יהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
במסגרת תוכנית "הפתרון הסופי", תכננו הנאצים את חיסול העם היהודי בכל תפוצותיו ולא רק את השמדת יהודי אירופה.
הראיה הראשונה, לכך שמטרת הנאצים הייתה רצח-העם היהודי ככללו, נמצאת ביחסם של הנאצים ליהודים כגזע אחד, השולט בעולם. על פי דבריו של אדולף היטלר עצמו באוזני אאוגן קווטרניק, ב-21 ביוני 1941, בל תהיה מדינה שתארח ולו משפחה יהודית אחת, כי זאת "תהיה הבסיס לחתרנות חדשה". בה-בעת, היו אנשיו שוקדים על תוכניות ה"שמורות": לכתחילה, רצו לעודד הגירת יהודים מגרמניה לארץ ישראל, אפס במשך-הזמן נתרצו לפתרון קשה יותר: ריכוז היהודים ב"שמורות": ההצעה הראשונה הייתה תוכנית לובלין: ריכוז היהודים באזור לובלין, שהיה משופע ביצות והושם תחת פיקודו של אודילו גלובוצניק. הנאצים קיוו, איפוא, שהיהודים יכלו במיתה "טבעית" בשמורה הסגורה. התוכנית הבאה, שמורת מדגסקר, נועדה להכיל כ-20 מיליון יהודים (ומניין יהודי אירופה בעת ועידת ואנזה היה רק 11 מיליון), ועוד הייתה מיועדת לשימוש באסורי מדגסקר כ"בני-ערובה" במאבק עם יהדות ארצות הברית.
בוועידת ואנזה, מנה אדולף אייכמן את יהודי אירופה לארצותיהם. ברם, ברשימה ההיא נכללו יהודי צפון-אפריקה במניין יהודי צרפת, וכן נכללו כלל יהודי ברית המועצות, יהודי ארצות בנות-ברית או נייטרליות (שווייץ, איטליה, פורטוגל) ויהודי ספרד, טורקיה, בריטניה ואירלנד. יתרה-מזאת, באלבניה היו רשומים אך 200 יהודים, וההקפדה עליהם מראה היטב את כוונתם של הנאצים להשמידם עד-אחד בם.
התעמולה הנאצית פעלה ברחבי-העולם, וכיוונה לעשות נפשות במערכה-כלל-עולמית נגד היהודים. כך, למשל, היה מבצע ברנהרד מכוון נגד יהודי בריטניה, שכן כוונתו הייתה להוכיח לבריטים שהם אכן נלחמים את מלחמת היהודים.
יהודי צפון אפריקה בשואה
תוכנית "הפתרון הסופי" שאפה לחסל גם את יהודי צפון אפריקה. היהודים במדינות שהיו תחת חסות צרפת קיוו בראשית המלחמה לקבל את הגנתה. לאחר תבוסת צרפת ב-1940 וביסוס משטר וישי, החמיר מצב היהודים.
יהודי אלג'יריה
שלטון וישי (ששלט בה מ-1940) ביטל את אזרחות היהודים והטיל עליהם את ההגבלות שחלו על יהודי צרפת (ואסר עליהם לעבוד עבור הממשלה, להיות בנקאים, מורים ותלמידים, כמו כן הוגבל מספר היהודים שאושרו לעבוד במקצועות חופשיים). ב-1941 הוחרם רכוש היהודים. הפגיעה ביהודי אלג'יריה הייתה קשה, בשל מעמדם הגבוה בחברה קודם לכן. ב-1941 הצטרפו יהודים למחתרת האנטי-נאצית. יהודים רבים נתפסו ונשלחו למחנות עבודה או הוצאו להורג. היודנראטים נדרשו לסייע בהכנת משלוחים להשמדה. בנובמבר 1942 שחררה ארצות הברית את אלג'יריה כחלק ממבצע לפיד. לרוע מזלם של היהודים, המשחררים האמריקנים שיתפו פעולה עם אנשי וישי, ורבים מיהודי המחתרת סבלו למרות סיועם לאמריקנים. ב-1943 בוטלו ההגבלות על יהודי אלג'יריה.
יהודי תוניסיה
תוניסיה הייתה גם היא, תחילה, תחת משטר וישי, עם אותן הגבלות דומות לאלה ששררו במרוקו ובאלג'יריה, לאחר נפילת צרפת ב-1940. בנובמבר 1942 נכבשה תוניסיה על ידי הגרמנים, תוך כדי נסיגת צבא רומל מלוב לאחר תבוסתו במערכת אל-עלמיין. בתקופת הכיבוש הגרמני הקימו הנאצים יודנראט מקומי, לקחו בני ערובה, החרימו את רכוש היהודים והטילו על הקהילה עונשים כספיים כבדים. הקהילה נדרשה לספק את צורכי הצבא הגרמני, בית-הכנסת בבירה תוניס הפך למחסן גרמני, ויהודים נדרשו לענוד טלאי הצהוב. כ-5,000 יהודים נשלחו למחנות ריכוז בתוניסיה ומעטים גם נשלחו למחנות ההשמדה. תוניסיה שוחררה על ידי בנות הברית במאי 1943, ולאחר שישה חודשי כיבוש הושם קץ לרדיפת היהודים. תוניסיה היא המדינה היחידה בצפון-אפריקה בה שרר כיבוש גרמני ישיר. במהלך הכיבוש הגרמני של תוניסיה נרצחו במישרין או מתו מהתנאים הקשים במחנות כ- 600 יהודים, מתוך קהילה יהודית שמנתה כ-90,000 איש.
יהודי מרוקו
בקיץ 1940 עברה גם מרוקו לשלטון וישי. חוקי האפליה פגעו ביהודי מרוקו יותר מיהודי אלג'יריה ותוניסיה, על אף שהאוכלוסייה המוסלמית במרוקו, בשונה מהמדינות האחרות, לא ניצלה את המצב לפגיעה ביהודים. יהודי מרוקו ביצעו עבודת כפייה בפיקוח צרפתי. בנובמבר 1942 נכבשה מרוקו בידי ארצות הברית, וביוני 1943 בוטלו החוקים שהפלו את היהודים לרעה.
יהודי לוב
ערך מורחב – שואת יהודי לוב
החל משנת 1911 היה שטחה של לוב תחת שלטון איטליה. בשנת 1936 נוסד ציר רומא-ברלין כשנחתם הסכם שיתוף פעולה בין איטליה הפשיסטית לבין גרמניה הנאצית. בשנת 1938 פורסמה באיטליה ההצהרה אודות הגזע ובעקבותיה חוקקו חוקי גזע שהטילו מגבלות על היהודים באיטליה ובארצות הנשלטות על ידה. עם זאת, החלת חוקי הגזע על יהודי לוב הייתה איטית וחלקית בעקבות התערבותו של מושל לוב איטלו באלבו. באלבו ייחס חשיבות רבה לפיתוח לוב לכן עיכב את החלת ההגבלות הכלכליות על היהודים, בשל חשיבותם לכלכלת לוב. אף על פי כן, מספר חוקים נכנסו לתוקף כגון פיטורין של חלק מהיהודים משירות המדינה, הוצאת הילדים מבתי הספר הממלכתיים, הגבלת התנועה, איסור יציאה מהבתים בשעות הערב והלילה וציון הגזע על מסמכים רשמיים שנשאו יהודים.
במהלך מלחמת העולם השנייה נפגעו יהודי לוב מהאיטלקים ומהאוכלוסייה המוסלמית המקומית. הפגיעה ביהודים גברה עם התדרדרות מצבן של מדינות הציר במלחמה וגידול המעורבות של גרמניה הנאצית בנעשה בלוב.
עם כניסת איטליה למלחמה ביוני 1940, בוצע באופן חלקי צו שהורה לכלוא את נתיני מדינות האויב בלוב, ובכללם יהודי לוב בעלי נתינות זרה, במחנות הסגר בקרבת הערים טריפולי ובנגזי. בתחילת 1942 פונו כל בעלי הנתינות הזרה מלוב. בעלי נתינות צרפתית ותוניסאית גורשו לתוניסיה (בהם כ-1,600 יהודים), ובעלי נתינות בריטית הועברו למחנות פליטים באיטליה (בהם כ-300 יהודים). לאחר תפיסת השלטון באיטליה על ידי גרמניה, נשלחו קבוצות היהודים ממחנות הפליטים באיטליה לברגן בלזן ולמחנה הריכוז באינסברוק.
בפברואר 1942 הורה מוסוליני על "דילול האוכלוסייה היהודית בקירנאיקה", שהייתה זירת הקרבות העיקרית בלחימה עם הבריטים. כ-2,600 יהודים נשלחו למחנה ג'אדו וכ-400 שוכנו בבתים בודדים בעיירות סמוכות.
החל מיוני 1942 הורחבו בלוב חוקי האפליה הגזעית וגברים בני 18-45 גויסו לעבודות כפייה. בלוב הוקמו המחנות ג'אדו, סידי אל-עזיז ובוקבוק. בכל לוב נשלחו במהלך המלחמה כ-6,000 יהודים למחנות כפייה וריכוז. מתוך כ-30,000 יהודי לוב נרצחו ומתו בשואה כ-700 יהודים.
יהודי אתיופיה
המקורות המשמעותיים ביותר לעניין קורות יהודי אתיופיה בתקופת הכיבוש האיטלקי הם דו"ח שחיבר עו"ד ויטרבו וכן מכתביו של מנהל בית הספר היהודי תאמרת עמנואל.[1]
נוכח מקורות אלו, ובהתבסס על מאמרים שנכתבו בנושא, עולה כי הממשל האיטלקי לא גילה יחס עוין, יוצא דופן, כלפי יהודי אתיופיה במהלך הכיבוש הקולוניאלי.[2]
עם זאת, רבים מהם הצטרפו לכוח גדעון - הכוח הקיסרי ולתנועת הפטריוטים האתיופית[3]. חוקי הגזע שפורסמו באיטליה כוונו כנגד כל המיעוטים באתיופיה. בשנת 1937 נהרגו בעיר בשם "מרווה" כ-33 יהודים, יחד עם כ-130 אתיופים שאינם יהודים, בתור עונש על הסכמות שבין המקומיים לבין מורד אתיופי.[1]
לא נמצאו ראיות התומכות בטענות לפיהן הגיעו פקודות מרומא להוציא לפועל את התוכנית להשמדת יהודי אתיופיה, או כי חוסלו כ-44 ממנהיגי יהדות אתיופיה, שהואשמו בבגידה והמרדה[4].
יהודי המזרח הרחוק בתקופת השואה
יפן הקיסרית הייתה בת-בריתה של גרמניה הנאצית, אלא שלא הייתה שותפה לעקרונותיה הגזעניים והאנטישמיים. עם זאת, האנטישמיות פשטה בקרב רבים מאנשי-השררה שביפן, וזה התגבר לרקע תעמולה נאצית. חסיד אומות העולם, פנג שאן הו, השיג אשרות כניסה ליהודים גרמניים ליפן, וזאת כנגד הוראות הממשלה, אשר שיחררה אותו מתפקידו.
היפנים הקימו את גטו שאנגחאי (שנגהי) ליהודים המקומיים ולפליטים שנמלטו מגרמניה. ככל שהתקדמה המלחמה, הפכה השפעת הנאצים על יפן והלחץ שהפעילו לקשים יותר. הנאצים דרשו את הסגרת יהודי שאנגחאי לידיהם. היפנים לא נענו לדרישות אלו.
ב-18 בפברואר 1943 הוקם "אזור מיוחד המיועד לפליטים חסרי מדינה" וכל מי שהגיע לעיר לאחר 1937 צווה לעבור לגור בו בתוך שלושה חודשים. אף שהמקום לא נקרא בשם זה, היה זה גטו. באזור בן ארבעה קילומטרים רבועים שהוקף בגדר תיל, והיה במשטר של עוצר ובו סיירו חיילים יפנים, נדחסו כל אלפי הפליטים היהודים.
על פי ד"ר דייוויד קרנצלר - "כחצי מאוכלוסיית הפליטים שהתגברו על מכשולים רבים ומצאו אמצעי מחיה ומגורים ראויים מחוץ ל"אזור המיועד" הוכרחו להשאיר מחוץ לגטו את בתיהם ומקורות מחייתם, ולעקור בפעם השנייה לאזור צפוף, שבו חיו בתנאי מחסור 100,000 פליטים וסינים[5].
למרות שניתנו אישורים זמניים לעבוד מחוץ לגטו, אלו ניתנו בשרירות, ולעיתים נלקחו לאחר שנה. אך העובדה שהאוכלוסייה הסינית המקורית עדיין גרה בתחומי הגטו פירושה היה כי היהודים לא בודדו. עם כל זאת תנאיהם החמירו, ההכרה הפסיכולוגית במציאות הגטו הייתה קשה, והרעב שרר בכל. בסוף דצמבר 1943 התאפשרה שוב קבלת חבילות סיוע מארצות הברית בעקבות החלטה של משרד החוץ ומשרד האוצר בארצות הברית. החלטה זו שיפרה את מצב יהודי הגטו, ואיפשרה את שרידתם.
ב-1944 החלו הפצצות אוויריות על שאנגחאי. הגרועה ביותר אירעה ביולי 1945, כאשר בהפצצה על תחנת רדיו יפנית ברובע הונגקיו נהרגו 31 מהפליטים, וחמש מאות נפצעו. רבים נותרו ללא קורת גג.
חלק מן היהודים בגטו השתתפו בתנועת מחתרת שמטרתה להשיג מידע ולהשתתף בפעולות חבלה במתקנים יפניים, וכן לסייע לטייסים אמריקנים שהופלו להימלט לטריטוריה סינית.
ראו גם
לקריאה נוספת
- בין שבט לחסד: השלטונות האיטלקיים ויהודי צרפת ותוניסיה בימי מלחמת העולם השנייה, דניאל קארפי, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 1993.
- תולדות השואה: צרפת, עורך: אשר כהן, יד ושם, ירושלים, תשנ"ו.
- הרחק מהמסילה: המזרחיים והשואה, חנה יבלונקה, הוצאת ידיעות ספרים, 2008.
- בין צלב הקרס לסהרה, רוברט סטלוף, יד ושם ודביר[6].
- כַּאן יא מַכַּאן – היבט ומבט בתמונת זיכרון הילדות בתקופת השואה והמלחמה בלוב, נאוה ט. ברזני, הוצאת רסלינג, 2017.
קישורים חיצוניים
- דידי הררי ודניאל בן סימון - משדר מיוחד על שואת יהודי צפון אפריקה, מאי 2016
- גורלם של יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה, בתת-האתר "פרקים בתולדות השואה", באתר יד ושם
- רוברט סטלוף, ברשימת "חסידי אומות העולם" אין אפילו ערבי אחד, באתר הארץ
אינס אליאס, הגזענות והסטריאוטיפים שהובילו להשתקת שואת יהודי צפון אפריקה, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2017
הרצאות, מנהיגות והנהגה יהודית בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, סדנת חוקרים פברואר 2010
| חלק א | חלק ב | חלק ג | חלק ד | חלק ה | חלק ו | חלק ז | חלק ח | חלק ט | חלק י | חלק יא | חלק יב | חלק יג | חלק יד |
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 הפלישה האיטלקית לאתיופיה והפלאשים, משואה, 1991
- ^ קולוניאליזם פאשיסטי ויהודי אתיופיה, פעמים, 1986
- ^ תאמרת עמנואל, בית הספר לילדי היהודים באתיופיה עם פלישת איטליה, עמודים 98 - 103
- ^ הטענה מופיעה ב: אברהם אדגה, המסע אל החלום, עמוד 159
- ^ Japanese, Nazis and Jews: The Jewish Refugee Community in Shanghai, 1938–1945 by David Kranzler, p.491.
- ^ באתר טקסט