יהודה לייב גורדון

יהודה לייב גורדון

יהודה לֶיְיבּ גורדון (בר"ת: יל"ג; ביידיש: יהודה לייב גאָרדאָן; ברוסית: Лев О́сипович Гордо́н, לב אוסיפוביץ' גורדון; כ"א בכסלו תקצ"א, 7 בדצמבר 1830, וילנה – כ"ז בכסלו תרנ"ג, 16 בדצמבר 1892, סנקט פטרבורג) היה מגדולי המשוררים העבריים של תנועת ההשכלה היהודית ברוסיה. קריאתו "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ" הפכה לסיסמת המשכילים בני דורו.

תולדותיו

יהודה-לייב בן אשר גורדון נולד בשנת 1830 בעיר וילנה להורים יהודים פולנים אמידים בעלי בית מלון, ולמד ב"חדר". בעודו נער קטן, התפרסם בשל כשרונותיו המרובים וידיעותיו הרבות. בהיותו כבן 11 כבר ידע את התנ"ך לפרטיו, והיה בקיא במאות דפי תלמוד. אך כשהיה בגיל 14 התדרדר מצבו הכספי של אביו עד שירד מנכסיו, ולא יכול היה לממן את לימודיו של יל"ג, דבר שגרם ליהודה לייב ללמוד בעצמו באחד מבתי המדרש שבווילנה. לאחר ששהה שם שלוש שנים, ידע את רוב התלמוד והיה בקיא בעשרות ספרים.

שלט רחוב על שמו בתל אביב

גיסו, מיכל גורדון, שהיה בעלה של אחותו, חשף אותו לעולם ההשכלה. הוא החל ללמוד שפות זרות, לקרוא ספרות אירופית, ולקשור קשרי ידידות עם כמה מהמשכילים היהודים הגדולים בתקופתו, כגון קלמן שולמן, המשורר אד"ם הכהן ובנו מיכ"ל, שהשפיעו עליו רבות.

לאחר שהחמיר המצב בבית הוריו, החליט יל"ג לחפש פרנסה, והעמיד עצמו בגיל 22 למבחן בבית המדרש לרבנים בווילנה. היה זה בית מדרש שנוסד על ידי הממשלה הרוסית. מטרתו הייתה להעמיד דור של רבנים משכילים מטעם הממשלה, שישמשו כמורים בבתי הספר הממשלתיים לבני היהודים. לאחר שהצליח במבחנים, הוא הוסמך כמורה, והחל לעבוד בבית הספר של פוניבז', ואחר כך בבתי הספר שבעיירות שאולאי וטלז. הוא דבק בעבודת ההוראה במשך כעשרים שנים, שהיו השנים הפוריות של יצירתו.

בשנת 1856, בגיל 26, הוא הציא את ספרו הראשון, הפואמה על ימי התנ"ך "אהבת דוד ומיכל". בתקופה זו החל בפרסום מאמרים בגרמנית ובעברית ובהמשך דרכו פרסם מאמרים גם בעיתונות הרוסית. שלוש שנים לאחר מכן פרסם את "משלי יהודה", אסופת משלים מקוריים ומתורגמים.

בסוף שנות ה-60 תקף גורדון בחריפות במאמרים, בשירים ובסיפורים את מה שלטענתו היה פגום אצל הממסד הרבני והתנגדותו להשכלה, ונעשה לדוברה של ההשכלה. הוא ומשה לייב ליליינבלום קראו לתיקונים בדת והעמדתם על דברים שבעיקר, תוך ביטול הלכות שלטענתו מיותרות. בשיר בשם "ברבורים אבוסים" שפרסם גורדון בכתב העת "המליץ", טוען הוא כי הרבנים גורמים לאוכלוסייה היהודית עוני חסר רחמים בחומרותיהם. טענה זו הינה שלא ממן העניין, שכן אם הדרך הרבנית נכונה והעוני הוא המציק לגורדון - הרי פרנסתו של אדם תלויה באלקים, ואם "נגרם" לו הפסד כתוצאה מהלכה מסוימת - האלקים יכול להשלים לו ממקום אחר...

השיר גרר בעקבותיו תגובה רבנית חריפה; בעמוד השער של הביטאון "כבוד הלבנון" פורסם השיר "משכיל לענות לבני קורח מזמור שיר", המזכיר את דברי המדרש המייחס לקורח טענות דומות לאלו של יל"ג, ומסיים בקריאה: "קֹרַח אַבִיהֶם דִבֵּר מִכְּבָשִׂים, וּבְנוֹ בְּכוֹרוֹ מִבַּרְבּוּרִים אֲבוּסִים; אֶרֶץ, אֶרֶץ, רְאִי זֶה לְפָנַיִךְ. פִּתְחִי פִּיךְ וְיָבוֹא גַם הוּא בְּמֵעַיִךְ". לא ידוע מיהו כותב השיר.

מאבק נוסף שגורדון יצא אליו היה בעניין חינוך הבנות ושיפור מצבה של האישה בחברה היהודית, אשר לטענתו היה לקוי.

משנודע שמו ברבים, הוזמן לבירה סנקט פטרבורג, בשנת 1872, כדי לשמש שם כמזכיר הקהילה וכמנהל חברת "מפיצי השכלה בישראל". בשנות ה-80 של המאה ה-19 הרבה לכתוב בכתב העת העברי הראשון שיצא ברוסיה, "המליץ".

ביקורתו החריפה של גורדון על הרבנים עוררה זעם רב בקרב החברה המסורתית, ויש האומרים כי הביאה להלשנה עליו בפני השלטונות הרוסיים. ב-1879 גורדון ואשתו נאסרו באשמת שווא של חתירה תחת שלטון הצאר. אחר מעצר של שבעים יום הוגלו לכמה חודשים לעיירה נידחת עד ששוחררו. המאסר והגלות, והעובדה שמשרתו בסנקט פטרבורג נמסרה לאחר בזמן גלותו, דיכאו מאד את רוחו. גורדון, לא הסכים לפתרון הלאומי שהציעו "חובבי ציון", והתנגד לעלייה לארץ ישראל. הוא קרא להגירת היהודים מרוסיה לאמריקה, ל"מלון אורחים אחר" (כך בקריאתו "קומי נלכה, אחותי רוחמה" בשירו "אחותי רוחמה").

גורדון סבר כי הפתרון לבעיית האנטישימיות הוא התערות בחברה הגויית, ופעל רבות לשכנוע העם בתפיסתו. בשירו "הָקִיצָה עַמִּי", קרא ליהודים להשתלב בתוך החברה הכללית:↵”עַד מָתַי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ, / לָמָּה מִנֶּגֶּד לָהֶם תֵּלֶך אָתָּה?”. בייחוד זכתה לפרסום שורה מתוך השיר: ”הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ”.

הפרעות ביהודים ב-1881–1882 בדרום רוסיה ("הסופות בנגב") גרמו למשבר בתפיסתו. אמונתו - עליה נלחם במהלך חייו, בה שכנע רבים ובשמה נלחם ברבנים - כי בכוחה של ההשכלה לפתור את בעיית היהודים במזרח אירופה באמצעות התערותם בחברה הלא-יהודית, נפסלה במבחן המציאות. זאת, לפני התייחסות לפרעות אחרות ובפרט לשואה.

העיתונאי רוברט וולטש כתב בשנת 1933:

"הם (היהודים) חשבו שהדבר החשוב ביותר הוא שלא יוכרו כיהודים. היום הם מואשמים בבגידה בעם הגרמני: העיתונות הנאצית מכנה אותנו 'אויבי האומה', ואנו חסרי אונים מול האשמה זו. אין זה נכון שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שהם בגדו בעצמם וביהדותם. משום שהיהודים לא נשאו את יהדותם בגאון, מפני שרצו להתחמק מהשאלה היהודית, הם מוכרחים לשאת בעול האשמה של השפלת היהדות".

בשנת 1891 חלה ונותח בברלין, ונפטר בעיר סנקט פטרבורג בשנת 1892.

יצירתו הפיוטית

דמותו של י"ל גורדון בבול ישראלי

יל"ג כתב יצירות רבות שנושאיהן הם תנ"כיים והיסטוריים, ואלו החשובות שבהן: "אהבת דוד ומיכל", "דוד וברזלי", "אסנת בת פוטיפרע", "בין שיני אריות" ו"במצולות הים". יצירות אלו הובילו להפצת רעיונותיה של תנועת ההשכלה בחוגים רחבים בעם ישראל. כתב גם יצירות רומנטיות בהן אופיו הלוחמני כמעט שלא בא לידי ביטוי, בעוד ביצירותיו הריאליסטיות, ניכרות תכונות אלו.

בשנת 1859 פרסם יל"ג את ספרו "משלי יהודה", הכולל כמאה משלים, בחלקם הקטן מקוריים וברובם הגדול תרגומים ועיבודים של משלי איזופוס, פדרוס (Gaius Julius Phaedrus), לה פונטן, לסינג וקרילוב. כן פרסם ספר משלים בנוסף בשם "משלים קטנים לילדים גדולים", שרוחם היא כרוח מלחמת המשכילים. הוא הרבה גם לכתוב דברי פרוזה, אשר הידוע ביניהם הוא ספר זיכרונותיו "על נהר כבר", שנכתב בשנתו האחרונה.

יל"ג התמחה גם בכתיבת פיליטונים, ובמשך כעשר שנים פרסם סדרת פיליטונים בעלי אופי חידתי בעיתון "המליץ", בשם: "צלוחית של פלייטון".

שירו המפורסם ביותר הוא ללא ספק "קוצו של יוד", שפורסם לראשונה בשנת 1876. יל"ג מנציח בשיר את מאבקו ברבנים, שבגלל אות יוד אחת מיותרת בגט (הלל-הילל), ביטל אותו ובכך עיגן את האישה. השיר הפך לסמל של הביקורת בכפייה הדתית, ומילות הפתיחה של הפואמה: "אישה עברייה, מי ידע חייך?" שגורות עד היום גם כעדות לתמיכתו של יל"ג במאבק ביהדות הדתית והחרדית בנוגע לחלוקה התפקודית בין האשה לגבר, אשר הוא טען שהיא גם חלוקה מעמדית וכתוצאה מכך טען לכתר שחרור האישה מהכבלים החברתיים והדתיים שהוטלו עליה. "כאן נוסדה החילוניות היהודית" טוען אריאל הירשפלד.

בשיר הוא מציג את בחור הישיבה כ"עלוב", כמו גם מוציא ציטוטים תלמודיים מהקשרם, ואף מפגין בורות עמוקה בתורה בה הוא נלחם. לדוגמה, בשורות 38-39 הוא כותב: "להם צרי עיין רמ"ח מצוות מנו, ולך העלובה רק שלש נתנו". דבר שאין אף צורך להפריכו, שהרי לאשה ניתנו מצוות לא-תעשה, מצוות-עשה שאינן תלויות בזמן, וחלק מהמצוות התלויות בזמן. גם העובדה שהאשה חייבת בפחות מצוות, נובעת מכך שיש לה יכולות תקשורת בין-אישית וחינוך טובות משל הגבר, ומשכך מתאים לה יותר חינוך הילדים. משכך, כדי שתוכל להשקיע בבית ובילדים הופחתו ממנה חלק מהמצוות. כפי שמובא בספרי המפרשים התורניים, שנים רבות לפני הופעת תנועת הפמיניזם.

בשנת 1866 התפרסם שירו "הָקִיצָה עַמִּי", המוזכר בפסקה הקודמת.

גם את מילות הפתיחה לשיר "לְמִי אֲנִי עָמֵל?" - בו הוא מביע את תסכולו הגדול מהעם, הדור הישן והדור החדש כאחד - מרבים לצטט.

לקריאה נוספת

• נורית גוברין, "י.ל. גורדון", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 95–124.
• אליהו ציפר, קונקורדנציה לשירת יל"ג ומיכ"ל, הוצאת חצב, תשס"ד.
• יצחק יעקב ווייסבערג, יהודה ליב גארדאן, ותולדותיו, מקצת אגרותיו ודבריו האחרונים, נוסף עליהם משלו קונטרס כת"י ישן נושן, קייב: Бердичевъ‏ (Тип. Я.Г. Шефтеля), תרנ"ג 1892.
• זיוה שמיר, הכול בגלל קוצו של יוד: על שיר אחד של יל"ג בראי היצירה העברית, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2014.

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של יהודה לייב גורדון, בקטלוג הספרייה הלאומית
• כתבי יהודה לייב גורדון בפרויקט בן-יהודה
• יהודה לייב גורדון, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• יהודה לייב גורדון, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• 'גורדון, יהודה־לייב (יל"ג)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 137 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1335).
• יהודה לייב גורדון, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• שמואל ליב ציטרון, יְהוּדָה לֵיבּ גוֹרְדוֹן: מונוגרפיה, בפרויקט בן יהודה
• י"ל פרץ, מה היה גארדאן, בלשן או משורר?, בפרויקט בן יהודה
• ראובן בריינין, יהודה ליבּ גורדון, (בתוך "כתבים נבחרים", ספריית פועלים, 1965: 'אבות'), בפרויקט בן יהודה
• יהודה ליב בן־אשר גאָרדאָן ז"ל, המליץ, 19 בספטמבר 1892
• י"ל גורדון, מכתבי סליחה מאת סופרים, לא היה ולא נברא, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2009
• אריאל הירשפלד, האשה ונקודת ארכימדס - על שירו של י"ל גורדון "קוצו של יוד", באתר הארץ, 28 בנובמבר 2008
• מיכאל סטניסלבסקי, יהודה לייב גורדון, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
• הלל הלקין, היכן היא מולדת היהודים?, באתר מידה, 13 במאי 2016 - תרגום לעברית ממגזין "Mosaic" באתר מידה (אתר אינטרנט).