יהודה לייב מאגנס
יהודה לייב מאגנס (באנגלית: Judah Leon Magnes; 5 ביולי 1877, כ"ד בתמוז ה'תרל"ז - 27 באוקטובר 1948, כ"ד בתשרי ה'תש"ט), רבאיי רפורמי, ממנהיגי הקהילה הרפורמית בארצות הברית, קאנצלר האוניברסיטה העברית בירושלים ונשיאהּ הראשון.
חייו
נולד בסן פרנסיסקו שבארצות הברית לדוד מאגנס ולסופי לבית אברהמסון. קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת סינסינטי, ושנתיים לאחר מכן נסמך לרבנות בסמינר לרבנים רפורמיים של ההיברו יוניון קולג' בסינסינטי. במפנה המאה נסע ללמוד באירופה, למד באוניברסיטאות בברלין ובהיידלברג בגרמניה, וקיבל ותואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג. בעת שהותו בהיידלברג התקרב לציונות. בשנת 1904 נתמנה לרבאיי רפורמי ב"היכל עמנו-אל" בניו יורק, תוך שהתנה עם קהילתו שיוכל להמשיך בפעילות ציונית[1]. שימש כוח מוביל בהפיכת המיעוט היהודי בארצות הברית לבעל משקל פוליטי שיש להתחשב בו. ב-1906 ייסד את הוועד היהודי-אמריקני (AJC), ועמד בראש ה"קהילה", תנועה יהודית דמוקרטית בניו יורק מ-1908 עד 1922. עסק בקידום חינוך בתפוצות ובקליטת פליטי מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1908 הוא נאם בחריפות נגד אחד מראשי הקהילה שחתן את בתו לגוי[2]. בפסח 1910 דרש בהיכל עמנואל דרשה נגד ההתבוללות, ובעד חזרה לנוסח התפילה המסורתי[3][4], שעוררה פולמוס נגדו מצד ראשי הרפורמים[5] והחלה את תהליך התנתקותו מהקהילה הרפורמית[6]. הוא עזב את היכל עמנואל ועבר לכהן בקהילת בני ישורון שקיבלה את תנאיו להחזיק בנוסח התפילה המסורתי ולהחזיק לצד בית הכנסת בית מדרש ללימוד יהדות[7].
מאגנס התמסר לפעילות ציונית, ביקר בארץ ישראל בשנת 1907 ושוב בשנת 1912[8][9], וב-1922 התיישב בירושלים. גם בעיני ציוני ארץ ישראל היו עמדותיו לצנינים, משום שראה משקל שווה ליהדות התפוצות וליהודי הארץ. פריחת היישוב בארץ ישראל, הוא טען, תסייע לפריחת העם בפזורה, אך אין בכך לעודד עלייה המונית, שכן עלייה צריכה להיות נתונה לבחירה אישית.
פעילותו באוניברסיטה העברית
מאגנס עמד לימין חיים ויצמן בייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים ועם הקמתה ב-1925 עמד בראשה ומונה לתפקיד קאנצלר האוניברסיטה,[10] תפקיד בעל סמכויות ניהול בתחום האקדמי וגם בתחום המנהלתי, שילוב של תפקידי הרקטור נשיא ומנכ"ל. בעשור הראשון לקיומה של האוניברסיטה היה מאגנס הדמות המרכזית והמשפיעה ביותר על עיצוב דרכה. את מעמדו הרם רכש בזכות יכולתו לגייס תרומות גדולות מיהודים באמריקה שהיו מוכנים לרתום עצמם לבניין האוניברסיטה החדשה.
ביולי 1935 התפטר ממשרת קאנצלר האוניברסיטה ובמושב התשיעי של חבר-הנאמנים של האוניברסיטה שנפתח בלוצרן ב-8 בספטמבר 1935 הוחלט לבטל כליל את משרת הקאנצלר. מאגנס נבחר לנשיא האוניברסיטה - תפקיד בעל אופי ייצוגי, בעיקר כלפי חוץ, והמשיך לכהן בתפקיד זה עד ליום מותו. ב-11 בנובמבר 1935 בחר סנאט האוניברסיטה העברית בפרופ' הוגו ברגמן לרקטור האוניברסיטה הראשון. סמכויות הניהול האקדמי שהיו בידי הקאנצלר מאגנס עברו לרקטור האוניברסיטה.[11]
פעילות פוליטית
במקביל לתפקידו באוניברסיטה עסק מאגנס בפעילות ציבורית ופוליטית. מאגנס תמך ברעיונות קבוצת "ברית שלום", שהטיפה להקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. מאגנס האמין שהקונפליקט הלאומי היהודי ערבי עלול להמיט אסון על העמים, ולכן האמין שמדינה עתידית צריכה לכלול ייצוג לאומי של שני העמים. במסגרת אגודת איחוד שהקים, היה פעיל עם גרשם שלום, מרטין בובר ואחרים בניסיונות להתקרבות בין יהודים וערבים. עמדתו זו הביאה לא אחת ביקורת עליו, וייתכן שהשפיעה גם על השינוי במעמדו באוניברסיטה, אך הוא זכה להערכה כמנהיג והוגה גם יחד. "ברית שלום" נתפסה כהתארגנות אינטלקטואלית נבחרת ולא הצליחה לסחוף אחריה המונים. מאגנס היה מראשי חוג העול של מלומדים ואקדמאים ירושלמים, שבו השתתפו גרשם שלום ושמואל הוגו ברגמן.
בחורף שנת 1948 מחלקת המדינה האמריקנית הסכימה עם מאגנס וחזרה בה מתוכנית החלוקה. כשבועיים לפני הכרזת המדינה, לאחר ההתקפה על שיירת הדסה, נסע מאגנס לארצות הברית, חרף מצב בריאותו הקשה. וב-26 באפריל הוא כינס את מקורביו לדיון בשאלה איך לחזק את ההתנגדות לחלוקת הארץ. בין הנוכחים היו פרופ' עקיבא ארנסט סימון, חברו לאוניברסיטה העברית, איש 'ברית שלום', ששהה אז באמריקה, ולסינג רוזנוולד שנחשב "גדול אויבי הציונות בקרב יהודי אמריקה". מאגנס חשש לגורלו של היישוב היהודי אם תימשך המלחמה. בכינוס בניו-יורק מאגנס התבטא בחריפות נגד המלחמה שהתנהלה בישראל וקבע כי היישוב העברי יובס, כפי שהגרמנים הובסו במלחמת העולם השנייה. זאת מיכיוון שיש מיליונים על גבי מיליונים של מוסלמים בעולם, והם לא לחוצים בזמן... מיליונים על גבי מיליונים של ערבים מוכנים לסבול הקרבה של חיים שהם מבחינתם זולים יחסית, לעומת השארית האומללה של היהודים בעולם".[דרוש מקור] ב-4 במאי הוא נתקבל לפי בקשתו אצל מזכיר המדינה הגנרל מרשל, ולפי הפרוטוקול שנרשם אמר מאגנס: "באפשרות ארצות הברית להפעיל לחץ כבד הן על הערבים והן על היהודים אם תטיל אפילו סנקציות כלכליות חלקיות, כי היישוב היהודי בארץ ישראל הוא פרי התפתחות מלאכותית, ואם כי לעבודת היהודים אמנם הישגים יפים רבים, כגון חוות חקלאיות, אוניברסיטאות ובתי חולים - אך הם פועל יוצא של תרומות מארצות הברית - ועתה משמש הכסף הנתרם ליישוב היהודי רק למלחמה האוכלת את הכול. אם ארצות הברית תסגור את הברז ותמנע זרימת כספים ארצה תיעצר מכונת המלחמה היהודית בארץ ישראל בשל מחסור בדלק פיננסי. במקביל קרא גם להטלת סנקציות כלכליות אמריקניות גם על הצד הערבי. כל זאת במטרה להכריח את שני הצדדים להפסיק את שפיכות הדמים".[12] השיחה חיזקה את עמדותיו של שר החוץ האמריקני נגד המדינה היהודית ועודדה אותו להפעיל אמברגו על הספקת הנשק אליה. יומיים אחר כך, ב-6 במאי, מרשל דאג להפגיש את מאגנס עם הנשיא הארי טרומן. לפי החוקר יוסף הלר, מאגנס שטח בפני הנשיא את השקפותיו, אך לא העלה הצעה קונקרטית של פתרון מדיני.
באותה תקופה מאגנס גם עמד בקשר רצוף עם איש האו"ם ראלף באנץ', שעמד בראש וועדת ארץ-ישראל שתפקידה היה להוציא לפועל את תוכנית החלוקה. באנץ' העריך מאד את מאגנס ואת רעיונותיו ואף הציע לו לשלבו בממשלה הזמנית היהודית שתוקם בחסות או"ם. מאגנס סירב להצעה זו.[13]
במקביל לפעילותו האינטנסיבית של מאגנס בארצות-הברית, הוא יצר קשר עם הרוזן ברנדוט ותלה בו את יהבו. ב-27 ביוני 1948, כאשר ברנדוט פרסם את תוכניתו, טביעות אצבעותיו של נשיא האוניברסיטה העברית ניכרו עליה בבירור. אחת מהן בלטה במיוחד: לא נאמר בה שתקום מדינה יהודית. אחרי שפורסמה התוכנית, מאגנס שלח לברנדוט מכתב ובו הצביע בגאווה על הדמיון הרב בין עמדותיו ובין אלו שביטא הרוזן השוודי.[14] הקשרים בין השניים נמשכו עד סמוך למות שניהם. ידוע על מכתב שברנדוט כתב לנשיא האוניברסיטה העברית בשלהי יולי 1948, ובו הסביר לו כי צריך להעביר את ירושלים לידיים ערביות "מסיבות כלכליות". כמה שבועות אחר-כך, ב-17 בספטמבר נורה ברנדוט .
לאחר פלישת צבאות ערב והתגברות החשש כי ישמידו את המדינה שזה עתה נוסדה, שלח מאגנס מברק נוסף למחלקת המדינה האמריקנית, ובו הודיע כי הגנת ישראל הצעירה עולה למדינה 4 מיליון דולר בחודש, וקרא לוושינגטון לנתק אותה מהמקורות הכספיים של היהודים באמריקה, כדי לקדם את סיום המלחמה. כמו כן, עמד בקשרים קרובים עם פולקה ברנדוט וסייע בידו.[15]
מאגנס נפטר בניו יורק, לאחר שנכשל בניסיונותיו לשכנע את הממשל האמריקאי כי הקמת מדינה חדשה במזרח התיכון ללא הסדר מוסכם, עלולה להביא חורבן על תושביה היהודים והערבים של הארץ. עצמותיו הועלו לקבורה בירושלים, והוא קבור בבית הקברות סנהדריה, בסמוך לרעייתו - ביאטריס. על שמו בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה העברית - הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס וכן השדרה המרכזית בקמפוס אדמונד ספרא, גבעת רם.
בנו דוד נישא לחוה דנציגר, בתו של ד"ר פליקס דנציגר ואחותו של הפסל יצחק דנציגר והם התגוררו בשכונת רחביה בירושלים.
לקריאה נוספת
- יוסף הלר, מ'ברית שלום' לאיחוד: יהודה לייב מאגנס והמאבק למדינה דו-לאומית, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ד-2004.[16]
- אריה גורן, י"ל מאגנס והשנים הראשונות של האוניברסיטה, בתוך: שאול כ"ץ ומיכאל הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית, שורשים והתחלות, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1997.
- ספר יובל לכבודו - יעקב נחום אפשטיין ואחרים (עורכים), ספר מאגנס: קובץ מחקרים מאת אנשי האוניברסיטה העברית, ירושלים: הוצאת מאגנס, תרצ"ח-1938.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהודה לייב מאגנס |
- דוד ברק-גרודצקי, "קדושת הארץ ושלילת המדינה: ד ופוליטיקה בעדותו של יהודה לייב מאגנס לפני הוועדה האנגלו אמריקאית, ישראלים 6 (2014), עמ' 30–52.
- עפרי אילני, המטרה: להציל את היהודים מעצמם, באתר הארץ, 5 במאי 2008 (קטעים מיומנו של מאגנס).
- יהודה לייב מאגנס, דבר, 4 ביולי 1947
- סר ליאון סימון, יהודה לייב מאגנס - הבונה והמגשים, דבר, 1 באפריל 1965
מאגנס נואם באוניברסיטה העברית בהר הצופים, בפני חברי ועדת החקירה של האו"ם. יומני כרמל 1947 (התחלה 3:06)- סטודנטים דורשים לפטר את מאגנס, באתר הספרייה הלאומית, אוקטובר 2017
הערות שוליים
- ^ התנועה הציונית, הצפירה, 14 ביוני 1905
- ^ מכתב מאמריקה, המצפה, 28 בפברואר 1908
- ^ ציוני דורש תשובה, המצפה, 10 ביוני 1910
- ^ מכתבים מחוץ לארץ, הזמן, 2 ביוני 1910
- ^ קריאת התשובה באמריקה, המצפה, 24 ביוני 1910
- ^ השקפה על השנה העברה, המודיע, 29 באוקטובר 1910 (התאריך לפי הלוח היוליאני)
- ^ הרב דקטור מגנוס, המצפה, 24 בפברואר 1911
- ^ ד"ר מגנס בשבו מא"י, החרות, 15 במאי 1912
- ^ מכתבים מחוץ לארץ, הצפירה, 10 ביוני 1912
- ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ו' (ארץ ישראל), עמ' 1029.
- ^ ימימה רוזנטל (עורכת), כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל תרע"ח-תרצ"ו/ 1917-1935, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 304 ו-306.
- ^ United States Department of State, Foreign relations of the United States, 1948 - The Near East, South Asia, and Africa (in two parts) (1948) p.902 [1]
- ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012, עמ' 54-55.
- ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1947–1949, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012, עמ' 93.
- ^ על קשריו של מאגנס עם ברנדוט בפרק הסייען היהודי
- ^ ביקורת: תמר הרמן, כעוף החול – לתולדות הגישה הדו-לאומית, קתדרה 113, ספטמבר 2004, עמ' 196-192.
| נשיאי האוניברסיטה העברית בירושלים | |
|---|---|
|