ירדן

שגיאות פרמטריות בתבנית:מדינה
פרמטרים [ מפה מתבנית, שמות מנהיגים, מנהיגים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הממלכה הירדנית ההאשמית
المملكة الأردنّيّة الهاشميّة

דגל סמל
מוטו לאומי	אין
המנון לאומי	א-סלאם, אל-מלכי, אל אורדוני
ממשל
משטר	מונרכיה חוקתית
ראש מדינה	מלך
שפה רשמית	ערבית
עיר בירה	עמאן 31°57′N 35°56′E
גאוגרפיה
יבשת	אסיה, המזרח התיכון
שטח יבשתי	89,342 קמ"ר (113 בעולם)
אחוז שטח המים	0.01%
אזור זמן	UTC +2
היסטוריה
הקמה	עצמאות מהממלכה המאוחדת
- תאריך	25 במאי 1946
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 באפריל 2024)	11,373,043 נפש (84 בעולם)
צפיפות	127.30 נפש לקמ"ר (95 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 33.05% גילאי 15 - 24 19.77% גילאי 25 - 54 38.39% גילאי 55 - 64 5.11% גילאי 65 ומעלה 3.67%
כלכלה
תמ"ג (2022)	47,451 מיליון $ (89 בעולם)
תמ"ג לנפש	4,172$ (138 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2021)	0.736 (99 בעולם)
מטבע	דינר ירדני‏ (JOD)
שונות
סיומת אינטרנט	jo
קידומת בין־לאומית	962

צילום לווין של ירדן ושכנותיה

ממלכת ירדן (בערבית: الأردنّ אל-אֻרְדֻן, השם הרשמי: المملكة الأردنّيّة الهاشميّة אָלְמָמְלָכָּה (א)לְאֻרְדֻּנִּיָּה (א)לְהַאשִמִיָּה, הממלכה הירדנית ההאשמית) היא מדינה השוכנת במזרח התיכון. היא גובלת בצפון בסוריה, במערב בישראל, בדרום בים האדום (מפרץ אילת) ובערב הסעודית, במזרח בערב הסעודית ובצפון-מזרח בעיראק.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של ממלכת ירדן

עדויות לפעילות בני אדם בעבר הירדן המזרחי מתחילות מהתקופה הפלאוליתית. בעוד שאין ממצאים ארכיטקטוניים מאותה תקופה, ארכאולוגים מצאו כלים, כמו סכינים וגרזנים, העשויים צור ובזלת.

מספר ממלכות חשובות התקיימו בירדן וקבעו בה את בירותיהן: ממלכת עמון, ממלכת מואב וממלכת אדום. העמונים קבעו את בירתם בעיר רבת עמון, הידועה עד היום בשם זה בעברית וגם בשמה הערבי "עמאן". תרבות חשובה נוספת שהתקיימה באזור ירדן הייתה הממלכה הנבטית, שבירתה שכנה בעיר פטרה ובני עמה הם למעשה הוגי האלפבית הערבי המודרני.

גם בני ישראל, לאחר שהגיעו לארץ ישראל, התיישבו בחלקים מממלכת ירדן, בעיקר באזור הצפוני בגלעד, ועד היום עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל השלמה. עבר הירדן המזרחי היה חלק מהממלכה החשמונאית לאחר כיבושי אלכסנדר ינאי.

במאה ה-7 וה-8 לספירה הייתה ירדן חלק מהאימפריה האומיית (השושלת המוסלמית הראשונה). באותה תקופה הפכה עמאן לעיר מרכזית במחוז דמשק והייתה למקום מושבו של מושל האזור. השם "ירדן" (אלאורדון בערבית) הוטבע על מטבעות נחושת אומיים החל מתחילת המאה השמינית.

בתקופת בית עבאס (750-1258) הוזנחה ירדן ונחלשה בשל שינויים גאופוליטיים. לאחר שקיעת בית עבאס נשלטו חלקים של ירדן על ידי מספר עמים ואימפריות, ביניהם: המונגולים, הצלבנים, האיובים, הממלוכים והעות'מאנים, שבתקופתם היה עבר הירדן המזרחי לחלק מוילאייט דמשק.

המאה ה-20

לקראת מפלתם המקווה של העות'מאנים במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה עסקו הסכם סייקס פיקו, מכתבי חוסיין-מקמהון והצהרת בלפור בעתידו של חבל ארץ זה. לאחר כיבושו מידי העות'מאנים על ידי חיל המשלוח המצרי בקרב עבר הירדן השלישי באוקטובר 1918, הוכפף השטח למנהלת שטחי האויב הכבושים מזרח, ובפועל עם נסיגת הכוח הבריטי היה תחת אחריות כוחותיו של פייסל הראשון, שליטה של הממלכה הערבית של סוריה שבתורם היו כפופים למפקד כוח המשלוח הגנרל אלנבי. מקץ הממלכה ביולי 1920 ועד אפריל 1921 עת התכנסה ועידת קהיר נותר עבר הירדן המזרחי שטח הפקר. בשנת 1921, בעקבות ועידת קהיר (1921) ובהסתמך על סעיף 25 של כתב המנדט על ארץ ישראל, החליטה הממלכה המאוחדת לנתק את האזור שממזרח לנהר הירדן (למעט שטחים בעמק הירדן דרומית לים כנרת ומזרחית לו ולירדן הצפוני) משטח המנדט, ולכונן בו את אמירות עבר הירדן בראשות עבדאללה הראשון, שהוא ומשפחתו (השושלת ההאשמית) עזרו רבות לבריטים במלחמתם בשלטון הטורקי. אמירות עבר הירדן הייתה ישות אדמיניסטרטיבית נפרדת מארץ ישראל, אולם הייתה כפופה לנציב העליון הבריטי. בשנת 1946 קיבלה האמירות עצמאות והפכה ל"ממלכה ההאשמית של עבר הירדן", והאמיר עבדאללה הפך למלך.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, המריד השריף חוסיין בן עלי את חצי האי ערב כנגד האימפריה העות'מאנית, במה שכונה המרד הערבי, ובכך סייע בהפלת האימפריה. חוסיין בן עלי המליך את עצמו למלך חג'אז, והבריטים שקיבלו מנדט על עיראק ועבר הירדן החליטו לשתף אותו בשלטון האזור בתמורה לעזרתו נגד הטורקים במהלך המלחמה הגדולה.

פייסל הראשון, בנו השני של חוסיין בן עלי, הומלך למלך הראשון של עיראק לאחר גירושו מסוריה והקים את הממלכה ההאשמית של עיראק, ועבדאללה הראשון, בן נוסף של חוסיין בן עלי, הומלך למלך הראשון של ירדן והקים את הממלכה ההאשמית של עבר הירדן. בכך חיזק בית המלוכה ההאשמי את שליטתו באזור הצפוני אותו קיבלו הבריטים במנדט שלהם, זאת מול כוחו העולה של בית סעוד שהצליח לכבוש את כל השבטים באזור הדרומי של חצי האי ערב.

בניגוד לבית המלוכה בעיראק, בו הודחו שליטיו בהפיכה צבאית היות שהשליטים היו זרים לעם, המלוכה הירדנית ביססה את עצמה במדינה וקיבלה תמיכה רחבה בעם^{[דרוש מקור]}. הגאווה העממית במלכים והשלטון החכם של המנהיגים הצליח לתת ביטחון הן להנהגה והן לתושבים, מה שיצר מאוחר יותר מדינה ריבונית ירדנית תחת שלטון המשפחה ההאשמית האהודה.

במלחמת העצמאות של ישראל ב-1948, נחל הליגיון הירדני הצלחה יחסית לשאר צבאות ערב, ובסיום המלחמה שלטו כוחותיו בשטחי יהודה ושומרון ובמזרח ירושלים. מבחינת גורמי הממשל הירדנים, לא היה במהלך המדובר סיפוח יהודה ושומרון לממלכת ירדן, אלא כי אם באיחודן של שתי גדות הירדן למדינה אחת (שבהזדמנות זו שינתה את שמה לממלכה ההאשמית של ירדן), כנגזרת משאיפותיו ארוכות השנים של המלך עבדאללה לאחד את שתי הגדות למדינה אחת, ובכך בין היתר להשיג דריסת רגל בעיר השלישית בקדושתה באסלאם - ירושלים. תפיסה זו התבטאה אף בבחירות לפרלמנט המחודש שהתקיימו בחודש אפריל 1950, אשר מספר הנציגים בו התחלק שווה בשווה בין שתי הגדות, וזכות הבחירה ניתנה לכלל תושבי שתי הגדות. רוב מדינות העולם, פרט לבריטניה, לא הכירו בשלטונה של ממלכת ירדן על שטחים אלו. באופן כללי, בניגוד ליחס כלפי הפליטים הפלסטינים מטעם שאר מדינות ערב, אשר נע על הציר שבין חשד לבין חוסר אמון, הממסד הירדני היה מעוניין בשילובם של הפליטים הפלסטינים ככל הניתן, בין היתר כדי להצדיק את הלגיטימיות של סיפוח יהודה ושומרון לירדן. עקב זאת ניתן לכל פליט פלסטיני שביקש זאת אזרחות ירדנית מלאה, לרבות זכות בחירה לפרלמנט, ולא הוטלו כל מגבלות פורמליות על תנועתם ברחבי הממלכה, בניגוד למצב במדינות ערב האחרות. ביטוי לתפיסה זו ניתן לראות אף בתוכנית הפדרציה של המלך חוסיין משנת 1972, ובה הדגיש המלך כי מבחינתו, יהודה ושומרון והגדה המזרחית של הירדן לא מאכלסות שני עמים שונים, אלא עם אחד בלבד.

עבדאללה נרצח ביולי 1951 על ידי פלסטיני בעת ביקור בהר הבית. את כיסאו של עבדאללה ירש בנו הבכור טלאל, אך הוא הודח לאחר שנה בשל מחלת נפש. בנו הקטן של טלאל, חוסיין, עלה לשלטון במקומו והוכתר למלך בשנת 1953 בגיל 18. שלטונו של המלך הצעיר היה בתחילה לא יציב. היו אלו שנים בהן פרחה התנועה הלאומית הערבית מייסודו של גמאל עבד אל נאצר. ממשליהם של מלכים ברחבי העולם הערבי קרסו לטובת כתות של קצינים בעלות אופי לאומני ופאן ערבי כבמצרים ובעיראק. פלסטינים מיהודה ושומרון סייעו בתחילת שנות ה-50 לפדאיון המצרי בפעולות טרור נגד אזרחים ישראלים, והצבא הירדני נאלץ להלחם בהם. בשנת 1964 הוכרז בהר הזיתים שבירושלים על הקמת אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין), אף שהשלטון הירדני לא עודד את הקמת הארגון.

בעקבות מלחמת ששת הימים, בה השתתפו הירדנים בלחץ מדינות ערב, הפסידה הממלכה את שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שכבשה ב-1948 לטובת ישראל. לאחר המלחמה, ארגוני הטרור הפלסטיניים הקימו בסיסים בירדן, וניהלו את ענייני קהילת הפלסטינים, שמנתה באותה העת כ-80 אחוזים מאזרחי ירדן. התגברות תקיפות הפלסטינים נגד ישראל משטח ירדן, וכן האיום על יציבות משטרו שכלל ניסיון להתנקש בחייו בעידוד סוריה, הניעו את חוסיין להורות בשנת 1970 על מתקפות על בסיסי אש"ף, אירועים שזכו לכינוי "ספטמבר השחור", בהם נהרגו אלפי פלסטינים, ואנשי אש"ף נסו לדרום לבנון.

לאחר מלחמת ששת הימים, נמנע חוסיין מלהצטרף למצרים ולסוריה במלחמת יום הכיפורים. זאת לאחר שהחל מסוף שנות השישים ניהל חוסיין מערכת יחסים סודית עם ישראל, שהפכה לגלויה יותר ויותר עד לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994. במצב עדין עמדה הממלכה בימי מלחמת המפרץ כאשר חוסיין נדרש לאזן בין האינטרסים של סדאם חוסיין, שנתמך על ידי הארגונים הפלסטינים, אשר היה בכוחם לנסות ולערער את המצב הפנימי במדינה ובין האינטרסים של מדינות הקואליציה. בשנות התשעים החל מצב בריאותו של חוסיין מדרדר. מזה שנים היה ידוע כי יורשו הוא הנסיך חסן, אחיו הצעיר. סמוך למותו הדיח חוסיין את אחיו מתפקיד יורש העצר, ומינה לתפקיד זה את בנו עבדאללה, אשר עלה לשלטון עם מותו של חוסיין, בשנת 1999.

המאה ה-21

עבדאללה השני הוביל את ירדן לאימוץ כלכלה חופשית ולקו פרו-מערבי ברור, תוך ניסיון לשמור את מורשת אביו, לאזן בין הגורמים השונים בממלכתו, ולשמור על כיסאה של השושלת ההאשמית, אל מול הזעזועים העוברים על המזרח התיכון בתקופת מלכותו, לרבות האינתיפאדה השנייה, פיגועי 11 בספטמבר ומלחמת עיראק שהובילה לזרם של פליטים עיראקים סונים למדינתו.

בראשית 2011 התקיימו הפגנות גדולות כנגד שלטונו של עבדאללה, כחלק מגל המחאות בארצות ערב. בפברואר 2011 פיטר המלך עבדאללה את ראש הממשלה סמיר ריפאעי ומינה במקומו את מערוף אל-בח'ית, במטרה לפייס את המפגינים, אך באוקטובר 2011 פיטר את אל-בח'ית, ומינה במקומו את עון אל-ח'סאונה.

הסכמי גבולות

ירדן - ערב הסעודית

ערך מורחב – יחסי ירדן-ערב הסעודית

עד שנת 1965 המוצא הימי מעקבה היה מוגבל. בשנת 1965 נחתם הסכם חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על כ-6,000 קמ"ר של שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה (מעל 6% משטח הממלכה), תמורת רצועת חוף של 12 קילומטרים דרומית לעיר עקבה, דבר שאפשר לה להרחיב את העיר עקבה ונמלה ולהקל על יבוא ויצוא סחורות דרך הים האדום.

ירדן - עיראק

בשנות ה-80 עשתה ירדן תיקון גבול עם עיראק^{[דרושה הבהרה]}.

ירדן - ישראל

בשנת 1949, במסגרת הסכמי רודוס, נקבע שלטונה של ירדן בשטחי יהודה ושומרון, שאף סיפחה שטחים אלה בשנת 1950, אולם אף מדינה לא הכירה בסיפוח זה באופן רשמי (מלבד בריטניה ופקיסטן) אלא רק "דה פקטו". בשנת 1967 הצטרפה למצרים וסוריה בלחימה במלחמת ששת הימים, ואיבדה את השליטה בשטחי הגדה המערבית לישראל, שהחילה את החוק הישראלי במזרח ירושלים והחזיקה את שאר השטח (יהודה ושומרון) במעמד של תפיסה לוחמתית. ב-1988 הודיעה ירדן על ויתור על תביעתה ליהודה ושומרון ואש"ף הכריז על הקמת מדינת פלסטין, ללא ציון גבולותיה. בשנת 1994, במסגרת הסכם השלום בין ישראל לירדן, נעשו תיקוני גבול עם ישראל: הוסכם על גבול משותף לאורך התוואי של נהר הירדן, וישראל העבירה לירדן 300 קמ"ר, ביניהם "אי השלום" שהפך לאזור חיץ בו אזרחי שתי המדינות רשאים לשהות, וכן תיירים רבים, ומקום בו נמצאים הסכרים של תחנת הכוח בנהריים. כמו כן הוסכם על חכירה של 2.85 קמ"ר במובלעת צופר בידי ירדן. קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן, הנמצא בין ממלכת ירדן לשטח שנפל בידי צה"ל ב-1967, סומן בצבע שונה וללא הגדרת מעמדו הנוכחי.

ירדן - סוריה

בין ירדן לבין סוריה היו סכסוכי גבול במשך עשרות שנים. בשנת 2004 נחתם בין המדינות הסכם חילופי שטחים המבטל את הסכם סייקס-פיקו ההיסטורי. בשטח הירדני שהועבר לסוריה נמצאים שני יישובים ירדניים. בתמורה, ירדן קיבלה מסוריה שטחים מדבריים גדולים הנמצאים לאורך הגבול. פרטי ההסכם סוכמו בוועדה ביטחונית המשותפת לשתי המדינות, שהוקמה ביוזמת עבדאללה השני, מלך ירדן, ונשיא סוריה בשאר אל-אסד. ירדן העבירה לסוריה שטח של כ-3 קמ"ר, הכולל את הכפרים טבריאת וחרבת עוואד, יישובים חקלאיים על אדמה פורייה ובה בארות מים, בסמוך לנחל ירמוך. בכפרים גרות אלפי משפחות. תושבי הכפרים היו אזרחי סוריה לפני הסכמי סייקס-פיקו. לפי ההסכם, ירדן רשאית להקים תחנות התרעה להגנה אזרחית באזור היישובים. בנוסף לשטח הכפרים, העבירה ירדן לסוריה שטח של 2.7 קמ"ר, שבו היא שלטה מעבר לקו הגבול הבינלאומי.

פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של ירדן

ירדן היא מונרכיה חוקתית. בראש המדינה עומד המלך עבדאללה השני שירש את אביו חוסיין אחרי מותו בפברואר 1999 .

על פי החוקה הגוף המחוקק מורכב משני בתים: הבית התחתון ("בית הנציגים") ש-150 נציגיו נבחרים בבחירות דמוקרטיות והבית העליון ("סנאט") ש-75 נציגיו מתמנים על ידי המלך. ויחד הם מהווים את האסיפה הלאומית. המלך הוא ראש המדינה וראש הרשות השלטונית וחסין מכל חבות ואחריות; המפקד העליון של הצבא; מורה על עריכת בחירות לבית התחתון ויכול לפזרו; ממנה את חברי הבית העליון ויכול לפטרם ולפזרו; ממנה את הממשלה; מאשרר חוקים ואמנות; ממנה את השופטים בצו מלכותי (בבתי המשפט האזרחיים והדתיים); ממנה את המושלים האזוריים; מכריז מלחמה והסכמי שלום. יש מספר מגבלות בהפעלת סמכויותיו אך יכולתו למנות ולפזר את כל מוסדות השלטון וזכויות הוטו שלו הופכות אותו לשליט עליון לכל דבר.

בירדן ישנן מפלגות פוליטיות, אך הן מהוות רק חמישית מהמושבים. שאר המושבים נתפסים על ידי חברי פרלמנט עצמאיים. במהלך יולי 2012 נחקק חוק שאוסר על הקמת מפלגות דתיות. הבחירות האחרונות נערכו ב- 23 בינואר 2013, ולדברי המשקיפים הבינלאומיים היא התנהלה בדרך כלל, באופן נקי והוגן, אך נמתחה ביקורת על צורת הבחירה, והחוק שעל פיו היא התנהלה.

עם הקמת האמירות הירדנית (1922), שלט המלך עבדאללה הראשון כאשר לצידו מספר פוליטיקאים ממוצא ערבי שאיננו ירדני. הבחירה שלו בפוליטיקאים זרים נועדה להדגיש כי לא זנח את חלומו לשלוט על סוריה הגדולה הכוללת את סוריה, ירדן, א"י וערב הסעודית של ימינו.

בשנת 1952, בזמן שלטונו הקצר של המלך טלאל, חוקקה חוקה חדשה. תחת החוקה ירדן הוא מונרכיה חוקתית, אף על פי כן המונרך הוא השליט בפועל גם לאחר אותה חקיקה.

לאחר ניסיון ההפיכה בשנת 1957 פיזר המלך חוסיין את הפרלמנט. בשנת 1989 הוא החזיר את הבחירות הפרלמנטריות והתיר בהדרגה ליברליזציה פוליטית. בשנת 1992 הותר להקים מפלגות פוליטיות, ובשנת 1993 ירדן קיימה את הבחירות הרב מפלגתיות הראשונות שלה מאז 1956. בשנות ה-2000, בדומה למדינות ערביות אחרות במזרח התיכון, חלה התחזקות בכוחן של המפלגות האסלאמיסטיות. כך, בבחירות הפרלמנטריות האחרונות ביוני 2003 זכו האחים המוסלמים (תחת השם "חזית הפעולה האסלאמית") ב-20 מתוך 84 מושבי הפרלמנט.

יחסי חוץ

יחסי ישראל וירדן

ערך מורחב – יחסי ירדן-ישראל

קשרי מדינת ישראל וירדן התאפיינו ביחס של דואליות במשך כל תקופת הסכסוכים בין ישראל ומדינות ערב. אף על פי שעבר הירדן הייתה חלק מהמנדט שעליו חלה הצהרת בלפור, ואף על פי שהבריטים התכחשו להתחייבותם ונתקו את עבר הירדן כדי להקים שם את האמירות (נסיכות) ההאשמית, הכירה ההנהגה בישראל כמעט מההתחלה בריבונות ההאשמית והיו מגעים לכינון שלום.

עוד המלך עבדאללה, סבו של המלך חוסיין, ניסה להגיע להבנות מדיניות עם היישוב היהודי בארץ ישראל. בשיחות סודיות שנוהלו בין גולדה מאיר כנציגת הסוכנות היהודית לבין המלך עבדאללה בנובמבר 1947, סוכם בין הצדדים כי היישוב היהודי יאפשר לירדן להשתלט על אזור יהודה ושומרון, ובתמורה לא יתקוף את המדינה היהודית שתקום. זמן קצר קודם לסיום המנדט הבריטי נערכה פגישה שנייה בין גולדה מאיר למלך עבדאללה, בה הודיע המלך עבדאללה כי לא יוכל לעמוד בסיכום שהבטיח, בשל ההסכם עם מדינות ערב הנוספות בדבר פלישה לארץ. הצבא הירדני (שנקרא אז "הלגיון הערבי") הצטרף לצבאות ערב שתקפו את מדינת ישראל עם הקמתה, והסב אבדות קשות ליישוב בירושלים, בלטרון, בגוש עציון ובמקומות אחרים. חיילי הלגיון היו תחת פיקוד בריטי. אחת התוצאות לכך הייתה שהם התייחסו למאות השבויים הישראליים שנפלו בידיהם, מספר גדול בהרבה מאשר בכל זירה ומועד אחרים של מלחמות ישראל-ערב, טוב יותר מאשר כל יתר מדינות ערב.

לחוסיין מלך ירדן היה יחס ידידותי יחסית למדינת ישראל. הוא היה היחיד שהיה מוכן לקבל פניות מקדימות של ממשלת ישראל. הגבול בין המדינות היה פתוח למעבר סחורות וגם למעברם של תושבי השטחים. ב-1973 אף נפגש חוסיין עם ראש הממשלה גולדה מאיר והזהיר אותה ממלחמת יום הכיפורים המתקרבת. עם זאת, ממלכת ירדן נטלה חלק פעיל באותה מלחמה עת שיגרה חטיבה משוריינת לחזית רמת הגולן, שאחר כך תוגברה בכוחות נוספים עד לכדי גודל של אוגדה. עדיין, השקט שנשמר לאורך גבול ישראל עם ירדן אפשר לישראל לקחת סיכון מחושב ולתגבר את חזית רמת הגולן בכוחות שאלמלא כן היו מרותקים להגנתו.

בשנת 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן וכונן שלום בין המדינות. בשנת 1997 ירה חייל ירדני על קבוצת ילדות ישראליות שביקרו באי השלום ורצח שבע מהן. כיום היחסים בין ישראל לירדן חמים, ומעברי הגבול פתוחים, אם כי משמשים בעיקר תיירים, תושבי השטחים ואנשי עסקים הנמצאים בקשרים עסקיים עם ירדן. אי השלום נמצא כיום בריבונות ירדנית, אך ישראלים מבקרים בו ללא צורך בדרכון. קיימות מספר יוזמות עסקיות כגון מפעלי טקסטיל ישראלים בירדן, התוכנית לעשות שימוש בשדה התעופה הבינלאומי בעקבה על ידי טיסות הנוחתות בישראל, ויוזמות נוספות באזור הסחר הישראלי - ירדני החופשי, בבקעת הירדן.

יחסי ארצות הברית וירדן

ערך מורחב – יחסי ארצות הברית-ירדן

בין ארצות הברית של אמריקה וירדן קיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים, אשר באים לידי ביטוי במסגרת סיוע אמריקאי שוטף לירדן בתחומי הביטחון והכלכלה. במקביל, שיתוף הפעולה בין שתי המדינות מעניק לארצות הברית דריסת רגל משמעותית באזור, ומסייע בשימור האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון.

ארצות הברית מחזיקה בשגרירות רשמית בעמאן, בעוד שירדן מחזיקה בשגרירות רשמית בוושינגטון די. סי.

היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, וכן הסיוע האמריקאי הכלכלי והצבאי לירדן, הושפעו במהלך השנים ועודם מושפעים במידה ניכרת מיחסי ארצות הברית-ישראל. מדיניות החוץ הכוללת של ארצות הברית במזרח התיכון, אשר מתאפיינת בעשורים האחרונים במחויבות לביטחונה של מדינת ישראל, היוותה פעמים רבות גורם שלילי ביחסים שבין ארצות הברית וירדן, כאשר הלחץ הישראלי מונע את הרחבת הסיוע הצבאי האמריקאי לירדן בתחומים נוספים, כגון במסגרת פיתוח נשק גרעיני, מה שלטענת ירדנים רבים גורר פגיעה ישירה בביטחונה וביציבותה של הממלכה הירדנית, ואף מוביל לביקורת ירדנית כנגד הממשל הישראלי עצמו.

כלכלה

ערך מורחב – כלכלת ירדן

הגידולים העיקריים בחלקה המזרחי של בקעת הירדן הם עצי הדרים וירקות. ברמה מגדלים בעיקר חיטה ושעורה, ובאזורים הצחיחים רועים עדרי גמלים וצאן. כמות המשקעים במרכז ירדן מועטה, והיא אף פוחתת ככל שהולכים מזרחה.

ירדן ענייה במחצבים פרט לפוספטים שאותם כורים בסביבות עמאן. כמו כן ירדן מנצלת את אוצרות המלח, האשלג והברום שבמימי ים המלח.

בשנת 1975 שבה החלה מלחמת האזרחים בלבנון העבירו בעלי הון ערבים את השקעותיהם מלבנון לירדן, יסדו בה מפעלי תעשייה, בנו שכונות מגורים ובנייני משרדים.

בשנת 1980 ירד ערכו של הדינר הירדני וממשלת ירדן נאלצה להטיל הגבלות על יבוא של מוצרי מותרות כדי להתגבר על הגירעון הכבד במאזן התשלומים שלה.

בעת מלחמת המפרץ, תמיכתו של המלך חוסיין בסדאם חוסיין, שליט עיראק, גרמה למדינות המפרץ ולסעודיה להפסיק את מכירת הנפט והסיוע לממלכה הירדנית, מה שגרם לקשיים כלכליים ניכרים שכן היא מייבאת את מרבית צורכי האנרגיה שלה.

במדינה עובר צינור הגז הערבי המוביל גז טבעי ממצרים לירדן, סוריה ולבנון. ירדן החלה לייבא גז לעקבה בשנת 2003 ובשנת 2005 הוארך הצינור עד אזור הבירה, עמאן. בתחילת שנת 2008 הושלם הצינור הצפוני שחיבר את סוריה לצינור, וירדן החלה לקבל תמלוגים.

מחוזות

ערך מורחב – מחוזות ירדן

ירדן מחולקת ל-12 מחוזות ואלה מחולקים ל-52 נפות. המחוזות נשלטים על ידי מושלים הממומנים על ידי מלך ירדן. מלבד מינוי המושלים, השלטון המרכזי אינו מתערב בשלטון המקומי, וכל מחוז מתנהל בצורה אוטונומית בתחומי הכלכלה, הפיתוח, התרבות ועוד.

מחוז אירביד מחוז בלקא מחוז ג'רש מחוז זרקא מחוז טפילה מחוז כרכ מחוז מידבא מחוז מעאן מחוז מפרק מחוז עג'לון מחוז עמאן מחוז עקבה

גאוגרפיה

שטחה של ירדן מגיע ל-92,300 קמ"ר (פי 4.2 משטחה של ישראל כולה), ורוב השטח הוא מדברי.

לאורך גבולה המערבי של ירדן עובר השבר הסורי אפריקני. בחלקו הצפוני של השבר, זורם נהר הירדן, במרכזו שוכן ים המלח ובדרומו הערבה. ממזרח לשבר מתנשא רכס הרים וממזרח לרכס משתרעת רמה בעלת אופי מדברי, המתחזק ככל שממשיכים מזרחה, כאשר הרמה מתלכדת עם מדבריות ערב הסעודית. במזרח, מעל הרמה, מתנשאים פה ושם הרים, שגובהם כמה מאות מטרים מעל הים.

בצפון ממלכת ירדן זורם נהר הירמוך הנשפך לירדן ומעברו הצפוני שוכנות סוריה וגם ישראל.

פחות מעשירית שטחה של ירדן היא קרקע הראויה לעיבוד חקלאי, רובה מרוכזת לאורך נהר הירדן ובאזור הצפון מערבי של המדינה. שאר השטח הוא מדבר.

אזורי ממלכת ירדן

ניתן לחלק את ירדן לשלוש רצועות אורך:

• חלקה המזרחי של בקעת הירדן.
• הרי עבר הירדן.
• המדבר של ירדן (הנמצא בין המדבר הסורי למדבריות חצי-האי ערב).

בצפון נמצא הגלעד (הנקרא היום עג'לון). במרכז, בין נחל יבוק לנחל ארנון נמצא חבל עמון ומדרום לו חבל מואב שבירתו מואב המקראית. מדרום למואב שוכן חבל אדום שבירתו מעאן, היא מעון המקראית.

בחלק מתקופת התנ"ך היו חלקים מעבר הירדן כלולים בארץ ישראל. לעיתים, כמו בימי דוד המלך, היה כל האזור ההררי של ירדן מעקבה ועד הירמוך חלק מממלכת ישראל.

אקלים

ברמת עבר הירדן שורר חום עז בקיץ, וקור עז בחורף. בחלקה המזרחי של בקעת הירדן החורף חמים והקיץ לוהט. בצפון במרכז ובדרום האקלים צחיח ולכן קיימת חשיבות חקלאית רק לעמק הירדן הצפוני עד הירמוך.

דמוגרפיה

בשנת 1922 מנתה אוכלוסיית ירדן כ-200,000 נפש בלבד. עם הקמת המדינה, בשנת 1948, האוכלוסייה מנתה כ-400,000 נפש. נכון ל-2015 מונה אוכלוסיית ירדן כ-9.5 מיליון נפש, מתוכם 2.9 מיליון אינם אזרחים. רוב תושביה משתייכים לדת המוסלמית, בעיקר לזרם הסוני, ומיעוט הם נוצרים, דרוזים וצ'רקסים. השפה המדוברת בירדן היא ערבית.

ירדן המודרנית היא מדינה קולטת פליטים. עם הקמתה, אוכלוסייתה מנתה פחות מחצי מיליון נפש, רובם בדואים, אך אוכלוסייתה גדלה במהירות בשל גלי הגירה ממדינות שכנות. בשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות של ישראל, נהרו לירדן כחצי מיליון פליטים פלסטינים. בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, התווספו אליהם 180,000 פליטים נוספים מיהודה ושומרון. נכון לשנת 2015, ע"פ נתוני סוכנות אונר"א, נמצאים בירדן כ-2.1 מיליון פלסטינים. בעקבות מלחמת המפרץ ומלחמת עיראק, היגרו למדינה כמיליון פליטים מעיראק. ובעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, ירדן נאלצה לקלוט כ-1.5 מיליון פליטים מסוריה.

לצ'רקסים תפקיד מרכזי בהיסטוריה של הממלכה הירדנית. הצ'רקסים הראשונים שהגיעו לירדן התיישבו בכפרים באזור בו הוקמה במהלך השנים עמאן. שלטון המנדט הבריטי בחר במקום כמקום מושבו בעיקר בזכות המוצא האירופאי של הצ'רקסים. הצ'רקסים ממלאים תפקידים רמי מעלה בממלכה הירדנית, צ'רקסי כיהן בעבר כראש ממשלה (סעיד מופתי), ולמלך אף משמר צ'רקסי. אוכלוסיית ירדן גדלה במהירות בין השנים 2011 (6.5 מיליון נפשות) ל 2014 (7.9 מיליון נפשות) בגלל ריבוי טבעי גבוה, ומכיוון שקיבלה אליה פליטים רבים כתוצאה ממלחמת האזרחים בסוריה. בנוסף, כל שנה קולטת ירדן מספר אלפי פלסטינים המחפשים עבודה ולימודים.

95% מהאוכלוסייה מרוכזים באזוריה המערביים של ירדן, המהווים כ-15% משטחה.

צבא

ערך מורחב – הכוחות המזוינים של ירדן

הכוחות המזוינים של ירדן (ידועים גם בשם: הצבא הערבי) הוא שמם של כלל הכוחות המזוינים של הממלכה הירדנית ההאשמית. הכוחות נמצאים תחת פיקודו של מלך ירדן, שהוא המפקד העליון.

גיוס חובה בצבא ירדן הופסק בשנת 1999, נשים אינן כפופות לגיוס אך יכולות להתנדב לשירות לתפקידים לא קרביים.

דת

האסלאם הסוני היא הדת הדומיננטית בירדן. מוסלמים מהווים כ- 92% מאוכלוסיית המדינה, ו-93% מתוכם מזהים עצמם כסונים -האחוז הגבוה ביותר בעולם - על פי מרכז מחקר של Pew Research Center. בנוסף קיים גם מספר קטן של מוסלמים אחמדים.

בירדן יש מיעוט נוצרי המונה כ-6% מהאוכלוסייה, לעומת 30% שנמנו בשנת 1950. ירידה שנגרמה בשל שיעורי הגירה גבוהים של מוסלמים לירדן, שיעורי הגירה גבוהים של נוצרים למערב ושיעורי ילודה גבוהים יותר של מוסלמים. למיעוט הנוצרי שמורים באופן מסורתי שתי מקומות בקבינט, ו-9 מושבים מתוך 150 בפרלמנט. העמדה הפוליטית הגבוהה ביותר אליה הגיע נוצרי היא סגן ראש הממשלה, תפקיד שאותו מילא מרוואן אל-מועשר בשנת 2005. לנוצרים השפעה מיוחדת בכלי התקשורת, וערוץ הטלוויזיה הפופולרי ביותר של ירדן הקרוי Ro'ya tv הוא בבעלות נוצרית. הנוצרים הערבים, נעזרים בחינוך ובקשר שלהם עם עולם המערבי כמו גם הידיעה של שפות זרות, הדומיננטיות יותר בעולם העסקים. מחקר שנערך בשנת 1987 על ידי גורמים מערביים העלה כי כמעט מחצית ממשפחות העסקים המובילות בירדן הן נוצריות. בשנת 1998 נחשפו שרידיה של כנסייה ביזנטית מסוף המאה ה-3 בצפונה של העיר התיירותית עקבה, וכיום היא נחשבת לאחת הכנסיות הביזנטיות העתיקות ביותר הידועות כיום.

מיעוטים דתיים אחרים קטנים יותר, כוללים את הדרוזים והבהאים. רוב הדרוזים הירדנים חיים בעיירה המזרחית אזרק, בעוד שרוב הבהאים חיים בכפר הדסיה, הגובל עם בקע הירדן.

תרבות

הדת והמסורת גם יחד משמשים בעירבוביה בתרבותה של החברה הירדנית המודרנית. הירדנים חיים בחברה מסורתית יחסית שמתמודדת יותר ויותר עם ​​השפעותיה של הגלובליזציה. ירדן נחשבת לאחת מהמדינות הקוסמופוליטיות והליברליות ביותר בעולם הערבי.

אמנויות

האמנות בירדן מיוצגת באמצעות מוסדות רבים על מנת להגביר את המודעות של התרבות הפלסטית תרבות פלסטית? והחזותית, ובמטרה לייצג את התנועות האמנותיות בירדן ואת קשת הרחבה של יצירתיות בתחומים שונים כמו ציור, פיסול, וידאו, צילום, גרפיקה אמנותית, קרמיקה ועוד. הגלריה הלאומית לאמנות ירדן היא מוזיאון גדול לאמנות מודרנית וממוקמת בעמאן, בירת ירדן.

מוזיאונים

המוזיאון הגדול ביותר בירדן הוא המוזיאון הארכאולוגי של ירדן. המוזיאון מכיל ממצאים ארכאולוגים שנמצאו בירדן מהתקופות הפרהיסטוריות ועד המאה ה-15, וכולל צלמיות המתוארכות לאלף ה-7 לפנה"ס מעין ע'זאל, אתר נאוליתי חשוב השוכן בסמוך לעמאן, חלק ממגילות ים המלח כולל מגילת הנחושת והעתק מצבת מישע. רוב המוזיאונים בירדן ממוקמים בעמאן, כולל: גלריית ירדן הלאומית לאמנויות יפות, מוזיאון הילדים של ירדן, מוזיאון הרכב המלכותי, מוזיאון הנביא מוחמד, מוזיאון האוניברסיטה הירדנית, ועוד. מוזיאונים אחרים מחוץ לעמאן הם המוזיאון הארכאולוגי בעקבה, המוזיאון הארכאולוגי ג'רש, המוזיאון הארכאולוגי מדבא, מוזיאון תולדות, המוזיאון הארכאולוגי פטרה, מוזיאון המורשת הירדנית, ועוד.

מוזיקה

המוזיקה בירדן כיום מתפתחת בידי מוזיקאים ואמנים חדשים רבים הפופולריים במזרח התיכון, כמו הזמר והמלחין טוני קטאן והזמר חני מטוו'אסי, ויחד עם צמיחה גוברת של להקות מוזיקה אלטרנטיביות, הם שינו את התפיסות הישנות של המוזיקה הירדנית שהיו פופולריות רבות בשנים. רבאב הוא כלי נגינה בדואי מסורתי.

תקשורת

בשנת 2010, מדד חופש העתונות מטעם ארגון עיתונאים ללא גבולות נתן לירדן את המקום ה-132 מתוך 178 מדינות ברשימה (כאשר מיקום נמוך מעיד על חופש עיתונות רב יותר). מתוך 20 המדינות באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה קיבלה ירדן את המקום ה-5. עיתונים ירדנים פופולריים הם: חדשות עמון, א-דוסתור, וירדן טיימס, ושתי תחנות הטלוויזיה הפופולריות ביותר הן Ro'ya tv והטלוויזיה הירדנית.

מטבח

ערך מורחב – המטבח הירדני

כאחת מיצרניות הזיתים הגדולות בעולם, שמן זית הוא שמן הבישול העיקרי בירדן. עשבי תיבול, שום, תבלינים, בצל, רוטב עגבניות ולימון הם תיבולים אופייניים בירדן. אוכל ירדני יכול להשתנות מחם וחריף במיוחד לנוח ועדין. המנה הראשונה המשותפת והפופולרית ביותר היא חומוס, עם טחינה, לימון ושום. פול מודאמס היא מנה ראשונה ידועה אחרת.

בתחילת הארוחה מקובל לאכול מגש מזה המכיל מספר מתאבנים: קובה, לבנה, באבא גנוש, טבולה, זיתים כבושים, ומלפפונים חמוצים.

הצלחת הירדנית הבולטת ביותר היא המנסף, המאכל הלאומי של ירדן, המסמל בתרבות הירדנית את הנדיבות. המאכל, המוגש כמנה עיקרית, מכיל בשר כבש המבושל ברוטב ג'מיד, רוטב יוגורט תוסס. ומוגש לצד אורז או בורגול.

נהוג להגיש מיני מאפים מזרחיים כגון: בקלווה, כנפה, קטאיף; או דברי מתיקה כגון חלווה או מלבי. לעיתים קרובות מגישים גם פירות טריים. בנוסף, בתום הארוחה נהוג לשתות קפה שחור או תה עם נענע.

תיירות

אתרי תיירות

• פטרה (ידועה בכינוי "הסלע האדום"), עיר הבירה של הנבטים, החצובה בסלע.
• ג'רש, שרידי עיר יוונית-רומאית מצפון לעמאן.
• הר נבו, המקום שיש המזהים אותו כהר ממנו השקיף משה רבנו על הארץ המובטחת.
• הור ההר, בו על פי מסורות שונות נקבר שם אהרון הכהן.
• מידבא, האתר בו נמצאה רצפת הפסיפס עם מפת מידבא.
• ואדי ראם, הנחשב לאחד מנופי המדבר היפים בעולם. תיירים רבים מגיעים לאזור לטיולי ג'יפים, טרקים וטיפוס סלעים.
• עקבה, עיר החוף היחידה בירדן.

לקריאה נוספת

• יוסף נבו, ירדן - החיפוש אחר הזהות, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה

קישורים חיצוניים

• אתר שגרירות ירדן בישראל
• ירדן, באתר משרד החוץ הישראלי
• הטיימס הירדני (באנגלית)
• ירדן - שער אל ערב
• צור שיזף, מדריך לירדן, באתר המחבר
• עופר אוגש, ארמונות במזרח ירדן, באתר השטח הישראלי
• חוקת הממלכה ההאשמית של ירדן (באנגלית)
• דורי גולד, ובינתיים מה קורה עם ירדן?, באתר ישראל היום, 10 באוגוסט 2012
• הגר שיזף, "ירדן: כוחם של העובדים, חולשתן של הממשלות". על האביב הערבי של ירדן, "קו חוץ"
• תמר מרקוביץ, ‏הממלכה הקסומה, באתר ‏מאקו‏‏, ‏15 במאי 2014‏
• צבי בראל, פרשנות || הסדקים שקורעים את ממלכת ירדן, באתר הארץ, 22 במאי 2015

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0