יהדות טורקיה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תבנית:שכתוב

כתובה מטורקיה

יהדות טורקיה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באזור הבלקן ובאזור המזרח התיכון, שני אזורים שטורקיה מהווה חלק מהם. כבר בימי הבית השני התיישבו יהודים באסיה הקטנה ויש על כך עדויות היסטוריות. שרידי בית כנסת מהמאה ה-4 לפנה"ס נמצאו בעיר סרדיס, בירתה של ממלכת לידיה הקדומה. שמה של סרדיס היה "Sfard", אולי "ספרד" המוזכרת בספר עובדיה שנאמר: "וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ, אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב.[1] בתקופה הביזנטית הייתה באסייה הקטנה ובארצות הבלקן קהילה יהודית רומניוטים אשר הגיע מארץ ישראל.

האימפריה העות'מאנית הזמינה את היהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל. רובם היגרו לארצות אגן הים התיכון, ממרוקו ועד לטורקיה, לארץ ישראל, לדרום מערב צרפת וליבשת אמריקה. במשך 300 שנה הם היו גורם דומיננטי ומכריע בחיי המסחר, התרבות והרפואה של המדינה. חמש ערים באימפריה: איסטנבול, אדירנה, איזמיר, צפת - בארץ ישראל וסלוניקי - ביוון, היו למרכזה של יהדות ספרד. בשנת 1900 מנתה יהדות טורקיה 300,000 נפש. היום הקהילה היהודית מונה 26,000 נפש.[2] כיום פעילים במדינה 23 בתי כנסת, מהם 16 באיסטנבול. לקהילה היהודית באיסטנבול בית ספר יסודי ועל יסודי ובאיזמיר - בית ספר יסודי.

בין משפחות יהודי טורקיה ניתן למצוא את משפחות גמליאל, בכר, אברבנאל, בן בשט (בן בסט) ועוד. רוב יהדות טורקיה היגרה מהמדינה - רובם עלו לארץ ישראל במחצית השנייה של המאה ה-20 וחלקם היגרו למדינות אירופה וצפון אמריקה.

אליהו בירנבוים, ראש מכון שטראוס עמיאל להכשרת רבנים לקהילות יהודיות בתפוצות, מדווח בשבועון מקור ראשון בספטמבר 2008 כי: "היהודים במדינה הטורקית, המוסלמית-חילונית" חוששים לביטחונם. דרישות ביטחון גבוהות בכניסה לבתי כנסת, משרדי הרבנות ובניני הקהילה - תופעה שהחמירה לאחר שני הפיגועים בבית הכנסת "נוה שלום" שבאיסטנבול. מחשש לביטחונם, אין יהודי טורקיה נוהגים לשוחח בשפתם הלדינו, ורק זקני הקהילה עדיין שומרים על השפה.

בימי האימפריה העות'מאנית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היהודים באימפריה העות'מאנית
שרידי בית הכנסת העתיק בסרדיס
אוניה שנשלחה להציל יהודים מספרד בשנת 1495

בית הכנסת הראשון בטורקיה, "עץ חיים" הוקם בעיר בורסה אשר עברה בשנת 1324 לשלטון העות'מאנית. בית כנסת הקיים עד היום, למרות שהקהילה היהודית במקום מונה רק 140 נפש.

הסולטאן באיזיט השני, פרסם הצהרה ובה הוא בקש ממושלי האימפריה "לא לסרב לכניסת יהודים או לגרום להם קשיים, אלא לקבל אותם בסבר פנים יפות". הוא העניק לפליטים רשות להתיישב בתחומי האימפריה והעניק להם אזרחות עות'מאנית. ואכן הם באו לאיסטנבול, איזמיר ואדנה. פליטים אלה סייעו לקידומה של המדינה. בין השאר הקימו את בית הדפוס הראשון במדינה. דוד ושמואל אבן נחמיאס יסדו את בית הדפוס בשנת 1493 באיסטנבול.

לפי סיפור עממי, הסולטאן הטורקי הכריז על העדר התבונה של פרננדו השני מלך ספרד: "אתם קוראים לפרננדו מלך חכם, אך בגרשו את היהודים הוא הופך את המדינה שלו לענייה ואת שלנו לעשירה!". היהודים פיתחו יוזמות עיסקיות, הרחיבו את המסחר עם ארצות אחרות, לא מעט בזכות יוצאי ספרד שגם הם עברו לגור בערי הנמל באגן הים התיכון. השליטים הטורקיים לא סמכו על נאמנות הנוצרים וכך המסחר עם ארצות אירופה התנהל רק על ידי יהודים.

הקהילות היהודיות העיקריות ברחבי האימפריה העות'מאנית היו בערים אלו: איסטנבול, סראייבו - היום עיר הבירה, והעיר הגדולה ביותר במדינת בוסניה והרצגובינה, סלוניקי - העיר השנייה בגודלה ביוון ומערי הנמל החשובות שבה, אדירנה בחלק האירופאי של טורקיה - ליד הגבול עם יוון ובולגריה, ניקופוליס ביוון, ירושלים וצפת בארץ ישראל, דמשק בסוריה, בעיראק, במצרים ובפנים טורקיה באנטוליה בבורסה העיר, טוקט (Tokat) ואמסיה. הקהילה באיזמיר הוקמה מאוחר יותר. על תרומת היהודים שהגיעו מספרד לגודל האוכלוסייה ניתן ללמוד מעובדה כי בזכותם מספר המשפחות היהודיות בירושלים עלה מ-70 ל-1,500 ובצפת מ-200 ל-3,000 ובכך הייתה למרכז היהודי הגדול בארץ. בדמשק היו 500 משפחות. ובאיסטנבול הייתה קהילה של 30,000 נפש עם 44 בתי כנסת.

החסות בשיטת ה"מילט"

יהדות טורקיה חיו בסובלנות תחת השלטון העות'מאני, אשר החיל את שיטת ה"מילט" על עדות המיעוטים ברחבי האימפריה. השיטה דגלה באוטונומיה פנימית ודתית לכל עדה דתית. החכם באשי מונה למנהיג העדה ולו היו סמכויות מלאות כלפי בני העדה. על היהודים לא חלו הגבלות על חייהם או עיסוקם, חוץ מתשלום "מס הגולגולת", לבוש חיצוני, רכיבה על סוסים ומניעת השתתפות בשירות צבאי שחל על כל אלה שאינם בני דת האסלאם.

היו בין יהודי טורקיה שהגיעו למשרות בכירות, כמו בימיו של מהמט השני שר הכספים חכים יעקב פאשה (Hekim Yakup Pasa) ובימי מורט השני הרופאים: משה חמון (Moses Hamon) ואברהם דה-קסטרו.

בימי מהמט הרביעי נפגעה הקהילה היהודית בעיר בעקבות הופעתו של שבתי צבי אשר עוררה מחלוקת בקהילה ופוררה את אחידותה. במאות ה-18 וה-19 ירדה חשיבות יהדות טורקיה. דמות יוצאת דופן הייתה של דניאל דה-פונסקה (Daniel de Fonseca) שהיה נשיא בית הדין של הרופאים ונטל חלק בפעילות פוליטית. בשנת 1887 היו חמישה יהודים חברי הפרלמנט הטורקי.

בעת החדשה

מגיני ספר תורה, עם דימויי סהר עשויים כסף, מוצגים במוזיאון ישראל
מגן ספר תורה, עשוי כסף, מוצג במוזיאון ישראל

במאות ה-16 וה-17, הייתה הקהילה היהודית בטורקיה אחת מן הקהילות הפורחות ביותר במזרח התיכון. בקונסטנטינופול בלבד התגוררו קרוב ל-30,000 יהודים, חלקם הגיעו למשרות ולעמדות בכירות בחצר הסולטאן - רופאים, בנקאים, יועצים ופקידי ממשל. דוגמאות לכך הם דון יוסף נשיא, דונה גרציה וסלומון אבו יעיש - שלושתם נוצרים חדשים פורטוגזיים, שחזרו ליהדות, והגיעו לתהילה בטורקיה. הם היו בעלי השפעה רבה בחוגי השלטון העות'מאני, ואף קיבלו תוארי דוכסות מהסולטאן.

במלחמת העולם הראשונה נחלה טורקיה מפלה, ויהודים רבים שחיו בתחומיה חוו חילופי שלטון ונתינות. אלה שבטריטוריות באזור הבלקן הפכו לנתיני המדינות השכנות, ואלה שחיו באזור המזרח התיכון השונים עברו למנדט של בריטניה או צרפת. ארץ ישראל, שהייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית, עברה למנדט לידי בריטניה. במהלך מלחמת העולם השנייה שמרה טורקיה על נייטרליות, ובכך ניצלו אלפי היהודים ששהו בה.

עם הקמת של מדינת ישראל, וגם לפניה, עלו רובם של יהודי טורקיה לארץ ישראל. בסך הכול עלו לישראל כ-55,500 יהודים. כיום יש בטורקיה כ-17,400 יהודים.

בהיותה של טורקיה מדינה גדולה יחסית, ליהודים בערים שונות בטורקיה היו מנהגים שונים במקצת; כך, לדוגמה, יהודי העיר אורפה מכונים אורפלים והם מהווים עדה נפרדת, על אף היותם חלק מיהדות טורקיה, דוגמה נוספת היא הנאש דידן שחיו באזור בשקאלה במזרח טורקיה קרוב לגבול האיראני, אלו הם דוברי ארמית חדשה.

אנטישמיות בטורקיה

העיתונאי בני ציפר הציג את שורשי האנטישמיות בטורקיה, כפי שתיאר באוזניו דניס אוז'לוו, חבר הקהילה היהודית שם:[3]

עד לסוף שנות ה-40, האנטישמיות בטורקיה נטפלה לסטריאוטיפ של היהודי העשיר, המנצל את העם, ובאה על כן משמאל. אט אט תפסה את מקומה שנאת יהודים מהטיפוס הדתי. האנטישמי הטורקי של ימינו משוכנע שכל רעיון הרפובליקה החילונית שאימץ מייסד טורקיה המודרנית, מוסטפא כמאל אטאטורק, הוא מזימה יהודית, שכן אתאטורק היה ממוצא יהודי (אין לכך שחר, כמובן), וכל האליטה השלטונית שלו היו "דונמה", כלומר יהודים שהתאסלמו מטעמי נוחות.

בהמשך מאמרו מביא ציפר תאוריית קונספירציה נוספת המזינה את האנטישמיות בטורקיה:

אחרי שהסולטאן הטורקי עבד-אל-חמיד סירב לבקשתו של הרצל להקים מדינה יהודית בפלשתינה, החליטו היהודים לנקום בסולטאן בכך שדחפו את תנועת הטורקים הצעירים בשעתה, שרוב חבריה היו כידוע יהודים חשאיים ומומרים לאסלאם (אין לכך שחר, כמובן) להדיח את הסולטאן. אתא-טורק גמר את המלאכה בכך שהכריז על הרפובליקה הטורקית כחילונית, לנוחות אחיו היהודים, ומאז האליטה השלטונית עוברת מיד ליד בתוך אותה קליקה קריפטו-יהודית.

יישובים שהוקמו על ידי בני התפוצה בארץ ישראל

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות טורקיה בוויקישיתוף

הערות שוליים