ייבום

כאשר אדם נשוי מת בלי להשאיר אחריו צאצאים, אחיו מצווה לייבם את אשתו, כלומר לשאת אותה באמצעות ביאה. מקורה של המצווה בספר דברים:”כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה”. המצווה מנומקת בחובת האח "להקים שם לאחיו" על ידי העמדת צאצאים מאשתו. יש מפרשים שמקיימים "הקמת שם" על ידי קריאת שם הנולד אחר שמו של המת, ויש סוברים שיש לכנותו בתור בנו של האח המת ולא בנו של האח החי. לפי הכתוב ״לא תהיה אשת המת החוצה״ יש מנמקים כי המבטל הקמת שם לאחיו המת גם עובר על לאו. ייבום הוא המקרה היחיד בו מתירה התורה לגבר לקיים יחסי אישות עם אשת אחיו (ראו פירוט בהמשך).

יבום בתנ״ך

יש כמה מקרים בדוגמה לקיום המצווה בתנ״ך:

• המעשה של ער ואונן, בניו של יהודה:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי... וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים... וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, כִּי רָאֲתָה כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה, כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ..וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ.

• בספר דברי הימים ייבם פדיה את אשת אחיו שאלתיאל,וכן ייבם מחת את אשת אחיו עמשא והוליד את אלקנה

• במגילת רות מופיע סיפור ייבום באריכות: ”וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִם שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם.” אולם, בעז, ה"יבם", לא היה יבם במובן ההלכתי של המילה - אחי הבעל המת - אלא קרוב משפחה רחוק. מהמגילה ניתן ללמוד שהנוהג באותה תקופה, היה במקרה שהייתה נותרת אלמנה ללא אחי בעל, קרובי המשפחה לפי רמת קרבתם היו צריכים לייבם אותה. עוד מעניין כי פעולה זו של ייבום אשת המת נקראה "גאולה", והאדם שביצע את הדבר נקרא "גואל" (בדומה לגואל דם).

ייבום מול איסור עריות

ייבום יוצר מקרה יחיד שבו לא רק שמותר לאדם לקיים יחסי אישות עם אשת אחיו, אלא הוא מצווה לקיימם וזאת למרות האיסור המפורש הכלול בחוקי העריות בספר ויקרא "ערוות אשת אחיך לא תגלה, ערוות אחיך הוא".

הרמב"ם מדגיש נקודה זו:

"אשת אביו ואשת בנו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ארבעתן ערוה עליו לעולם בין מן האירוסין בין מן הנישואין בין שנתגרשו בין שלא נתגרשו בין בחיי בעליהן בין אחר מיתת בעליהן חוץ מאשת אחיו שלא הניח בן ואם בא על אחת מהן בחיי בעלה חייב שתים משום שאר בשר ומשום אשת איש שהרי שניהן האיסורין באין כאחד."

— משנה תורה לרמב"ם, הלכות קדושה, פרק איסורי ביא"ה, הלכה ב'

בספרות חז"ל

בספרות חז"ל מובא כמה דוגמאות של קיום מצוות ייבום בפועל, מהם במשנה שהעיד רבי יהושע בן בתירא על בן מגוסת שעל אף שהיה סריס (ומת כך, וממילא לא היה מסוגל להקים זרע), אחיו החי ייבם את אשתו כשמת. בתוספתא, העיד רבי יהושע על שתי משפחות של כהנים (עובדים בבית המקדש) שהיו מצאצאי יבום. ובימי התנא רבי שמעון וכן בתלמוד בבלי.

בתקופת האחרונים

מובא כי בנו של הרב יוסף קארו, שלמה, ייבם את אשת אחיו יצחק אחר מותו, בהסכמתם של הרב משה אלשיך והרב יהושע בן נון.

פרטי המצווה וגדרה

הייבום

הטקסט המקראי
"כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל"
ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ה'-ו'

מדין התורה, היבמה (אשת האח המת) נישאת לאחי בעלה על ידי קיום יחסי אישות, שלאחריהם הופכים היבם (אחי הנפטר) והיבמה לבעל ואישה לכל דבר. חכמים תיקנו שלא יישא היבם אלא לאחר ׳מאמר׳ (לקדשה, בדומה לנישואים רגילים ולא ישאנה רק בבעילה).

מצוות הייבום היא מצוות עשה הדוחה איסור ('לאו') המתקיים בדרך כלל, שכן אסור לאדם לשאת את אשת אחיו, אף לאחר מות אחיו, ורק במקרה בו נפטר האח ללא צאצאים, ואין סיבות המונעות את הייבום, מצווה לאדם לשאת את אשת אחיו. בתלמוד ישנו אף דיון על הקשר בין מצוות הייבום לבין הכלל 'עשה דוחה לא תעשה'. בכל מקרה שבו האישה לא התייבמה, היא לא תתייבם יותר לעולם, שכן חזר לחול עליה איסור 'אשת אח', בתוספתא יבמות (פרק ו משנה ט) הובא כי יש לאח לייבם את האשה אחר חלוף זמן של תשעים יום ממיתת האח.

החיוב בייבום הוא רק כאשר הבעל מת ללא כל צאצאים (בנים, בנות או נכדים) חיים בעת מותו. אם לבעל לא היו אחים, קרובי המת פטורים מלייבם את אשתו. כמו כן, אם האח מנוע מלשאת את האישה, למשל מפני שהוא נשוי לאחת מקרובותיה ('איסור ערווה'), האישה פטורה מייבום וחליצה ואסורה לו מכוח איסור עריות. כל אישה הפטורה מן הייבום פטורה אף מן החליצה.

במקרה שבו ישנם כמה אחים, והאישה אסורה להתייבם רק לאחד מהם, חייב אחד משאר האחים לייבם או לחלוץ לה. מי שהיה נשוי לכמה נשים (פוליגמיה) - אסור לאחיו לייבם יותר מאישה אחת, וכן אין צורך לחלוץ אלא לאחת מהם כדי להתיר את כולן להינשא לזרים. במקרה שבו רק אחת מהנשים אסורה להתייבם לכל האחים, הרי היא פטורה גם מחליצה, ופוטרת גם את צרתה (היינו - האישה השנייה) מחליצה. הלכה זו, שנקראת 'צרת ערווה', הייתה נתונה במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, שכן לדעת בית שמאי מותר לייבם את צרת הערווה, ואף צריך לחלוץ לצרת הערווה כדי להתירה להינשא לזר. על אף שמחלוקת זו הייתה אחת המחלוקות החמורות בין בית שמאי ובית הלל, שכן היא קשורה לממזרות ולאיסורי עריות לא היו נמנעים חברי כל כת מלשאת צאצאי ייבום שלשיטתם היו פסולים כממזרים.

אם האח אינו מעוניין

אם האח אינו מעוניין או אינו יכול לייבם את האישה, היא נשארת 'זקוקה' לו, דהיינו - אין לה להינשא עם אדם אחר, עד שתתקיים חליצה. טקס זה מתבצע כאשר האדם נועל סנדל מיוחד למעמד זה, המתקיים בפני שלושה דיינים. האישה חולצת את סנדלו, יורקת בפניו (על הרצפה שלפניו) וקוראת לפניו "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".

אם האשה איננה רוצה

אם האישה איננה מעוניינת בקיום הייבום, היא יכולה לפנות לבית הדין בבקשה לפוטרה ממנו. אולם קיימת מחלוקת בפוסקים אם בית הדין יכול לכפות את האח לחלוץ לה, או לא.

חלות המצווה גם בלי כוונה

אם היבם בא על היבמה שלא לשם קיום מצוות ייבום אלא לשם זנות (כלומר כל יחסי אישות מחוץ לנישואים), בשוגג (כאשר לא הכירו אחד את השני) או באונס - הייבום חל, אף שנעשה ללא כוונתם או ידיעתם, והם נחשבים לזוג נשוי. דין זה הוא בין אם רק צד אחד לא התכוון לייבום או לא הכיר בצד השני, ובין אם שני הצדדים לא התכוונו לייבום ולא הכירו אחד בשני.

טקס החליצה

תחריט של טקס חליצה

ערך מורחב – חליצה (מצווה)

במקרה שמסרב האח לייבם, מתבצע טקס חליצה בו יורקת האישה לפניו לביישו בפומבי על סירובו לגמול חסד לאחיו המת. טקס החליצה הראשונה בתנ״ך מופיע במגילת רות והתקיים על ידי קרוב-משפחה של נעמי ואילו שמו לא התפרסם במקור (הפרשנים מנמקים התעלמות שמו כי לא קיים מצוות ייבום שקודמת לזאת של חליצה בכל מקום).

דיני החליצה רבים לעומת מצוות ייבום שהיא פשוטה יחסית, ומיוחדת להם מסכת מיוחדת במשנה, מסכת יבמות, ובתלמוד בבלי נחשבת אצל רבים לאחת משלוש המסכתות הקשות בש"ס, יחד עם מסכת עירובין ומסכת נידה.

קיום מצוות הייבום בזמננו

חילוקי דעות במצווה ליבם בזמננו
בעל הדעה	לייבם או לחלוץ	הטעם/מקור
חכמים/רבנן	מצוות ייבום קודמת	כתוב "יבמה יבא עליה" וזה בכל מקום, וגם אם כוונתו איננה שלימה לשם מצוות הקמת שם אחיו שמת
רבי יודאי	מצוות ייבום קודמת
רבי עקיבא	מצוות חליצה קודמת	"שלף איש נעלו" זו מצות חליצה "ונתן לרעהו" זו מצות יבום, מכאן סבר שחליצה קודמת
אבא שאול	(חליצה לשם מצווה טובה מייבום שלא לשם מצווה)
רב אלפס	מצוות יבום קודמת
רבינו חננאל	מצוות ייבום קודמת
שאילתות של רב אחאי גאון	מצוות ייבום קודמת
ספר החינוך	מצוות ייבום קודמת	נקראת (המסכת בשם) יבמות ולא חליצות מפני שאמרו 'מצות יבום קודמת למצות חליצה'
רבינו תם	מצוות חליצה קודמת
הרב שלמה עדני	מצוות ייבום קודמת	פירוש מלאכת שלמה למשנה, מסכת יבמות, פרק י"ב, משנה ו'
מדרש הגדול	מצוות ייבום קודמת	כל מי שאינו רוצה לקיימה נידון בבושה חמורה דכתיב וחלצה נעלו וירקה בפניו..מצות יבום קודמת למצות חליצה
ספר הקנה	מצוות חליצה קודמת	בזמן הגלות אין מייבמין כי הייבום צריך כוונה להחזיר הנפש במצות בוראו והיצר לוחם עמו ומתגבר עליו ואין מניחו לשים כוונתו במצוה..

ביהדות המזרח היה מקובל, לעיתים, לייבם, שכן ייחסו חשיבות רבה לדברי המשנה האומרת שמצות ייבום קודמת למצוות חליצה ואולי גם בגלל דברי הקבלה לפיהם היבום מסייע בענייני גלגול נשמות (נשמת המת מתגלגלת בבן שיוולד לאחיו). לעומת זאת, ביהדות אשכנז היה מקובל שבשום פנים אין להחליף את החליצה ביבום, כלומר אף אם האישה ואחי הבעל מעוניינים - אל להם להפוך לזוג.

בתקנות הרבנות הראשית לישראל משנת תש"י ("חרם ירושלים"), נאסר לייבם בארץ ישראל, ללא קשר למוצא היבם, אלא רק במקרים מיוחדים. הטעם היה ש"בזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצווה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות". שנה לאחר מכן, יצא הרב עובדיה יוסף נגד התקנה, וקבע בפסק דין שגם בזמן הזה מצוות היבום קודמת לחליצה עבור הספרדים, וכי להחלטות הרבנות הראשית לישראל אין סמכות לאסור את מצוות היבום, ולכן אין להחלטה זו תוקף.

אף שמדובר במצווה שמקורה בהלכה, הרי מכוח חוקי הנישואים בישראל, המחייבים אדם להינשא רק לפי עקרונות דתו, חלים דיני ייבום וחליצה בישראל גם על יהודים שאינם שומרי מצוות, ואשה שזקוקה לחליצה, לא יכולה להינשא קודם חליצה.

יבמה מבוגרת, שאינה מתכננת בלאו הכי להינשא לאחר, ומשכך אין לה צורך בחליצה כדי שתוכל להינשא, אם רוצים שניהם שלא לעשות לא ייבום ולא חליצה - נחלקו הפוסקים אם יכולת בידם לעשות כך. המחלוקת נובעת ממחלוקת בהגדרת הסטטוס ההלכתי של החליצה, אם היא מצווה בדומה לאכילת מצה בפסח שחייבים לקיימה, או שהיא פעולה משפטית קנינית בלבד, שהרוצה יעשנה ושאינו רוצה לא יעשנה.

לשאלה זו בהגדרת הסטטוס ההלכתי של החליצה השלכות נוספות, כגון קיום החליצה בזמן שהאשה אבלה על מות קרובה לפני קבורתו, מצב המוגדר בהלכה כאונן הפטור מכל המצוות; וכן, האם על החולץ לברך ברכה על החליצה, כפי שמברכים על כל המצוות.

בעת שזוג נרשם לנישואין נוהגים ברבנות לרשום את שמות האחים למקרה, חלילה, שהבעל ימות ללא צאצאים, ויהיה צורך בחליצה.

דיונים תלמודיים בנושאי ייבום

מסכת יבמות מרחיבה רבות בהלכות ייבום וחליצה. בין השאר נידונים שם הנושאים הבאים:

נישואין מפילין או מיתה מפלת

ישנה מחלוקת תלמודית, מתי נגרם המעבר של האשה למצב של זיקה ליבם כך שהיא זקוקה לייבום וחליצה; אם זה נגרם בשעת נישואי המת, כלומר שכבר בשעת נישואיו של האח הראשון שנפטר עתה חלו דיני התורה המשייכים אותה כאשתו של השני במקרה שהראשון ימות ללא בנים, או שדין זה נגרם ומתחדש רק בשעת מיתת האח המת.

בין שתי שיטות אלו, ישנם הלכות רבות שנובעות כתוצאה מכל אחת מהשיטות. אחת מהן היא צרת ערווה. אם אחת מהיבמות הייתה צרת ערווה בשעת הנישואין, ולאחר מכן כבר לא, באופן שהערווה אינה ערווה יותר, כגון אחות אשתו שאשתו נפטרה, באופן כזה הערווה עצמה תהיה מותרת לייבום מכיום שהותרה, אך הצרה תהיה אסורה מכיוון שנאסרה בשעת הנשואין שעה אחת.

צרת ערווה

ערך מורחב – צרת הבת

כאשר אשה נצרכת ליבום ועימה נופלת ליבום אשה נוספת של אותו בעל שמת (שהיה נשוי לשתי נשים) שהיא ערווה לגבי היבם (כלומר קרובת משפחה האסורה בנישואין עם היבם מהתורה מצד עצמה, כגון בתו של היבם), אזי גם האשה הראשונה שאינה אסורה ליבם מצד עצמה אסורה להתייבם לו מכח האשה השנייה, וכן היא מותרת מיד להנשא לזר ללא צורך בחליצה, אם אין יבמים נוספים.

יבמה שנאסרה שעה אחת

יבמה שנאסרה ליבום בשעת נפילתה ליבום, אסורה לעולם להתייבם לאותו יבם שנאסרה עליו. מקור הדין הוא אמרתו של רב האומר: ”כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה”. דין קיים גם אם היו כמה יבמות שנפלו לפני כמה יבמין, ואחת מהם נאסרה לאחד מהאחים, למרות זאת חל דין זה על היבם והיבמה ואסור להם לקיים את היבום.

הראשונים חלוקים אודות טעם דין זה. יש שתלו זאת בטעם דרכיה דרכי נועם המורה שברור שהתורה לא תגרום למצב בו היבמה תיזקק ליבום לאחר שנפטרה, דבר העלול לגרום שתי בעיות, האחת שיבמה שהותרה ונשאת לאדם אחר, ותזקק ליבום לאחר נישואיה לאחר, וממילא תזקק לבצע חליצה, דבר המציג אותה כאשה שנישאה באיסור, מכיוון שלאחר נישואיה הייתה עליה זיקת היבם, ומכיוון שדבר זה עלול לגרום עליה להתגנות על בעלה, ברור שהתורה אסרה זאת הבעיה השנייה היא, שאין זה דרכי נועם אם עליה להזדקק שוב לאותו יבם שכבר נפטרה ממנו

לפי שני טעמים אלו, דין נאסרה הוא דין דאורייתא, ומכיוון שהיבמה אסורה להתייבם הרי היא ”כאשת אח שיש לה בנים” כלשון הגמרא, והיא ערווה גמורה, האוסרת את צרתה להתייבם.

יש מהאחרונים שתלו את דין נאסרה בסברא, שדיני האישות חלה רק בשעת נפילה שהיא הזוקקת ליבום, ומכיוון שבשעת הנפילה לא הייתה נפילה ליבום, לא ניתן לזקוק אותה ליבום לאחר מכן. לפי טעם זה, ניתן להבין מדוע יבמה שהותרה, נאסרה וחזרה והותרה, מותרת ליבום לכל הדעות, גם לפי מי שסובר שאין מצוות יבום באופן כזה מכיוון שכבר הייתה נפילה ליבום המתירה את איסור אשת אח, ולכן גם אם מצוות יבום התבטלה, לא נפקע איסור אשת אח.

לעומת זאת, הרמב"ם מסתפק בדבר, והוא מציע אפשרות כי הדין הוא תקנה דרבנן, ואם כן אין צרתה נפטרת מהחליצה.

אשת אחיו שלא היה בעולמו

אחד מהאופנים בהם אסורה היבמה להתייבם, הוא כאשר היא אשת אחיו שלא היה בעולמו, כלומר שהיבם עדיין לא נולד בשעת פטירתו של המת בעלה של היבמה. לפי דעת רבי שמעון, אם היבם נולד לאחר שאחד מהאחים כבר ייבם את היבמה, אין היבמה אסורה יותר, מכיוון שכאשר היא נשאת ליבם היא נעשית אשתו לכל דבר ונפקעת איסור אשת אח לגבי היבם, ולכן כאשר האח הנולד בא לייבם מכח נישואי אחיו, היא מותרת לו, מכיוון שהוא קם תחת אחיו, ולגבי אחיו וכל הבאים מכוחו הותר איסור אשת אח. עם זאת, כאשר האח נולד לפני היבום, אין תקף לגביו ההיתר, ויש התולים זאת באיסור ל "יבמה שנאסרה שעה אחת". בדעת רבי שמעון נחלקו אמוראים אם הוא מתיר אף כאשר האח נולד לפני מעשה הייבום או דווקא לאחר שייבם.

אשת אח שיש לה בנים

"אשת אח שיש לה בנים" הוא מושג תלמודי נפוץ במסכת יבמות, המשמש כל אשת אח שאינה נופלת ליבום. בתואר זה מתארת הגמרא יבמה שנאסרה שעה אחת, או אשת אח שלא היה בעולמו, וזאת מלבד אשת אח רגילה שיש לה בנים.

התואר בא להבדיל את האשה, מ"אשת אח שאין לה בנים" האסורה ליבום, כמו למשל חלוצה לדעת רבי יוחנן, כלומר אשה שנפלה לייבום וחלצו לה, שבאופן כזה מכיוון שהיא אשת אח שיש לה בנים המכונית "במקום מצווה", אז כבר לא קיים איסור אשת אח, והאיסור לייבם את האשה לאחר החליצה הוא איסור מחודש של לאו של "כיון שלא בנה שוב לא יבנה". לעומת זאת, לפי ריש לקיש גם אשה כזו נחשבת לאשת אח שיש לה בנים.

ההסבר לכינוי זה הוא העובדה שאיסור אשת אח הותר לחלוטין לעניין יבום, עד שאפילו בנפילה שנייה, כלומר כאשר לאחר שייבם היבם את היבמה הוא מת והיא נפלה ליבום לפני יבם אחר, כך שהוא לא מייבם אותה בזיקת אחיו הראשון אלא בזיקת אחיו השני, גם באופן זה מותר לייבם אותה. כתוצאה מעובדה זו, מכנה הגמרא את איסור אשת אח שלא הותר ליבום כ"אשת אח שיש לה בנים".

אחת מהדוגמאות העיקריות לנושא היא אמרתו של רב יהודה: ” אמר רב יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה.”.

לקריאה נוספת

• ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ה'-י'
• מסכת יבמות, בייחוד דפים מסכת יבמות, דף ק"א -מסכת יבמות, דף ק"ו (תיאור דיני החליצה)
• משנה, מסכת סוטה, פרק ט'
• אנציקלופדיה תלמודית, כרך טו ערך חליצה, וכרך כא ערך יבום.
• דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, הפרק "ייבום ואיסור עריות", עמ' 339-320.

קישורים חיצוניים

• יהודה איזנברג, מצוות חליצה ויבום, באתר "דעת"
• תיעוד חליצה
• רבקה לוביץ', הרמ"א כבר גרס: אפשר להתנות קידושין (התמודדות עם מקרים בהם אחי המת נפקד, או אינו יכול או מעוניין לבצע חליצה), מאתר ynet
• הערך "יבום", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• הערך "חליצה", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.