יידיש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שגיאות פרמטריות בתבנית:שפה

פרמטרים [ שם מקורי ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

יידיש
מדינות ארצות הברית, מדינות מזרח אירופה, ישראל ובקהילות יהודיות רבות בעולם.
אזורים מזרח אירופה ותפוצתה
שפת אם 1,500,000~[1][2]
כתב אלפבית עברי
משפחה

הודו־אירופית

גרמאנית
גרמאנית מערבית
גרמאנית עלית
יידיש
לאום

המחוז היהודי האוטונומיהמחוז היהודי האוטונומי המחוז היהודי האוטונומי שברוסיה

שפת מיעוט מוכרת
פוליןפולין פולין
רומניהרומניה רומניה
לטביהלטביה לטביה
מולדובהמולדובה מולדובה
הולנדהולנד הולנד
שוודיהשוודיה שוודיה
אוקראינהאוקראינה אוקראינה
רוסיהרוסיה רוסיה
ליטאליטא ליטא
בלארוסבלארוס בלארוס
בוסניה והרצגובינהבוסניה והרצגובינה בוסניה והרצגובינה
סרביהסרביה סרביה
גרמניהגרמניה גרמניה
אוסטריהאוסטריה אוסטריה
מוסד ייוו"א (דה פקטו)
ראו גם שפהכתברשימת שפות

ייִדִישׁ (גם אִידִישׁ; כנראה קיצור של ייִדיש-דײַטש - "גרמנית יהודית"; בעברית נקראת לפעמים אִידִית) היא שפה יהודית השייכת למשפחת השפות הגרמאניות אך נכתבת באותיות האלפבית העברי. בימי הביניים נקראה לרוב עברי-טייטש או לשון אשכנז, ולמן תקופת ההשכלה ז'רגון. רוב אוצר המלים היידי הוא ממקורות גרמאניים, בין 20% ל-30% אחוז מהמלים הן ממקורות עבריים וארמיים, והנותר ממקורות סלאביים ולטיניים.[3][4]

מאז התיישבותם בתחומי גרמניה במאה ה-שביעית לאלף החמישי, שימשה הגרמנית-יהודית כשפתם העיקרית של האשכנזים, ונותרה כזו גם עם הגירתם מזרחה של רבים מהם. מסוף המאה ה-חמישית לאלף השישי, בעקבות האמנציפציה וההשתלבות הגוברת בחברה הכללית, זנחו יהודי מרכז ומערב אירופה את היידיש. במזרח היבשת הנחשל היה התהליך אטי ומוגבל, ובמאה ה-שישית לאלף השישי התרחשה שם פריחה תרבותית, שהתלוו לה ניסיונות לתָּקְנֵן את השפה בהתבסס על הניבים המקומיים; בתקופה זו גם החל השימוש השיטתי בשם 'יידיש'. מגמה זו הוסיפה והתקיימה בברית המועצות, בפולין ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם השנייה. השואה, התערות הדור הצעיר ורדיפות סטלין הביאו לקצה של הפעילות התרבותית הנרחבת בלשון. בתנועה הציונית, שקידמה את תחיית העברית, הייתה היידיש סמל לגלותיות. כיום היא משמשת בחלקים מסוימים של היהדות הנאמנה, בעיקר אצל חסידים, כשפה העיקרית. כמו כן, עודנה מדוברת כשפה שנייה בקרב יהודים שמוצאם ממזרח אירופה, בעיקר המבוגרים.

היסטוריה

"גוּט טַק אִים בְּטַגְֿא שְ וַיר דִּיש מַחֲזֹור אִין בֵּיתֿ הַכְּנֶסֶתֿ טְרַגְֿא" (יום טוב יהא לנושא מחזור זה לבית הכנסת): המשפט המתוארך העתיק ביותר בניב היהודי-גרמני, מתוך מחזור ורמייזא, 1272.

במאות החמישית והשישית לאלף החמישי, החלו היהודים להקים קהילות גדולות באימפריה הרומית ה"קדושה". יהודים מצרפת ומצפון איטליה והתיישבו באלזס ובאזור חבל הריין, זנחו את הניב היהודי־צרפתי והיהודי־איטלקי וקיבלו את השפה הגרמנית העתיקה. בתהליך דומה לזה שבו התפתחו שפות יהודיות אחרות, סתגרנותה של הקהילה היהודית ועירוב מילים מעברית (אשר כונתה בפי יהודי אשכנז לשון הקודש) ומהניבים הקודמים, אפשרו היווצרות דיאלקט המיוחד לה ונבדל מזה בו השתמשו הנוצרים.

מימי הביניים המאוחרים, במאה הראשונה לאלף השישי, ועד ראשית תקופת ההשכלה, הייתה היודיש-דייטש שפת הדיבור העיקרית, ולעיתים קרובות היחידה, בקרב רוב יהודי אשכנז.[5] בסביבות המאה הראשונה לאלף השישי החלה הגירה למזרח היבשת בה דוברו השפות הסלאביות. הלשון קיבלה שם סממנים של שפה נפרדת לחלוטין, במקום דיאלקט של הגרמנית כפי שנותרה במערב. באותה תקופה, קהילות בבוהמיה, מוראביה ופולין, שדיברו יהודית-סלאבית או "כנענית", אימצו בהדרגה את שפת האשכנזים. כך התחולל בידול בין שתי קבוצות ניבים, מזרחית שקיבלה השפעות מקומיות ומערבית שנשתיירה במרחב הלשוני הגרמאני.

במאה השלישית לאלף השישי הפכה לשון אשכנז משפה מדוברת (כמעט) בלבד לשפה כתובה. עם הפיכתה של פולין למרכז יהודי גדול, גדל הפער בין הניבים המזרחיים למערביים. בקרב דוברי הראשונים שימשו עד המאה השישית לאלף השישי פירושים ארכאיים לחומש ולסידור בשפת הכתב הישנה, המערבית, שנותרה כלשון ספרותית. 'עברי-טייטש' זו והלכה ונעשתה לא-מובנת למקומיים, אם כי הוסיפה לשמש בפירושים לספרות הדתית עד השואה.[6] תנועת ההשכלה בגרמניה דחתה בנחרצות את הניב היהודי הבלול, או "הז'רגון", ורצתה להשתמש בעברית ובגרמנית "טהורות". סביב מתן האמנציפציה במערב אירופה, חלה ירידה חדה בשימוש בו במערב, כמעט עד הכחדה, אף שהשפעות ומילים ייחודיות נותרו עד שלב מאוחר מאד באזורים מבודדים בשווייץ ובוואריה. רק בהונגריה נותרו כיסים שהוסיפו להשתמש בו במידה ניכרת יחסית. הדיאלקטים המזרחיים שרדו ואף שגשגו, שכן רוב דובריהם התגוררו באזורים כפריים בתחום המושב, פולין הקונגרסאית וגליציה, הרחק מהערים. בתנאים כאלה, הדרישה לצריכת תרבות לא יכלה להיענות על ידי ספרות ועיתונות בלשונות העמים; היעדר חינוך ממשלתי בקנה-מידה מספק מנע מהניב היהודי להיכחד ומדובריו לאמץ שפות חדשות. בהמשך, תנועות פוליטיות (בעיקר סוציאליסטיות) שביקשו להפיץ את מסרן בקרב ההמונים נאלצו גם הן לפנות לשימוש בו.

הראשון שביקש להעניק ללשון היהודית מעמד של שפה בפני עצמה היה יהושע מרדכי ליפשיץ, אבי הלקסיקוגרפיה היידית. הוא היה אף חלוץ השימוש השיטתי בשם 'יידיש' (אחד מבין רבים עד אז, לצד "עברי-טייטש", "לשון אשכנז", "יודיש-דייטש" וכולי) שהפך בידיו לכינוי לשפה התקנית שניסה ליצור על בסיס הניב בווהלין. אחרים המשיכו בדרכו; מערכת ההגאים של יהדות ליטא התקבלה כבסיס ללשון הספרותית המתפתחת. במאה השישית לאלף השישי החלה פריחה תרבותית של ספרות ועיתונות באידיש. היצירה בה חבקה את כל גוני הקשת ביהדות מזרח אירופה ובקרב המהגרים שיצאו ממנה ליתר היבשת ומעבר לים. ב-ה'תרס"ח הוכרזה היידיש בוועידת צ'רנוביץ כ"אחת השפות הלאומיות של העם", בניגוד לתביעת הרדיקלים להצהיר עליה כ"שפה הלאומית היחידה". בברית המועצות הייתה לשונו הרשמית של המיעוט הלאומי היהודי בין המלחמות, וב-ה'תרפ"ח הוקם במזרח ברית המועצות האזור היהודי האוטונומי, בו עודה משמשת כשפה רשמית. גם בארצות הברית התקיימה פעילות תרבותית תוססת בין המהגרים. ב-ה'תרצ"ט דיברו ביידיש כ-11 מליון איש, כ-60% מיהודי העולם.

במאה השביעית לאלף השישי חלה ירידה דרסטית בשימוש בשפה, לאחר השמדת מיליונים מדובריה בשואה, דיכוי והתבוללות היהודים הסובייטים תחת שלטון סטלין, האמריקניזציה של הדור השני למהגרים בארצות הברית ומדיניות השפה הרשמית והלא-רשמית במדינת ישראל, שראתה ביידיש כאויבת העברית והציונות ושפה גלותית לא-רצויה. כיום יידיש מדוברת במידה כזו או אחרת, לפי הערכות, על ידי למעלה ממיליון איש. בישראל היו, נכון ל-ה'תשמ"ו, 215,000 דוברים.

ניבים

מפת ניבים מקורבת.

הבלשן אוריאל ויינרייך חילק את המרחב דובר הלשון לארבע קבוצות ניבים בסיסיות, הנבדלות זו מזו באופני ההגיה כמו גם באוצר המלים; כל אחת הושפעה מהשפות המקומיות. הגבולות ביניהן לא היו קשיחים והתקיימו אזורי תפר. הארבע הן:[7]

  1. מערבית: דוברה במקור בגרמניה ובסמוך לה, ועד להתפתחות העצמאית של הניבים המזרחיים החל מן המאה השלישית לאלף השישי שימשה בפי כל האשכנזים. גם המערבית התחלקה לשלושה דיאלקטים עיקריים: צפוני, בהולנד ובצפון גרמניה; מרכזי, בגרמניה התיכונה; ודרומי, באלזס לורן, שווייץ ודרום גרמניה. גוון ביניים של הדרומי שרר בבוהמיה, מורביה ומערב הונגריה.[8] השימוש בניבים המערביים הצטמצם מאד במאה החמישית והשישית לאלף השישי, כמעט עד כדי הכחדה, כשרוב דובריהם זנחום לטובת גרמנית תקנית. עד אותה עת הייתה היידיש המערבית גם השפה הספרותית (בעיקר עבור נשים ואחרים שחסרו ידיעה בעברית), וכתבים שהודפסו בה במרכז אירופה נקראו הרחק במזרח. סממניה הבולטים כללו הגייה של החולם המלא כ"אאוּ" – היינריך היינה תעתק את "לכה דודי" כ-Lecha Daudi, ורש"ר הירש תעתק "תורה" כ-Thauroh – ובמילים שמוצאן מגרמנית, של ה-au וה-ei גם יחד כ"אַה" ארוכה: "פלייש" כ"פלאש", ו"לאופן/לויפן" כ"לאפן."[9] היא הייתה גם נקייה ממרכיבים סלאביים, הנפוצים בניבים האחרים: כך, לדוגמה, 'סבא' ו'סבתא' נקראו "האַרְלֶלע" ו"פְראַלֶלע", במקום הסלאביזמים "זַיידֶע" ו"בָּאבֶּע".
  2. תיכונה: דוברה בפולין גופא ובגליציה המערבית. אף הניב במזרח סלובקיה, מזרח הונגריה ורותניה הקרפטית נחשבת לשייך אליה, אם כי שטחים אלה הם גם אזורי מעבר לקבוצה המערבית. סממניה הבולטים של התיכונה כוללים הגייה של הצירי/ey כ"אַיי", ובמקומות שהאחרון מופיע במקור הוא הופך ל"אַה" ( "אריין" מבוטא "אראן" וכו'). עוד מאפיין הוא הפיכה לעיתים מזומנות של השורוק לחיריק: "קוּגל" נהגה קיגל ועוד.[10] ניב זה מכונה כיום באופן רווח "הברה חסידית".
  3. צפון־מזרחית: דוברה בארצות הבלטיות, בבלארוס ובחלקים מצפון פולין ומצפון אוקראינה. זהו מבטאה של יהדות ליטא ההיסטורית, ובין סממניו הידועים נמנים הטשטוש בין שי"ן לסמ"ך ("פלייש" - "פלייס" וכו') והגיית oy כ-ay: "תורה" נהגית כ"תּוֹירֶה" לרוב אך כ"תֵּיירֶה" בליטאית. מערכת התנועות הזו שימשה כבסיס להגייה הספרותית המזרח-אירופית, המקובלת כתקנית על ידי מכון ייווא.[11]
  4. דרום־מזרחית: שימשה במזרח אוקראינה, בגליציה המזרחית וברומניה, כולל בוקובינה, בסרביה ומולדובה. הגייה זו נבדלת מהתיכונה בכך שהיא שומרת על ה-ey וה-u כבמקור, ושונה מהצפון-מזרחית בכך שהקמץ נהגה כ-u ולא כ-o ברוב המקרים.

בנוסף לקבוצות ניבים אלה, יש וריאנטים מקומיים שהתפתחו מחוץ לאירופה. דוגמה בולטת היא לשון הדיבור ביישוב הישן בארץ ישראל, שכללה מילים רבות שנשאלו מערבית (כמו "חלאקה" במקום "אפשרען" לתספורת הראשונה לבן) ועדיין משמשת בירושלים ובבית שמש. ישנה גם היינגליש שצצה ספונטנית בקרב הקהילות בארצות דוברות-האנגלית.

הגיית השפה וכתיבתה

יידיש נכתבת, בדפוס ובכתב יד, באלפבית העברי, כשפות יהודיות אחרות. ההבדל העיקרי בין האופן בו נכתבת היידיש לאופן שבו נכתבת העברית הוא בשימוש באותיות 'אעוי' כאותיות ניקוד (ראה להלן בטבלה).

אותיות הניקוד הן חלק אינטגרלי מהמילה ואין להשמיטן בכתיבה.

נקודות חשובות והבדלים:

  • װ (צװיי װאָװן) - /v/
  • האותיות 'ב, כ, פ' - דגושות, אלא אם שׂמים מעליהן סימן 'רפה' 'בֿ,כֿ,פֿ'.
  • האות 'א', בניגוד לעברית, אינה מסמנת סותם סדקי ("עצירה") (במילה העברית "לשאול").
  • במקרים בהם יש מקום לדו־משמעות, נהוג להוסיף חיריק או שורוק:
    • ייִ - /ji/
    • װוּ - /vu/
    • וּװ - /uv/
  • באותיות 'בֿ, ח, כּ, שׂ, ת ו-תּ' נהוג להשתמש רק במלים עבריות או ארמיות, שאותן נהוג לכתוב בכתיב המסורה.
  • מילים ביידיש, שמקורן בעברית (כמו שבת, תורה וכדומה), למרות הגייתן האשכנזית נכתבות בדיוק כבעברית.

עיצורים

העיצורים
הסימון
הגרפי
תעתיק IPA הערך הפונטי
א ʔ נהגית כהגיה ישראלית רגילה, או שאינה נהגית כלל
בּ, ב b
שגיאות פרמטריות בתבנית:עיצוב גופן

פרמטרים ריקים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
נהגית כהגיה ישראלית רגילה
גּ, ג g
דּ, ד d
דזש ʤ נהגית כהגיית גימ"ל גרושה
ה h
שגיאות פרמטריות בתבנית:עיצוב גופן

פרמטרים ריקים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
נהגית כהגיה ישראלית רגילה
װ v נהגית כהגיית בי"ת רפה
ז z
שגיאות פרמטריות בתבנית:עיצוב גופן

פרמטרים ריקים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
נהגית כהגיה ישראלית רגילה
זש ʒ נהגית כהגיית זי"ן גרושה
ח x נהגית כהגיית כ"ף רפה; על-פי-רוב בשימוש במילים עבריות/ארמיות במסורה, אך לעיתים בשמות פרטיים ובשמות ערים
ט t
שגיאות פרמטריות בתבנית:עיצוב גופן

פרמטרים ריקים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
נהגית כהגיה ישראלית רגילה
טש ʧ נהגית כהגיית צד"י גרושה
י j
שגיאות פרמטריות בתבנית:עיצוב גופן

פרמטרים ריקים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
נהגית כהגיה ישראלית רגילה
כ, כֿ, ך x
ל l ~ ʎ נהגית כהגיה ישראלית רגילה, או כיו"ד עיצורית ~ למ"ד[12]
מ, ם m
שגיאות פרמטריות בתבנית:עיצוב גופן

פרמטרים ריקים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
נהגית כהגיה ישראלית רגילה
נ, ן n, ŋ~m נהגית כהגיה ישראלית רגילה; הנו"ן הסופית נהגית כשני אלופונים נוספים[דרוש מקור]
ס s
שגיאות פרמטריות בתבנית:עיצוב גופן

פרמטרים ריקים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
נהגות כהגיה ישראלית רגילה
פּ p
פ, פֿ, ף f
צ, ץ ʦ
ק k
ר ʁ ~ ʀ
ש ʃ

תנועות

התנועות
הסימון
הגרפי
תעתיק IPA הערך הפונטי
אַ [a] נהגית כהגיית פתח
אָ [ɔ] ~‏[ʌ] נהגית כהגיית קמץ המקורית (שנשתמרה בפי האשכנזים והתימנים)
וֹ ɔj~‏ɔ נהגה כהגיית חולם, או דיפתונג אוֹי
ו, וּ [u] ~‏[ʊ] נהגה כהגיית שורוק
וי ɔj נהגה כדיפתונג אוֹי
י [i] נהגה כהגיית חיריק
ע [ə] ~‏[ɛ] ~‏[] נהגה כהגיית סגול; לעיתים אף כצליל מקורב ל-i במלה האנגלית in
ייִ ji מסומן חיריק כאשר יש מקום לדו־משמעות
יי ɛj נהגה כדיפתונג אֵי
ײַ aj נהגה כדיפתונג אַי

הערה: בשמות פרטיים ובשמות משפחה שולטים בערבוביה כללי יידיש וכללי העברית. זאת מפני ששמות פרטיים נכתבים בכתובות וגיטין וישנם הלכות ברורות לגבי הכתיב הנכון בעברית. כדי לא להתנגש עם ההלכה הונהגו צורות כתיבה שונות בשמות ערים ושמות משפחה לדוגמה: שמות שמסתיימות ב-אֶ כמו פייגא נכתבות באל"ף ולא בעי"ן. הערים טשחויב וחעלם נכתבות בחי"ת.

היידיש הנה שפה גרמאנית, וככזאת אין בה העיצורים הגרוניים שהיו בעברית הקדומה ואשר עדיין נשתמרו אצל חלק מיוצאי ארצות ערב. ההטעמה במלים הנה לרוב בתחילת המלה, ובמלים מעברית מלעילית, הקרויה לכן גם "הטעמה אשכנזית".

ביידיש ההיגוי של ת"ו רפה הוא כשל סמ"ך. לדוגמה, המלה ביידיש ל'אותיות' - 'אותיות', נהגית /ojsjes/, 'תּורה' נהגית /tojre/. את הדגש בת"ו יש נוהגים לכתוב.

תרבות יידיש

ספרות

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ספרות יידיש

נהוג לחלק את ספרות היידיש לשלושה שלבים עיקריים: עתיקה (מהמאה הראשונה לאלף השישי עד שנת ה'תק"ם), חסידית ולהבדיל משכילית (משנת ה'תק"ם ועד המאה השביעית לאלף השישי); ומודרנית (מן המאה השביעית לאלף השישי ועד ימינו).

האוסף המוקדם ביותר של ספרות הוא קובץ היצירות מ-ה'קמ"ב שנשמר בגניזה הקהירית ומכיל גם את היצירה דוכוס הורנט. ראשית הספרות היודיאו-גרמנית בתרגומי ספרות תורנית ופרשנות עליהם, דוגמת "צאינה וראינה". היוצר החשוב ביותר של הספרות העתיקה היה אליהו בחור, שתרגם סביב ה'רס"ז את רומן האבירים "בוויס מהמפטון" ליידיש כבָּבָא-בּוּך. זה היה הספר הלא־תורני הראשון שנדפס בה. ב-ה'שמ"ה יצא בוורונה עוד חיבור לא-תורני ידוע, "ספר הפרות" (קויא בוך), שהכיל סיפורי עם ומשלים, גסים בחלקם, והיה מאויר במלואו. הספר הותקף כלא-מוסרי. יצירה רבת־השפעה נוספת של הספרות העתיקה היא "מעשה בוך", "ספר המעשיות" שנדפס בבזל ב-ה'שס"ב ואיגד סיפורי מוסר ואגדות. נשים חיברו ספרות יידיש עתיקה רק לעיתים רחוקות, אך אוספים אחדים של תחינות (תפילות נשיות אישיות) נכתבו בידי נשים כגון שרה בת-טובים. הטקסטים המוקדמים ביותר שנכתבו על ידי אישה ביידיש הם הספר "מנקת רבקה" ו"שמחת תורה ליד" מאת רבקה טיקטינר שחיה במאה הרביעית לאלף השישי. הטקסט המקיף ביותר פרי עטה של אישה מתקופה זו הוא זכרונות גליקל מהמלין.

במאה השישית לאלף השישי עלתה תנועת החסידות, שהפיצה את משנתה ביידיש להמוני העם עם הגיוגרפיות כמו "שבחי הבעל שם טוב" או אוספי משלים כ"סיפורי מעשיות" לרבי נחמן מברסלב. תנועת ההשכלה, שהתפשטה במזרח אירופה במקביל, התנגדה לחסידות. עם סופרים שניצלו את מלאכת הכתיבה כדי להציג בפירוט את עמדותיהם נמנים ישראל אקסנפלד, ואייזיק מאיר דיק. אקסנפלד, חסיד ברסלב לשעבר, הוציא לאור רק חמש מיצירותיו. דיק חיבר סיפורים קצרים, אשר נדפסו ונמכרו בעשרות אלפי עותקים. חשיבות פועלו להתפתחות ספרות היידיש כפולה: הן בכך שסייע לבסס קהל של קוראי יידיש, והן בתכני יצירתו כשלעצמם, הנוטים להיות דידקטיים.

ב-ה'תרכ"ג פתח מנדלי מוכר ספרים את העידן המודרני בספרות היידיש עם סיפורו הקצר "דאס קליינע מענשעלע", "האיש הקטן." זו הייתה תחילתה של יצירה עניפה בה. בדור שאחריו פעלו שני הקלאסיקונים האחרים בשפה, י"ל פרץ ושלום עליכם. אלו סללו את הדרך לשלום אש, ש. אנסקי, מלך ראוויטש ורבים, רבים אחרים. יצחק בשביס זינגר נותר יוצר חשוב גם לאחר השואה, וזכה בפרס נובל ב-ה'תרל"ח. כיום עדיין פועלת סצנה ספרותית ביידיש, גם אם היא פונה לקהל קוראים מצומצם מאוד.

עיתונות

ה"דינשטאגישי קורנט", 5 באוגוסט 1687.

העיתון היידי הראשון היה ה"דינשטאגישי קורנטין" וה"פרייטאגישי קורנטין", שיצא בהתאמה לשמו במהדורות לימי שלישי ושישי. נתפרסם באמסטרדם לתקופה קצרה בין ה'תמ"ו ל-ה'תמ"ז. בערך ב-ה'תק"י ניסה בנימין בן זלמן קרונבורג להדפיס שני עיתונים נוספים בנויוויד: מטרתו הייתה הפצת הגרמנית התקנית בקרב היהודים, אך הוא לא שלט בה עדיין והגליונות הספורים הכילו מילים יידיות רבות. ב-ה'תקל"א הודפס במשך שנה ה"דירנפורטער פריפילגירטע צייטונג" בדירנפורט הסמוכה לברסלאו. ב-ה'תק"ן, בימי המהפכה הצרפתית, הדפיס המו"ל אברהם שפירא את ה"צייטונג" במץ שבאלזס.[13]

העיתונות היידית הגיעה לשיאה בפולין שבין מלחמות העולם. בשנת ה'תרצ"ה נמנו בוורשה, בירת פולין, 11 עיתונים יומיים ביידיש (בנוסף לשני יומונים יהודיים בפולנית ושבועון בעברית), ותפוצתם הכוללת עמדה על 180 אלף עותקים ביום. שני העיתונים החשובים והמשפיעים ביותר ביידיש בתקופה ההיא היה הײַנט (ביידיש: "היום") ומאָמענט (ביידיש: "רגע"). שניהם יצאו לאור עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-י"ז באלול ה'תרצ"ט. ב"הײַנט" כתבו בכירי הכותבים היהודים באותה תקופה, בהם למשל עזריאל קרליבך, שעלה לארץ ערב המלחמה והקים מאוחר יותר את העיתון "מעריב".

ב-ה'תרנ"ז נוסד בניו יורק העיתון היומי "פֿאָרווערטס" (באנגלית: Forward), שהיה לאחד העיתונים הנפוצים בקרב יהודי ארצות הברית. תפוצתו ירדה דרמטית לאחר מלחמת העולם השנייה, ומשנות ה-תש"ם רובו באנגלית ויש לו מוסף ביידיש. בנוסף יוצאים לאור העיתונים "דער אלגמיינער זשורנאל", "די צייטונג" הווילימסבורגי, והמגזינים "דער בליק", "דער צייטשריפט", "דער פלאם", "דער שׁטערן", "דער שפאקטיוו", "דאָס ייִדישע ליכט", "עונג שבת", "מעלות", "דער איד", "דער בלאט", "קינדליין" ועוד. בישראל יוצאים לאור העיתון "דאס אידישע ליכט"; בעיתון המבשר (יומון) מופיע ביום שישי עמוד חדשות שבועי ביידיש בשם "המבשר די וואך".

יידיש כאידאולוגיה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יידישיזם

יידישיזם מציין את הפיכת שפת היידיש למכלול תרבותי שלם, ובכלל זה אף אידאולוגיה מכוונת הדוגלת בטיפוח השפה והספרות היידית לכלל תרבות או אף ציוויליזציה מפותחת ועצמאית.

כאידאולוגיה מובחנת, מהווה היידישיזם צעד של העדפת התרבות היידית על פני התרבות העברית המקבילה כשפת התרבות היהודית הדומיננטית. בהקשר ההיסטורי של פיתוח היידישיזם, הוא כלל גם נימה אנטי דתית שעיקרה הצבת הפולקלור הספרות היפה והאמנות של העם היהודי דובר היידיש כמוקד אלטרנטיבי המחליף את המוקד הדתי הישן בחייו הרוחניים של העם היהודי.

אידאולוגיה יידישיסטית פותחה בעיקר בעשורים האחרונים של המאה השביעית לאלף השישי, והייתה קשורה בחוגים של סוציאליסטים יהודיים, חברים במפלגת הבונד וסופרי יידיש. האירוע המכונן המפורסם בהקשר זה הוא ועידת צ'רנוביץ (ה'תרס"ח), שנועדה ללבן את בעיות השפה אך גם להצהיר על האידאולוגיה התרבותית שבמרכזה.

בין היידישיסטים האידאולוגיים ניתן למנות את חיים ז'יטלובסקי, נתן בירנבאום וי"ל פרץ. הצבת היידיש כשפת התרבות הלאומית הרצויה נתקלה בהתנגדות עזה בארץ ישראל מצדם של מצדדי החייאת הלשון העברית כשפת הלאום היהודי. פרשה זו היא חלק ממלחמת השפות, ואת קורותיה ניתן למצוא בין דפי כתבי העת והעיתונים העבריים והיידיים של סוף המאה השישית לאלף השישי.

יידיש בישראל

היידיש נתפשה גם על ידי על ידי הציונים כז'רגון נחות וגלותי והוטל עליה חרם תרבותי רשמי ולא-רשמי. בשנת ה'תרפ"ז, כשהוצע לייסד באוניברסיטה העברית בירושלים קתדרה למחקרה, אנשי "גדוד מגיני השפה העברית" הודיעו שאם תוקם, ינפצו באבנים את חלונותיה. בסופו של דבר הוקמה רק בשנת ה'תשי"א.[14] ב-ה'תשט"ו,[15] דיווחה הפרטיזנית רוז'קה קורצ'אק מרלא להסתדרות על השואה. דוד בן-גוריון ענה לה: "זה עתה דיברה פה חברה בשפה זרה וצורמת"[16] באולם קמה מחאה בתגובה, אך בן-גוריון צעק למיקרופון: "זרה וצורמת, זרה וצורמת...".[17]

ב-ה'תש"ט התקבלה במדינה העצמאית החלטה לאסור הופעות ביידיש.[18] אפילו דז'יגאן ושומאכר נאלצו להכניס קטעי מעבר עברית במשך שליש מהופעתם כדי לעקוף זאת. כן צומצמו שידורי הרדיו והעיתונות בשפה.[19]

גרפיטי ביידיש, בשדרות וושינגטון בתל אביב, 2011

היחס אל היידיש של הציבור הכללי בישראל נעשה סלחני יותר בשנות ה-תש"ך, כשהוסר ה"טאבו" מעל נושא השואה. משנות ה-תש"ל ואילך נעשים אפילו ניסיונות לשמר את השפה ואת התרבות שהיא מייצגת, אם כי מספר דובריה ירד ללא הרף בשל הזדקנות האוכלוסייה. כיום קיימת רשות לאומית לתמיכה ביידיש. פועלים מרכזים לתרבות בשפה כמו בית לייוויק, בית שלום עליכם ויונג יידיש. ניתן להיבחן עליה כשפה שנייה בבתי-ספר תיכוניים.

היידיש עודנה נפוצה בישראל אצל מיעוט בציבור החרדי, בעיקר בני היישוב הישן והעדה החרדית בירושלים וחלק מהמגזר החסידי.[20] בקרב אלו היא השפה המרכזית, ובבתי הספר לבנות מתקיימים בה הלימודים בלעדית. התפוצה של חרדים דוברי-יידיש, בייחוד מחסידויות דרומיות בהונגריה וגליציה, הפכה את הניבים שלהן לדומיננטיים לעומת הליטאיים שנחלשו מאוד.[21] הדיאלקט המשמש בחסידות סאטמר, שחבריה עודדו להשתמש בשפה זו בלבד לאחר התבססותה בארצות הברית – בשנות ה-תש"ך, עוד דיברו רוב המבוגרים יידיש רצוצה ושלטו בגרמנית או בהונגרית[22] – וחצרות הונגריות מקורבות הוא כנראה המדובר ביותר כיום.[23] הפובליציסט החרדי ישראל אייכלר (לימים חבר כנסת) קרא לחיזוק מעמדה של היידיש, במילים: ”לשון הקודש היא שפתנו. יידיש היא ה"מאמע לשון" שלנו. עברית אינה שפתנו אלא שפה זרה שהייתה מכשיר במסע השמד נגד אחינו ואף בקשה לכלות את נשמתנו.”

יידיש בברית המועצות לשעבר

בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התש"ן נדרשו לעיתים עולים להוכיח את יהדותם. אחד הסימנים לכך, שהוצגו אף בבתי המשפט, היה שימוש ביידיש במשפחה.

יידיש בארצות הברית

בשנת ה'תש"ם עמד דוברי היידיש בארצות הברית על כ- 316,000. כמות הדוברים יורדת בהדרגה עם השנים אצל האוכלוסייה הלא דתית, אך מתחזקת בקצב מהיר אצל האוכלוסייה החרדית, באופן רשמי על פי נתונים ממשלתיים אשר נחקרו חלקית בלבד, נכון לשנת ה'תשס"ז מספר דוברי היידיש בארצות הברית עומד על כ-160,000.[24]

ייחודה של האידיש

האידיש הינה שפה שליוותה את יהדות אשכנז במשך שנים רבות והבדילה אותם מן אומות העולם אשר סבבו סביבם. האידיש הינה שפה אשר ספגה בין מילותיה את הרגש היהודי החם, את ההיסטוריה הבוערת, ואת כל קורתיה של יהדות אשכנז. רבנים רבים מדברים באידיש, כותבים באידיש ומברכים באידיש. שפה זו היא שפה אשר ספגה לתוכה קדושה רבה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

אתרי עיתונים וכתבי עת ביידיש

הערות שוליים

  1. ^ "יידיש מזרחית" ו"יידיש מערבית" באתר כתב-העת 'אתנולוג'.
  2. ^ קיימות הערכות שונות לגבי מספר הדוברים. חוקר היידיש האמריקאי פרופ' ניל ג'י. ג'ייקובס כתב ב-2005 כי מספרם של דוברי היידיש גדל וצריך להיות קרוב למיליון, בשל הילודה בקהילות חרדיות (Yiddish: A Linguistic Introduction. Cambridge Uni. Press. עמ' 3.); הבלשן הבריטי ג'ורג' ל. קמפבל ציין ב-2013 כי "בין מיליון לשני מיליון" תהיה הערכה סבירה (Compendium of the World's Languages, Routledge, 2013. עמ' 1801).
  3. ^ גרטרוד ררסהמיוס, מלים בגרמנית, שמקורן ביידיש, מכון גטה, תרבות (2010)
  4. ^ גלעד צוקרמן, ישראלית שפה יפה, הוצאת עם עובד, (2008)
  5. ^ תמיר גרנות, גלות ישראל בארץ ישראל: היידיש והמבטא האשכנזי בפסיקה ובהגות החרדית בזמננו, מים מדליו - בטאון המכללה האקדמית לחינוך ע"ש ליפשיץ, כרך 18, ה'תשס"ז
  6. ^ לדוגמה לע"ט במערב, ראו מחזור בלשון אשכנז מאמסטרדם, תפ"א; לדוגמה לשימוש בע"ט במזרח ראו פירוש משלי יעקב להגדה של פסח, מאת המגיד מדובנא.
  7. ^ Neil J. Jacobs. Yiddish. Cambridge University Press, 2005. עמ' 65.
  8. ^ Alexander Beider, Origins of Yiddish Dialects, Oxford University Press, 2015. עמ' 62-65.
  9. ^ Dovid Katz, Zentral Westjiddisch in Fürth, עמ' 25-26.
  10. ^ Steffen Krogh. How Satmarish is Satmar Yiddish? Jiddistik Heute. Düsseldorf Uni. Press, עמ' 484.
  11. ^ אלן נדלר, ליטוואק, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  12. ^ כששרירי הלשון מתרחבים ביותר ונוגעים בחך קלות - כנראה השפעת ניבים משפות אירופיות
  13. ^ Periodicals באנציקלופדיה יודאיקה, מהדורת 1906. עוד על הקוראנט: Moushe's Choices: Was the Compositor of the Oldest Yiddish Newspaper a Creator or an Epigone?; The Short-lived Blossoming of the Yiddish Press in the Netherlands.
  14. ^ יעל חבר, "צֶלֶם בהיכל העברית", דווקא 3, עמ' 16.
  15. ^ כלומר בשבוע של סוף דצמבר 1944 ותחילת ינואר 1945; לפי גרסת צבי כסה (להלן) מדובר בוועידה החמישית בשנת 1942.
  16. ^ אריה אהרוני, "מיומנו של מועמד לבגידה", ספרית פועלים, תל אביב, 2000, עמ' 212.
  17. ^ עדותו של צבי כסה, מראשי המדרשה לציונות חברתית ובנו של חבר הכנסת מטעם מפא"י יונה כסה, בספר אות קין מ' וזלמן.
  18. ^ מחבר לא ידוע, הנצחת שפת היידיש, תיאטרון יידיש, באתר וורדפרס 19 בספטמבר 2011.
  19. ^ בלומנפלד רוויטל, "10.6.54 / סופרי היידיש נלחמים במחיקת השפה", "הארץ", 10.6.2012
  20. ^ הערש ביגלאייזן, "טאַטע-מאַמע, הגענו לבית שמש!", דווקא 3, עמ' 28
  21. ^ Yiddish באנציקלופדיה יוו"א (למטה).
  22. ^ Bruce Mitchell, Language Politics And Language Survival: Yiddish Among the Haredim in Post-War Britain, Peeters Publishers, 2006, עמ' 54-56.‏ George Kranzler. Williamsburg: a Jewish Community in Transition. P. Feldheim (1961). עמ' 208.
  23. ^ .Steffen Krogh, Yiddish and English in Contact: The Case of Haredi Satmar Yiddish
  24. ^ Language Use in the United States: 2007, census.gov


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0