כסף (אמצעי תשלום)
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: יותר מדי פרקים קצרים, סגנון דורש שיפור.
כסף בכלכלה הוא אמצעי-חליפין פיזי או רשומה ממוחשבת שתמורתה ניתן לקבל טובין או שירותים. מטרתו לפשט את פעולות הקניה, המכירה והתשלום עבור סחורות, עבודה או שירותים.
אובייקט פיזי או רשומה יחשבו ככסף אם הם עונים על כמה דרישות. עליהם לשמש כאמצעי תשלום דהיינו הילך חוקי במדינה אחת לפחות, אמצעי למדידת ערך באמצעותו ניתן להשוות בין ערכם של מוצרים שונים ואמצעי לצבירת ערך כלכלי. בנוסף, עליו להיות מתאים לחלוקה ליחידות משנה קטנות.
השימוש בכסף נעשה באמצעות שטרי כסף ומטבעות שהן ההילך החוקי באותה מדינה, המחאות, תווי קניה, כרטיסי אשראי, כרטיסי חיוב או טכנולוגיות אחרות להעברה ממוחשבת של רשומות בין המשתתפים באינטראקציה הכלכלית, ההעברה תהיה נקובה בהילך חוקי של המדינה, או במטבע זר שהותר לכך על פי החוקים הנוהגים.
לאורך ההיסטוריה של הכסף היו אובייקטים פיזיים שונים ששימשו ככסף. הנפוצים שבהם היו מטבעות עשויים ממתכות שונות. בעבר יחסו למטבעות הכסף ערך עצמי. כיום מרבית הכסף בעולם הוא רישום דיגיטלי בלבד במוסדות המורשים לכך, ואין לו כל ייצוג פיזי, בנוסף אין לכסף ערך ממשי ושימוש כשלעצמו, אלא ערכו בא לו מכך שבתוך מערכת חברתית כלכלית יש הסכמה על ערכו ולגיטמציה לדרישה לקבלת מוצרים או שירותים מסוימים תמורתו.
היסטוריה
ההיסטוריה של שימוש בכסף היא בת אלפי שנים. ככל הידוע בכל הציוויליזציות המוכרות היה שימוש בכסף, אם כי יש החולקים על כך ומשערים שהיה סחר חליפין כשיטה מוקדמת לכסף.
האימפריה הבבלית פיתחה את אחת המערכות הכלכליות הקדומות ביותר, הכוללת חוקים על חובות, חוזים על סמך חוקים, וקובץ חוקים המתייחס לניהול עסקים והחזקת רכוש פרטי.הקודקס של חמורבי, שנוצר בתקופת אברהם אבינו בבבל העתיקה, נחקק על ידי המלך הבבלי חמורבי. קוד זה עיצב את תפקיד הכסף בחברה המודרנית. הקוד קבע שיעורי ריבית, קנסות על "עשיית רע", ופיצויים עבור עבירות על החוק.
בספר בראשית מתואר שאברהם קנה את חלקת מערת המכפלה תמורת ארבע מאות שקל כסף (עובר לסוחר). עם זאת, השקל הוא יחידת משקל ולכן שקל כסף הוא כמות מדודה של המתכת כסף. השימוש הראשון במונח הגיע ממוסופוטמיה בסביבות 3000 לפני הספירה, ויוחס לערימה מוגדרת של שעורה, אשר יוחס לערכים אחרים כגון כסף, נחושת, ברונזה וכדומה. בהמשך הפך השקל לציון ערך. כמו כן הפאונד הבריטי בראשיתו היה ערך של כסף במידת המשקל פאונד, ואחר כך נהפך למטבע כסף.
בעולם המערבי הזהב הפך לכסף העיקרי. כדי לפשט את המסחר בזהב היה המסחר בו מתנהל, על פי רוב, בשטרות בנקאיים שהנפיקו בנקים כנגד זהב שהופקד בכספותיהם ואותם היה ניתן לפדות תמורת זהב בכל זמן. לאחר חקיקת חוקי ההילך החוקי ברוב מדינות העולם (תחילה במסגרת תקן הזהב ולאחר מכן בלעדיו), ירד הזהב ממעמדו ככסף המקובל ותחתיו הפך ההילך המקומי לכסף הנהוג בעסקאות מקומיות והדולר האמריקני לכסף הנהוג בעסקאות בינלאומיות (ובמידה פחותה בהרבה האירו והזהב גם כן).
הכסף כתופעת שוק
על פי תאוריה כלכלית רווחת שיטת המסחר העתיקה והפרימיטיבית ביותר הייתה סחר חליפין, מבקרי התאוריה הזו מציינים כי אין עדות מחקרית לתרבות המסתמכת על סחר חליפין ללא מנגנון של כסף. לדבריהם להשוואה של מערכות כלכליות של סחר חליפין למערכות כלכליות המבוססות על כסף יש ערך הסברי כניסיון מחשבתי להבנת תפקידו של הכסף ולא כתיאור היסטורי של עובדות.
על פי ההסבר, המדגים את מקומו של הכסף בכלכלה - בסחר חליפין לא קיימת הבחנה בין קונה ומוכר מפני שכל משתתף בסחר משמש בו זמנית הן כקונה והן כמוכר. בשיטה זו גם אין ייצוג מוחשי לכסף משום שכל סחורה מייצגת את שוויה בעצמה והשיקול לפיו נקבע המחיר לביצוע העסקה תלוי רק ברצונם של שני אנשים בעלי אינטרסים זהים כמו רועה הצאן והאיכר. קניית סחורות מבוקשות נושאת עלויות עסקה גבוהות בשל הצורך בצירוף רצונות הדדי בין הקונה והמוכר (double coincidence of wants). כך לדוגמה סנדלר המעוניין לרכוש דג נדרש למצוא דייג המעוניין לרכוש סנדלים, כדי לקיים עמו סחר חליפין ולהשיג את מבוקשו. כשירצה הסנדלר לרכוש לחמנייה או מעיל, יאלץ לתור פעם נוספת אחר מוכר מתאים המעוניין בסנדלים. כדי לפשט את המסחר יכול הסנדלר, כשלב ביניים, לרכוש תחילה סחורה המאופיינת בסחירות (marketability) גבוהה, כלומר סחורה אשר קונים רבים מעוניינים בה והמסחר בה נוח. כאשר בידיו הסחורה הסחירה, תקל עליו מלאכת מציאתו של מוכר מתאים. כך למשל אם נניח ומלח היא סחורה המבוקשת על ידי מוכרים רבים יוכל הסנדלר לרכוש תחילה מלח ולאחר מכן לעשות במלח שרכש שימוש פשוט לכלל קניותיו. במצב זה יטה גם הסנדלר להסכים לקבל מלח כתשלום, גם מעבר לכמות הדרושה לו לצריכה עצמית, כיוון שהוא שימושי לו למסחר. באופן זה, בפרק זמן קצר, יהפוך המלח (או הסחורה המאופיינת במידת הסחירות הגבוהה ביותר בשוק) לאמצעי התשלום הנורמטיבי ויחשב לכסף.
כלכלת מתנה
על פי תאוריות אחרות ההתנהלות הכלכלית הבסיסית בכל חברה הן של בני אדם מתנהלת בצורת מתנה. כל חברי הקבוצה אוספים יחד חפצים בעלי ערך כספי כמו אוכל חומרי בנייה וכן מספקים שירותים בסיסים אחד לשני כמו שמירה על מזון בצורת מתנה ללא שימוש בחפץ כלשהו המייצג את השווי של החפצים והשירותים. כמו כן בחברה לא מתקיים כלל מסחר מסודר בצורת סחר חליפין אלא בכמות קטנה מאד לשימוש אישי וביתי.
בחברות הפרימיטיביות ביותר כמו חברות ציידים-לקטים מסוימות ישנה נתינה ללא כל ציפייה לתמורה. בחברות אלו החברים בקבוצה החברתית חשים קרבה גדולה אחד לשני, ויחסם הסמלי לסביבה שונה מחברות ציידים-לקטים בהן ישנה ציפייה לתמורה. מרסל מוס מציין שלוש חובות בחברת הציידים לקטים - החובה לתת, החובה לקבל והחובה להחזיר.
גם בחברות בעלות אידאולוגיה כלכלית רדיקלית כמו הקומוניזם עדיין חובה להשתמש בכסף על מנת לנהל את ענייני המדינה למרות שבסופו של דבר הכסף אמור להתחלק בין כולם בשווה בשווה.
למרות הדומיננטיות של כלכלת השוק המודרנית עדיין רבים בעולם המערבי משתמשים חלקית בכלכלת מתנה לדוגמה במדינות רבות מבוסס בנק הדם על תרומות של מתנדבים. בבריטניה, למשל, קיימים מאגרי דם גדולים יותר משמעותית מאלו שקיימים במדינות אשר מתגמלות את תורמי הדם בכסף.
כלכלת המתנות מוצעת לעיתים כמודל כלכלה אלטרנטיבי שיוכל לשבור את מעגל העוני. הרעיון מזוהה בדרך כלל עם חוגים אנרכו-פרימיטיבים ואנרכו-קומיניסטים. הרעיון מיוחס להוגה הדעות פיוטר קרופוטקין, שראה בחברת הציידים-לקטים את התגלמות אידאל העזרה ההדדית. המצדדים בכך קוראים להחלפת השיטה הכלכלית למשטר על בסיס נתינה ללא ציפייה לתמורה.
הצמדה לזהב
לאורך ההיסטוריה נעשה שימוש בסוגים שונים של אמצעי תשלום שאינם סחר חליפין. שימוש במטבעות העשויים ממתכות יקרות הנקראים גם כסף סחורה, מטבעות העשויים מחומרים זולים יותר המייצגים כמות של זהב המוחזקת אצל המנפיק הנקראים גם כסף ייצוגי.
החל מהמאה ה-11 נעשה שימוש בכסף פיאט - שטרות ומטבעות שלא רק שערכם של המטבעות אינו קשור לערך החומר שממנו הוכנו, כמו בכסף ייצוגי, אלא אין כנגדם שום עתודה של זהב אצל המנפיק. כסף פיאט חשוף לסכנה שהמנפיק יגדיל את סכומי המטבע שבמחזור ובכך יגרום לאינפלציה. בתקופות שונות בהיסטוריה נעשה שימוש במנגנון הנקרא "תקן הזהב", שמנע מממשלות ליצור כסף פיאט. לפי שיטה זו, מטבעות ושטרות מדינתיים מקבלים את ערכם מהעובדה שיש כנגדם כמות מסוימת של זהב בידי המנפיק, והוא חייב למוסרם כנגד השטר. בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים, עם התמוטטותו של הסכם ברטון-וודס, ננטשה לחלוטין שיטת תקן הזהב, וכיום אינה בשימוש. כיום, כל מערכות המטבע העולמיות נשענות על האמון שיש למשתמשים בחוסנו של המטבע וביציבות שערו לעומת מטבעות אחרים ולעומת האינפלציה.
כמות הכסף במשק
כמות הכסף במשק מוגדרת על פי הגישה הקיינסיאנית כסך הכל השטרות והמטבעות במחזור + סך הכל פיקדונות העו"ש שבידי הבנקים המסחריים. הגדרות אחרות כוללות בהגדרה זו איגרות חוב ואף נכסים נזילים אחרים כשהמדד להכללה בהגדרה היא מידת נזילותו קרי מידת האפשרות להפיכת אותו נכס למזומן.
רזרבה ויחס הרזרבה
ערך מורחב – יחס הרזרבה
יחס הרזרבה או שיעור הנזילות הוא היחס בין כמות הרזרבות שהבנקים מחזיקים לבין פיקדונות העו"ש של הציבור. הבנק המרכזי מוסמך לקבוע יחס רזרבה מינימלי אותו הבנקים מחויבים להחזיק כעתודה. יחס מינימלי זה נקרא גם יחס הרזרבה החוקי או חובת הנזילות. כמו כן, יחס הרזרבה אותו מעדיפים הבנקים להחזיק נקרא יחס הרזרבה הרצוי.
רזרבה או רזרבה בנקאית היא סך המזומן בשטרי כסף ומטבעות שאותו מחזיק הבנק. הרזרבה יכולה להימצא בכספות הבנקים עצמם או שהבנקים יכולים להפקיד את כולה או חלקה בבנק המרכזי תמורת ריבית. הרזרבות המוחזקות על ידי הבנקים המסחריים נועדו להבטיח שהם יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם גם אם מפקידים רבים מושכים במפתיע את פיקדונותיהם. העובדה שהבנקים המסחריים נותנים אשראי והלוואות הרבה מעבר למזומנים שמצויים בידו מעידה על אמון בסיסי במערכת הבנקאית.
לצורך המחשת השפעת יחס הרזרבה על כמות אמצעי התשלום במשק, נניח כי יחס הרזרבה החוקי שווה ליחס הרזרבה הרצוי על ידי הבנקים והשפעתם של שינויים היא מידית. כאשר לקוח מפקיד בבנק 100 שקלים, בהינתן יחס רזרבה של 6% הקיים בישראל, הבנק נדרש לשמור 6 מהם כרזרבה ואת ה-94 האחרים הוא יכול להלוות ללקוח אחר. פעולת ההלוואה מייצרת למעשה פיקדון עו"ש חדש שבו רשומים 94 שקלים שלא היו קיימים קודם וזאת מכיוון שללקוח הראשון עדיין יש פיקדון של 100 שח. כעת, הפיקדון החדש מאפשר לבנק לתת שוב הלוואה בגובה של 94% ממנו וכן הלאה. סיכום הטור ההנדסי הזה נותן כי כמות הכסף במערכת גדלה ביחס ההפוך ליחס הרזרבה, בערך פי 16. יחס הפוך זה נקרא מכפיל הפיקדונות.
שינויים בכמות הכסף
בתהליך השינוי בכמות הכסף משתתפים הבנק המרכזי, הבנקים המסחריים והציבור. הפעולות הגורמות לשינויים בכמות הכסף נקראים עירויים[1]. עירוי חיובי הוא הגדלה של כמות הכסף במשק ועירוי שלילי הוא הקטנה. כדי להבין את כיוון השפעתם של העירויים נניח כי יחס הרזרבה החוקי שווה ליחס הרזרבה הרצוי על ידי הבנקים והשפעתם של העירויים מידית.
את העירויים מחלקים לשני סוגים:
- עירוי פנימי - שינוי בכמות המזומנים בידי ציבור. כאשר הציבור מחליט להגדיל או להקטין את כמות הכסף בידיו,
- עירוי חיצוני - שינוי בכמות הכסף בבנק בעקבות פעילות של הבנק המרכזי. פעילות זו יכולה לכלול:
- קנייה או מכירה של מט"ח מהציבור. כאשר קנית מט"ח מהציבור ותשלום מזומן בגינם מגדילה את כמות הכסף במשק, ומכירת מט"ח מקטינה את כמות הכסף.
- הענקת אשראי לממשלה או הלוואה של הבנק לממשלה מגדילה את כמות הכסף. נקרא גם "הדפסת כסף".
- התערבות במסחר בשוק החופשי כמו מכירה או קנייה של אג"ח לציבור (או מק"מ). כאשר מכירת אג"ח מקטינה את כמות הכסף ופדיון אג"ח מגדיל.
- הלוואות לבנקים מסחריים מגדילה את כמות הרזרבה שבידי הבנק והבנק יכול להגדיל את האשראי הבנקאי פי מכפיל הפיקדונות.
- שינוי יחס הרזרבה המינימלי. כאשר השינוי ביחס זה הוא משמעותי הרי שהקטנת יחס הרזרבה תביא לגידול בכמות הכסף במשק[2].
הגדלה של כמות הכסף במשק יכולה לנבוע מ:
- הגדלת האשראי הבנקאי כתוצאה מעירוי פנימי חיובי. כאשר הציבור מקטין את כמות המזומנים שבידיו ומפקידם בבנק, והבנק יכול להגדיל את כמות האשראי בכמות המזומן כפול מכפיל הפיקדונות.
- עירוי חיצוני חיובי. הבנק המרכזי מגדיל את בסיס הכסף.
בהקשר של השינויים בכמות הכסף יש לזכור כי השינוי כשלעצמו לא גורם לגידול או לקיטון ברכוש של הציבור. יותר מזה, כמות הכסף במשק בכל רגע נתון אינה משקפת את כמות הרכוש בידי ציבור. הקטנת יחס הרזרבה למשל מגדילה את כמות הכסף ללא שינוי בבסיס הכסף אולם כל מה שקרה בפועל הוא הגדלת ההלוואות לציבור שמגדילות את כמות הכסף שברשותם אך גם ההתחייבויות שלהם גדלות באותו גודל ולכן הרכוש בידי ציבור לא משתנה.
בנקים מסחריים
בנקים מסחריים או מוסדות בנקאיים עוסקים במתן הלוואות, קבלת פיקדונות, ניהול חשבונות עו"ש והעמדת אשראי. כמו כן מספקים הבנקים המסחריים אמצעי תשלום כמו המחאות וכרטיסי אשראי, לעיתים בשילוב חברות אשראי חיצוניות.
רוב היצע הכסף הקיים במערכת הכלכלית של ימינו אינו נמצא בצורה של שטרות ומטבעות אלא רשומות דיגיטליות במחשבי הבנקים. על אף שבנק מסחרי אינו יכול לייצר שטרות כסף חדשים (זכות השמורה בחוק רק לבנק המרכזי של המדינה), בפועל קיומם של הבנקים המסחריים מגדיל את כמות הכסף במערכת הכלכלית. זאת משום שהבנק המסחרי אינו מחויב להחזיק בידו כסף אמיתי בכמות השווה לפיקדונות שניתנים בידו, אלא רק חלק יחסי מתוך הפיקדונות. היחס האמור נקרא יחס הרזרבה המינימלי (או שיעור הנזילות).
תפקידי הבנק המרכזי
במדינות המערביות (מדינות בעלת כלכלת שוק) המדיניות המוניטרית נמצאת באחריות הבנק המרכזי. בישראל נקרא הבנק המרכזי בנק ישראל, ותפקידיו מפורטים בחוק:
מטרותיו של הבנק, כפי שנקבעו בחוק, הן:
(1) לשמור על יציבות מחירים, וזאת כמטרה מרכזית;
(2) לתמוך במטרות אחרות של המדיניות הכלכלית של הממשלה, במיוחד צמיחה, תעסוקה וצמצום פערים חברתיים, בתנאי שלא תהיה בכך פגיעה בהשגת יציבות המחירים לאורך זמן;
(3) לתמוך ביציבותה של המערכת הפיננסית ובפעילותה הסדירה.
שוק הכסף
- ערך מורחב – שוק הכסף
שוק הכסף הוא שוק היצע וביקוש בו הביקוש לכסף נובע ממידת ההעדפה של הציבור להחזיק כסף מזומן או עו"ש (שלא נושא ריבית) וההיצע קבוע ונתון. השוק מהווה חלק מהמערכת הכלכלית במשק, הוא משפיע ומושפע משוק הסחורות.
המניעים להחזקת כסף שלא נושא ריבית:
- מניע עסקאות - למימון פעולות שאדם רוצה לבצע בזמן הקרוב.
- מניע הביטחון - להבטיח מזומן למקרה שהתקבולים לא יתקבלו במועד ("לכל צרה שלא תבוא").
- מניע ספקולטיבי - התייחסות לנכס פיננסי כהשקעה תוך ציפייה לירידה/עלייה במחיר נכס פיננסי.
עקומת הביקוש לכסף יורדת משמאל לימין ומבטאת את הביקוש המצרפי של הציבור לכסף. ככל שהריבית נמוכה יותר הכמות המבוקשת של כסף גדלה. שינויים של עקומת הביקוש לכסף יכולים לנבוע מ:
- שינוי בהכנסות הציבור עקב שינוי בתוצר הלאומי. כאשר גידול בהכנסות יביא להזזת עקומת הביקוש ימינה ולמעלה וקיטון להפך.
- שינוי בטעמי הציבור.
היצע הכסף כולל את כל הנכסים הנזילים במשק. נכסים שאפשר להפוך למזומן בזמן קצר. בנוסף לכמות הכסף (השטרות והמטבעות במחזור + סך הכל פיקדונות העו"ש שבידי הבנקים המסחריים) כולל גם ... גידול בהיצע הכסף יכול ונבוע מ:
- קניית אג"ח מהציבור - עירוי חיצוני חיובי
- הבנק המרכזי מלווה כסף לממשלה (הדפסת כסף) - עירוי חיצוני חיובי
- הקטנת יחס הרזרבה
- הציבור מפקיד כסף בבנק - עירוי פנימי חיובי
הריבית
הריבית היא "מחיר הכסף", או למעשה "המחיר" של העברת כסף מהעתיד להווה.
מונחים
בסיס הכסף - הסכום הכולל של מזומן בידי הציבור ורזרבות הבנקים המסחריים
עירוי פנימי - שינוי בכמות המזומנים בידי ציבור. כאשר הציבור מחליט להגדיל אות להקטין את כמות הכסף בידיו.
עירוי חיצוני - שינוי בכמות הכסף בבנק בעקבות פעילות של הבנק המרכזי (פיקוח על כמות הכסף במשק היא אחת המטרות המרכזיות של הבנק המרכזי).
יחס הרזרבה - היחס בין כמות הנכסים הנזילים (בעיקר מזומנים) שבידי הבנקים לבין גובה ההתחייבויות שלהם לציבור. נקרא גם שיעור הנזילות.
יחס הרזרבה החוקי או חובת הנזילות – יחס הרזרבה המינימלי אותו קובע הבנק המרכזי[3].
מכפיל הפיקדונות = יחס הרזרבה/1. יחס זה מבטא למעשה את המכפיל של השינוי בכמות הכסף כתוצאה משינוי ברזרבות בנקים המסחריים.
הציבור - כל משקי הבית ואת כל הפירמות העסקיות, למעט הבנקים המסחריים.
רזרבה או רזרבה בנקאית- היא סך המזומן בשטרי כסף ומטבעות שאותו מחזיק הבנק.
מלכודת הנזילות -
ראו גם
לקריאה נוספת
- ניל פרגוסון, עלייתו של הכסף: היסטוריה פיננסית של העולם (מאנגלית: יאיר לוינשטיין), תל אביב: עם עובד, תשע"א-2011.
- ניב חורש, ( Chinese Money in Global Context (Stanford University Press 2013
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: כסף |
הערות שוליים
- ^ השימוש במונח "עירוי" מקורו במטפורה רווחת של תנועת הכסף כמחזור הדם של הכלכלה
- ^ בשנת 2011 הקטין, הבנק המרכזי של סין, את יחס הרזרבה במדינה באופן משמעותי במטרה להגדיל את האשראי הבנקאי. אריאל אטיאס, לראשונה מזה 3 שנים: 'יחס הרזרבות' בסין הופחת כדי להגדיל את הנזילות, 30 בנובמבר 2011, ביזפורטל
- ^ חובת הנזילות, אתר בנק ישראל
