "ידיעות אחרונות" דאז, דב יודקובסקי, נדחק החוצה מהעיתון, ג'ודי הפקידה את מניותיה בעיתון בידי אחיה נוני, והאחות הקטנה, תמי, לא התייאשה ובמשך ארבע שנים נוספות ניהלה מאבק עד שהחליטה גם היא לעזוב ומכרה את מניותיה לאיש העסקים אליעזר פישמן, בעל העיתון גלובס. עסקה זו מוערכת בכ-45–60 מיליון דולר.

ב-2004 הורשע התאגיד בעבירה של פרסום מתן שירותים אסורים.[5]

לאחר פרישתו של ורדי מכהונת העורך הראשי, מונה לתפקיד איש הטלוויזיה רפי גינת. במחצית 2007 מונה שילה דה-בר לעורך הראשי של העיתון. בפברואר 2011 מונה רון ירון לעורך הראשי של העיתון.

מסמכי ויקיליקס שפורסמו בשנת 2011 התייחסו לפעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית, ונדונה בהם כוונת ישראל לתקוף את מתקני הגרעין. לאחר פרסום המסמכים, פרסמו פרשני העיתון מאמרי דעה בנושא זה, שבהם התבטאו נחום ברנע, דניאל פרידמן, איתן הבר, רונן ברגמן ואמנון אברמוביץ' נגד תקיפה ישראלית.

עם תחילת כהונתו השנייה של בנימין נתניהו כראש הממשלה, החל העיתון לנהל מולו סיקור לעומתי. נתניהו ומעשיו הוצגו כמעט תמיד באור שלילי והעיתון הביע תמיכה במתנגדיו. שיאה של התנהלות זו מצד העיתון הגיעה במערכת הבחירות של 2015, אז טען נתניהו שהעיתון מנהל מסע רדיפה כלפיו, ובכיר כתבי העיתון נחום ברנע, טען שנתניהו זקוק לאשפוז. ניצחונו הגדול של נתניהו בבחירות נתפס כמכה ליוקרת העיתון.

ביולי 2012 פורסם כי קבוצת "ידיעות אחרונות" החליטה על צעדי התייעלות ופיטורים של עשרות עיתונאים ועורכים. כמו כן, כחלק ממהלך זה של קיצוץ העלויות, מופץ כעת מוסף הבריאות של העיתון רק למנויים ולאחר כמה זמן גם מוסף "מסלול" הופץ רק למנויי העיתון. הנהלת הקבוצה החליטה לפטר כ-10 עיתונאים במערכת "ynet" וכ-10 במערכת "כלכליסט".[6] בו בזמן, עיתונאים רבים בחרו להתנער מאגודת העיתונאים - שלטענתם יצגה אך עתונאים מועטים - ועברו להתאגד בהסתדרות הכללית.[7]

באוקטובר 2016 ביצע העיתון שינוי במבנה העיתון במסגרתו החלה להימכר בחנויות גרסה של העיתון הכוללת חלקים ממוספי העיתון, בדומה למהדורה החינמית המחולקת בתחנות רכבת ובמקומות ציבוריים, בעוד שאת הגרסה המלאה של העיתון ניתן לקנות אך ורק במסגרת רכישת מינוי לעיתון.

פרשות

טענות על קשרי הון־שלטון

העיתונאי מיקי רוזנטל, שעבד בעיתון בשנות ה־90, אמר בכנס ב־2007 כי מעולם לא התערבו בעבודתו בעיתון משיקולים זרים, אך עם זאת הייתה רשימת אישים שאין לעסוק בהם, לדוגמה שר התקשורת, וזאת בשל פעילותו העיסקית של נוני מוזס (שהחזיק בבעלות של כ־16% מחברת הטלוויזיה בכבלים HOT). נוהל דומה היה גם כלפי אישים אחרים שהיו קשורים לאינטרסים עיסקיים של מוזס.[8]

בתצהיר שהגיש משה ורדי, עורך העיתון בראשית העשור הראשון של המאה ה־21, במהלך תביעה של העיתונאי מירון רפפורט כנגד העיתון, נאמר כי רפפורט פוטר עקב הפרת משמעת שנגעה להוראה לנהוג באופן מתון עם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון.[8]

ניר בכר, שכיהן כעורך מוסף בעיתון, טען בתצהיר שהגיש לבית המשפט כי העורך רפי גינת והמו"ל מוזס עיכבו תחקירים כנגד ראש הממשלה אריאל שרון ובנו עומרי בקיץ 2003, תחקירים שהובילו לבסוף להרשעתו של עומרי שרון בדין. מקרה דומה אירע לטענת בכר בפרסום כנגד איש העסקים מרטין שלאף בפרשת סיריל קרן. כמו כן, טען בכר כי גינת ומוזס יזמו תחקירים כנגד אישים שונים עימם היה למוזס עימות, כדוגמת דוידה לחמן-מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שפעלה כנגד בעלות צולבת (בעלות של גוף ביותר מכלי תקשורת אחד) בתקשורת הישראלית.[9]

העיתונאי מוטי גילת התפטר מהעיתון בשנת 2007. לאחר שנכשל הליך גישור, הגיש תביעה נגד העיתון בדרישה לקבלת פיצויי פיטורים, לאחר שלטענתו נאלץ להתפטר עקב פגיעה בתנאי העסקתו, ולאחר שראשי העיתון הצרו את צעדיו משיקולים אישיים. במסגרת התביעה האשים גילת את מוזס בכך שסירב לפרסם כתבות שחשפו עוולות שלטוניות או שחיתויות - או שביקש לקצרן ולהשמיט מהן חלק מהתכנים. לדברי גילת מדובר בחומרים שנגעו לפוליטיקאים עימם היה למוזס קשרים, כדוגמת אהוד אולמרט וחיים רמון. על פי גילת, מוזס התערב כדי למנוע את פרסום התחקיר על פרשת האי היווני, פרשה בה היו מעורבים אריאל שרון, אהוד אולמרט ודוד אפל. התחקיר פורסם לבסוף, אך בלחץ המו"ל והעורך דאז משה ורדי, התחקיר פורסם בהדגשה מופחתת. כעבור כמה חודשים, בעקבות פרסום תחקירים אודות יושב ראש הכנסת דאז, אברהם בורג, החליט מוזס על הפסקת פרסום הטור של גילת במוסף לשבת. לטענת גילת, הדבר נעשה על רקע הצעת חוק שנידונה אז בכנסת כנגד מונופול בעיתונות, הצעת חוק שהייתה צפויה לפגוע בעיתון. לטענת גילת, ב-2003 התערב מוזס בתחקיר כנגד דוד אפל שחשף את הנעשה מאחורי הקלעים של מרכז הליכוד, וקשרים בין אנשי פשע ואנשי שלטון. בהנחיית מוזס, התחקיר צומצם באופן מהותי, והושמטו ממנו חלקים שנגעו לקשר בין אפל לבין אריאל שרון, אהוד אולמרט, ורובי ריבלין. מוזס גם התערב להמעיט במקום שניתן לפרסום החוזה בין גלעד שרון ובין דוד אפל, שנגע לייעוץ שהיה אמור לתת גלעד שרון לאפל במהלך פרשת האי היווני. לטענת גילת, במהלך 2004 הודיע מוזס לגילת כי אינו מעוניין שיעסוק בנושאים הקשורים לאנשי שלטון. לטענת גילת, ב-2007 העיתון פרסם ידיעה שהייתה ידועה כשקרית בדבר כוונת המשטרה לחקור את מבקר המדינה בחשד להדלפת מידע, וזאת ככותרת ראשית, כחיסול חשבונות עם מבקר המדינה שהיה מעורב בחשיפת פרשיות בהן היה מעורב ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט.[10][11]

בינואר 2017 נחקר בעלי העיתון נוני מוזס במשטרת ישראל תחת אזהרה בחשד לניסיון לשחד את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, במסגרת תיק 2000. על פי פרסומים, המשטרה תפסה הקלטות שנעשו ביוזמת נתניהו ובהן הציע מוזס כי "ידיעות אחרונות" יסקר את נתניהו באופן אוהד ואף ימנה לעיתון כתבים לפי בחירת נתניהו, אם ידאג האחרון לפגוע בהצלחתו של ישראל היום, הפוגעת קשות ברווחי "ידיעות".[12] המשטרה גבתה בעניין גם את עדותו של עורך העיתון, רון ירון.

מעידות

במספר מקרים מעד ידיעות אחרונות בראיונות שערך עם מתחזים. בשנת 2000 הקדיש העיתון כתבת שער במוסף "7 ימים" לסיפורו של זמר מזרחי אלמוני שהציג עצמו כ"השרוף", לאחר שנכווה בכל חלקי גופו כתוצאה מפיצוץ של בלון גז בביתו. מספר ימים לאחר מכן התראיין חיים צינוביץ בתוכניתו של יאיר לפיד וחשף את ההתחזות בשידור חי.

ביולי 2013 פורסמה כתבה נרחבת במוסף "7 ימים" על "פאטמה וורדי, הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה". אולם לאחר מכן התברר שמדובר בבדרנית גילה צימרמן מרמת גן.[13]

מבנה העיתון

ימי חול

מהדורת מנויים

בימי החול כוללת מהדורת המנויים ידיעות אחרונות את החלקים הבאים:

  • קונטרס החדשות
  • 24 שעות - מוסף כתבות, דעות, פרשנות, מדור רכילות יומי, מדורי תרבות, בידור, פנאי, רכילות ומשחקים.
  • ממון - מוסף כלכלה.
  • ספורט - חדשות הספורט.

מוספים המצורפים לעיתון בימי החול:

  • יום ראשון: זמנים בריאים - מוסף בענייני בריאות.
  • יום שני: מסלול - מוסף תיירות.
  • יום שלישי: לוח ידיעות אחרונות - מוסף פרסומי הכולל עסקי נדל"ן ורכב, מדור דרושים וכו'.
  • יום רביעי: זמנים מודרניים - מוסף לאפנה סגנון ואורח חיים היוצא פעם בשבוע. המוסף עוסק בנוסף לכך בענייני זוגיות, הורות ומשפחה, קולינריה, בריאות, צרכנות, ובנוסף מכיל גם כתבות תחקיר וראיונות.
  • יום חמישי : פיצוחים - מוסף הפעלות.

מהדורת חנויות

מהדורת החנויות כוללת את קונטרס החדשות וכן חלקים נבחרים משאר מוספי העיתון הסדירים, ללא המוספים השבועיים.

ימי שישי

בימי שישי כולל ידיעות אחרונות את החלקים הבאים:

  • לוח ידיעות אחרונות - מוסף פרסומי הכולל עסקי נדל"ן ורכב, מדור דרושים וכו' במתכונת של סוף השבוע.
  • ידיעות תקשורת - מוסף חדשותי מקומי לפי עיר.
  • פיצוחים - מוסף הפעלות, נכלל רק בגרסת החנויות ולא בגרסת המנויים, להם מחולק המוסף בימי חמישי.

גרסת חינמון

החל מתחילת 2006 החלו לצאת לאור בישראל חינמונים יומיים בתפוצה ארצית שהתחרו בעיתונים היומיים בתשלום, לרבות "ידיעות אחרונות". החינמון הבולט ביותר, "ישראל היום", שבבעלות שלדון אדלסון, הוקם באמצע 2007 ובאמצע 2009 הפך לשני בתפוצתו בישראל אחרי "ידיעות אחרונות" בימות החול.[14] כעבור מספר חודשים החל ישראל היום לצאת לאור גם במהדורת סוף שבוע בימי שישי,[15] לאחר שב-2010 הדביק ישראל היום את היומון ידיעות אחרונות בשיעור חשיפה של 35.2 אחוז, ב-2011 עלה שיעור חשיפתו ל-39.3 אחוז בקרב הקוראים בישראל בימי חול ונכון ל-2011 ולמחצית הראשונה של 2012,[16] "ישראל היום" הוא העיתון הנפוץ בישראל.[17] בתגובה לתפוצה העולה של "ישראל היום", החל "ידיעות אחרונות" ב-2011 להפיץ בתחנות רכבת ובאוניברסיטאות מהדורת חינם מקוצרת של העיתון, הכוללת חלק מדפי החדשות ואת מוסף הספורט היומי. בנוסף מחלקי עיתונים מציעים את העיתון ברחובות הארץ תמורת שקל אחד. ב-2015 הגרסה שינתה את פניה וכללה לקט מן המהדורה הרגילה, בחלק אחד וללא מוספים. החל מאוקטובר 2016 אוחדה גרסת החינמון עם גרסת החנויות.

עורכים

עורכי העיתון

עורכים ראשיים לדורותיהם

עורכים אחראים לדורותיהם

קבוצת ידיעות אחרונות

העיתון הוא חלק מקבוצת "ידיעות אחרונות", שמפעילה עסקי תקשורת נוספים - רשת המקומונים ידיעות תקשורת, העיתון הכלכלי "כלכליסט" (שראה אור בפברואר 2008), השבועונים לאשה, פנאי פלוס וראש 1, שבועון הילדים עולמו של דיסני, הירחונים בלייזר, מנטה, עלמה ו-Go, ידיעות נגט - דו-ירחון המיועד ליוצאי אתיופיה בישראל, הוצאת הספרים ידיעות ספרים, אתר האינטרנט ynet, אתר הלוחות WinWin, סוכנות השחקנים והתוכן ADD, העיתון בשפה הרוסית וסטי, שבועון "שער למתחיל" בעברית קלה עד בינונית, Xnet - פורטל לייף סטייל, ועוד. בנוסף, החברה היא בעלים של חברת בר שיווק והפצה, שמפיצה את העיתון.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ידיעות אחרונות בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ תמיר אגמון ועמי צדיק, ניתוח ההשלכות הכלכליות של ריכוזיות ובעלויות צולבות על כלי התקשורת, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2011, עמוד 11
  2. ^ לדברי מיקי רוזנטל, בעבר סגן עורך ידיעות אחרונות, המגרסה, באתר נענע10, 6 במאי 2008; הנתונים אינם כוללים עיתונים שנמכרים במבצע ועיתונים שנמכרים למחנות צה"ל
  3. ^ הדס ריבק‏, סקר TGI: ישראל היום מתחזק ב-30% ועוקף את ידיעות, באתר וואלה!‏, 28 ביולי 2010
  4. ^ אופיר בר-זהר, הממונה על הגבלים עסקיים הודיעה לידיעות אחרונות על ביטול הכרזתה כמונופולין בשוק העיתונות היומית בעברית, רשות ההגבלים העסקיים
  5. ^ מדינת ישראל נ' רשת שוקן בע"מ ואח'
  6. ^ רועי ברק, ‏"ידיעות" תפטר עשרות עיתונאים; "'ישראל היום' גורם להרס העיתונות", באתר גלובס, 30 ביולי 2012
  7. ^ סב"א 22825-08-13, ארגון העיתונאים בישראל, הסתדרות העובדים הכללית החדשה - אגודת העיתונאים בת"א וידיעות אחרונות בע"מ, ניתן ביום 12.3.2014
  8. ^ 8.0 8.1 האיש החזק בתקשורת, באתר הארץ, 01/07/08
  9. ^ ניר בכר: "ידיעות אחרונות" עיכב ופסל תחקירים על קשרי הון ושלטון, אתר וואלה!
  10. ^ מוטי גילת נגד נוני מוזס: "כשבעל המאה רוצה להפוך לבעל הדעה, עיתונאי כמוני מרים ידיים", דה מרקר, 25 בינואר 2010
  11. ^ מסמך: התצהיר של מרדכי גילת נגד "ידיעות", הבלוג של רביב דרוקר
  12. ^ גיא פלג, חשיפה: נוני מוזס במרכז פרשת רה"מ, "חדשות 2", 8 בינואר 2017
  13. ^ "השרוף" דור ב': "ידיעות אחרונות" נמתח על ידי מתחזה, וואלה
  14. ^ מאיה זיסר, סקר TGI: בלימה בחשיפה לעיתונים הארציים ועלייה מובהקת ל'ישראל היום', Bizportal, ‏29 ביולי 2009
  15. ^ אופיר בר-זהר, מהדורת סוף השבוע של ישראל היום תופץ ביום שישי ב-100 אלף עותקים, TheMarker‏ 16.11.2009
  16. ^ "ישראל היום" ממשיך להוביל: חשיפה של 38.7% במחצית הראשונה של 2012, ישראל היום, 26 ביולי 2012
  17. ^ אלכסנדר כץ, רעידת אדמה בעולם העיתונות: סקר TGI קובע - 'ישראל היום' עקף את 'ידיעות', אייס, 28.7.2010
  18. ^ עוזי אלידע, על העיתון - וספור המשפחה שמאחריו, מסגרות מדיה 10, 2013, עמ׳ 127-142