כרפס
ערך זה עוסק באחד מסימני 
כרפס הוא ירק הנכלל בקערת ליל הסדר, ומוטבל ונאכל בליל הסדר - הלילה הראשון של פסח. הטבילה נעשית במי-מלח, בחומץ או אף בחרוסת. השם "כרפס" הגיע מאחד מסוגי הירק המקובלים לצורך כך, שזהו שמו (נקרא גם סלרי). יש המקפידים על ירק זה, עקב הנוטריקון "פרך ס'", רמז לשישים ריבוא בני ישראל שעבדו במצרים בפרך.
המקור
במשנה (פסחים י,ג) נאמר: "הביאו לפניו, מטבל בחזרת". על פי התלמוד, אין צורך דווקא בחזרת (דהיינו החסה, המרור), והנאמר במשנה הוא רק במקרה שאין לו ירק אחר. נחלקו הראשונים מהו הטיבול האמור, ובמה טובלים. את השיטות מסכם הרב מנחם מנדל כשר בספרו "הגדה שלמה" (עמ' 103):
- הטיבול הוא בחרוסת.[1]
- הטיבול הוא בחומץ או במי-מלח, שכן עדיין לא הביאו את החרוסת.[2]
- אם אוכל חסה, הטיבול הוא בחרוסת; אם אוכל שאר ירקות, הטיבול הוא בחומץ או מי-מלח.[3]
- אסור לטבל בחרוסת.[4]
- ישנה שיטה שה"טיבול" אינה הטבלה כלל, אלא אכילה.[5]
כיום מקובל לקיים את הטיבול במי-מלח או חומץ, אם כי יש הנוהגים לטבל בחרוסת.
סיבת אכילת הכרפס
אחת מארבע השאלות ב"מה נשתנה" היא למה טובלים את הכרפס:
- "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים" (פעם אחת את הכרפס במי מלח, ופעם אחת את המרור בחרוסת).
יש שכתבו שהסיבה היא כדי להתמיה את הילדים, שישאלו "מה נשתנה"[6]. ויש שכתבו שבאכילת הירק בטרם הסעודה יש סממן של חירות, כדרכם של בני מלכים האוכלים מעט ירק בטרם הסעודה כדי לעורר התיאבון[7].
סוג הירק
כאמור, המשנה מדברת על "חזרת" (חסה), והגמרא מסייגת שרק במקרה שבו אין לו ירק אחר יוצאים בשאר ירקות. להלכה, אין הקפדה איזה ירק אוכלים (מלבד חסה, כאמור, אלא אם כן אין לו אחר). עם זאת, היו שכתבו שיש לאכול דווקא כרפס - סלרי, על שם הנוטריקון "פרך ס", לרמז על שישים ריבוא בני ישראל שיצאו משיעבוד הפרך של המצרים. רבים נוהגים לאכול ירקות אחרים, כגון תפוח אדמה, צנון, עלי פטרוזיליה או בצל.
זמן אכילת הירק ונטילת הידיים
הירק נאכל לפני הסעודה, מיד לאחר הקידוש. לפני אכילתו נוטלים את הידיים, אך בשונה מנטילת ידיים שלפני אכילת לחם, לא מברכים ברכה על נטילה זו[8]. מקור דין נטילה זו הוא בתקנת חכמים ליטול ידיים לפני אכילת דבר שהטבילוהו במשקה בזמן שדיני טומאה וטהרה היו נהוגים, מכיוון שבמשקים יש יותר כח לטמא מאשר במאכלים יבשים. ואף שכיום אין דיני טומאה וטהרה נוהגים, לא התבטלה התקנה. ואף שרבים אינם נוהגים זאת ביום-יום (לאור דעה המקילה בנושא), אך בפסח בכל זאת עושים זאת; ויש הנוהגים שרק עורך הסדר נוטל את ידיו.
כמות הירק שיש לאכול
הרמב"ם כתב שיש לאכול מהירק שיעור כזית (על גודלו יש מחלוקת - מגודל של זית בינוני כבזמן התלמוד, דרך 27 סמ"ק - חצי ביצה, ועד 50 סמ"ק). אחרים, כגון ההגהות מיימוניות, חלקו עליו, וסברו שמספיקה אכילה מועטה יותר, וכן פסקו הטור והשולחן ערוך. השולחן ערוך (סימן תעג סעיף ו') פסק שיש לאכול דווקא פחות מכזית, משום שיש ספק בשאלה אם יש צורך בברכה אחרונה על הכרפס, מכיוון שהוא נאכל לפני הסעודה. בכל אופן, להלכה נפסק שגם אם אוכל כזית, לא יברך לאחריו אבל לכתחילה יצא ידי כולי עלמא (משנה ברורה ס"ק נג).
כרפס הנהרות
הפטרוזיליה נקראת בשפה הבוטנית[9] "כרפס הנהרות" וכך היא קרויה גם בתרגומי ספרות. למשל בתרגום אברהם שלונסקי לטיל אוילנשפיגל
"נכנס הפונדקי ועימו ד' טבחים, והביאו לחדר האוכלים את החביתה, מיופה במקלעות של שמיר וכרפס-הנהרות שקורין פטרוסילין."
— טיל אולנשפיגל ספר ראשון פרק ל"ה, תרגום: אברהם שלונסקי
המונח "כרפס של נהרות" מופיע כבר במשנה (שביעית ט א) והרמב"ם העתיקו בספרו משנה תורה. אך לא ברור טיבו של הירק.
שלושה שמות ממין אחד כיצד: כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גינה--אף על פי שלכל אחד מהן שם בפני עצמו--הואיל והן מין אחד, מצטרפין לתבל
— משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פרק טז
ראו גם
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: כרפס |
 טקסט בוויקיטקסט: ערכי לשון הקודש - כרפס |
הערות שוליים
- ^ כן כתבו רב עמרם גאון, רב סעדיה גאון, רש"י, רמב"ם, רמב"ן ועוד ראשונים.
- ^ כן כתב רשב"ם.
- ^ כן כתבו התוספות בשם רבנו תם.
- ^ כן כתב המנהיג. וכן כתב באור זרוע (שכתב שמי שעושה כן כאילו בועל ארוסתו, כלומר, עושה דבר בטרם עת), ועוד ראשונים.
- ^ כן כתב העיטור ועוד מעט ראשונים.
- ^ רש"י ורשב"ם, פסחים, קיד ע"א
- ^ מהרי"ל
- ^ לפי רוב הפוסקים, אבל לפי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה א) ולפי הגר"א, כן מברכים
- ^ לפי רוביק רוזנטל
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
