יהודה (בן יעקב)

יְהוּדָה הוא בנו הרביעי של יעקב ואשתו לאה. צאצאיו הפכו לשבט יהודה, ועל שמו נקרא עם ישראל כיום בשם יהודים. על פי הברכה שניתנה לו על ידי יעקב בצוואתו, "גור אריה יהודה", מקובל שדגלו וסמלו הוא האריה. נקרא "יהודה" כהודיה של אמו לאה לה' על הולדתו ”הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'” (בראשית, כ"ט, ל"ה). קורותיו מסופרים בפירוט בספר בראשית בפרקים ל"ד, ל"ח ומ"ג.

יהודה נחשב לדמות מרכזית ודומיננטית ובעל השפעה רבה על החלטותיהם של שאר האחים. אמנם, מקובל היה שהבכור היה זוכה למעמד הרם ביותר מבין האחים, אך בשל כשל בתפקודם^{[דרושה הבהרה]} של אחיו הבוגרים, ראובן, שמעון ולוי, זכה יהודה להיות בכיר האחים ומנהיג השבטים.

בספרות חז"ל נאמר, כי יהודה נולד בט"ו בסיוון, ב'קצ"ה, בהיות יעקב אביו בן שמונים ושבע שנה. הוא הוליד את פרץ וזרח בהיותו בן שלושים ושלוש, ומת בשנת ב'שי"ד או בשנת ב'שכ"ד.

סיפור מכירת יוסף

בסיפור מכירתו של יוסף מתגלה כושר המנהיגות והשפעתו הרבה של יהודה על אחיו. לאחר שיוסף, בעל החלומות, מגיע לבקר את אחיו בדותן, מחליטים שאר האחים להתנכל לאח השנוא עליהם, המספר את דיבתם לפני אביהם וזוכה אצלו ליחס מועדף, והם זוממים להרגו. יהודה יוצא חוצץ נגד כוונתם וכך מונע את הרצח: "ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו?" (בראשית, ל"ז, כ"ו) בעקבות מקרה זה נמכר יוסף לעבדות לשיירת הישמעאלים היורדים למצרים. פרשנות חז"לית מספרת שבעקבות מעשה המכירה, מעמדו של יהודה בקרב אחיו נפגם, "ירד מאת אחיו ויט (קשר קשרי מסחר) עד איש עדולמי ושמו חירה".

מעשה תמר

יהודה נושא לאישה את בת שוע, היולדת לו שלשה בנים: ער, אונן ושלה. תמר מתחתנת עם ער, אך הוא מת. אונן מסרב לייבם אותה ואף הוא מת בשל סירובו להקים זרע לאחיו, ויהודה מסרב לתת לה את בנו השלישי שלה, מכיוון שהוא חושש לחייו. ואחרי שתמר רואה שאין סיכוי כי תהרה, היא אורבת ליהודה, חמיה, על אם הדרך, כאשר היא מחליפה את בגדי אלמנותה, ומסתירה את פניה. יהודה שחשבה לזונה מציע לה כמתן שכר גדי עזים מן הצאן, ונותן לה כערבון את החותמת והפתילים שלו ובא עליה. לאחר זמן, כשמסופר ליהודה כי תמר בהריון מנישואין שלא כהלכה, מצווה יהודה (שאינו יודע כי היא בהריון ממנו) להמיתה בשרפה. אך תמר שולחת ברמז ליהודה כי היא הרה ממנו - "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, הכר נא למי החותמת והפתילים האלה". ואכן יהודה מודה ואף אומר "צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני". ממעשה זה נולדו פרץ וזרח, כאשר מפרץ יצאה שושלת בית דוד.

המפגש עם יוסף במצרים

העלייה העיקרית במעמדו של יהודה הייתה במשבר פגישת השבטים עם יוסף שליט מצרים. לאחר שיוסף מחשיד את האחים כמרגלים, ומצווה להביא מארץ כנען את בנימין כאימות לדבריהם, ומחזיק את שמעון בבית הכלא, יעקב אביו שחושש לחייו של בנימין, מקבל את ערבותו של יהודה מול מילתו של ראובן ("אנוכי אערבנו מידי תבקשנו") ומרשה לבנימין לרדת למצרים תחת חסות יהודה. גם לאחר מכן, למול יוסף השליט המצרי שהתנכל לאחיו והחשיד את בנימין בגניבה לשווא, ומבקש לקחת אותו לעבד, יהודה תופס מנהיגות, נושא נאום רהוט ומציע את עצמו לעבד במקום בנימין. דבר שגורם לרגשנות רבה אצל יוסף ולגילוי הסוד שהוא בעצם אחיהם האבוד. יש אומרים כי בעקבות תפיסת האחריות הזו גם מעמדו אצל אביו משתפר, והוא שולח אותו למצרים ככוח חלוץ לפני ההגירה של כולם למצרים (בראשית, מ"ו, כ"ח) ^{[דרוש מקור]}.

ברכת יעקב

בברכת יעקב, יהודה מקבל את אחת הברכות המרשימות. להיות לוחם עז שאוחז בעורף אויביו ומנהיג עם ישראל באופן ששרביט המלוכה תמיד איתו, וגם בעל ארץ מבורכת ברוב יין וחלב, עד כדי כך שהמקרא מפליג בתיאור, שהוא יכבס את בגדיו ביין ושיניו יבהיקו מלובן החלב. (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוקים ח'-י"ב) על רקע ברכה מרשימה זו, ברכת משה ליהודה, (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק ז') שבה הוא מבקש מה' שישמע לקול יהודה ויהיה לו לעזר מצריו, נשמעת מינורית ודלה, גם במשמעותה וגם בכמות הפסוקים שמוקצת לו, לעומת שבטים אחרים כמו לוי יוסף ואשר.

המפרשיפ כבר עמדו על כך שיהודה ניחן בתעצומות נפש מיוחדות, ומוחל על כבודו כשופט, ומודה בפומבי בכך שהוא הוא האדם שגרם לתמר להרות, ואומר "צדקה ממני" כדי למנוע את הוצאתה למוות כפי המנהגים שנהגו באותם ימים. (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ו) הפרשנים קושרים אותו לדוד המלך צאצאו, שגם הוא מודה בחטאו בסיפור כבשת הרש בדבריו "חטאתי לה'".

כל מלכי ישראל (להוציא את שאול) היו משבט יהודה, מזרעו של דוד המלך. גם המשיח מוזכר בספרי הנביאים כנצר לשבט יהודה.

קברו של יהודה

קבר המיוחס ליהודה בן יעקב, הנמצא בלב העיר יהוד

על פי פשט הכתובים, כל האחים, לבד מיוסף, נקברו במצרים, אך בספרות חז"ל נאמר כי העלו בני ישראל את כל בני יעקב לארץ להיקבר שם, דבר זה מוזכר כבר בספר צוואות השבטים - אחד מן הספרים החיצונים שהתחבר באמצע בית שני ^{[דרוש מקור]}.

מסורת ערבית מן התקופה הממלוכית מצביעה על מבנה הממוקם בצד גן העצמאות, במרכז העיר יהוד, כעל קברו של יהודה בן יעקב. במבנה הקטן בעל הכיפה, קיים מחראב הפונה לכיוון מכה, ובמרכז החדר מצבה גדולה המציינת את מקום קבורת יהודה. חלקים ממבנה הקבר, כדוגמת צמד העמודים הניצבים בכניסה למבנה, קדומים בהרבה, וסביר להניח שהובאו למקום מאתרים אחרים. בתוך המבנה נמצא סיפור המקום. הדרוזים מאמינים כי קברו של יהודה נמצא בעמק החולה, במקום הנקרא "קבר נבי יהודה". היישוב גני יהודה, הסמוך למקום המיוחס לקברו ביהוד, קרוי על שמו.

בספר הישר מסופר:

ויקברו את ארונות מטות אבותיהם... איש בנחלת בניו... ואת יהודה קברו בעיר בביא נגד בית לחם.

— ספר הישר, סוף ספר יהושע

שבט יהודה

ערך מורחב – שבט יהודה

ראו גם

• עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה

לקריאה נוספת

• יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים 2004. פרק יא' 'והשוכב עם כלתו ישרפוהו באש למען יבער בה':מעשה יהודה ותמר בראי ספר היובלים, עמ' 142-133.
• ליאורה רביד, התנ"ך היה באמת. תל אביב: ידיעות ספרים, 2009. עמ' 184-167.
• הרב ישראל דנדרוביץ, ויכוח נוקב בבית מדרשה של פשיסחא; הסברים מנוגדים בפתגמו של הר"ב מפשיסחא על מעשה יהודה, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כד, תשרי תשס"ט, עמ': נג-עב.

קישורים חיצוניים

• רשימת מאמרים על יהודה באתר רמב"י