ייזהר הקונה
"ייזהר הקונה" (בלטינית: Caveat emptor) הוא ביטוי שמקורו בלטינית, המתאר דוקטרינה משפטית בדיני חיובים, המקובלת במשפט המקובל, אשר לפיה בחוזה מכר על כל צד לדאוג לענייניו: על הקונה לבדוק את הממכר היטב, ואילו על המוכר לא חלה כל חובה לגלות לקונה על פגם בממכר, גם אם ידע המוכר כי הקונה פועל מתוך טעות[1].
דין זה בצורתו הנוקשה לא תאם את יחסי המסחר בשוק המודרני, ועל כן נוצרו לו חריגים רבים גם במשפט המקובל; המשפט הישראלי, שאימץ בתחילה את הדין האנגלי, הלך והתרחק ממנו עם השנים, וקבע כללים המנוגדים לכלל של "ייזהר הקונה". דין זה מנוגד גם לדיני אונאה ומקח טעות בדיני התורה, שלפיו, במקרה של פעולת קניין שבוצעה במחיר החורג בשישית מערכו של החפץ, יש להשיב את הפער, ובחריגה גדולה יותר, או במקרה שבסחורה יש פגמים שלא היו ידועים לקונה, המכר בטל.
דוקטרינת "ייזהר הקונה" והפעלתה במשפט המקובל
דוקטרינת "ייזהר הקונה" קבעה כי בחוזה מכר לא יוכל הרוכש לקבל פיצוי מן המוכר בשל פגמים ברכוש שנרכש על ידו, אף אם פגמים אלו הביאו לכך שהממכר לא היה ראוי לשימוש. החריג היחיד לכלל היה במקרה שבו המוכר הסתיר את הפגם באופן אקטיבי. כלל נוקשה זה לא תאם את יחסי המסחר בשוק המודרני, ובתי המשפט באנגליה פעלו ליצור לו חריגים רבים נוספים, במיוחד באמצעות שימוש בהשתק ובמקרים בהם היו קיימים בין הצדדים יחסי אמון מיוחדים[2].
המגמה המודרנית היא להחליף את הכלל בדוקטרינת "תניית כשירות מכללא", שלפיה כל חוזה מכר כולל תנאי מכללא שהממכר ראוי לשימוש. השימוש בדוקטרינה מודרנית זו הוא בדרך כלל בהקשר לחוזי מכר בין קבלן ורוכש דירה.
בנוסף לאיכות הסחורה, הביטוי מתאר גם את מדיניות ההחזרה. תחת מרבית מערכות החוקים, אין חובה חוקית על המוכר לאפשר החזרת המוצר תמורת החזר כספי, זיכוי כספי או החלפה. בתחום מוצרי התוכנה והבידור, מקובל כי ניתן להחליף מוצר רק תמורת עותק אחר של אותו מוצר. מרבית החנויות ורשתות המסחר דורשות מהקונה הבא להחזיר מוצר לספק הוכחה (כגון חשבונית) כי רכש את המוצר באותה חנות או רשת, וכן מחילות מגבלת זמן על אפשרות ההחלפה.
על בסיס ביטוי זה נוצרו ביטויים דומים אחרים, כגון "ייזהר הקורא" (Caveat lector).
אי תחולת הכלל במשפט הישראלי
דיני החיובים במשפט הישראלי הושפעו בתחילתם מן המשפט המקובל, עקב ההתפתחות ההיסטורית והחקיקתית שהביאה להשפעה של המשפט האנגלי על המשפט הישראלי. עם זאת, החל המשפט הישראלי בפיתוח דיני חיובים ודיני חוזים עצמאיים, שהתנתקו מן המשפט האנגלי והדוקטרינות המלאכותיות שנוצרו במסגרתו, ושאפו לפתח משפט ישראלי עצמאי. בדיני החוזים הישראלים שולט עקרון תום הלב הנוגד את עקרון "ייזהר הקונה" ולפי סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי) הוא מקיף את מלוא דיני החיובים במשפט הישראלי. גם הסעיפים העוסקים בטעות ובהטעיה בדיני החוזים פורשו בפסיקת בית המשפט כמטילים חובות גילוי מיוחדות במקרים מסוימים, בניגוד לכלל זה.
היחסים בין המוכר והקונה, חובות הגילוי המוטלות על המוכר, והדרך שבה יכול הקונה לקבל פיצוי על אי התאמה, מוסדרים בסעיפי חוק המכר, המאפשרים לקונה, בנסיבות מסוימות, להסתמך על אי התאמה של המכר גם לאחר רכישת הממכר וקבלתו לחזקתו, באופן המנוגד לכלל "ייזהר הקונה".
סעיף 16 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 קובע כי אם אי ההתאמה בממכר נבעה מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה, ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליהן (גם אם לא הודיע עליהן מיד לאחר הבדיקה, או שאי ההתאמה לא הייתה נסתרת, או על אף כל הסכמה נוגדת). סעיף דומה הוא סעיף 4 לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973. בית המשפט העליון ראה בסעיפים אלו משום ביטול של כלל "ייזהר הקונה" בדיני המכר במשפט הישראלי[3].
שתי מערכות חוקים הקובעות חובות אקטיביות על המוכר לגלות כל פרט רלוונטי לקונה, הן דיני ניירות הערך ודיני הגנת הצרכן.
נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, קבע כי העקרון הבסיסי של דיני ניירות הערך הוא עקרון הגילוי הנאות, העומד בסתירה לעקרון "ייזהר הקונה":
- "עקרון היסוד עליו מושתתים דיני ניירות ערך, ובכלל זה חוק ניירות הערך הישראלי, הינו עקרון הגילוי הנאות. משמעו של עיקרון זה הוא מסירת מידע מלא אודות החברה... להבדיל ממכר רגיל, ניירות הערך הינם מצרך מסוג מיוחד בכך שהם תעודות אשר ערכן הריאלי (היינו ערך החברה שהן מייצגות תביעה כלפיה) אינו גלוי על פניהן (להבדיל משטר כסף, למשל); זאת בשעה שהנתונים בדבר הערך האמור מצויים בידי החברה ונגישים למנהליה ולבעלי השליטה בה... לפיכך, המירו דיני ניירות הערך את כלל המכר הבסיסי הידוע של caveat emptor ('יזהר הקונה') בפילוסופיה של גילוי מלא מצדה של החברה-המוכרת...".[4]
דיני הגנת הצרכן כוללים חובות גילוי רבות במקרים שונים, וכן חובות אקטיביות החלות על המוכר לשאת באחריות לממכר:
- סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 כולל חובת גילוי כללית על כל פגם בממכר.
- סעיף 4ב כולל חובת גילוי של מדיניות "החזרה".
- סעיף 9 כולל חובות גילוי בעסקת אשראי.
- סעיף 14 לחוק מאפשר לבטל בתוך 14 יום הסכם מכר שנעשה ברוכלות.
- סעיף 14א קובע הוראות ביטול וגילוי חמורות במיוחד בנוגע למכירת יחידות נופש.
- סעיף 14ג עוסק בחובות גילוי בממכר אלקטרוני (מכר מרחוק).
- סעיף 18 לחוק הקובע כי ניתן לחייב בתקנות לתת שירות לצרכן לאחר מכירה, ובין היתר לקבוע באיזה תנאים יוחלף הממכר ללא תשלום. תקנות אלו פורסמו בשם "תקנות הגנת הצרכן - אחריות ושירות לאחר מכירה, התשס"ו - 2006"[5].
השפעת סעיפים אלו היא לא רק זניחתו של כלל "ייזהר הקונה" אלא החלפתו בכלל הפוך לפיו המוכר חייב לגלות פרטים רבים ככל האפשר לקונה, ובמקרים רבים לאפשר לו לבטל את החוזה ולהחזיר את הממכר בתוך זמן מה מהרגע בו קיבל את הממכר לידיו.
במובן זה אימץ למעשה המשפט הישראלי את עקרונות החוק הרומי, לפי הנוסחה הידועה: "כל דבר הניתן לאדם, יש לעשות זאת בתום לב (Bona Fide)". על פי שנים-עשר הלוחות (החוקים הכתובים הראשונים ברומא), חייב היה המוכר להצהיר בפני הרוכש על כל הפגמים הקיימים בנכס והוא אף אינו פטור בשתיקתו. אנשי המשפט ברומא קבעו כי על כל פגם שעלול להתגלות בנכס (עליו ידע המוכר מבלי לחשפו בעת המכירה), הרי שחייב הוא בנזקו.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ פסק הדין המנחה במשפט האנגלי הוא Smith v Hughes (1871) L.R. 6 Q.B. 597; 40 L.J.Q.B. 221; 25 L.T. 329; 19 W.R. 1059 (D.C.), שבו קבע בית המשפט העליון האנגלי כי אין על המוכר להודיע לקונה על טעותו, כל עוד הטעות לא נגרמה ממעשי המוכר. לסקירה של ההתפתחות הפסיקתית במשפט האנגלי בנוגע לכלל ראו גם ע"א 838/75 ספקטור נ. צרפתי פ"ד לב (1) 231.
- ^ דליה אבן, contrahendo in Culpa, עיוני משפט א 328.
- ^ וכן ראה זאב צלטנר, חוק המכר, תשכ"ח - 1968, סדרת פירוש לדיני החוזים בעריכת גד טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמחקר השוואתי, הפקולטה למשפטים, ירושלים, תשל"ב, עמ' 91.
- ^ ע"א 5320/90 א.צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך, פ"ד מו(2) 818.
- ^ ק"ת תשס"ו, 501
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.