יהדות ג'רבה
פרק זה טעון 
יהדות האי ג'רבה (שלחופי דרום תוניסיה) נחשבת לאחת מן הקהילות היהודיות העתיקות בעולם. לפי מסורת מקומית, יהודים הגיעו לאי עוד בימי שלמה המלך יחד עם יורדי ים פניקים, וכן לאחר חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס). על פי המסורת, הפליטים מירושלים הביאו עמם לג'רבה דלת מדלתות בית המקדש. בבית הכנסת אלגריבה מציגים עד היום בפני המבקרים אבן ששולבה בתוך אחת מקשתות בית הכנסת, שעל פי המסורת האמורה - אף היא הובאה אז מירושלים.
באי שני רבעים יהודיים: הגדול - שקרוב לים - הוא "חארה כבירה", והקטן: "חארה צגירה"[1]. המרחק בין שני הכפרים הוא 8 ק"מ, וכל כפר מתנהל באופן עצמאי.
יהודי ג'רבה הצליחו לשמר את תרבותם המסורתית. עד היום הם מקפידים על שמירת מצוות תורת ישראל ומכלול פרטי ההלכה היהודית. בג'רבה כעשרים בתי כנסת, ושתי ישיבות: ישיבת "אור תורה" וישיבת "רבי אברהם" - המיועדת למצטיינים. כמו כן פועל באי בית ספר יהודי-פרטי בשם "תורה וחינוך" (נקרא בעבר "דבר עברית") לבנים ולבנות בנפרד, אשר הוקם על ידי ר' דוד קדושים. רוב התלמידים היהודים לומדים כיום (על פי בחירתם) בבית ספר ממשלתי.
רבים מיהודי ג'רבה שעלו לישראל התיישבו בירושלים, נתיבות ובמושבי הדרום, ביניהם באר שבע, תלמים, איתן, שרשרת, בית הגדי וברכיה וכפר שלם בתל אביב.
מוצא הקהילה
יש הסבורים שיורדי ים עברים משבט זבולון ששכן לחוף הים, דרומית מארץ הצידונים, הגיעו לג'רבה עם הספנים הצידונים הקדמונים, אולי בימי שלמה המלך. בתלמוד הבבלי (מסכת מנחות, דף ק"י עמוד א') יש גם איזכור ליהודים שהיו ליד קרתגו הפיניקית: "אמר רב יהודה אמר רב מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים". ר' אברהם אבן עזרא בפירושו על ספר יונה כותב: "יונה בן אמיתי מזבולון היה, וכרצה לברוח יצא לתרשיש. ומדוע דווקא לשם? כי תרשיש היא עיר תונייס תוניס באפריקי".
מאידך, הרב משה כלפון הכהן (תרל"ד - תש"י) כותב (בספרו "ברית כהונה") כי לפי השערה אחת - מוצא העדה הוא מימי בית ראשון, וכי לפי השערה אחרת - מימי בית שני. הוא גם מצטט את אחד מחכמי הגויים שראשית היישוב היהודי הוא משנת 70 לפנה"ס ומקור נוסף - שזו שנת 300 לפנה"ס.
גם אחרי חורבן הבית השני הוסיפו יהודים להגיע לאי[2].
היישוב היהודי הראשון בג'רבה נוסד על ידי כהנים, ונקרא בתחילה "דיגת"[3]: מילה בעלת מובן בברברית (שפתו המקורית של כל אזור צפון אפריקה לפני הכיבוש הערבי). למילה זו מיוחסת גם פרשנות מסורתית לפיה זהו שיבוש של המילה העברית "דלת" – רמז לשורשיה העתיקים של הקהילה (ראו לעיל במבוא).
כמה מאות שנים אחרי הקמת היישוב היהודי המקורי, הוקם כמה קילומטרים צפונית לו יישוב גדול יותר של יהודים לא-כהנים דוברי ערבית, שקיבל בהתאם את הכינוי "חארה כבירה" (הרובע הגדול), ומאז, היישוב היהודי הקטן והמקורי יותר זכה גם לכינוי הנוסף: חארה צגירה[1] (הרובע הקטן).
ההבדל ההיסטורי הזה בשורשי שתי הקהילות נתן את אותותיו בהבדלים תרבותיים ניכרים בין שתיהן. הייתה אפילו תקנה שאין רבני שכונה אחת יכולים להתערב בענייניה של השכונה השנייה[2].
בג'רבה ישנה תופעה מיוחדת, הקושרת את הקהילה היהודית עם עזרא הסופר והלויים: לפי המסורת, עזרא הסופר הגיע לג'רבה כדי להעלות לארץ ישראל כהנים ולוויים. תושבי האי, הלוויים, סירבו ואמרו לו שהבית השני ייחרב ממילא. הוא קיללם שלא ישלימו את שנתם, ובעקבות הקללה רבים מהם מתו והנותרים נמלטו לארץ[2]. מאז, אין יהודים לוויים משתקעים באי ג'רבה אלא לתקופה הפחותה משנה, ולכן בין תושבי הקבע אין לוויים עד עצם היום הזה.
ממצאים היסטוריים
מלבד המסורת שעברה בעל-פה במשך הדורות, ישנם ממצאים שיש בהם כדי להעיד על שורשיה הקדומים של הקהילה היהודית בג'רבה. למשל:
- באחד מהספרים שהודפסו באי מופיעה עדות המתעדת מגילת יוחסין מג'רבה בת כאלפיים שנה, אשר השמות הכלולים בה לאורך אלף השנים האחרונות (עד ימינו), מתועדים עד היום (האחרון שבהם הוא "רבי יצחק הכהן הבא מן הגולה"), ואשר מגיעה בסופה עד רבי ישמעאל כהן גדול[4].
- בגניזה הקהירית נמצא מכתב (השמור עד היום והכתוב בכתב רש"י בשפה ערבית יהודית) מאת יהודי מג'רבה החותם שם על תאריך עברי מדויק מראשית המאה השתים-עשרה.
- באגרת המיוחסת לרמב"ם צויין כי יהודי ג'רבה שבזמנו נהגו בכמה דיני ישראל כקראים, ומנהגים כאלו (כגון מנהג העמידה בזמן קריאת עשרת הדיברות – בדומה למנהגם של האשכנזים ושל כל קהילות צפון אפריקה עד היום הזה גם בארץ ישראל) נשארו בידם עד עצם היום הזה, גם לאחר שהרמב"ם גזר איסור כנגדם[2].
- בין המנהגים הייחודיים של הקהילה, אשר מעידים על קדמותה:
- בליל הסדר נאמר קידוש ארוך שחובר על ידי רבי סעדיה גאון (והנאמר גם על ידי בני תימן).
- על הגשם שואלים ב-ז' במרחשוון (כלומר כמנהג ארץ ישראל לא כמנהג חו"ל).
- במספר שבתות בשנה קריאת ההפטרה אצלם שונה מזו המקובלת ברוב קהילות ישראל, ודומה (לעיתים) לאלו של בני תימן.
- בנוסח המחזור של יהודי ג'רבה ישנם מאפיינים ייחודיים, המעידים אף הם על קדמותה של הקהילה.
- ביום שישי בין השמשות, לפני כניסת השבת, עולה על גג אחד הבתים הממונה על תקיעת בשופר ותוקע 9 קולות לכל אחת מרוחות השמיים. מכאן ואילך נמנעים יהודי האי מעשיית מלאכה. אליהו בירנבוים אשר ביקר באי בשנת 2008 מציין שזה "אחד המקומות היחידים בעולם היהודי – אולי היחיד – שבו נשמר מנהג זה, הנזכר בספרות התנאים והיה מקובל בארץ ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים".
- ר' יוסף קארו פסק כי על יהודי ג'רבה להמשיך במנהגם היות שהוא קדום[2].
חיי הקהילה
יהודי ג'רבה נחשבים שמרנים ואדוקים מאד בדתם, בדומה לאדיקותם של שכניהם המוסלמים בני כת האיבאדיה. כאשר נציג תנועת אליאנס (תנועת החינוך החילוני הצרפתי) ביקר אצל יהודי ג'רבה בראשית המאה העשרים, הם התנגדו נחרצות לניסיונו להקים שם בית ספר יהודי שיכלול גם לימודי חול (במיוחד לימודי צרפתית), אך בשנת 1943 הקים דוד קדושים ז"ל בית ספר ללימוד עברית, היסטוריה, ידיעת הארץ, חשבון וכו' לבנים ולבנות בנפרד בשם "דבר עברית" ששמו השתנה ל"תורה וחינוך" וניהלו עד יומו האחרון (2016). אדיקותם הדתית של יהודי ג'רבה הביאה (בין השאר) לידי כך שבמאות השנים האחרונות הפך האי לאחד מן המוקדים היהודיים הרוחניים הידועים בכל צפון אפריקה. כך למשל, בית הכנסת העתיק שם - נעשה למרכז עלייה לרגל עבור כל יהודי היבשת. האי נעשה גם לאחד ממרכזי הדפוס העברי, מן החשובים ביותר של אפריקה: בו נדפסו במרוצת מאה השנים האחרונות רבבות ספרי קודש - גם לשירותם של שאר יהודי צפון-אפריקה. תושבי ג'רבה גם נודעו ברבניהם שהפיצו אור לכל העולם ובקוד ההתנהגות המיוחד להם. בין הרבנים הידועים מן הדור הקודם היו: הרב משה כלפון הכהן, הרב חיים חורי, הרב דוד (דידו) הכהן, הרב רחמים חי חויתה הכהן, הרב סאסי הכהן, הרב משה עידן, הרב מצליח מאזוז (אביו של הרב מאיר מאזוז), והרב שלמה מאזוז (אביו של מני מזוז). קוד ההתנהגות של יהודי ג'רבה כלל את המאפיינים היסודיים הבאים: ענווה עד גבול הבושה, איפוק בהבעת רגשות, אמונה עמוקה מאד בעין הרע, ונאיביות מכוּונת (מודעת ומפוקחת) - כדרך חיים.
הרב דוד עידאן (1873-1955), הקים בשנת 1912 את בית הדפוס העברי הראשון בג'רבה, שהפך למוקד מרכזי להדפסת ספרים השייכים לספרות תורנית מכל רחבי צפון אפריקה. בשנת 1919 נמנה הרב עם מייסדי "עטרת ציון" וסייע להעלאת יהודים לישראל.במשך 15 שנים כיהן כראש הקהילה היהודית בג'רבה. בשנת 1955 נפטר בתוניס אך רק בשנת 2017 הובא לקבורה בארץ בטבריה.
כיום (2006) יש בג'רבה כעשרים בתי כנסת, ושתי ישיבות: ישיבת "אור תורה", וישיבת "רבי אברהם" - המיועדת למצטיינים. כמו כן פועל באי בית ספר יהודי-פרטי: "תורה וחינוך" (שניהלו דוד קדושים ז"ל), הפועל בימי החול למשך שעה יומית אחת (בזמן מנוחת הצהרים שבשתי הישיבות) והמעניק (על ידי מורים דתיים) בעיקר לימודי עברית והיסטוריה יהודית. אמנם, רוב התלמידים היהודים לומדים כיום (על פי בחירתם) בבית ספר ממשלתי, אך בזמן שבו התלמידים הלא-יהודים פונים למנוחת-הביניים היומית (אשר נמשכת כשעתיים-וָחצי עד הצהריים) והשבועית (לאורך יום ראשון כולו), רוב התלמידים היהודים שוהים בישיבת "אור תורה" (בעוד שהישיבה השנייה אינה מכניסה תלמידים הרשומים בבית הספר הממשלתי). אחרי גמר הלימודים בבית הספר הממשלתי - שוב פונים התלמידים היהודים לישיבה, ושוהים שם למִן אחרי הצהרים ועד זמן תפילת ערבית. בשבת מעניק בית הספר הממשלתי פְטוֹר-נוכחות לתלמידיו היהודים, בעוד שאז מתקיימים בישיבה לימודי קודש - כשעה בצהרים. הלימודים בשתי הישיבות כוללים – פרט ללימודי-הקודש הקלאסיים של חומש תלמוד והלכה - גם לימוד ייחודי של תרגום יהודי עתיק של החומש לערבית-יהודית, בנוסח ייחודי ליהודי ג'רבה, אשר קרוב לנוסחים (ששרדו רק בכתובים) של שאר יהודי צפון אפריקה, ואשר תועד בדור האחרון (בכתב יד).
עד קום מדינת ישראל מנתה הקהילה היהודית של ג'רבה כ־4,500 איש, אך בעשורים האחרונים הידלדלה קהילה זו, כשרבים מחבריה עזבו לישראל, לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות. כיום, יחסי הקהילה היהודית עם השכנים המוסלמים הוא טוב (שלא כמו בעבר הרחוק - שבו יהודים נרדפו בידי "המוג'הידין" - כפי שעולה ממכתבים מלפני כאלף שנים), אם כי גם בדורות האחרונים סבלו לעיתים תושבים יהודים מהתנהגות עוינת מצד חלק (קטן) מהמוסלמים. בשנת 2002 פוּצצה מכונית תופת בסמוך לבית הכנסת אלגריבה באי, על ידי מחבלים שהיו קשורים לארגון אל-קאעידה: לא היו אבדות בנפש לקהילה היהודית עצמה, אך 16 מטיילים גרמניים נהרגו. בשנת 2003, מנתה הקהילה כ-900 יהודים בלבד (80 מהם בחארה צגירה). כל אחד משני הרבעים היהודיים מונה כיום רוב מוסלמי (של כמה אלפים), ובעקבות השינוי הדמוגרפי - השתנו רשמית גם השמות של שני הרבעים היהודיים - בפי השלטון התוניסאי (אם כי עדיין לא בפי תושבי הרבעים עצמם). הרובע הגדול נקרא כעת רשמית: שְוּאַנִי, והקטן: רִיַאד.
היהודים שנותרו בג'רבה אמידים ביחס לשכניהם המוסלמים. רובם עוסקים בצורפות.
רבים מיהודי ג'רבה שעלו לישראל התיישבו בירושלים, נתיבות, ובמושבי הדרום כגון: תלמים, איתן, שרשרת, בית הגדי וברכיה.
סדרת הטלוויזיה "מעורב ירושלמי" עסקה במשפחה ישראלית ממוצא ג'רבאי.
מנוף המקום
בית כנסת הכהנים
בית הכנסת
פנים בית הכנסת
ראו גם
לקריאה נוספת
- מזוז יהונתן, יהדות אי הפלא ג'רבה
- נחום סלושץ, האי פליא, דביר, תל אביב (1957).
- נחום סלושץ, הכהנים אשר בג'רבה, ירושלים (1924).
- אליהו בירנבוים,, מקור ראשון - חלק ראשון
- אליהו בירנבוים, אי הנפלאות, מקור ראשון, חלק שני
- יואל יעקובי, רב האי, על הרב משה כלפון הכהן, בשבע
- ד"ר ירון נעים, "הרב כלפון משה הכהן מג'רבא בין שמרנות למודרנה", דוקטורט, בר-אילן, תשס"ט.
- דפנה חורב בצלאל, "תגובתו של הרב משה כלפון הכהן, [1874-1950] גדול רבני ג'רבא בעת החדשה למלחמת העולם הראשונה ולהקמת חבר הלאומים", תיזה במסגרת התואר השני, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ח.
- רבקה נגר, מסורת במבחן- רבני ג'רבה בין שמרנות לתמורה (1914-1945), אשקלון, פאר הקודש, 2011.
- עובדיה חן, עמוד ההוראה, תולדות רבי כלפון משה הכהן ראב"ד ג'רבא, הוצאת מכון הרב מצליח.
- קציעה כ"ץ, מסורת הקריאה של קהילת ג'רבה במקרא ובמשנה, עדה ולשון ב'. ירושלים, תשל"ח.
- עופר אדרת, "בן יהודה" התוניסאי, שדאג שגם בג'רבה ידברו עברית, הארץ.
קישורים חיצוניים
- עמית - העמותה למורשת יהודות תוניס
- לבנה מושון, אין לוויים בג'רבה - בטאון הסתדרות המורים
- הארץ
הערות שוליים
